השופט נ' סולברג: 1. ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגנית הנשיאה, השופטת ש' גדות) בעת"ם 2180-09 מיום 5.7.2012 בגדרו נדחתה מחמת שיהוי עתירת המערערת להצהיר על בטלות ההכרזה מיום 7.3.1968 על מקרקעין שרכשה כ"קרקע חקלאית". עיקרי העובדות וההליכים 2. ביום 15.8.1949 נחתם חוזה בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים לבין אדם בשם טריגובוף לחכירת שטח מקרקעין המשתרע על שטח של 4,580 מ"ר בגוש 6086 (להלן: המקרקעין) ועליו שרידי מבנים ובאר, לצורך הקמת בית חרושת לטקסטיל ומחסנים. בהתאם לתכנית המנדטורית R6 שחלה בעת ההיא, יועדה הקרקע לשטח "חקלאי", אם כי ניתן היה בהיתר מתאים לבנות עליה גם מבני תעשייה. משהתקבל ההיתר מאת רשויות התכנון והבנייה, הוקמו על הקרקע מבנים למטרה של תעשייה ואחסון. ביום 11.2.1963 התקשרה רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל בהסכם למכירת המקרקעין לחברת אריגי דגון בע"מ, לצורך הקמת מבנים תעשייתיים. ביום 7.3.1968 הכריזה המשיבה 1 על המקרקעין הנ"ל כ"קרקע חקלאית" מכוח סמכותה לפי פרט 5 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (ילקוט הפרסומים 1435), ונאסר השימוש בה שלא בהתאם להוראות החוק. ביום 31.3.1982 אושרה תוכנית מתאר מחוזית מחוז המרכז, תמ"מ/3 (ילקוט הפרסומים 2798) אשר יעדה את המקרקעין הנ"ל ל"שטח חקלאי". ביום 29.7.1998 התקשרה המערערת בהסכם מכר ורכשה את המקרקעין מאת בעלי הזכויות. ביום 12.11.2003 נכנס לתוקפו שינוי מס' 21 לתמ"מ/3 הנ"ל, ובגדרו נקבע פעם נוספת כי המקרקעין מיועדים ל"אזור חקלאי/נוף כפרי פתוח". 3. בשנים האחרונות, ננקטו הליכים פליליים נגד המערערת ועסקים נוספים, וכמו כן ניתנו צווים להפסקת השימוש במקרקעין הנ"ל. ביום 5.2.2007, במסגרת המאמצים השונים לקידום הסדרת המצב התכנוני של המקרקעין, הגישה המערערת עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 1105/07 טריגוסין בע"מ נ' מדינת ישראל). ביום 15.9.2008, נמחקה העתירה על-פי המלצת שופטי ההרכב שדנו בה. קדמה להגשת העתירה הנ"ל בקשה שהגישה המערערת למשיבה 1 לביטול ההכרזה על הקרקע כ"חקלאית". ביום 3.6.2009, נדחתה הבקשה הנ"ל, וצויין כי ההחלטה התקבלה מתוך ידיעה והכרה כי קיים בינוי על הקרקע. 4. במסגרת העתירה המינהלית מושא הערעור שלפנינו, אשר נדונה והוכרעה בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, טענה המערערת כי נפלה שגגה עובדתית בהכרזת "קרקע תעשייתית" בנויה כדין כ"קרקע חקלאית". המערערת הוסיפה וציינה כי המבנים בשטח אשר מיועדים לתעשייה נבנו כדין, ומשכך יש לראות את המתחם כולו כ"תעשייתי". לדידה, חרגה המשיבה 1 מסמכותה בכך שהגדירה מחדש את הקרקע כ"חקלאית", ועל כן יש להורות על בטלות ההכרזה. בהתייחס לטענת השיהוי, לפי עמדת המערערת, יש להעדיף את זכות הקניין על פני מחסום ההתיישנות, כל עוד לא הוכח כי צד שלישי שינה את מצבו לרעה. עוד כהנה וכהנה טענה המערערת בקשר לטעות שמקורהּ בהכרזה ההיסטורית משנת 1968 על הקרקע כ"חקלאית", שלפי הנטען ניתנה לכאורה על בסיס עובדתי מוטעה ("מפות שגויות"). מן העבר השני, טענה המשיבה 1 כי דינה של העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי הרב שדבק בהגשתה. בשים לב לכך שההכרזה על המקרקעין פורסמה עוד בשנת 1968, אין מנוס לשיטתה מלקבוע כי מדובר לפנינו ב"שיהוי קיצוני" המצדיק את דחיית העתירה כאמור על הסף. בעלי הזכויות, לרבות המערערת, בחרו במשך תקופה ארוכה שלא להשיג על ההכרזות לגופן, אלא רק לאחר למעלה מארבעים שנה ממועד ההכרזה על הקרקע כ"חקלאית" בשנת 1968. זאת ועוד, המשיבה 1 טענה כי פעולותיה והחלטותיה לא היו חובבניות כלל, כי אם יסודיות ומעמיקות, וניתנו בתום הליך שעיקרו בשמיעת התנגדויות הציבור. המשיבה 1 ציינה כי בשים לב לכך שהמקרקעין נרכשו במצב תכנוני ידוע ("קרקע חקלאית"), הרי שאין לקבל את טענת המערערת לפיה הפגיעה איננה מידתית. עוד טענה המשיבה 1, כי השיהוי הניכר גרם לה גם לנזק ראייתי כבד, והוא מקשה על בירור טענותיה של המערערת. המשיבה 2 טענה כי ייעודם של המקרקעין הריהו "חקלאי" מזה שנים רבות. לדידה, משום שהיתרי הבנייה להקמת מבני התעשייה הוצאו לפני כניסת חוק התכנון והבנייה הנ"ל לתוקף, ועובר למועד הכרזת המקרקעין כ"קרקע חקלאית", הרי שההכרזה משנת 1968 אינה מבטלת את ההיתר להשתמש בהם כ"מבני תעשייה". עוד ציינה המשיבה 2 כי היא איננה צד למחלוקת בין המערערת לבין רשויות המדינה, ואיננה מוסמכת לעניין הסעדים שהתבקשו על-ידי המערערת בעתירתה. עיקרי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים 5. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 5.7.2012 נקבע כך: "לאחר שעיינתי... הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי (פסקה 29). תקיפת ההכרזה משנת 1968 על דרך של הגשת עתירה מינהלית בשנת 2009 "לוקה בשיהוי קיצוני המהווה בסיס איתן לדחיית הבקשה מחמת שיהוי" (פסקה 30). בית המשפט המחוזי מוסיף ומציין כי "העותרת [המערערת - נ' ס'] רכשה את המקרקעין בשנת 1998" (פסקה 31), וממועד זה עמדה לפניה האפשרות להעלות את טענותיה לעניין ההכרזה. כיוצא בדברים הללו, נקבע כי "כל טענה של העותרת התוקפת את הכרזת הקרקע כחקלאית משנת 1968 דינה להידחות מחמת שיהוי קיצוני". ביחס לטענתה של המערערת כי בקשתה מיום 24.3.2009, אשר נדחתה על-ידי המשיבה 1 ביום 3.6.2009, מאפשרת לה לכאורה להתגבר על טענת השיהוי, קבע בית המשפט המחוזי כך: "בקשה זו אמנם הוגשה בשנת 2009 אולם היא תוקפת הכרזה משנת 1968. אי לכך לוקה בקשה זו בשיהוי קיצוני והסעד המתבקש בגינה, דינו להידחות... אינני סבורה כי עמדה זו של העותרת נכונה. העובדה לפיה ביום 24.3.09 הגישה העותרת בקשה לביטול הכרזה משנת 1968, איננה פותחת לה פתח המאפשר לה להתגבר על טענת השיהוי" (פסקאות 34 ו-35). עוד צויין כי פעולותיה של המערערת לאורך השנים שחלפו בכלים תכנוניים לצורך שינוי ההכרזה "אינן מספיקות ואין בהן כדי להתגבר על השיהוי הקיצוני" (פסקה 36). על רקע המכלול נקבע כאמור כי "דין העתירה להידחות מחמת שיהוי קיצוני" (פסקה 37). מכאן הערעור שלפנינו. עיקרי טיעוני המערערת 6. בטיעוניה, חזרה המערערת על מרבית טענותיה כפי שעלו בבית המשפט המחוזי במסגרת העתירה המינהלית. טענתה המרכזית של המערערת היא כי בנסיבות העניין דנן לא ניתן לקבוע כי חל שיהוי ו/או התיישנות, בהסתמך על שני הנימוקים שלהלן: (א) העתירה המינהלית הוגשה בסמוך לקבלת החלטתה של המשיבה 1 בשנת 2009, ובתוך המועד הקבוע בדין; (ב) "המועד הקובע" לעניין שיהוי והתיישנות הוא המועד שבו נודע למערערת לראשונה כי ההכרזה משנת 1968 נתקבלה על בסיס מפות שגויות, קרי - במהלך ההתדיינות בבית המשפט המחוזי. 7. המערערת מוסיפה ומציינת, כי מאז הוכרזה הקרקע מושא הערעור דנן כ"חקלאית", חוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר מתיר פגיעה בקניינו של אדם (סעיף 3) אך ורק בהתקיים התנאים המצטברים המנויים בפסקת ההגבלה (סעיף 8). נטען כי ההכרזה שבוצעה אינה עומדת באף לא אחד מהתנאים האמורים. מדובר בפגיעה שלטונית בזכות הקניין המתקרבת בעוצמתה ל"הפקעה", ולפיכך יש להעדיף את זכות הקניין על פני מחסום ההתיישנות/שיהוי. לדידה, זוהי התוצאה המתבקשת במיוחד כאשר אין ולא תהיה פגיעה בצד שלישי. 8. עוד טוענת המערערת, כי הכרעה בטענת השיהוי מצריכה בחינה ואיזון בין שלושה יסודות: שיהוי אובייקטיבי, שיהוי סובייקטיבי ומבחן הפגיעה בשלטון החוק. ברם, לגישתה, כלל לא ניתן לייחס לה בנסיבות העניין דנן שיהוי סובייקטיבי, משום ש"נתון המפתח" לא היה בידיעתה האישית והועלם במתכוון על-ידי המשיבה 1. לתמיכה בעמדתה הנ"ל, מפנה המערערת גם להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, ומציינת כי בתקופת הזמן שחלפה ממועד ההכרזה, לא שינו המשיבות את מצבן לרעה. תוצאת ההכרזה הייתה אפוא הקפאה של הפעילות בקרקע מושא הערעור שלפנינו. 9. לפי עמדת המערערת, הקרקע הוכרזה על-ידי המשיבה 1 כ"חקלאית" בחוסר סמכות ובחוסר מידתיות, והפגיעה בשלטון החוק החריפה על רקע סירובה הממושך והעיקש של המשיבה 1 לבטל את ההכרזה הנ"ל. לפיכך, לשיטתה, גם אם נקבע שחל שיהוי סובייקטיבי בהגשת העתירה המינהלית, הרי הצורך לתקן את הפגיעה בשלטון החוק מצדיק עתה לקיים בה דיון ענייני לגופה. 10. המערערת טוענת כי נפלה שגגה עובדתית בהכרזת מתחם תעשייתי בנוי כדין, כ"קרקע חקלאית". לפי הנטען, הקרקע הייתה בנויה כדין ותפקדה כמתחם תעשייתי במשך שנים לפני ההכרזה, ואין ולא היה בה כל פוטנציאל לניצול חקלאי. 11. לפי עמדת המערערת, שיקול הדעת המינהלי מופעל כדין רק כאשר לצורך הגשמת המדיניות נבחר אמצעי המקיים את דרישות המידתיות. נטען כי על-פי שלושת היסודות של עילת המידתיות, ההכרזה על הקרקע כ"חקלאית" בנסיבות העניין דנן אינה עומדת במבחן המידתיות, ועל-כן יש לראותה כבטלה וחסרת תוקף. 12. המערערת מפנה לסמכותה של המשיבה 1 לבטל את ההכרזה בהתאם לסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. לדידה, בנסיבות העניין דנן, משלא ניתן לתלות את ההכרזה בצורך לשמר קרקע חקלאית, ומשניתנה ההכרזה בחוסר סמכות ולקתה בחוסר מידתיות, ניתן לומר כי מתקיימת ההצדקה לביטולה. 13. לסיום, מפנה המערערת לפסק הדין שניתן לאחרונה בעע"ם 1377/12 מדינת ישראל - הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פתח תקווה (19.12.2012), בגדרו חויבה המשיבה 1 - לפי הנטען - לבטל את כלל ההכרזות על "קרקע חקלאית" במקום בו שונה הייעוד על-פי תכנית מתאר מאושרת כדין, ולא נעשה במקרקעין שימוש כ"קרקע חקלאית". עיקרי טיעוני המשיבה 1 14. המשיבה 1 סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולטענתה אין כל עילה בדין להתערב במסקנות המשפטיות שנקבעו בו. עוד לשיטתה של המשיבה 1, טענותיה של המערערת מועלות באיחור כבד של עשרות שנים, באופן שאינו מאפשר לבררן בצורה נאותה. 15. לפי טענת המשיבה 1, לאחר ההכרזה בשנת 1968 על הקרקע כ"חקלאית", נערכו שלוש הכרזות נוספות בשנים 1971, 1984 ו-2000. לפיכך, אין כל נפקות משפטית לטענת המערערת כי נפל לכאורה פגם בהכרזה משנת 1968. ממילא, לגישתה, חלות על המקרקעין שלוש ההכרזות הנ"ל שנערכו בשנים האמורות, והמאשררות את מעמדן. 16. לפי עמדת המשיבה 1, ותוך הסתמכות על ההלכה הפסוקה, קיומם של מבנים אין בו אלא כדי להעיד על המצב הפיסי של המקרקעין, חלף המצב המשפטי, ואין בכך כדי להוות טעם לביטול ההכרזה. עוד נטען כי אין כל הצדקה במישור התכנוני-מהותי להיעתר לבקשת המערערת. המקרקעין מצויים באזור שבתחום מרחב המהווה "חיץ וריאה ירוקה חשובה" במרכז. 17. באשר להלכה שנקבעה בעע"ם 1377/12 הנ"ל (פסקה 13 לעיל), ושאליה הפנתה המערערת בסיכומיה, טוענת המשיבה 1 כי "פסק דין זה אינו נוגע לעניין הנדון". לפי עמדתה, פסק הדין עוסק בשאלה מהי ההשפעה של שינוי יעודה של קרקע מייעוד "חקלאי" לייעוד של "מגורים ותעשייה" על ההכרזה ביחס לאותה קרקע כ"חקלאית". עיקרי טיעוני המשיבה 2 18. לטענת המשיבה 2, היתרי הבנייה שניתנו להקמת המבנים במקרקעין עובר להכרזתם כ"קרקע חקלאית" בשנת 1968 לא התבטלו עם ההכרזה, וכל אותם מבנים אשר נבנו בהתאם להיתרי הבנייה שניתנו כדין, ממשיכים לעמוד בחזקת כשרותם גם לאחר שהוכרזו כ"קרקע חקלאית". עוד ציינה המשיבה 2 כי בהתאם להוראת סעיף 178 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שימוש אשר היה בעבר חוקי אינו הופך לשימוש שאינו חוקי אך משום שינוי יעודם של המקרקעין. שימושם התעשייתי של המקרקעין קדם להכרזתם כ"קרקע חקלאית" בשנת 1968 ולייעודם לחקלאות בתכנית המתאר משנת 1970. לפיכך, לפי עמדת המשיבה 2, הריסת המבנים הניצבים כיום במקרקעין ללא היתר כדין מהווה תנאי להסדרת מצבם התכנוני של המקרקעין. 19. המשיבה 2 טוענת עוד כי שגה בית המשפט המחוזי כשהורה על דחיית העתירה המינהלית מטעמי שיהוי גרידא, ללא כל התייחסות לבעיה המהותית שעיקרה בסתירה בין היתרי הבנייה של המקרקעין לבין ייעודם התכנוני. לצורך חיזוק עמדתה, מפנה המשיבה 2, בדומה למערערת, לפסק הדין בעע"ם 1377/12 הנ"ל. 20. בשולי הדברים, מוסיפה המשיבה 2 ומציינת כי רבות מן הטענות בערעור דנן מושתתות על מסמכים אשר לא נכללו בכתב העתירה לבית המשפט המחוזי, והוצגו בשלב מאוחר יחסית של הדיון בה. נטען כי לבית המשפט המחוזי לא ניתנה הזדמנות מתאימה לתת את דעתו על העניין, וכי מן הראוי שכל המידע הרלבנטי להכרעה יוגש לעיונו של בית המשפט וישמש בסיס להכרעתו. 21. על רקע האמור לעיל, טוענת המשיבה 2 כי השבת העתירה לדיון חוזר לפני בית המשפט המחוזי או לחלופין קיום דיון בה לגופה בהליך דנן, יעשו צדק עם המערערת, ומן הדין לאפשר לה את יומה בטרם יוכרע גורל נכסיה. לסיכום, מציינת המשיבה 2 כי היא מותירה את ההכרעה בערעור לשיקול דעתנו תוך חיוב המערערת בהוצאותיה במסגרת ההליכים דנן. עיקרי טיעוני המערערת בתשובתה 22. המערערת טוענת כי הנקודה הבולטת ביותר בטיעוני המשיבה 1, היא התעלמותה הנחרצת מפסק הדין בעע"ם 1377/12 הנ"ל, שלפי הנטען, משמעותו אקוטית להכרעה בערעור דנן. לדידה, המשיבה 1 נמנעה מהתמודדות ממשית עם הקביעות המשפטיות המצויינות בפסק הדין, והסתפקה באמירה הכללית כי "פסק דין זה אינו נוגע לעניין הנדון". 23. המערערת מוסיפה ומציינת כי בעע"ם 1377/12 הנ"ל מדובר בהכרזה על קרקע "חקלאית" כאשר במועד מאוחר יותר שונה יעודה ל"מגורים ותעשייה". בענייננו, מדובר באזור תעשייה שלם שנבנה כדין שנים רבות עובר להכרזת הקרקע כ"קרקע חקלאית", וכאשר ברי לכל כי לפני המשיבה 1 עמדו במועד ההכרזה "מפות שגויות", שלא הופיע בהן סימון אזור התעשייה הבנוי. 24. לפי טענת המערערת, בעע"ם 1377/12 הנ"ל נקבע כי תפקיד המשיבה 1 הריהו חשוב ומעוגן בפרט 11 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה - "שמירה על הייעוד של הקרקע", וכי אין כל נפקות משפטית לעובדה שמבחינה היסטורית הוכרזו המקרקעין כ"קרקע חקלאית", אם לא נעשה בהן הלכה למעשה שימוש כקרקע חקלאית. לפיכך, לעמדת המערערת, המסקנה היא כי יש להורות על ביטול ההכרזה בהתייחס לאזור התעשייה בענייננו. 25. עוד טוענת המערערת, כי לא התקיים כל שיהוי לגבי תקיפת החלטת המשיבה 1 משנת 2009, בגדרה נדחתה בקשתה לביטול ההכרזה, וכי ההשגה נעשתה במועד הקבוע לכך בדין. לסיום, מדגישה המערערת כי "במדינה מתוקנת", כאשר מתברר שרשות מינהלית קיבלה החלטה שגויה בהסתמך על נתונים שגויים, היושר הציבורי, המוסר והדין מחייבים את ביטולה או למצער את בחינתה מחדש בהסתמך על העובדות הנכונות. לפיכך, לדידה, יש להורות על קבלת הערעור דנן, תוך ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 26. השאלה המרכזית המתעוררת בערעור דנן היא האם צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו כי יש לדחות את עתירת המערערת מחמת שיהוי. שאלה נוספת, משנית בחשיבותה, היא האם די בבקשתה של המערערת מיום 24.3.2009 לביטול ההכרזה על הקרקע כ"חקלאית" ובתשובה לה מיום 3.6.2009 כדי להתגבר על טענת השיהוי הנ"ל. השאלה המרכזית 27. הלכה פסוקה היא כי טענת שיהוי מצריכה בחינה של שלושה יסודות נפרדים: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בעקרון שלטון החוק (ראו למשל: עע"ם 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חוף השרון, פ"ד נח(6) 728 (2004), בפסקה 6 לפסק-דינו של השופט י' טירקל והאסמכתאות המובאות שם; עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (7.12.2006), בפסקה 86 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). כמו כן, נקבע כי "לצורך הקמת טענת שיהוי במשפט הציבורי, נדרשים להתקיים היסוד הסובייקטיבי והאובייקטיבי במצטבר" (שם, פסקה 87). 28. בטרם נידרש לבחינת היסודות הנ"ל, נתאר את עיקרי המסכת העובדתית, כפי שזו נפרסה בהרחבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי: (א) ביום 7.3.1968 הוכרזו המקרקעין מושא הערעור כ"קרקע חקלאית"; (ב) ביום 31.3.1982 אושרה תוכנית מתאר מחוזית מחוז המרכז, תמ"מ/3 שייעדה את המקרקעין כ"שטח חקלאי"; (ג) ביום 29.7.1998 נרכשו המקרקעין על-ידי המערערת; (ד) ביום 12.11.2003 פורסמה למתן תוקף תכנית המתאר המחוזית למחוז המרכז, שינוי מס' 21 לתמ"מ/3 הנ"ל, ובגדרה נקבע שוב כי המקרקעין מיועדים כ"אזור חקלאי/נוף כפרי פתוח"; (ה) ביום 22.7.2009 הוגשה עתירת המערערת. א. היסוד הסובייקטיבי 29. השיהוי הסובייקטיבי של המערערת הוא ברור וגלוי. יסוד זה מתמקד בבחינת התנהגותה של המערערת בפועל, ובשאלה האם התנהלותה מצביעה על ויתור משתמע על זכות הפנייה לערכאות. בנסיבות העניין דנן, המועד הרלבנטי לבחינת השיהוי הסובייקטיבי הוא המועד בו רכשה המערערת את המקרקעין, קרי - בשנת 1998. שוכנעתי כי העיתוי המאוחר שבו הוגשה העתירה, קרי - בחלוף תקופה ארוכה של למעלה מעשר שנים ממועד הרכישה, הוא זה שמכריע את הכף לטובת קבלת טענת השיהוי. ב. היסוד האובייקטיבי 30. ברם, כאמור, אין די ביסוד הסובייקטיבי כדי לבסס טענת שיהוי. "הרכיב החשוב יותר בבואנו לבחון טענת שיהוי הוא הרכיב האובייקטיבי הנוגע לתוצאה שנגרמה עקב השיהוי הסובייקטיבי" (ראו ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה, פ"ד נו(3) 385 (2002), בפסקה 6 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש). השיהוי האובייקטיבי עניינו בשאלה האם ההשתהות בהגשת העתירה הביאה לשינוי במצב הדברים בשטח, לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה של הצדדים הנוגעים בדבר, ולנזק משמעותי שהיה נמנע אילו הוגשה העתירה במועד. כאמור, בחלוף מספר שנים ממועד רכישת המקרקעין על-ידי המערערת, פורסמה ביום 12.11.2003 תכנית המתאר המחוזית למחוז המרכז, שינוי מס' 21 לתמ"מ/3 הנ"ל, ובגדרה נקבע כי הייעוד של המקרקעין הריהו "אזור חקלאי/נוף כפרי פתוח". אלמלא הייתה המערערת ממתינה במשך תקופה כה ארוכה עד להגשת העתירה, נחסך היה הצורך בהחלת השינוי לתכנית המתאר הנ"ל ובהקצאת משאבים תקציביים להוצאתה אל הפועל. דיינו בכך שהמערערת לא הכחישה כי ידעה על אודות המצב התכנוני של המקרקעין בעת הרכישה, קרי - בשנת 1998, וחלף זאת בחרה להגיש את עתירתה אך בשנת 2009. זאת ועוד, בנימוקי עתירתה, תוקפת המערערת את ההכרזה משנת 1968 לגופה, ובפרט את התשתית העובדתית שעל-בסיסה ניתנה ההכרזה הנ"ל. דומני כי אין מנוס מלקבוע כי אי-הגשת העתירה במועד 'מכבידה' באופן ממשי על יכולתה של המשיבה 1 להתחקות אחר אופן עריכת מפות ההכרזה או אחר סימון המבנים במפות. ג. פגיעה בעקרון שלטון החוק 31. אל מול שני המבחנים המצטברים לעיל המקימים טענת שיהוי, עומד מבחן שלישי השולל שיהוי (ראו פסקה 27 לעיל), ולפיו בית המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם משמעות הדבר היא כי עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב. ברם, המערערת כלל לא הצביעה על פגיעה משמעותית באינטרס הציבורי המגולם לכאורה במעשה שבגינו הוגשה העתירה. אנלוגיה מעע"ם 1377/12 32. במאמר מוסגר אעיר כי אין לטעמי בפסק הדין אליו הפנתה המערערת בטיעוניה (עע"ם 1377/12) כדי לסייע להצלחת הערעור. נסיבותיו של פסק הדין הנ"ל מתייחסות לקרקעות שהוכרזו על-ידי המשיבה 1 כ"קרקעות חקלאיות", כאשר זמן קצר לאחר ההכרזה אושרה תוכנית מתאר מחוזית וייעודם של המקרקעין שונה ל"מגורים ותעשייה", מבלי שבוטלה ההכרזה המקורית. לגופו של עניין, נקבע שם כי "הייעוד של התוכנית הוא אשר קובע האם מדובר בקרקע חקלאית אם לאו. העובדה שקיימת מבחינה היסטורית הכרזה כי השטח הוא חקלאי אינה מעלה ולא מורידה" (פסקה 13). כמו כן, "אם הייעוד השתנה ובפועל הקרקע משמשת, על-פי תוכנית שאושרה כדין, כקרקע שאינה חקלאית, הרי שבפועל אין קרקע חקלאית שיש צורך להגן עליה באמצעות הולקחש"פ [המשיבה 1 - נ' ס']" (פסקה 14). כאמור, אין זה מצב הדברים בעניין שלפנינו. השאלה המשנית 33. מקובלת עליי הנמקתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. אכן, אין בבקשתה של המערערת מיום 24.3.2009 לביטול ההכרזה על הקרקע כ"חקלאית" ובתשובה לה מיום 3.6.2009 כדי להתגבר על טענת השיהוי שהוכחה כדבעי כאמור לעיל. לבטח, הגשת הבקשה לביטול ההכרזה משנת 1968 אינה פותחת פתח השגה למערערת, כי אם מקימה מחדש את טענת השיהוי ביחס אליה. סוף דבר 34. על רקע המכלול, מסקנתי היא כי עתירת המערערת לוקה בשיהוי קיצוני וכי המועד להשגה על ההכרזה הוחמץ זה מכבר. לפיכך, דומני כי אין מנוס אלא לדחות את הערעור. אמליץ אפוא לחבריי לעשות כן, ולחייב את המערערת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ לטובת המשיבה 1. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט סולברג, אך זאת בלב כבד. וכל כך מדוע? כפי שעולה מתצלומי האויר שצורפו על ידי המערערת, האיזור אכן מוקף שטחי חקלאות מעובדים. עם זאת, אין חולק כי המבנים הוקמו כדין והשימוש בהם בייעוד תעשייתי נעשה כדין, עוד לפני שהמקרקעין הוכרזו כקרקע חקלאית. נוצרה אפוא מובלעת של איזור תעשייה בשטח של כשלושה דונם בלב שטח חקלאי, כשהמערערת "תקועה" בתווך בין ההכרזה על הקרקע כחקלאית לבין המצב בשטח והמבנים שהוקמו כדין. נוכח האנומליה התכנונית שנוצרה, המערערת מוצאת עצמה במילכוד. כך, לדוגמה, בשל הכרזת הקרקע כחקלאית, בעלי עסקים במתחם התעשיה אינם מקבלים רשיון עסק ומועמדים חדשות לבקרים לדין בשל כך, ואף לא ניתן לקבל היתר בניה עבור שיפוץ המבנים הישנים. וכי הרשויות סבורות כי המבנים "יתאיידו" מעצמם? תמהני. במצב דברים זה, דומני כי טוב יעשו הרשויות אם ישנסו מותניים ויראו לפתור בהקדם את מעגל השוטים שנוצר שלא בעטיה של המערערת, אם בדרך של תב"ע נקודתית ואם בכל דרך יצירתית אחרת. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט סולברג ומצטרף להערותיו של חברי השופט עמית ולקריאתו לרשויות לפעול לפתרון האנומליה התכנונית שנוצרה במקרה דנן. ש ו פ ט שיהויחקלאותקרקע חקלאית