המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופט ג' קרא) במסגרתו הורשעו המערער בע"פ 5576/10 (להלן: דמיטרי) והמערער בע"פ 5584/10 (להלן: סטניסלב; שניהם ביחד: המערערים) בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (תקיפה בצוותא כשהתוקף מצויד בנשק קר), עבירה לפי סעיף 333 יחד עם סעיף 335 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובתקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 379 יחד עם סעיף 382(א) לחוק. הערעורים שלפנינו מכוונים כנגד חומרת העונשים שנגזרו על המערערים. 2. בכתב האישום יוחסו למערערים ולאדם נוסף (להלן: הקטין הנוסף), ביצוען של עבירות אלימות חמורות ביותר כלפי שלושה צעירים, ששנים מהם קטינים - א.ר., ר.ק ו-א.א. (שלושתם ביחד יכונו להלן: המתלוננים). על פי המתואר בכתב האישום, ישבו המערערים והקטין הנוסף בלילה שבין ה-7.5.09 ל- 8.5.09 ליד שולחן בפארק הירקון ושתו שלושה בקבוקי וודקה. בסביבות השעה 04:00 לפנות בוקר חלפו המתלוננים בסמוך לפארק. סטניסלב שהבחין במתלוננים, ניגש אליהם ושאל אותם אם יש להם סיגריות. המתלוננים השיבו בשלילה והמשיכו בדרכם. בהמשך, פנו המערערים והקטין הנוסף אל המתלוננים, וצעקו כלפיהם: "מי אמר בן זונה". המתלוננים השיבו כי הם לא קיללו איש. או אז, הכה דמיטרי את המתלונן ר.ק. בראשו באמצעות בקבוק וודקה שהחזיק בידו. כתוצאה מהמכה שהונחתה על ראשו, נפל ר.ק. על הארץ, אך גם כאשר שכב שרוע על הרצפה, המשיכו המערערים והקטין הנוסף לחבוט בר.ק. בבעיטות ובאגרופים. כתוצאה מהמכות נגרמו לר.ק. חבלות קשות בפנים, שבר בשן, שבר ברצפת ארובת העין, חתך בלחי ובסנטר. כל אלו הצריכו טיפול וניתוח רפואי ואשפוז למשך תקופה של חמישה ימים בבית חולים. המערערים והקטין הנוסף הכו גם את א.א. ואת א.ר באגרופים ובסטירות. כתוצאה מכך נגמרו לא.ר. שריטות בלחי שמאל. לאחר אירוע התקיפה ברחו המערערים מזירת האירוע מבלי שהושיטו עזרה לר.ק. ואף לא התקשרו לכוחות ההצלה לעשות כן. 3. בתשובתם לכתב האישום שהוגש נגדם, כפרו המערערים בחלק מן המעשים שיוחסו להם. כך, סטניסלב הודה בהימצאותו בפארק ובפנייתו לבקש סיגריות מהמתלוננים, אך טען כי אחד המתלוננים קילל אותו ואת חבריו, כי לא ראה את אירוע תקיפתו של ר.ק. על ידי דמיטרי וכי לא נטל כל חלק באירוע האלימות המתואר כלפי ר.ק.. כל חלקו, לגרסתו, התמצה במתן מכה לאחד המתלוננים. דמיטרי מצידו כפר בהפעלת האלימות כלפי ר.ק. כשזה היה שרוע על הארץ, וכפר אף בהפעלת אלימות כלפי המתלוננים האחרים. בנוסף, טענו המערערים כי שתו שני בקבוקי וודקה בלבד, ולא שלושה בקבוקים כפי שיוחס להם בכתב האישום. 4. בית המשפט המחוזי דן תחילה במחלוקות "השוליות" שנתגלעו. נקבע כי המערערים שתו שלושה בקבוקי וודקה, ולא שניים, כטענתם. עוד נקבע כי אין לקבל את גרסתם המאוחרת של המערערים, לפיה אחד המתלוננים קילל אותם. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט כי מדובר במחלוקות בעניינים שוליים, שכן אליבא דידו אין נפקא מינה אם המערערים שתו שני בקבוקי וודקה או שלושה: בכל מקרה, כך נקבע, מדובר בכמות שהיה בה כדי להביא את המערערים למצב של שכרות. עוד צוין כי גם אם אחד מן המתלוננים היה משמיע קללה כלפי המערערים (דבר שלא ארע), לא היה בכך כדי להצדיק מתקפה אכזרית וקשה כמתואר. 5. בית המשפט פירט בהרחבה את הגרסאות שמסר סטניסלב בחקירותיו במשטרה. בהודעתו הראשונה במשטרה הכחיש סטניסלב כל קשר לאירוע וטען כי שהה עם חבר במקום אחר; בהודעתו השנייה שמר סטניסלב על זכות השתיקה בנוגע למרבית השאלות שהופנו אליו, למעט הכחשה שהוא "נגע" בר.ק.; בחקירתו השלישית "לקח" על עצמו סטניסלב את התיק וביקש להתייעץ עם סניגוריתו; בחקירתו הרביעית הודה סטניסלב בנוכחותו בזירה בליל האירוע, הודה כי שתה וודקה עם חברים (תוך שהוא נמנע מלהזכיר את שמו של דמיטרי) והודה כי הכה את אחד המתלוננים בכך שנתן לו "כאפה", אך הכחיש כל מעורבות באירוע האלימות כלפי ר.ק.. לאור האמור התרשם בית המשפט מסטניסלב באופן שלילי ביותר: "התנהגותו... שהתבטאה באמירת שקרים בוטים, עצם הכחשתו את נוכחותו בזירת האירוע ואמירה כי היה במקום אחר... שתיקתו הרועמת, המשך ב'לקיחת התיק' עליו, חזרתו מ'לקיחת התיק', הודייתו בנוכחותו בזירת האירוע ונטילת חלק כלשהו באירוע אלים זניח - מתן 'כאפה' לאחד המתלוננים, תוך 'העלמת' חלקו של נאשם 2 [דמיטרי], מלמדת כי אין זה האיש שצריך ליתן אמון בדבריו, כאשר שקריו הם כה בוטים ומוכחים...". בית המשפט הוסיף ועמד על ניסיונו של סטניסלב לשבש את מהלכה של החקירה ומצא לאור כל אלו כי מדובר "באדם בלתי אמין, שקרן מניפולטיבי שבחר בשקר כל עוד זה שירת את מטרותיו". לבסוף, תיאר בית המשפט את התרשמותו הבלתי אמצעית מסטניסלב, לאחר ששמע את עדותו, כדלקמן: "במהלך עדותו התרשמתי מנאשם 1 [סטניסלב] כאדם בעל סף גירוי נמוך, חסר שקט ועצבני, שגם מוראו של בית המשפט לא נפל עליו, שהשיב בטון בוטה, מתריס ומחוצף גם לשאלות בית המשפט" [הדגשות הוספו]. 6. אשר לדמיטרי - בית המשפט עמד על כך שהלה נעלם לאחר אירוע התקיפה האלים ועשה הכול על מנת להתחמק מן החקירה במשטרה. רק בחלוף תקופה של כשבועיים בהם היה דרוש לחקירה, התייצב הוא מיוזמתו בתחנת המשטרה. במהלך חקירותיו הודה בנוכחותו בפארק ובשתיית הוודקה, אך הכחיש באופן גורף כל קשר לאירוע התקיפה, לרבות שבירת הבקבוק על ראשו של ר.ק. וטען כי לא היה שיכור כלל. רק בתגובתו לכתב האישום ובהמשך, בחקירתו בבית המשפט, מסר דמיטרי את הגרסה לפיה אחד המתלוננים קילל אותו וטען כי מאחר שהיה שתוי, הוא הכה את ר.ק. על ראשו באמצעות בקבוק הוודקה שהיה בידו. עם זאת, הכחיש דמיטרי כי המשיך להכות את ר.ק. לאחר שנפל על הארץ, וטען כי לא עשה זאת, שכן ר.ק. כלל לא זז לאחר שנפל ארצה. בית המשפט הדגיש לעניין זה כי גם לפי גרסתו "הכבושה והמשופרת" של דמיטרי, אותה העלה בבית המשפט, הרי שהוא עזב את המתלונן ר.ק. מתבוסס בדמו, "מבלי לברר את מצבו, שמא איבד את הכרתו, או שמא נפצע פציעה חמורה, או שמא שבירת הבקבוק הביא לקיפוח פתיל חייו". עוד הפנה בית המשפט לעדותה של חוקרת המשטרה באשר לאופן התנהלותו המזלזלת והבוטחת של דמיטרי במהלך חקירתו: "...הוא ישב שם באדישות מולי, ענה לשאלות בצורה לאקונית, התרווח על הכיסא, שילב ידיים מאחורי העורף. ביקשתי ממנו לשבת כמו שצריך וכך התנהלה החקירה במין סוג של אדישות". 7. אל מול גרסתם הבלתי מהימנה של המערערים, התרשם בית המשפט מגרסאותיהם האמינות, האחידות והעקביות של המתלוננים. ר.ק., המותקף העיקרי, הסביר כי התקרב אל המערערים וביקש מהם סליחה בניסיון לפייסם: "כל מה שניסיתי לעשות כשהתקרבתי זה להרגיע שלא נאמר שום דבר. זה הדבר היחיד שחשבתי עליו, להרגיע, עשיתי כל מה שיכולתי"; א.א. זיהה את המערערים כמי שהשתתפו באירוע האלים ופירט את חלקו של כל אחד מהם. הוא תיאר את שבירת הבקבוק על ראשו של ר.ק., כיצד המשיכו המערערים להרביץ לו ולחברו א.ר. וכיצד עלה בידם לברוח מהמקום. המערערים - כך תיאר - "המשיכו להרביץ לר.ק., שראו שהוא במצב קשה... היה טרף קל... [ר.ק.] ירד לברכיים כי ראה שיש לו דם או משהו כזה, שהמצב שלו היה די קשה, ואז הם בעצם קלטו שאפשר להרביץ לו... והמשיכו להרביץ לו עם בעיטות על הפנים ועם אגרופים, ממש מכות שאני אף פעם לא ראיתי בסדרות או משהו כזה... לקחו עם כל הרגל, ובעצם הוא שכב על הגב... ומעכו לו את הפנים עם הסוליה של הנעל עם כל הכוח של הרגל, בעצם המשיכו עם אגרופים ועם בעיטות וברחו". א.א. הדגיש כי דמיטרי היה "התוקף המרכזי" - הוא ששבר את הבקבוק על ראשו של ר.ק. ו"הוא בעצם היה מרכזי גם בתקיפה אחרי זה שהוא היה על הרצפה הוא בעט ומעך לר.ק. את הפנים..."; עם זאת, חזר א.א. והעיד כי המערער והשותף הקטין נטלו אף הם חלק פעיל, ולדבריו: "אני זוכר טוב, שלא היה מישהו שעמד בצד והסתכל לא היה מישהו שבעצם הסתכל ולא אמר כלום, היו שם שלושה אנשים שכולם היו, כולם תקפו...". עדותו של המתלונן השלישי, א.ר., באשר למה שהתרחש, היוותה חיזוק נוסף לעדותו של א.א. והשלימה את התמונה העגומה. בהתבסס על כל אלה, מצא בית המשפט כי המערערים והקטין הנוסף תקפו את המתלוננים כקבוצה, בצוותא חדא, ולפיכך הורשעו המערערים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. 8. בבואו לגזור את עונשם של המערערים עמד בית המשפט תחילה על המלצת שירות המבחן בעניינם. שירות המבחן המליץ - בעניין סטניסלב - להעמידו למבחן למשך 18 חודשים, להטיל עליו מאסר שירוצה בעבודות שירות ופיצוי של המתלונן. הבסיס להמלצה היה התרשמות שירות המבחן כי סטניסלב הוא בחור צעיר ונבון ובעל שאיפות נורמטיביות, אשר תפקודו קודם לאירוע לא הצביע על בעייתיות כלשהי. בנוגע לדמיטרי, המליץ שירות המבחן להעמידו בפיקוח לצד ענישה מרתיעה (מאסר לריצוי בעבודות שירות) ופיצוי למתלונן. צוין כי הלה התמודד עם בעיית השתייה שלו והפסיק לצרוך אלכוהול. בית המשפט הוסיף ופירט בהרחבה את הנסיבות המקלות העומדות למערערים: גילם הצעיר, העדר עבר פלילי, חרטתם כפי שהובעה בדבריהם לבית המשפט והמלצת שירות המבחן האמורה לבחירה באפיק השיקומי. אל מול אלה, הדגיש בית המשפט את החומרה הרבה שבמעשי האלימות "משולחת הרסן וחסרת התכלית" בה נהגו המערערים, ואת תוצאותיה הקשות. בסופו של יום גזר בית המשפט על המערערים 6 שנות מאסר, מתוכן 4 שנות מאסר לריצוי בפועל והיתר על תנאי. בנוסף, חייב בית המשפט כל אחד מהמערערים לשלם למתלונן ר.ק פיצויים בסך של 15,000 ש"ח ולכל אחד מהמתלוננים הנוספים - סך של 1,500 ש"ח. 9. עניינו של הקטין הנוסף, שותפם של המערערים לביצוע העבירות החמורות, נתברר בהליך נפרד שנוהל נגדו בבית המשפט לנוער בתל אביב. הקטין הנוסף הודה בכתב אישום מתוקן, ממנו נמחקה הוראת החיקוק של תקיפה בנסיבות מחמירות. הוא הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו, ובית המשפט לנוער החליט לסיים את התיק ללא הרשעה ולהסתפק בהטלת צו מבחן למשך 6 חודשים; להטיל על הקטין התחייבות בסך 5,000 ש"ח בערבות אימו, להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירות אלימות; ולחייבו לפצות את המתלונן ר.ק. בסכום של 1,000 ש"ח. 10. המערערים אינם משלימים עם העונשים שנגזרו עליהם ומכאן הערעורים שלפנינו. טענתו העיקרית של סטניסלב נשענת על עקרון אחידות הענישה. סטניסלב טוען כי הוא מבוגר מהקטין הנוסף ב-17 חודשים בלבד. לשיטתו, הפרש הגילאים האמור, הביא אמנם לשפיטתם הנפרדת של השניים, אך אין בו כדי להצדיק את פער הענישה שנוצר בינו לבין הקטין הנוסף. סטניסלב שב ומפרט את נסיבות חייו הלא פשוטות, את העובדה כי זו לו מעורבות ראשונה ויחידה עם החוק, וסבור כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק להמלצת שירות המבחן ולאפיק השיקומי. דמיטרי נסמך אף הוא על המלצת שירות המבחן וסבור כי בית המשפט המחוזי לא נתן לה משקל מספיק. הוא מציין, בין השאר, את ההליך השיקומי שעבר, את גמילתו מאלכוהול, את גילו הצעיר יחסית, את קרובי המשפחה עמם הוא גר, העשויים לטענתו לשמש גורם מפקח ומרתיע עבורו ואת העובדה כי ביצע את המעשים בהיותו שיכור, מתוך אימפולסיביות ובספונטאניות. דמיטרי אף סבור כי הפיצוי שנפסק למתלונן גבוה מדי ומבקש להפחיתו. 11. לאחר ששקלתי היטב את נימוקי המערערים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בעונשים שגזר עליהם בית המשפט המחוזי. לא בכדי תיארתי בפירוט את האירוע האלים, אך גם את השתלשלות חקירתם של המערערים ואת מהלך משפטם הפלילי. מן המקובץ עולה כי המערערים הורשעו בעבירות חמורות ביותר, שבוצעו בנסיבות קשות ובאכזריות; למעשה הבריונות האלים שבוצע בר.ק., עובר אורח תמים, לא קדמה כל התגרות מצידו או מצד חבריו; גם לאחר שנפל ר.ק. אפיים ארצה פצוע וחסר הגנה, המשיכו המערערים והקטין הנוסף, כחבורה, להכות בו ללא רחם; המערערים והקטין הנוסף גרמו לר.ק. נזק גופני חמור: הוא נחבל, כאמור, בפניו, בעינו הימנית, בלחיו ובסנטרו, נגרמו לו שבר בשן, שבר ברצפת ארובת העין, והוא נזקק לניתוח ולאשפוז של 5 ימים. כתוצאה מן הפגיעה ירד הפרופיל הרפואי של ר.ק. בגיוסו לצבא, והוא סובל גם כיום מראיה כפולה, מפגיעה במערכת העצבים וכן מצלקות פיזיות ונפשיות. זאת ועוד. בחינת דרך התנהלותם של המערערים לאחר האירוע האלים מעלה כי המערערים ברחו מזירת העבירה; דמיטרי התחמק מן המשטרה במשך כשבועיים וכשהתייצב לבסוף, התנהל באופן אדיש ומזלזל כלפי חוקריו; המערערים שניהם הכחישו בחקירותיהם במשטרה מעורבות באירוע ובהמשך ניסו למזער את חלקם; סטניסלב ניסה לשבש את מהלכה של החקירה ולתאם עדויות; בתשובתם לכתב האישום כפרו המערערים שניהם בחלק מן העבירות שיוחסו להם וניהלו משפט הוכחות מלא; במהלך עדותו, השיב סטניסלב באופן "בוטה, מתריס ומחוצף" גם לשאלות של בית המשפט. 12. לאור כל אלה, לא שוכנע בית המשפט המחוזי כי המערערים נטלו אחריות מלאה על מעשיהם. כפועל יוצא נקבע כי: "יש מקום להטיל עונש שיבטא לא רק את סלידת החברה ממעשי הנאשמים [המערערים] אלא שייתן משמעות מעשית להבטחת הביטחון הציבורי במרחב הציבורי, כך שאנשים תמימים העוברים בשטחים ציבוריים לא יהיו חשופים למעשי אלימות שרירותיים, שיפגעו בביטחונם ובשלמות גופם. אין הדעת סובלת כי צעירים תמימים החוזרים מבילוי לילי יותקפו בסמוך לחצר ביתם על ידי חבורת צעירים הלומת אדי אלכוהול משולחת רסן, ללא כל סיבה, 'סתם כך' כמעשה של בריונות לשמו. במעשי הנאשמים [המערערים] נמזגו רוע ואכזריות במידות שאין נתקלים בהן כמעשה יום ביומו, כאשר גם לאחר שהמתלונן ר.ק. נפל ארצה חסר אונים, מתבוסס בדמו ונעדר כל יכולת להגן על עצמו, המשיכו הנאשמים [המערערים] לבעוט בו ולהפליא בו את מכותיהם משל שק תפוחי אדמה היה ולא בן אנוש, ורק לאחר שפרקו עליו ועל חבריו את כעסם ותסכולם, ברחו מן המקום, כשכל אחד מהם טווה לאחר מכן את קורי השקר שבהם ירצה להיאחז על מנת לחמוק מאחריותו למעשים". שותף אני לדברים אלה במלואם. אמנם, במקרה דנן הובאו נסיבותיהם האישיות של המערערים, ומהמלצות שירות המבחן עולה אף האינטרס בשיקומם. ואולם, השיקול השיקומי הוא רק אחד מיני שיקולים רבים שעל בית המשפט לשקול. אכן, "עבירות מסוג זה של בני נוער, על קשיותן וחומרתן, אסור שתתפרשנה כמאורעות נסלחים אשר היו כלא היו, וזאת גם אם גילאי הנאשמים צעירים. שהרי, חלק גדול ממעשי הבריונות האלימה ברחובות העיר נעשים על-ידי בני נוער צעירים שזו להם היתקלות ראשונה עם החוק, וגם אם לאחר מכן הם עולים על דרך השיקום, הנזק שנותר מעבריינות זו לציבור ולקורבן הוא ניכר. לפיכך יש לעשות את הנדרש לביעורה של תופעה עבריינית זו. מן הצד האחד יש להביא בחשבון את גילו הצעיר של העבריין ואת הצורך לאפשר לו להשתלב בהליך שיקומי, אולם מצד אחר מסר הגמול וההרתעה בסוג זה של עבירות חייב להיות ברור ונהיר לעין כול" (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד (3) 685 , 692 (2000)). מכל מקום אין זה המקרה בו ניתן להצביע על האינטרס השיקומי, בהתחשב בהתנהגות המערערים גם לאחר המקרה. 13. היש בעקרון אחידות הענישה כדי להוות טעם מספיק להתערבותנו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי? סבורני כי בנסיבות העניין יש להשיב על שאלה זו בשלילה. כבר נפסק לא אחת כי: "אין כלל אחידות הענישה קובע - א-פריורי - כי דין אחד לכל העבריינים המורשעים באותו סוג של עבירות, ולא בהכרח ילמד בית-המשפט מהכרעת-הדין או מגזירת-הדין של אחד לגבי חברו (בין שהואשם יחד עם חברו באותו כתב-אישום ובין שלאו; ראה ע"פ 348/77 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (1) 517, 521). כל מקרה והנסיבות המיוחדות שבצדו, לאמור: נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות של הנאשם" (ע"פ 5640/97 רפאל רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (2) 433, 470 (1999)). במקרה דנן, עניינו של הקטין הנוסף, שהיה שותפם של המערערים לביצוע העבירות, הסתיים אמנם בלא הרשעה בבית המשפט לנוער, אולם בכך אין כדי להקל בעונשם של המערערים. יש בכך כדי להצביע, לכאורה, על כשל שנפל בהתנהלות הפרקליטות בפרשה זו (ככל שניתן היה להבין, גזר דינם של המערערים כלל לא הובא בפני שופטת בית המשפט לנוער, והערעור שתלוי ועומד באותה ערכאה נסב על העדר ההרשעה בלבד). על כשל זה אין להוסיף את חטא ההתערבות בפסק דינו הראוי של בית המשפט המחוזי, שאיזן נכונה בין מכלול השיקולים שצריכים היו לגזירת דינם של המערערים. די בהבדלים בין הקטין הנוסף לבין המערערים - ובהם עצם העובדה שמדובר בקטין וכן הודאתו של הקטין בעבירות שיוחסו לו במסגרת הסדר טיעון, תוך נטילת אחריות על מעשיו ובלא לנהל משפט - כדי להצדיק את פער הענישה שנוצר. כאמור, פער זה הוא גם פועל יוצא של דרך ניהול ההליך. אחידות העונשים היא רק שיקול אחד מבין שיקולים נוספים שיש לקחת בחשבון בבוא בית המשפט לגזור הדין (ע"פ 392/88 דנזאשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 309, 311 (1988)); בנסיבותיו הקשות של המקרה הזה - פרץ של אלימות ובריונות חמורים ובהתחשב גם בדרך הילוכם של המערערים - לא רק במהלך האירוע האלים אלא גם לאחריו - סבורני כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר על כן, הייתי מציע לחברי לדחות את הערעורים על חומרת העונש. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: 1. לצערי אין בידי להסכים לתוצאה אליה הגיע חברי המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין. חברי בפסק דינו המפורט והמנומק סבור כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. אולם דעתי שונה, וזאת לאור עקרון אחידות הענישה בכל הקשור לעונש שנגזר על הנאשם הנוסף בפרשה, כפי שיפורט להלן. 2. ידועה ההלכה כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). לטעמי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים המצדיקים התערבות בעונש שכן נראה שיש ליתן משקל יתר לעקרון אחידות הענישה לאור העונש שנגזר על הנאשם הנוסף בפרשה - צו מבחן ללא הרשעה (ת"פ 1250-09, כבוד השופטת ד' קרן), וזאת לעומת 4 שנות מאסר בפועל שנגזרו על המערערים אשר בפנינו. 3. אין חולק כי מעשיהם של המערערים חמורים ביותר. בפרץ אלימות תחת השפעת אלכוהול תקפו המערערים באכזריות את שני המתלוננים, כפי שתואר בפסק דינו של חברי המשנה לנשיאה. אל מול אלימות מעוררת סלידה שכזו יש להגיב ביד קשה ביותר. תופעה נוראה זו של אלימות קשה וחסרת רחמים מחייבת את כל הגורמים לתת ידם למלחמת חורמה. האלימות מכרסמת ביסודות חברתנו, ועלינו להשיב מלחמה כנגד אלו הנוטלים חרות לפעול באלימות כלפי הזולת. במסגרת מלחמה זו שומה על בתי המשפט להכביד את הענישה על עבריינים אלו. מצווים אנו ליתן ידנו למלחמה העיקשת בתופעת הבריונות שפשטה בארצנו, וידע כל מי שנוטל לעצמו את החרות לנהוג באלימות, כי הוא עלול לשלם על כך בחרותו. "יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד" (ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (טרם פורסם, 10.11.2009)). 4. יחד עם זאת, בשלב גזירת העונש עלינו להביא בחשבון את מגוון השיקולים ולאזן ביניהם בצורה הראויה בהתאם לנסיבות המקרה. עקרון חשוב - אך לא יחיד - שעלינו לקחת בחשבון הינו עקרון אחידות הענישה. עקרון זה נגזר מעקרון שוויון הנאשמים בפני החוק, ומורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות והנסיבות האישיות של הנאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים (ע"פ 2287/09 והבה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.2010)). "עקרון אחידות הענישה הוא כלל חשוב הבא למנוע קיום הפלייה בין שווים או דומים, למען עשיית צדק עם נאשמים, ולצורך שמירת אימון הציבור בהליך הפלילי" (ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל, בפיסקה 15 (טרם פורסם, 1.4.2007)). משמעות הכלל היא שמקום בו מורשעים מספר נאשמים באותה פרשה, ומעשיהם דומים, אחריותם המשותפת תבוא בעיקרון לידי ביטוי בעונש דומה שיוטל עליהם (ע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 738, 752 (2004)). עם זאת, עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכול ויכול שייסוג מפני עקרונות וערכים אחרים (ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 441, 447 (2003)). כפי שציין חברי המשנה לנשיאה בפסק דינו "אין כלל אחידות הענישה קובע - א-פריורי - כי דין אחד לכל העבריינים המורשעים באותו סוג של עבירות, ולא בהכרח ילמד בית-המשפט מהכרעת-הדין או מגזירת-הדין של אחד לגבי חברו ... כל מקרה והנסיבות המיוחדות שבצדו" (ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 470 (1999)). 5. במקרה הנדון יש לטעמי לתת משקל משמעותי יותר לעקרון אחידות הענישה, לאור העונש שהוטל על הנאשם הנוסף בפרשה. מובן כי כל מקרה ונסיבותיו הוא, בהתאם לעקרון הענישה האינדיבידואלית (ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170, 174-175(1989); רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.5.2009); ע"פ 7125/09 מדינת ישראל נ' מטודי (טרם פורסם, 5.11.2009)). יחד עם זאת, על הענישה אשר הושתה על הנאשם הנוסף - צו מבחן ללא הרשעה - להשפיע, באמצעות עקרון אחידות הענישה, על עונש המאסר שהוטל על המערער. כפי שציינתי בע"פ 9545/09 אלעדין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.3.2010): "אף אם ענישה זו נוטה לקולה, ואף אם היא נגזרת משיקולי ענישת קטינים לא ניתן להתעלם ממנה לאור עקרון השוויון. ענישה זו משפיעה על עונשו של המערער. נכון הדבר כי יתכנו מקרים בהם השפעה זו תהיה מינורית, ובלתי מורגשת לאור חשיבותם של אינטרסים אחרים. אולם יתכנו מקרים בהם השפעה זו תהיה משמעותית יותר. במקרה הנדון יש לטעמנו לתת משקל נוסף לעקרון זה, ולקבוע כי רמת ההשפעה של ענישת הנאשמים האחרים על ענישתו של המערער תהיה גבוהה יותר. מובן כי הקביעה בדבר רמת ההשפעה של ענישת הנאשמים האחרים על ענישתו של נאשם אחר נגזרת מנסיבות המעשה ונסיבות העושה". במקרה הנדון לאור פער הענישה המשמעותי ביותר בין הנאשם הנוסף שנשפט בבית המשפט לנוער ובין המערערים יש לתת משקל יתר לעקרון אחידות הענישה. אכן, כפי שציין חברי המשנה לנשיאה ישנם הבדלים בין הנאשם הנוסף לבין המערערים. הנאשם הנוסף הינו קטין, הוא הודה במיוחס לו ונטל אחריות על מעשיו. אולם עדיין לא השתכנעתי כי נתונים אלו אכן מצדיקים פער ענישה כה משמעותי - 4 שנות מאסר לריצוי בפועל אל מול צו מבחן ללא הרשעה. כמו כן חשוב לזכור כי פער הגילאים בין המערערים לבין הקטין הינו פער מצומצם המסתכם כשנה וחצי לערך. אכן מעשיהם של המערערים קשים ביותר. אולם הענישה שהוטלה על הנאשם הקטין בפרשה זו, יש בה כדי להשפיע על ענישתם של המערערים, על אף ההבחנות שקיימות בינם לבינו, וזאת לאור עקרון אחידות הענישה הנגזר מעקרון שוויון הנאשמים בפני החוק. יחד עם זאת, כאמור אין עקרון זה עומד בודד, ולכן על אף משקל היתר שיש ליתן לו, אין בו כדי לפטור את המערערים מעונש מאסר משמעותי, וזאת לאור האינטרס הציבורי המשמעותי במקרה הנדון לאור חומרת מעשיהם. 6. במקרה דנן, חשוב לחזור להדגיש את הסכנה הרבה הטמונה בשתיית משקאות אלכוהוליים לשוכרה. כפי שראינו לצערנו בלא מעט מקרים האלכוהול מהווה קרקע פורייה לביצוען של עבירות חמורות ביותר. במקרה זה מעשיהם הקשים של המערערים נעשו כאשר היו תחת השפעת משקאות אלכוהוליים. אכן פרשה זו עמוסה באדי אלכוהול והתיק מעורר שוב נושא כאוב זה. על כל הרשויות להיאבק בתופעה קשה זו. עמד על כך חברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 10898/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.4.2010): "לא אחת אנשים מן היישוב - שהם כאלה על כל פנים עד לאירוע עבירה - משתכרים באופן קשה ומגיעים לכלל עבירות קשות. המשמעות היא הצורך להיאבק במארת האלכוהול, פח יקוש ל'שותים עצמם לפשע', לעתים אף 'שותים עצמם למוות' - שלהם או של אחרים (כגון בהנפת סכין או בנהיגה מופקרת). הממשלה והכנסת נדרשות לכך: הממשלה - בהחלטה מיום 15.11.09 - קיבלה 'תכנית לצמצום הצריכה המופרזת של אלכוהול ולצמצום נזקיו'. על פי התכנית, אמורים להינקט אמצעים שונים, חקיקתיים הסברתיים ומניעתיים. בכנסת ישנן מספר יוזמות חקיקה להגבלת פרסום אלכוהול, להעלאת המיסוי על מוצריו ועוד. הדברים מובאים כאן כדי להעמיד על תחושת הדחיפות שיש בנושא. ואכן, גם על בתי המשפט לתרום תרומתם למאבק זה באלכוהול הגוזל נפשות, וזאת בענישה הפלילית. האלכוהול כמותו כסם, ולא בכדי הוסיפה הרשות הלאומית למלחמה בסמים לשמה את האלכוהול. תיק זה מדגים את העוצמה הקשה שבצריכת אלכוהול מופרזת, ואת תוצאותיה הקשות ...". סוף דבר 7. כאמור במקרה הנדון ועל אף השיקולים לחומרה, יש מקום לתת משקל יתר לעקרון אחידות הענישה. על כן יש מקום להפחית מעונש המאסר בפועל אשר נגזר על המערערים. אשר על כן, לו תישמע דעתי יש לקבל את הערעורים בחלקם במובן זה שנפחית שנה מעונש המאסר בפועל אשר נגזר עליהם. על כן מאסרם בפועל יעמוד על 3 שנים. יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם. 8. אני תקווה כי המערערים יפנימו את הפסול שבמעשיהם, וינסו לפתוח דף חדש כאזרחים שומרי חוק המכבדים את הזולת. המערערים נהגו באלימות קשה ועליהם לשלם את המחיר באמצעות ישיבה מאחורי סורג ובריח. חשוב להדגיש כי ההפחתה בעונשם אינה כתוצאה מקלות ראש במעשיהם הקשים אלא לשם שמירת עקרון השוויון בין הנאשמים, וללא הנתון בדבר העונש שהוטל על הנאשם הנוסף גם לטעמי לא היה מקום להקלה בעונשם. כמו כן אני ער לכאב הקורבנות, אשר הותקפו באכזריות וללא רחם על ידי המערערים. על כן חשוב להדגיש כי ההקלה בעונשם אין בה כדי להקל ראש בכאבם. "שותפים אנו לכאבם, ואולם חובתו של בית המשפט היא לערוך מלאכת איזונים שלמה המביאה בחשבון את מכלול היבטי התמונה שנפרשה בפניו, וכך גם כאן" (ע"פ 570/07 בן הרוש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.5.2007)). השופט ע' פוגלמן: במחלוקת שבין חבריי, ראיתי להצטרף לעמדתו של חברי, השופט ס' ג'ובראן. אמנם, נוכח אופיה של האלימות החמורה במקרה שלפנינו, רמת הענישה שנקבעה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' קרא), כשלעצמה, אינה מגלה עילה להתערבותה של ערכאת הערעור. מקובלים עליי אף דברי חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין, שלפיהם עיקרון "אחידות הענישה" אינו חזות הכל, והינו אך אחד משיקולי הענישה. דא עקא, שבמקרה שלפנינו, הפער הבולט בין עונשו של האחר לעונשם של המערערים, אינו מאפשר להימנע ממתן משקל מסוים גם לעקרון אחידות הענישה. מטעם זה, גם להשקפתי דין הערעורים להתקבל באופן חלקי, במובן זה שעונש המאסר בפועל שהושת על המערערים יועמד על שלוש שנים, כמוצע בחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן, שאליה, כאמור, אני מצטרף. אשר על-כן מתקבל הערעור ברוב דעות וכנגד דעתו החולקת של המשנה-לנשיאה ועונש המאסר שנגזר על המערערים לריצוי בפועל יועמד על שלוש שנים. כללים משפטייםמשפט פליליאחידות הענישה