בפני בקשה למחיקת ערעור בשל איחור בהגשתו. המבקש הגיש תביעה בבית הדין האזורי לתשלום תמורת הודעה מוקדמת מכח הסכם, בונוס שנתי, והוצאות דמי מינוי עיתונים. בפסק דינו מיום 1.11.10, קבע בית הדין (תע"א 5389-07 ,מותב בראשות כב' השופט שמואל טננבוים ונ.צ. מר מרדכי כהן וגב' בת שבע פריי (כי המבקש זכאי לחלף הודעה המוקדמת ולבונוס שנתי ותביעתו להחזר דמי מנוי לעיתון יומי נדחתה ומכאן ערעור המשיבה. ביום 7.12.10, הגישה המשיבה ערעור לבית דין זה. ביום 30.12.10, הגיש המבקש בקשה למחיקת הערעור ובהמשך הוגשו על ידי הצדדים תגובה לבקשה, תשובה לתגובה ותגובה לתשובה. טענות הצדדים המבקש טען כי המציא את פסק הדין למשרדי ב"כ המשיבה ביום 4.11.10, באמצעות פקס שאושר על ידי מזכירתו של ב"כ המשיבה; משכך, הרי שהמועד להגשת הערעור חלף ביום 5.12.10 ומאחר שהוגש לאחר מכן - דינו להמחק. המשיבה, בתגובתה מיום 13.1.11, הביאה מתקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין"), הקובעת כי המצאה בפקס לאחר השעה 13:30 תיחשב כהמצאה למחרת יום ההמצאה וכי המצאה ביום ו' תחשב כהמצאה ביום החול החל אחריו; משהומצא פסק הדין ביום ה', 4.11.10, בשעה 16:54, הרי כמוהו כהמצאה שבוצעה ביום א' ה-7.11.10 ומכך שהערעור הוגש בזמן. המבקש, בתשובתו ביום 24.1.11, טען כי בתגובתה, מודה המשיבה, הלכה למעשה, כי פסק הדין הגיע לידיה ביום 4.11.10 ומשכך הרי שיש להחיל את "כלל הידיעה" במקרה דנן; עוד טען המבקש כי אין כל משמעות לשעה 13:30 הקבועה בתקנות מאחר והיא מכוונת למשלוח כתבי בית דין לבתי המשפט; למצער, טען המערער כי יש לראות את פסק הדין כמומצא ביום ו' ה- 5 בנובמבר 2010 ועל כן את הערעור כמוגש באיחור. המשיבה איבחנה, בתגובתה מיום 30.1.11, את פסקי הדין שצוטטו בידי המבקש ככאלו בהם נדרש בית המשפט לכלל הידיעה מאחר ונפלו פגמים בהמצאות, מה שאין כן במקרה דנן; כן דחתה המשיבה את טענות המבקש בדבר אי רלוונטיות השעה 13:30 ובדבר ראיית ההמצאה כבוצעה ביום ו'. דיון המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות בית הדין") : "המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע או מהיום שבו הומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור." תקנה 497א לתקנות סדר הדין, החלה בבית הדין לעבודה מתוקף תקנה 129 לתקנות בתי הדין, קובעת: "(א) בית משפט או עורך-דין (להלן - השולח) רשאי להמציא כתב בי-דין בפקסימיליה לעורך דין המייצג בעל דין (להלן - הנמען), ויראו אותו ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, ובלבד שנתקיימו בו כל אלה: (1) כתב בי-הדין נשלח בין השעות 08.30 ו-13.30 בימים א' עד ה' בשבוע, שאינם ימי מנוחה כמשמעותם בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, או ימי מנוחה שנקבעו בחיקוק; כתב בי-דין שנשלח ביום ו, ביום מנוחה או לאחר השעה 13.30, יראו אותו כאילו נשלח ביום החול שלאחריו; (2) מספר הפקסימיליה של הנמען מופיע בכתב בי-הדין שהוגש לבית המשפט באותה תובענה או בנייר המכתבים המשרדי של עורך הדין; (3) מספר העמודים של כתב בי-הדין אינו עולה על עשרה, ובסיום הכתוב בכל עמוד מופיעה חתימת השולח; (4) לכתב בי-הדין צורף "דף משלוח בפקסימיליה", שבו צוינו פרטי התיק, פרטי השולח כולל כתובתו, מספר הטלפון ומספר הפקסימיליה שלו, ומספר העמודים שנשלחו. (5) עורך הדין השולח כתב בי-דין בפקסימיליה יודיע לנמען בטלפון, בתוך 24 שעות משעת המשלוח, כי שלח לו בפקסימיליה את כתב בי-הדין וכי העתק ממנו מצוי במזכירות בית המשפט, ויערוך תרשומת על ההודעה הטלפונית, שתכלול את פרטי כתב בי-הדין, זמן השיחה ושמו של האדם שלו נמסרה ההודעה; (6) היה השולח בית משפט - ישמור בית המשפט אישור משלוח של כתב בי-הדין בפקסימילה;" על כן, בהתאם לתקנת משנה (א)(1), המצאה שבוצעה לאחר השעה 13:30, תיחשב כמבוצעת למחרת והמצאה שבוצעה ביום ו, ביום מנוחה או לאחר השעה 13.30, יראו אותה כמבוצעת ביום החול שלאחריו; במקרה דנן, ההמצאה שבוצעה ביום ה' בשעה 16:54 חוסה בצל שתי ארכות: האחת, מאחר והיא לאחר השעה 13:30, נדחית היא למחרת (יום ו'), והשניה, מאחר וביום ו' אין מתקבלות המצאות, נדחית היא ליום החול שלאחריו - יום א'. טענות המשיב כאילו כוונת מחוקק המשנה היתה רק בנוגע להמצאות לבתי המשפט אינה מקובלת עלי; הרישה שבתקנה 497א(א) קובעת מפורשות כי כללי ההמצאה המפורטים בה, לרבות זה העוסק בשעת המסירה, מיועדים להמצאה לעורך דין המייצג בעל דין: "בית משפט או עורך-דין (להלן - השולח) רשאי להמציא כתב בי-דין בפקסימיליה לעורך דין המייצג בעל דין (להלן - הנמען), ויראו אותו ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, ובלבד שנתקיימו בו כל אלה..." כמו כן, אין בידי לקבל טענתו של המבקש כי יום ו' אינו יום מנוחה. בהתאם לפקודת סדרי השלטון והמשפט התש"ח-1948 (להלן: "הפקודה"), פסקה (1) לתקנת משנה 497א(א) קובעת: "כתב בי-הדין נשלח בין השעות 08.30 ו-13.30 בימים א' עד ה' בשבוע, שאינם ימי מנוחה כמשמעותם בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, או ימי מנוחה שנקבעו בחיקוק; כתב בי-דין שנשלח ביום ו, ביום מנוחה או לאחר השעה 13.30, יראו אותו כאילו נשלח ביום החול שלאחריו; " ודוק: ההתיחסות לימי מנוחה בפיסקה זו הינה רק לכאלו, הקבועים בפקודה, החלים בימים א' עד ה', אשר המצאה בהם דינה כהמצאה ביום החול שלאחריהם; ראיית המצאה ביום ו' כמבוצעת ביום החול שלאחריו נלמדת מפיסקה זו ולא מראייתו של יום ו' כיום מנוחה בהתאם לפקודה. אשר על כן, אני קובע כי פסק הדין הומצא למשיבה ביום 7.11.10. יחד עם זאת ,מאחר ואין מחלוקת בדבר ידיעת המשיבה את פסק הדין ותכנו ביום 4.11.10 כמו גם קביעתנו כי פסק הדין הומצא כדין ביום 7.11.10, לפנינו, אם כן, יריעת המחלוקת: האם נקטינן בתר ידיעה או בתר המצאה? "כלל הידיעה" או "כלל ההמצאה"? בעניין רע"א 1286/05 אריק זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 7.8.07) קבע כב' רשם בית המשפט העליון יגאל מרזל: "הכלל הוא, אפוא, לדידי,זה המתמקד בהמצאה כדין ולא בידיעה. עם זאת, קיים חריג לכלל זה . יתכנו מצבים מיוחדים בהם ידיעת בעל דין ת ביא לתחילת מניין הימים, הגם שלא היתה המצאה כדין אותה העת. המדובר באותם מצבים מיוחדים בהם תחולנה דוקטרינות שמחוץ לדיני ההמצאה שבתקנות באופן שהתוצאה בכל הקשור למניין הימים, תשתנה ... .. במקרים מיוחדים בהם מתקיים "דבר מה נוסף", המצדיק סטיה מן האיזון שערך מחוקק המשנה בתוך דיני ההמצאה שבתקנות , תוך נכונות להתבסס על ידיעת בעל הדין כמתחילה את מניין הימים. טיבו של "דבר מה נוסף" זה יכול להשתנות ממקרה למקרה אולם נראה כאמור כי המשותף למקרים אלו הוא התנהגות לא ראויה של בעל הדין הטוען לפגם בהמצאה, העולה כדי השתק או חוסר ת ום לב . "הטוען לצדק צריך שינהג בדרכי הצדק" (השופט א' רובינשטיין ברע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט בע"מ (לא פורסם, 4.11.04)). מועד הידיעה יחשב במצבים חריגים אלו כמועד הרלבנטי למניין הימים, ובלבד שמדובר בידיעה מלאה וברורה של פסק הדין או ההחלטה נשוא ההליך ... (הדגשות אינן במקור - א.ס.)" עמדתו של כבוד הרשם מרזל, קיבלה חיזוק בפסיקתה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בהחלטה שניתנה בעניןבש"א 1788/06 רונית קלינגר נ ' שלמה זקס (לא פורסם, ניתן ביום 13.11.07): "כלל "הידיעה" על מתן פסק דין שניתן בהעדר הצדדים לא נועד לתפוס את מקומו של כלל ה"המצאה" המעוגן בדין. כלל "הידיעה" איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, המחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו, וכלפי מערכת השיפוט שבמסגרתה נדון עניינו. כלל "הידיעה" אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין . עם זאת, חשוב להדגיש כי אין מדובר בהפיכת כלל ה"המצאה" לחריג, ואת חריג ה"ידיעה" לכלל. חריג הידיעה לא יחול אלא במצבים חריגים וקיצוניים, בהם חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק ........ ההלכה הפסוקה הכירה במצבים חריגים שונים בהם כלל הידיעה גבר על כלל ההמצאה, המתנקזים, במהותם, לדרישת תום הלב הדיוני; הבסיס המשפטי לצורך כך נשען על עילות של השתק, מניעות, והתנהגות הנגועה בחוסר תום לב דיוני. (הדגשות אינן במקור - א.ס.)" ועוד: "הכלל הוא, איפוא, כי מנין הימים לצורך ייזום הליך ערעורי מתחיל מיום המצאת פסק הדין לידי המערער, אם ניתן בהעדרו, וככלל, ידיעת בעל הדין אודות קיום פסק הדין קודם להמצאה אינה מעלה ואינה מורידה. במקרים חריגים וקיצוניים, ניתן לסטות מכלל זה, ו להעדיף את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה, וזאת, בדרך כלל, מקום שבעל הדין יודע על קיומו של פסק הדין, ויש לו יכולת לדעת את תוכנו, והוא משתהה בהגשת הליך על פי הפסק, תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט בהתנהגות המגיעה כדי חוסר תום לב.(הדגשות אינן במקור - א.ס.)" אף בבית דין זה נדונה השאלה שבכותרת בעניין עא"ח 48/06 בית יוסף בע"מ נ' חן (לא פורסם, ניתן ביום 8.7.07); בעניין זה ניתן פסק הדין ביום 4.6.06 וב"כ המשיב שלחוֹ למערערות ביום 6.6.06 כצרופה לדרישה לתשלום החיובים שנפסקו בפסק הדין; פסק הדין צורף כפי שפורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט, ללא חתימות המותב ובלי חותמת בית הדין. ביום 25.6.06 הומצא פסק הדין לב"כ המערערות על ידי בית הדין האזורי. ערעור שהוגש ביום 27.6.06 נמחק על ידי כבוד הרשמת לאה גליקסמן, בקביעתה כי במקרה דנן: "כאשר מוכח כי בעל הדין ידע בפועל על החלטת בית המשפט שניתנה בעניינו ולא נקט בהליך ערעורי במועד, לא תתקבל טענתו כי השיהוי מוצדק, בשל אי המצאה כדין". בערעור על החלטת כב' הרשמת, קבעה כב' השופטת (כתארה אז) ארד כי בנסיבות המקרה שבפני בית הדין גובר כלל "הידיעה" על כלל "ההמצאה", שכן: "אין חולק על כך שב"כ המערערות קיבל מב"כ המשיבה פסק דין בלתי מאושר שלא היה חתום כדין. אף לא נטען כי המערערות לא ידעו על תוכנו המלא של פסק הדין, או שלא קיבלו את פסק הדין במלואו, או שהמסמך אותו קיבלו לא היה פסק הדין בנוסחו הנכון. בנסיבות אלה, התמלאו התנאים המצדיקים העדפת מועד הידיעה על פני מועד ההמצאה, המאוחר יותר. משכך הוא, צדקה הרשמת בהחלטתה לפיה הוגש הערעור באיחור." בעניין נוסף, נדרש בית דין זה להכריע בין שני הכללים ומצא כי בנסיבות מסויימות גובר כלל הידיעה: "במצב דברים זה גובר כלל הידיעה על כלל ההמצאה, בהיותו ממין המצבים החריגים המתנקזים, במהותם, לדרישת תום הלב הדי וני. כש'הבסיס המשפטי לצורך כך נשען על עילות של השתק, מניעות, והתנהגות הנגועה בחוסר תום לב דיוני' ." וראה: עא"ח 18/07, שדה נ' אוניברסיטת בן גוריון (לא פורסם, ניתן ביום 3.3.08, להלן: "עניין שדה"). בעניין 151/08, מוטהדה נ' עיריית ירושלים (לא פורסם, ניתן ביום 27.4.08, להלן: "עניין מוטהדה") דן באריכות כבוד הרשם, אילן איטח, בעניין שנסיבותיו מזכירות נסיבות התיק שלפנינו.בהחלטתו, סקר כב' הרשם את המתח בין כלל הידיעה לכלל ההמצאה ואת ההתפתחות ההיסטורית- משפטית של היחס ביניהן ובסיכום הדברים קבע: "ונחזור לעניננו ולשאלה מהו הכלל אותו יש להחיל על המקרה שבפני, קרי מהו המועד ממנו יש למנות את מנין פרק הזמן הקבוע לערעור - 9.2.08 (מועד ההמצאה בפקס של העתק פסק הדין מאתר נבו) או 14.2.08 (מועד המצאת פסק הדין כקבוע בתקנות). אני לכשעצמי סבור כי יש להחיל את הגישה המצמצמת, דהיינו - סטיה מכלל ההמצאה המעוגן בתקנות יכול ותהא - בלשונו של כבוד הרשם מרזל בענין זמיר - רק באותם מקרים חריגים בהם: "יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין. " וובלשון אחר, סטיה מכלל ההמצאה אפשרית רק במקרה של: "התנהגות לא ראויה של בעל הדין הטוען לפגם בהמצאה, העולה כדי השתק או חוסר תום לב". שכן - ומעבר לטעמים שהובאו בפסיקה ושפורטו בהחלטת כבוד הרשם מרזל, לא ברור לי הכיצד - בהעדר נסיבות חריגות של השתק או מניעות אשר יש המכנים אותן 'העדר תום לב' - ניתן לטעון כנגד אי קיום התקנות (הגשת הערעור תוך המועד שנקצב) ובאותה נשימה לפטור את עצמך מקיום התקנות (ביצוע המצאה כדין). וכאן יפים דברי ו של כבוד השופט רובינשטיין בענין גולקו [11] : "הטוען לצדק צריך שינהג בדרכי הצדק" . נראה לי שיש מקום לסברה, לפיה בעל דין היודע על החלטה בענינו יכול "לסמוך" על כך שיתקיימו בענינו הוראות התקנות לגבי המצאה ויכול הוא להמתין "פרק זמן סביר" לביצועה, וכשזו מבוצעת לפעול לפי מועד ביצועה. ככל ל ובהעדר נסיבות חריגות, אינני סבור כי הצד שכנגד רשאי לפתח ציפייה או הסתמכות הנגזרת מאי קיום התקנות. לפי הגישה המצמצמת כאמור, אשר קיבלה ביטוי גם בענין דר' שדה, ברי כי המועד הקובע יחסית אליו יש למנות את מנין התקופה להגשת הערעור הוא מועד המצאתו של פסק הדין לפי התקנות (14.1.08) ולא המועד בו הומצא העתק פסק הדין מאתר נבו ע"י ב"כ המבקש (9.1.08). אכן, אהיה מוכן להניח כי המשיבה ידעה את תוכנו של פסק הדין "או יכולה היתה לדעת בבירור את תוכנו" כבר ביום 9.1.08. אך עדין איני סבור כי המתנתה להמצאה לפי התקנות ופעולתה לפי לוח זמנים הנגזר מכלל ההמצאה עולים כדי "השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת", או כדי "התנהגות בלתי ראויה של בעל הדין" העולה כדי השתק או מניעות. לפיכך, לפי גישתי - דין הבקשה להדחות משהמשיבה כלל לא אחרה את המועד.(הדגשות אינן במקור - א.ס.)" מן הכלל אל הפרט במקרה דנן, סבורני כי דין הבקשה להדחות; בהתאם לגישה המצמצמת, כאמור בעניין שדה, המועד הקובע לעניין הגשת הערעור הינו מועד ההמצאה כדין (ולענייננו - 7.11.10); זאת, אף כי אין ספק כי המשיבה קיבלה את פסק הדין קודם לכך וידעה את תכנו. עם זאת, כאמור בעניין מוטהדה, לא מצאתי כי בהמתנתה של המשיבה להמצאה לפי התקנות היה פגם כלשהו, הנגוע בחוסר תום לב והיתלות דווקנית בהוראות סדרי הדין תוך פגיעה מהותית בודאות המשפטית של המבקש. על כן לא נמצאו אותן נסיבות חריגות וקיצוניות בעטיין, בהתאם ליריעה שנפרשה לעיל, יגבור כלל הידיעה על כלל ההמצאה. אשר על כן, נדחית בזה הבקשה למחיקת הערעור. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ₪. כללים משפטייםכלל הידיעה / כלל ההמצאההמצאת כתבי בי דין