"העיקרון בדבר כלל ההמשכיות... מושתת על נקודת המוצא העובדתית... כי בית הדין הרבני דן - בהקשר לתביעת הגירושין - גם בשאלת החזקת הקטין, ופסק בה הלכה למעשה. במקרה כזה 'נמצא כי הענין ממשיך להיות כרוך בתביעת הגירושין אפילו לאחר כמה וכמה שנים, כי הוא 'יונק' מן הצו שניתן בשעת הגירושין'... ואכן, הפסיקה... מתייחסת לשינוי תנאי ההחזקה, כפי שנקבעו על-ידי בית הדין או בית המשפט, שכבר פסק בנדון, שאז 'בית-המשפט או בית-הדין שדן בעניין בתוקף סמכותו מוסמך לשוב ולדון בו ולשנות את פסקו הקודם'... בעניין שלפנינו... בית הדין הרבני מעולם לא דן בעניין החזקת הקטין ולא החליט בו מאומה... כאן אין לה לתביעה בדבר החזקת הקטין ממה 'לינוק', ואין זו תביעה בדבר שינוי תנאי ההחזקה, שנקבעו קודם, משום שהעניין טרם נדון כלל, ושום החלטה לא קיימת" (ע"א 811/80 בלום נ' שטרן [6], בעמ' 760-761). השוו גם ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר [7]; וע"א ג'ראח הנ"ל [4], בעמ' 2626-2627, שבו נקבע כי כלל ההמשכיות אינו חל על פסק-דין שבו נדחתה תביעה למזונות, להבדילו מפסק-דין שבו נפסקו מזונות. כללים משפטייםכלל ההמשכיותבית דין רבני