1. מדובר בתביעה לתשלום גימלת שמירת הריון שנשללה מאת התובעת מאחר ונטען על ידי הנתבע, כי העדרותה מעבודתה אינה מתחייבת בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את התובעת או את עוברה עפ"י סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - "החוק"). 2. התובעת הגישה תביעתה לקבלת הגימלה ביום 26.2.01 וצירפה "אישור רפואי" של רופא מומחה מיום 10.12.00, בו נקבע, כי על התובעת להיות בשמירת הריון מ-7.12.00 עד 22.2.01. באישור צויין, כי שמירת ההריון הינה בשל מצב רפואי הנובע מן ההריון והמסכן את התובעת (סעיף 4 לאישור). 3. ביום 16.1.01 נקבע ע"י רופא נשים בנתבע, כי אינו מאשר את הגימלה וכי יש הצדקה להפסקת עבודה אך לא לשמירת הריון. בעקבות המכתב הנ"ל נשלח לתובעת מכתב דחיה ביום 25.1.01, בו נטען, כי תביעתה נדחתה, שכן לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הריון כאמור בסעיף 58 ל"חוק". 4. בעקבות דחיית התביעה הגישה התובעת תביעתה הנוכחית לשלם לה הגימלה וטוענת, כי הפסיקה עבודתה ב-7.12.00 לפי המלצת הרופא. 5. בכתב ההגנה נטען, כי התביעה נדחתה, שכן התובעת אינה זכאית לגימלה לשמירת הריון מאחר ומחלתה (כאב גב תחתון) אינה מסכנת אותה או את עוברה אלא מצדיקה חופשת מחלה בלבד, עפ"י סעיף 58 ל"חוק". 6. התובעת העידה בבית הדין, כי עבדה בחברת מאגרי אנוש בע"מ, שהינה חברה להשמת כח אדם, היתה אחראית על השיווק הארצי, לרבות השיווק האזורי וכן שימשה כרכזת כח אדם, הכנת משכורות וטיפול בעובדים בשטח. התובעת עבדה בסניף באר-שבע ופעמיים בשבוע היתה נוסעת לאשדוד, וכן ביקרה במפעלים כגון "מכתשים", "חרסה" וכדומה. התובעת לא חלקה על העובדה, כי שמירת ההריון נקבעה בגין כאבי גב תחתון, אולם הוסיפה, כי לא יכולה היתה ללכת וסבלה מבעיות ברגליה ובמפשעה ורופא הנשים המליץ על מנוחה ובעקבות כך הפסיקה עבודתה. במהלך הדיון הוצג מכתב מאת מעבידה המאשר, כי התובעת הפסיקה עבודתה ביום 7.12.00 לצורך שמירת הריון (נ/1). 7. אין מחלוקת, כי פקיד התביעות דחה ביום 25.01.01 את תביעת התובעת בהסתמך על החלטת רופא המוסד, ד"ר טייכנר, מיום 16.1.01. 8. לאחר דחיית התביעה ע"י פקיד התביעות התקבל אישור רפואי נוסף מאת ד"ר ברק ומיום 20.2.01, אולם בעקבות המכתב הנ"ל לא שונתה החלטת פקיד התביעות מיום 25.1.01. הנתבע בסיכום טענותיו טוען, כי באישור הרפואי הנ"ל מיום 20.2.01 ממליץ הרופא המטפל בתובעת על מנוחה חלקית ובהמשך מנוחה בישיבה בלבד ולהמנע מהליכה, אך אין מדובר במנוחה מוחלטת. 9. לאחר הדיון בבית הדין פנה רופא המוסד, ד"ר טייכנר, פעם נוספת לרופא המטפל של התובעת, ד"ר ברק, בבקשה להבהיר את הצורך בשמירת הריון לאור האמור באישור הרפואי מיום 20.2.01. הפניה היתה ב-8.12.02 וב-29.1.03 ועפ"י הודעת הנתבע, עד היום לא התקבלה תשובה. 10. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. 11. בסעיף 58 ל"חוק" נקבע, כי: "שמירת הריון - העדרות מעבודה בתקופת הריון המתחייבת בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את האישה או את עוברה, הכל בהתאם לאישור רפואי בכתב. בתקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (גמלה לשמירת הריון) התשנ"א-1991 (להלן: "התקנות")ׁנקבע: "א. המוסד רשאי לדרוש בכל עת פרטים נוספים הדרושים לבדיקת זכאות התובעת לגמלה לשמירת הריון. ב. רופא שהסמיך לכך המוסד (להלן: "הרופא המוסמך") רשאי לדרוש בכל עת הבהרות ופרטים נוספים, לרבות רישומים רפואיים, בכל עניין הקשור באישור הרפואי ולחוות דעתו, בדבר הצורך בשמירת הריון ותקופתה. ג. בהחלטתו בתביעה רשאי פקיד התביעות להביא בחשבון את חוות דעתו של הרופא המוסמך". בפס"ד גבאי נקבע, כי: - "יש להוסיף, כי היה והמוסד סובר שאין להסתמך על האישור הרפואי, הרי שעפ"י הוראות תקנות הביטוח הלאומי (גימלה לשמירת הריון), התשנ"א-1991, היה על הרופא המוסמך לדרוש הבהרות ופרטים נוספים, לרבות אישורים רפואיים בכל עניין הקשור באישור הרפואי ולחוות את דעתו בדבר הצורך בשמירת ההריון ותקופת השמירה" (ראה תקנה 5 לתקנות הנ"ל). המוסד לביטוח לאומי לא עשה זאת, וכל עוד הדבר לא נעשה, הרי שיש לקבל את האישור הרפואי שהגישה המשיבה ככתבו וכלשונו. למותר לציין, שאין המוסד לביטוח לאומי יכול לטעון כנגד האישור הרפואי שלא בדרך הקבועה בתקנות" (עב"ל 479/97 המוסד לביטוח לאומי נ' לימור גבאי - לא פורסם). בעב"ל 1414/01 המוסד לביטוח לאומי - ברוריה בוחבוט, חזר בית הדין הארצי על ההלכה שפורטה בפס"ד גבאי שצוטט לעיל, תוך הפנייה להליכים אשר הנתבע מחוייב לפעול על פיהם ושפורטו בתקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (גימלה לשמירת הריון), התשנ"א-1991, היינו חובת המוסד לביטוח לאומי, כי כאשר סבור שאין להסתמך על האישור הרפואי המוצג על ידי המבוטחת, עליו לדרוש פרטים והבהרות בטרם ידחה את תביעתה. בסופו של פסק הדין נקבע, כי "לא למותר לציין, כי על פני הדברים, אין תעדת הרופא שהוצגה מטעם המוסד עונה על הנדרש בתקנה 5(ב) בדבר היותו "רופא מוסמך", וראיה לכך לא הובאה לפני בית הדין האזורי, אך לא לפנינו" (סעיף 11 לפסק הדין). 12. מהשתלשלות העניינים שפורטה לעיל עולה, כי תביעת התובעת נדחתה בעקבות החלטת רופא המוסד ד"ר טייכנר מיום 16.1.01 בטרם פנה לקבלת פרטים והבהרות מהרופא הנשים שטיפל בתובעת וחתם על האישור הרפואי, ד"ר ברק. כל פניות הנתבע לאחר דחיית התביעה או לאחר הגשת התביעה לבית הדין לרופא המטפל נעשו במועד שבניגוד לאמור ב"תקנות" שצוטטו לעיל ובניגוד לפסיקת בית הדין הארצי ואין בהם כדי להוות עילה לדחיית התביעה כפי שמבקש הנתבע בסיכום טענותיו. טענת הנתבע, כי במועד דחיית תביעת התובעת על ידי פקיד התביעות טרם התקבלה ההחלטה שבפסק דין לימור גבאי, אין בה כדי לשנות מהחלטתינו זו שכן פסק דין גבאי אישר ונתן גושפנקא לאמור ב"תקנות" שהיו בתוקף עוד בטרם מתן פסק הדין והוכח בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי המוסד לביטוח לאומי לא נקט בהליכים על פי "התקנות" טרם דחיית התביעה. בנסיבות אלה אין מקום גם למנות מומחה - מטעם בית הדין ולא הוכחה תשתית עובדתית לעשות כן ובשים לב לאמור בפסק דין גבאי. לפיכך, מכל שנאמר לעיל, אף אם הוצגו בפני שתי דעות רפואיות אין ספק, כי בשל האמור לעיל דין התביעה להתקבל והתובעת לקבלת הגימלה לשמירת הריון לתקופה שפורטה באישור הרפואי. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות בסך 750 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעונם המלא בפועל. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הריוןמסמכיםגמלה לשמירת הריוןשמירת הריון