1. לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים בצירוף פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, גמול עבודה בשעות נוספות, החזר הוצאות נסיעה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה והחזר פיקדון עבור ביגוד. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות ענייננו, רובן כפי שנקבעו בדיון המוקדם ביום 23.10.07: א. התובע עבד אצל הנתבעת, ומילא תפקיד של קצין בטחון ב"הוד ירושלים" מ-24.8.03 ועד 30.4.04, ומ-11.9.04 ועד 30.9.06. במועדים אלה לא עבד התובע באופן רציף. ב. התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, אך לא שולמו לו פיצויי פיטורים. ג. הנתבעת לא הפרישה עבור הנתבע הפרשות לקופת גמל עבור כל תקופת עבודתו בסך של 3,484 ₪. ד. לתובע שולם החזר הוצאות נסיעה על פי תעריף נסיעה עירוני. ה. משכרו של התובע נוכה פקדון עבור ביגוד בסך של 180 ₪ בחודש אוגוסט 2003. 3. נדון בטענות הצדדים על פי הנושאים שידונו להלן. נוסיף עוד כי אף שהתובע לא היה מיוצג, ניתנה החלטה על הגשת תצהירים. המסמך שהגיש התובע אינו תצהיר, אלא פירוט גרסתו. 4. מתי קיבל התובע מכתב פיטורים אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת (סעיפים 6 ו-7 לתצהיר ירון אביחיל מטעם הנתבעת). המחלוקת הינה מתי פוטר התובע. הנתבעת טוענת כי קיימה עם התובע שיחות בנוגע לפיטוריו, ומכתב פיטורים נשלח אליו בפקס, בסמוך למועד כתיבת המכתב, היינו ב - 5/9/06 (נספח 1 לכתב התביעה). מנגד טוען התובע כי קיבל בדואר רשום מכתב הפיטורים מן הנתבעת רק ביום 25.11.06. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי ביום 13.7.06 נשלח לאמו של התובע, למקום עבודתה בגן הבוטני, טופס הנוגע לתאונת עבודה שארעה לתובע (נספח 10.01 לתצהיר התובע). לא ייתכן, כמובן, שבמועד זה נשלח אל התובע מכתב הפיטורים, שהרי מכתב זה נכתב רק בתחילת חודש ספטמבר. על כן, גרסת הנתבעת כפי שהיא מופיעה במכתבו של מנהל הנתבעת מיום 12/11/06 (נספח 3 לכתב התביעה), אינה מתקבלת על הדעת. לא הוצגה בפנינו ראיה כלשהי התומכת בטענת הנתבעת כי מכתב הפיטורים נשלח אל מקום עבודתה של אמו של התובע בפקס במועד אחר. בתצהירו של ירון אביחיל נכתב כי בתחילת חודש ספטמבר נשלחו אל התובע שוב מסמכים נוספים ויחד איתם נשלח מכתב פיטורים (סעיף 8 לתצהיר), לא הובאה ראיה כלשהי התומכת בטענה זו. עד הנתבעת קובי ברהום לא אמר דברים חד משמעיים בעניין זה. כך אמר העד: "ת. ...אני וירון החלטנו שהוא מפסיק את העבודה בגלל חוסר משמרות, ניסינו להשיגו שוב ולא הצלחנו, החברה הוציאה את המכתב ואני כמפקח ישיר שלו באותה תקופה, שלחנו לו את זה לבית ודיברתי גם עם אימא שלו לגבי מסמכים של ביטוח, לא זוכר בדיוק איזה, אבל גם זה היה, ואני גם סיימתי את עבודתי באותה תקופה, בתחילת אוקטובר סיימתי לעבוד. ש. מתי הוא פוטר. ת. כמה חודשים לפני זה, באזור יוני יולי" (ע' 19 ש' 5-11). לדברי העד נשלח המכתב לביתו של התובע, כאשר לא ברור כלל כי היה מכשיר פקס בביתו, מה גם שדברי העד אינם מתיישבים עם גרסת הנתבעת כי פוטר בחודש ספטמבר. יתר על כן, בניגוד לגרסתו של ירון אביחיל כי המכתב נשלח לתובע גם בפקס וגם בדואר (ע' 13 ש' 7-15), אמר העד קובי ברהום כי הוא לא שלח מכתב פיטורים בדואר (ע' 20 ש' 25- 26). לנוכח האמור לעיל יש לדחות את גרסת הנתבעת כי לתובע נשלח מכתב פיטורים במהלך חודש ספטמבר, ואנו קובעים כי התובע קיבל את מכתב הפיטורים רק ביום 25.11.06. למעלה מהצריך לענייננו נוסיף כי גם אם היתה מתקבלת גרסת הנתבעת כי המכתב נשלח למקום עבודתה של אמו של התובע בפקס, ספק אם היה בכך כדי למלא את חובת המעביד ליתן בידי העובד מכתב פיטורים. הודעה על הפסקת עבודתו של עובד הינה רבת חשיבות עבורו, ורצוי לעשותה בשיחה פנים אל פנים, ואם נתקל המעביד בקשיים להיפגש עם העובד, כפי שטוענת הנתבעת בענייננו, עליו לשלוח לו מכתב פיטורים בדואר, ורצוי אף בדואר רשום, כדי לוודא שהעובד אכן קיבל את המכתב. משלוח מכתב פיטורים בפקס, ובמיוחד למכשיר פקס במקום עבודתו של אדם אחר, גם אם הוא קרוב משפחה, יש בו כדי לפגוע בכבודו של העובד, ואין הוא ממלא אחרי הדרישה של מתן מכתב פיטורים לעובד. 5. שיעור פיצויי הפיטורים וקיזוז דמי ההודעה המוקדמת כאמור לעיל אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת. על כן הנתבעת אינה חולקת על כך שהתובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, אולם לטענתה יש לקזז מסכום פיצויי הפיטורים שלהם זכאי התובע דמי הודעה מוקדמת שהיה עליו ליתן לנתבעת כאשר נסתיימה תקופת עבודתו הראשונה בשל נסיעה לחו"ל. מנגד טוען התובע כי נסיעתו לחו"ל תואמה עם הנתבעת, וכי יש לראות את שתי תקופות עבודתו כתקופה אחת, שכן התקבל לעבודה מיד עם שובו, מבלי שנערך לו ראיון עבודה או הליך אחר. עלינו לדון, אם כן, בשתי שאלות: האחת - האם זכאית הנתבעת לקזז מפיצויי הפיטורים של התובע דמי הודעה מוקדמת כאמור; והשניה - האם יש לראות את שתי תקופות עבודתו של התובע כתקופה אחת או שתיים. 6. התובע הפסיק את עבודתו אצל הנתבעת ביום 30.4.04 בשל נסיעה לחו"ל, ושב לעבוד אצל הנתבעת ביום 11.9.04, היינו לאחר למעלה מ-4 חודשים. התובע עבד אצל הנתבעת שנתיים עד למועד פיטוריו. על כן אם סברה הנתבעת כי היה על התובע ליתן לה הודעה מוקדמת, בגין תקופת עבודתו הראשונה, היה עליה לדרוש זאת מן התובע מיד עם שובו לעבודה. לא הובא לידיעתנו כי בשלב כלשהו במשך השנתיים הנ"ל הועלתה דרישה זו על ידי הנתבעת. מנהל הנתבעת ירון אביחיל אף אישר בעדותו כי הנתבעת אינה נוהגת לדרוש מן העובדים תשלום דמי הודעה מוקדמת (ע' 18 ש' 4-17). יתר על כן, גם בעניין זה היו ראיות הנתבעת קלושות ביותר, ולא עלה בידה להוכיח את גרסתה. הנתבעת טוענת כי התובע זנח את עבודתו מבלי לתאם זאת עמה (סעיף 19 לתצהיר ירון אביחיל). ואולם בעדותו אמר התובע כי תיאם זאת עם אחיו, שהיה אחראי וביצע את השיבוצים עבור הנתבעת, ועם יובל (ע' 7). דבריו של ירון אביחיל כי: "זה לא אומר שאנחנו בתור חברה מקבלים את זה" (ע' 15 ש' 28). אין בהם כדי לבסס את גרסת הנתבעת, שהרי אילו אכן סברה הנתבעת כי התובע זנח את עבודתו כטענתה, לא ברור מדוע הסכימה לקבל אותו בחזרה לעבודה מיד עם שובו, ולא מצאה לנכון להתריע, אף לא ברמז, על זניחת העבודה. התנהלות הנתבעת במשך השנתיים שחלפו מאז שב התובע מחו"ל מעידה על זניחת תביעה כלשהי בעניין זה, מה גם שלא הוכח כי התובע לא תיאם את נסיעתו עם הנתבעת. לפיכך יש לדחות את טענת הנתבעת כי יש לקזז את דמי ההודעה המוקדמת מפיצויי הפיטורים להם זכאי התובע. 7. עם זאת, יש לדחות את טענת התובע כי יש לראות את כל תקופת עבודתו כתקופה אחת. סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע כי: "לעניין סעיף 1 יראו רציפות בעבודה אפילו חלה בה הפסקה מחמת - 9.הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד מעביד או הפסקה תוך ניתוק יחסי עובד ומעביד שאינה עולה על שלושה חודשים" מלשון הסעיף עולה בבירור כי הפסקה של למעלה מ-3 חודשים מנתקת את רציפות תקופת העבודה, שכן הסיפא של הסעיף מתייחסת לשתי החלופות הקבועות בו. זאת ועוד. גם בתלושי השכר של התובע מופיע תאריך תחילת עבודתו של התובע בחודש 9.04. לפיכך יש לראות את תקופות עבודתו של התובע כשתי תקופות נפרדות. בתום התקופה הראשונה התובע לא פוטר, לפיכך הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים בגינה. התובע זכאי לפיצויי פיטורים רק עבור תקופת עבודתו השניה. הצדדים חלוקים באשר לגובה שכרו הממוצע של התובע. הנתבעת טוענת כי השכר הממוצע הינו 600 ₪ ואילו התובע טוען כי מדובר ב-897 ₪ (בכתב התביעה נכתב 1,089 ₪). לאחר בדיקה מקובל עלינו התחשיב של התובע. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתו השניה בסך של 1,794 ₪, ודמי הודעה מוקדמת בסך של 897 ₪. שני הסכומים ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.06. איננו רואים מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה, מכיוון שהיו חילוקי דעות של ממש בין הצדדים. 8. הפסד השתכרות התובע טוען כי לא שובץ לעבודה בחודשים אוקטובר, נובמבר, וכי הוא זכאי לתשלום כפי שהיה מקבל אילו שובץ במשמרות שבהן עבד קודם לכן. מוסיף התובע וטוען כי יש לחשב, לצורך תשלום זה, את שכרו הממוצע בגין שלושת חודשים עבודתו האחרונים, בסך של 1,024 ₪, וכי הוא זכאי לתשלום בסך של 2,048 ₪. מנגד טוענת הנתבעת כי יש לקבל את גרסתה שהתובע פוטר בחודש ספטמבר, וכי התובע לא גילה נכונות אמיתית לעבוד. טענתה הראשונה של הנתבעת נדחתה, כמפורט לעיל. עם זאת, יש לקבל את טענתה השניה. לא התרשמנו כי התובע גילה נכונות כנה ואמיתית לעבוד, וכי סבר שהוא עדיין עובד של הנתבעת. כך עולה מתמלילי השיחות שהקליט התובע, ואשר צורפו לתצהירו. כך למשל בשיחה שקיים התובע ביום 10.11.06 עם קובי ברהם, אומר התובע בראשית השיחה: "אהלן מה שלומך, מדבר אורי, שעבדתי בהוד ירושלים". (ההדגשה הוספה, ד.פ.). משמע שכבר בראשית נובמבר, ועוד בטרם קיבל התובע את מכתב הפיטורים, ידע התובע כי אינו עובד עוד אצל הנתבעת. עובדה זו אינה גורעת מחובתה של הנתבעת לשלוח לתובע מכתב פיטורים כנדרש, אולם היא מערערת את טענת התובע כי סבר שהוא עדיין עובד אצל הנתבעת בתקופה זו. כך עולה אף משיחתו של התובע עם נתי מיום 23.10.06. אף כי ניכר היטב שהתובע יזם את השיחה כדי לבסס את תביעתו, עולה ממנה כי התובע לא גילה נכונות אמיתית לעבוד. לפיכך נדחית התביעה לתשלום בגין הפסד השתכרות. 9. גמול עבודה בשעות נוספות התובע טוען כי עבד אצל הנתבעת שעות נוספות, ואפילו 16 שעות רצוף, וקיבל תשלום זהה עבור כל השעות. התובע מוסיף עוד כי תביעתו לגמול שעות נוספות נעשתה על פי הערכה, שכן הנתבעת סירבה להעביר לידיו את דפי פירוט השעות שבהן עבד. מנגד טוענת הנתבעת כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, ולא הוכיח כי עבד בשעות נוספות, כי קיבל תוספת גלובלית לשכרו בגין עבודה בשעות נוספות, שכללה גם תוספת עבור שעות נוספות, וכי התובע מילא משרת אימון. את הטענה כי התובע מילא משרת אימון יש לדחות מכל וכל, ומוטב היה לולא נטענה. התובע היה מאבטח ועבד מספר שעות מצומצם, והיותו "כוח האבטחה היחיד במקום" אינו הופך אותו למי שממלא משרת אימון. מן המסמכים שצירף התובע לתצהירו עולה כי הנתבעת אכן סירבה להמציא לו דו"חות נוכחות המעידים על שעות עבודתה. סעיף 26.ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, אשר תוקן ביום 6.7.2008 (תיקון מס' 24, ס"ח 2161, ע' 614) קובע כי: "(א)בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביר כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביר לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו. תיקון זה לחוק אינו חל על הצדדים בענייננו. זאת ועוד. מתמליל השיחה שקיים התובע עם נתי ביום 32.10.2006 (נספח 09.01 לתצהיר התובע) עולה כי בשל היותו של התובע סטודנט בטכניון, עבד אצל הנתבעת רק כאשר הגיע לבית משפחתו בבית זית בסופי שבוע. בשל כך עבד התובע במשמרות כפולות (3 משמרות כפולות בחודש). הסדר זה נעשה עם התובע לבקשתו, ונועד להתאים לצרכיו. בנסיבות אלה, היה על התובעת להודיע לנתבעת במשך תקופת עבודתו כי הוא דורש תשלום עבור השעות הנוספות הללו, שהרי הסדר זה נעשה לטובתו, ולא בשל צרכי המעביד. לא הובא לידיעתנו כי התובע אכן הביא לתשומת לבה של הנתבעת כי הסדר זה כרוך בתשלום עבור שעות נוספות רבות. אכן, הנתבעת היתה אמורה לדעת מה הן חובותיה על פי החוק, אולם כבר נפסק לא אחת כי תנאי ראשון לחיוב המעביד בגמול עבור עבודה בשעות נוספות הוא שהמעביד דרש את ביצוען (עב (נצרת) 2215/99 קריספיל - תגבור בע"מ, לא פורסם), ואילו בענייננו לא בדרישת המעביד מדובר אלא בדרישת העובד. יתר על כן, מבחינת הנתבעת לא היה נגרם כל נזק אם העבודה היתה מתבצעת בידי שני שומרים, ושיבוצו של התובע למשמרות כפולות נעשה כדי להיטיב עמו. בנסיבות אלה, איננו רואים מקום לחייב את הנתבעת בתשלום גמול עבודה בשעות נוספות. לפיכך נדחית תביעתו זו של התובע. מוסכם כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע הפרשות לקופת גמל בסך של 3,484 ₪ (מוסכמה 4 בדיון המוקדם מיום 23.10.07). טענותיו של התובע בעניין זיכוי ממס לא הוכחו. לפיכך על הנתבעת לשלם סכום זה לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.06. 10. פדיון חופשה כאמור עבד התובע בהיקף עבודה מצומצם ביותר. הנתבעת טוענת כי התובע עבד בהיקף משרה של 17%, והתובע לא חלק על כך, אלא טען שאין לחשב את ימי החופשה שהוא זכאי להם על פי היקף משרתו. יש לחשב את ימי החופשה לפי הקבוע בסעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית), מוכפל בחלקיות משרתו של העובד, היינו - 17% מהיקף משרה מלא. סעיף 3 לחוק חופשה שנתית מגדיר את מספר ימי החופשה להם זכאי עובד, כתלות בתקופת עבודתו אצל המעביד, כאשר היקף המשרה נלקח בחשבון בעת קביעת דמי החופשה לאור סעיף 10 לחוק חופשה שנתית הקובע כי התשלום בעד ימי החופשה יהיה זהה לסכום שכרו הרגיל, ובמקרה דנן סכום השווה ל-17% משכר בעבור היקף משרה מלא (ע"ע 324/05 אצ'ילדייב - עמישב שירותים בע"מ, ניתן ביום 27.3.07). התובע טוען כי שכרו לשעה היה 22 ₪ בעוד שהנתבעת טוענת כי שכרו היה 19.28 ₪. גם אם נקבל את טענת התובע במלואה, הוא זכאי לפדיון חופשה בסך של 719 ₪ (22 x 8 x 24 x 17%), ולא בסך של 2,640 ₪ כפי שנתבע בכתב התביעה. לתובע שולם סך של 540 ₪, לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע הפרש פדיון חופשה בסך של 179 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.06. 11. דמי הבראה משנקבע כי התובע עבד שתי תקופות עבודה, התובע אינו זכאי לדמי הבראה עבור תקופת עבודתו הראשונה, שכן עבד 8 חודשים בלבד. מאחר שאין רציפות בין שתי תקופות עבודתו של התובע, הוא זכאי ל-5 ימי הבראה עבור שנת 2005 ול-6 ימי הבראה עבור שנת 2006, בכפוף להיקף משרתו. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך ששל 575.11 ₪ (307 X 5 + 308 X 6 X 17%). לתובע שולם סך של 330 ₪, לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע הפרש דמי הבראה בסך של 245 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 12. נסיעות מוסכם כי התובע קיבל החזר הוצאות נסיעה על פי תעריף של נסיעה עירונית (מוסכמה 7), וכי התובע מתגורר בבית זית. התובע הציג לפנינו ראיות לעניין תעריף הנסיעה מבית זית לירושלים, וחישב את ההפרש בין הסכומים שקיבל בגין הוצאות נסיעה לבין הסכומים שהוא זכאי להם. הנתבעת לא הציגה חישוב אחר מטעמה. לפיכך יש לקבל במלואו את חישובו של התובע, ועל הנתבעת לשלם לתובע החזר הוצאות נסיעה בסך של2,246 ש" בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. יש, כמובן, לדחות את תביעתו של התובע לתשלום פיצוי הלנת שכר בגין סכום זה, שהרי החזר הוצאות נסיעה אינו שכר עבודה, ובוודאי שאינו שכר מולן. סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: פיצויי פיטורים בסך של 1,794 ₪. דמי הודעה מוקדמת בסך של 897 ₪. פדיון חופשה בסך של 179 ₪. דמי הבראה בסך של 245 ₪. החזר הוצאות נסיעה בסך של 2,246 ₪. הפרשות לקופת גמל בסך של 3,484 ₪. כל הסכומים ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.06. הנתבעת תשלם הוצאות התובע בסך של 500 ₪. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. מסמכיםפיטוריםדוארמכתב פיטורים / סיום העסקה