השאלות העומדות לדיון הן: האם יש ליתן כנגד הנתבע פסק דין לפינוי ולסילוק יד של המקרקעין המפורטים בנספח ז' לתצהיר העד דרור קרישפין שהוגש וסומן כמוצג ת/1? האם יש לחייב את התובעות לשלם לנתבע את סכום מס הרכישה העודף עבור משבצת בשטח 3,600 דונם? האם יש לחייב את התובעות להחזיר לנתבע את דמי החכירה ודמי השכירות ששולמו בעודף על ידי הקיבוץ? האם יש להורות למינהל לרשום על שם הנתבע את המקרקעין המפורטים בנספחים י"ח ו-י"ט לכתב התביעה שכנגד? האם יש ליתן כנגד התובע צו הצהרתי לפיו על התובעות להשיב לנתבע את דמי השכירות או דמי החכירה ששולמו עבור שטחים שלא ניתנו לנתבע עד להשלמת השטח הכולל של הנחלה? כללי: בעלי הדין: התובעות והנתבעות שכנגד מנהלות את המקרקעין שבבעלותן באמצעות תאגיד שהוקם על פי דין על פי חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 (להלן-"התובע" או "המינהל" או "הנתבע שכנגד"), אשר פועל על פי המדיניות הקרקעית שקובעת מועצת מקרקעי ישראל מפעם לפעם. בהתאם לחוק יסוד: מקרקעי ישראל, מקרקעי ישראל הם המקרקעים בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל. הנתבע הינו אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ הרשומה ברשם האגודות השיתופיות (להלן-"הנתבע" או "הקיבוץ" או "הנתבע שכנגד"). המקרקעין שבמחלוקת: המקרקעין שבמחלוקת מפורטים במוצג ת/1, וכן בנספחים ה/1 ו-ה/2 לתצהירו של מר קרישפין, העד מטעם התובע. יש לציין שעל פי נספח ה/1, על פי נספח ה/2 והמפה שצורפה אליו שטח המקרקעין שהושכר לנתבע לצורך עיבוד חקלאי זמני למשך שנה אחת הינו 167.4 דונם. המינהל הגיש את נספח ז' לתצהיר מר קרישפין, שהוא תרשים של השטח שבמחלוקת, ובטבלת השטחים נרשם ששטח המקרקעין שבמחלוקת הינו 167.2 דונם. מר קרישפין הסביר בעדותו שלקראת הגשת התביעה הכין מחוז המרכז במינהל תרשים מדוייק של הגושים והחלקות, עקב שינויים במפות הגושים והחלקות שנעשו ע"י המרכז למיפוי ישראל, לפיו סה"כ שטח המקרקעין נשוא המחלוקת הינו 167.2.דונם. עדות זו לא נסתרה במהלך המשפט. מעדות מר קרישפין עולה שנפלה טעות בנספח ז' בתיחום חלקות 30 ו-31 בגוש 3680, שהן נחתמו במלואן ולא בחלקן. כך שבחישוב השטח שבמוצג ת/1 לא נפלה כל טעות. השטח המדוייק מסומן בתרשים שצורף לנספח ה/2 לתצהיר מר קרישפין, התואם למעשה את נספח א' לכתב התביעה. לאור האמור לעיל, שטח המקרקעין שבמחלוקת הינו השטח המתואר במוצג ת/1 ובנספח א' לכתב התביעה (להלן-"המקרקעין"). יש לציין כי המקרקעין שבמחלוקת מצויים רובם ככולם בשטח המוניציפלי של העיר רחובות, וקרקע זו דרושה למעשה להרחבת השטח הבנוי של העיר רחובות. בהתאם לנסחי הרישום שצורפו לכתב התביעה,המקרקעין הינם בבעלות רשות הפיתוח ושל מדינת ישראל, ועל פי דין הינם מקרקעי ישראל שבניהול המינהל. החכרת שטח המריבה לצורך עיבוד עונתי: ביום 28.3.1976 נערך סיכום פגישה שהתקיימה ביום 25.3.1976 בין נציגי הקיבוץ לבין מר משולם דיין מהמינהל. בסיכום הפגישה נכתב כדלקמן: "1. השטחים החקלאיים שבין קבוצת שילר לרחובות בקשת קב' שילר מהמינהל: א. לא להסכים לשינוי יעוד לקרקעות החקלאיות שבאיזור זה. ב. לקבל לעיבוד חקלאי אותן קרקעות שבעליהן אינן מעבדים אותן. סוכם עם דיין בנושא הנ"ל: א. המנהל לא יסכים לשינוי יעוד של קרקע חקלאית. מוצע לקב' שילר לעקוב אחרי תכניות שמוגשות לועדת בנין ערים רחובות (כמו כן לשים לב שועדה זו לא תאשר פרוייקטים לחלקות שבשטח שיפוט המועצה האיזורית ברנר כי הדבר אינו בסמכותה). ב. אם קבוצת שילר תמציא הסכמה מאחד מבעלי החלקות בשטח שיפוט רחובות לויתור על זכות החכירה, המנהל יחכיר את השטח בחכירה זמנית לקבוצת שילר, תוך התחייבות להחזרת הקרקע במקרה של שינוי יעוד. לגבי השטחים שבתחום שפוט המועצה האיזורית ברנר, אם לא תהיינה בעיות מיוחדות, דיין מוכן להעביר למשבצת של קב' שילר. ג. לגבי השטח של משרד השיכון ליד זרנוגה - קב' שילר תפנה לש. אלבק במשרד השיכון - מחוז ת"א, בבקשה לקבל את השטח לחכירה זמנית תוך מתן התחייבות לפנותו אם יאושר כחוק שינוי יעוד מחקלאות לבניה. במקביל יודיע המשק גם לברא"ז או לקפלן במחוז ת"א של המנהל. גם דיין מוכן לפנות למשרד השיכון לאישור הנ"ל ומבטיח לעזור במקרה שמשרד השיכון יתבע החזרת כספים שהוא השקיע ברכישת השטח. ד. קב' שילר תפנה למחוז ת"א - המנהל (העתק הפניה גם לדיין ולברא"ז) בבקשה לחכור זמנית את כל החלקות הריקות (גם אלו שבעליהן לא המציאו הסכמה). ה. שטח שבעליו החכירו לבדווי לגידול אבטיחים, המשק ידווח על החכרת המשנה ואם ניתן יהיה לפנות את הבעלים הנוכחיים, יעשה דיין מאמץ להעבירו לקב' שילר בחכירה זמנית כנ"ל. 2. אפשרות רכישת חלקות הצמודות למשבצת של קב' שילר והשייכות לפרדס ופקאן בחסכון סוכם עם דיין: א. המנהל מסכים שקב' שילר תנהל מו"מ עם הבעלים הנוכחיים במטרה להעביר אליה את זכות החכירה בתנאי שלא יגיעו לסיכום ללא אישור מראש של המנהל. דיין ממליץ לקב' שילר שלא להסכים למחיר מופרז (לנציגי המשק הוסבר מהו מחיר מופרז. ב. אם שילר תרכוש זכויות חכירת השטח, יש סיכויים טובים שיאושר לצרכי משבצת (השלמה ל-3,600 דונם). סבור אני שתוכנו של מסמך זה ברור ומובן, ואין צורך להכביר מלים על פרשנותו. בעקבות חליפת מכתבים בין משרד השיכון, המינהל והקיבוץ, כאשר היה ברור לקיבוץ שהמקרקעין יוחכרו לו מידי פעם בפעם לשנה אחת לצורך עיבודים עונתיים, נחתם ביום 23.9.1976 חוזה חכירה לעיבוד עונתי לגבי 87 דונם לתקופה שמיום 1.9.1976 ועד ליום 31.8.1977. בסעיף 7 לחוזה זה נכתב כדלקמן: "החוכר מצהיר כי ידוע לו שהמוחכר יועד ע"י המחכיר למטרות מיוחדות, לפי החלטותיו הבלעדיות של המחכיר. וכי המוחכר ניתן לחוכר לשימוש לתקופות זמניות, קצרות ומוגבלות. כמו כן מצהיר החוכר שידוע לו כי המחכיר הסכים להחכיר לו את המוחכר רק בתנאי שהחכירה תוגבל לקופת החכירה ובתנאי נוסף שהמוחכר יוחזר למחכיר מיד - גם לפני תום תקופת החכירה, כאשר יחליט מנהל להשתמש במוחכר או להעבירו, לשם אחת המטרות שהמחכיר קבע אותן או ייעד את המוחכר למענן. לפיכך מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי המחכיר רשאי בכל עת, לפי שיקול דעתו המוחלט והבלעדי, להביא חוזה זה לסיומו לפני תום תקופת החכירה, מבלי שהדבר ייחשב כהפרת הסכם מטעם המחכיר. במקרה זה על המחכיר להודיע לחוכר על בטול או הקדמת מועד סיום החכירה בהודעה מוקדמת של לפחות 30 יום, ואז על החוכר להחזיר למחכיר את המוחכר ללא כל דחוי, כשהוא פנוי מכל אדם או חפץ השייכים לחוכר." מאחר וחלק מהמקרקעין במחלוקת שייכים למעשה למשרד השיכון, חתמו המינהל והקיבוץ ביום 13.10.1976, בהתאם לדרישת משרד השיכון, על מסמך נוסף, שהתייחס לגושים ולחלקות המפורטים בו, שנוסחו כדלקמן: 1. הואיל וידוע לצדדים בחוזה החכירה שהקרקע נשוא החוזה הוקצתה למשרד-השיכון, והועדה לשמירת קרקע חקלאית ביום 5.8.74 בישיבה מס' 108, החליטה שהקרקע הנדונה מיועדת לבניה, לכן מסכימים הצדדים לחוזה זה, שכל זכות וסמכות שניתנה למחכיר בסעיפים 7 ו-8 של החוזה נתונה בזה גם למשרד השיכון, ומשרד השיכון לפי שיקול דעתו הבלעדי זכאי לעשות שמוש בזכויות ובסמכויות האמורות,כדי לאפשר עבודות בניה ופתוח בקרקע. 2. האמור בפיסקה 1של תנאים מיוחדים אלה, אין בהם כדי לגרוע מהזכויות הנתונות למחכיר לפי סעיפים 7 ו-8 הנ"ל, והמחכיר מתחייב כלפי משרד השיכון להפעיל זכויות אלה, וזאת על פי דרישה בכתב שינתן ע"י משרד השיכון. 3. הצדדים מסכימים שבכפוף למתן הודעה בכתב, לחוכר ולמחכיר, בו יקבע משרד השיכון את המועד לתפיסת חזקה בלעדית בקרקע, יהיה זכאי משרד השיכון, או כל מי שפועל מטעמו, לעלות על הקרקע ולעשות פעולות הכנה לבניה וכן בצוע עבודות פתוח ובניה. מהאמור במסמכים דלעיל, עולה שהקיבוץ ידע מלכתחילה כי הוא יושב במקרקעין על זמן שאול, וכי בכל עת ניתן לדרוש ממנו לפנות את המקרקעין. מהמסמכים שצורפו לתיק בית המשפט עולה, שחוזה העיבוד העונתי חודש מידי שנה בשנה. החוזה האחרון לעיבוד העונתי נחתם בין בעלי הדין ביום 3.1.1990 לגבי התקופה שמיום 1.9.1989 ועד ליום 31.8.1992, כאשר חוזה זה התייחס לכל המקרקעין שבמחלוקת בתובענה זו. לחוזה זה צורפה מפה, שבה רשומים מספרי הגושים והחלקות, והמקרקעין מתוחמים במפה זו. בסעיף 9 לחוזה מנכתב כדלקמן: א. החוזה יגיע לסיומו עם תום תקופת השכירות ללא צורך בכל הודעה נוספת והשוכר מתחייב לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות ולהחזירו למינהל כשהוא פנוי וריק מכל אדם וחפץ. ב. על האף האמור בסעיף קטן ב' לעיל, מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי המינהל רשאי בכל עת, כאשר המושכר יהיה דרוש לו לביצוע מדיניות או מטרה אחרת, להביא חוזה זה לסיומו לפני תום תקופת השכירות מבלי שהדבר ייחשב כהפרת החוזה מצד המינהל. במקרה זה על המינהל להודיע לשוכר על הקדמת מועד סיום השכירות בהודעה מוקדמת של 30 יום לפחות. בתום 30 הימים הנ"ל יגיע החוזה לסיומו ללא צורך בכל הודעה נוספת והשוכר יהיה חייב להחזיר למינהל את המושכר ללא כל דחוי, כשהוא פנוי מכל אדם או חפץ השייכים לשוכר. ג. הקדים המינהל את סיום תקופת השכירות כאמור, יהיה השוכר זכאי לדרוש בחזרה מאת המינהל כל סכום ששילם בתור דמי שכירות שנתיים עבור יתרת תקופת השכירות, וכן פיצוי עבור הוצאות עיבוד ו/או עבור יבול שהיה במושכר באותה עת ולא נאסף. פיצוי זה ייקבע ע"י מי שימונה לצורך זה על ידי משרד החקלאות וקביעתו תהיה סופית. לשם מניעת ספק - מוצהר בזה כי תביעתו של השוכר לפי סעיף זה לא תעכב פינוי המושכר והחזרתו לידי המינהל. בסעיף 17 לחוזה זה, שכותרתו "תנאים מיוחדים" נכתב כדלקמן: "בנוסף ומבלי לפגוע באמור לעיל, ידוע לחוכר כי יעוד השטח במוחכר אינו חקלאי, ולכן הינו מתחייב בזה לפנות את השטח המוחכר בחוזה זה תוך חודש ימים מיום דרישת המינהל לפינוי השטח ומבלי לבוא בתביעות כל שהן כלפי המינהל." ביום 1.6.1992 שלח הקיבוץ מכתב למינהל, ובו בקש לחייבו בדמי חכירה סמליים על המקרקעין, כפי שהיה בעבר, כפיצוי על אי השלמת שטח המשבצת של הקיבוץ. ביום 11.6.1992 השיב מר שלום שאשא מהמינהל לדרישת הקיבוץ, והזכיר להם שיעוד המקרקעין אינו חקלאי. ביום 9.8.1992 שלח המינהל (עו"ד יהודית כהן מכתב לקיבוץ, שנוסחו כדלקמן: "הנדון: חלק מגושים 3665, 3680, 3682, 3687 הריני להזכירכם כי ביום 31.8.1992 מסתיימת תקופת השכירות העונתית על פי חוזה השכירות העונתי מיום 3.1.90 לגבי 167,400 מ"ר בגושים הנ"ל, והינכם נדרשים להחזיר השטח את הנ"ל לחזקת המינהל מייד עם תום תקופת השכירות כאמור לעיל. אין בכוונת המינהל לחדש את תקופת השכירות לגבי השטח הנ"ל." הקיבוץ לא השלים עם החלטת המינהל, ודרש את חידוש חוזה החכירה לעיבוד עונתי, ולא פינה את המקרקעין בהתאם להתחייבותו על פי החוזה. על כן הגיש המינהל 22.4.1993 לבית משפט השלום ברמלה בתיק אז' 955/93 תביעה כנגד הקבוץ לפינוי ולסילוק יד מהמקרקעין. תביעה זו נמחקה מחוסר מעש. ביום 8.6.1994 הגישה התובעת את תביעתה בשנית בתיק אז' 2535/94 לבית משפט השלום ברמלה. גם תביעה זו נמחקה. תביעה זו הוגשה בשלישית בשנת 1998, והיא התובענה בה ניתן פסק דין זה. התובע הגיש את תביעתו לפינוי המקרקעין ואילו הקיבוץ הגיש תביעה שכנגד בה עתר להחזר כספים בגין דמי חכירה ומס רכישה בגין יתרת שטח המשבצת שלא ניתן לו, וכן לצו הצהרתי שהוא זכאי להחזר כספים אלו. סיכומי הצדדים: לאחר סיום שמיעת הראיות, התמהמהו ב"כ הצדדים בהגשת הסיכומים, ובקשותיהם החוזרות ונשנות לדחיית מועד להגשת הסיכומים מצויות בתיק בית המשפט. גם לאחר הגשת סיכומי המינהל, התמהמה ב"כ הקיבוץ בהגשת סיכומיו, ולבסוף נשמעו סיכומיו בעל-פה, כאשר קצבתי לו שעה וחצי לסיכום טענותיו. צפיתי לסיכום טענות ענייני, אלא שסיכומים אלו לא היו ענייניים, אלא תיאור מהלך העניינים בתיק זה בצורה של סיפור, תוך בזבוז זמן משווע. התריתי בב"כ הקיבוץ על אופן הצגת סיכומי הקיבוץ, אך הוא המשיך בשלו. לאור זאת נאלצתי להפסיק את סיכומי ב"כ הקיבוץ לאחר תוספת זמן קצרה לזמן שהקצבתי לסיכומים. דיון ומסקנות: הדרישה לפינוי המקרקעין: תקופת החכירה לעיבוד עונתי הסתיימה ביום 31.8.1992. לאור זאת אין על המינהל להראות או להוכיח שהמקרקעין דרושים לו למטרה אחרת, שכן זכות הקיבוץ להחזיק במקרקעין הסתיימה. באין זכות לקיבוץ על פי חוזה עם המינהל, אין הקיבוץ זכאי להחזיק במקרקעין. המינהל, כמי שמופקד על ניהול המקרקעין אינו חייב מאומה לקיבוץ, והקיבוץ אינו חייב לו מאומה בקשר למקרקעין אלו. על המינהל להוכיח את נחיצות המקרקעין רק כאשר החוזה עם השוכר מופסק על ידי המינהל בהיות החוזה בתוקף. דבר זה עולה הן מסעיפי החוזה שצוטטו לעיל והן מהאמור בסעיף 11 לע"א 4339/98 אחמד חמודה נ. מד"י, פורסם בתקדין, תק-על (3) 7. מעבר לדרוש אציין שבעת שדרש המינהל מהקיבוץ לפנות את המקרקעין בתום תקופת החוזה, היתה בתוקף תוכנית מיתאר ול"לית רח/במ/ 2008. תכנית זו חלה על מרבית שטח המקרקעין (125.4 דונם מתוך 167.4 דונם) ושינתה את היעוד לבניה למגורים. כמו לכל תכנית, גם לתכנית זו מנגנון השמדה עצמי. לפי סעיף 16 לתכנית, יש להתחיל בביצוע התכנית תוך שנתיים ממועד אישורה. מאחר והקיבוץ לא פינה את המקרקעין בהתאם להתחייבותו על פי החוזה החכירה לעיבוד עונתי, לא ניתן היה להתחיל בביצוע התכנית. לכן, מנגנון ההשמדה העצמי נכנס לתוקף, ולא ניתן לבצע את התכנית. בנסיבות אלו, סבור אני שהגנת הקיבוץ נגועה בחוסר תום לב. אמנם הקיבוץ יצא נשכר, שכן נותר מחזיק במקרקעין, אך הציבור בכללותו הפסיד. על פני הדברים, אכן היה חייב הקיבוץ לפנות את המקרקעין, שכן תקופת החוזה באה לסיומה. מעשה בית דין: טוען הקיבוץ שיש לדחות את התביעה בגין מעשה בית דין, כאשר מעשה בית הדין הוא שתי המחיקות של התביעות שקדמו לתביעה זו. סבור אני שיש לדחות את טענה זו מהסיבות כדלקמן: ההלכה הפסוקה קובעת שמחיקה תביעה אינה יוצרת מעשה בית דין, אך דחיית תביעה לאחר שנדונה לגופה ונקבעו ממצאים עובדתיים היא זו שיוצרת מעשה בית דין; המדובר במקרקעין השייכים למעשה לציבור. קבלת טענה זו תגרום לפגיעה קשה באינטרס הציבור לטובת הפרט. זו פגיעה קשה שאין לקבל אותה. גילוי מסמכים: טוען הקיבוץ שלא נתנה לו ההזדמנות הנאותה לעיין במסמכי המינהל. את טענה זו כבר דחיתי במסגרת ההליכים המקדמיים. למעלה מן הצורך אציין שלאחר מתן תצהיר גילוי המסמכים הראשון על ידי המינהל, הוזמן ב"כ הקיבוץ לעיין בכל המסמכים המצויים בכל תיקי המינהל אשר פורטו בתצהיר גילוי המסמכים. במקום לנצל הזדמנות פז זו לעיון בתיקי המינהל, בחר ב"כ הקיבוץ לנהל הליכים מיותרים של דרישות לגילוי רשימת המסמכים המצויים בתיקים הנ"ל , והרלוונטיים לתביעה. משהחמיץ ב"כ הקיבוץ את ההזדמנות שניתנה לו לעיין בכל תיקי המינהל, אל לו לבוא בטרוניה לב"כ המינהל. מניעים פסולים להגשת התביעה: טוען הקיבוץ שהחלטה להגיש את התביעה כנגד הקיבוץ נבעה ממניעים פסולים, שכן מי שהחליט על הגשת התביעה הוא מר נתן חזקיה, עקב קשריו עם חב' דנאל. סבור אני שיש לדחות את טענה זו מהסיבות כדלקמן: כבר בעת החתימה על חוזה העיבוד העונתי מאז שנת 1976 נאמר לקיבוץ במפורש שהמקרקעין יועברו לקיבוץ אך ורק לעיבוד עונתי; התביעה הוגשה כנגד הקיבוץ רק בתום התקופה שהיתה נקובה בחוזה החכירה האחרון, בו נכתב במפורש שיעוד הקרקע אינו חקלאי; מר י. ביבי, מנהל המחוז המינהל העיד שהמקרקעין נחוצים וחיוניים לפיתוח העיר רחובות, ומאז מעולם היו בשטח השיפוט של העיר רחובות; מעדותו של מר חזקיה עולה שההחלטה להגיש את התביעה היתה בהיותו בחופשת פרישה מהמינהל, וכי ניהל מו"מ עם חברות נוספות לעבוד בהן; בחברת דנאל עסק מר חזקיה בפרוייקטים ביבנה ובחיפה ולא ברחובות; מעדות מר חזקיה עולה שהיועצת המשפטית של המחוז החליטה על הגשת התביעה כנגד הקיבוץ; ממוצג נ/8, מוצג אותו הגיש ב"כ הקיבוץ, עולה שכבר בשנת 1991 היה המינהל במגעים עם קבוצות יזמים להקצאת קרקע, וכי עד לאותו מועד טיפלה במקרקעין חברת שיכון ופיתוח, שמשך שנים לא השכילה לקדם את פרויקט הבינוי; תיק התביעה כנגד הקיבוץ מתנהל על ידי הפרקליטות ולא על ידי המינהל, כאשר לפרקליטות אין כל מניע פסול לניהול התביעה כנגד הקיבוץ. על כן, כפי שציינתי לעיל, יש לדחות את טענה זו של הקיבוץ. רכישת זכויות בקשר לקרקע שבמחלוקת: טוען הקיבוץ כי בהמשך לסיכום הפגישה מיום 25.3.76 נחתמו מספר הסכמים בין הקיבוץ לבין חקלאים, אשר היו מוכנים לוותר על זכות העיבוד שלהם, ובכך להשיבן למינהל, על מנת שאלה תועברנה לקיבוץ (להבדיל מרכישה) באמצעות החכרתן בחכירה זמנית לצורך עיבוד. להוכחת טענה זו צירף הקיבוץ 11 הסכמים לתצהיר העד מטעם הקיבוץ מר מאיר. מעיון בהסכמים אלו עולה כי טענת הקיבוץ בדבר רכישת הזכויות בקרקע שבמחלוקת אינה עולה בקנה אחד עמם, ואף סותרת לחלוטין את מסמך ההבנות מיום 25.3.76. ויודגש, הקיבוץ לא רכש את הזכויות מהחקלאים הנ"ל, אלא פיצה אותם עבור השקעותיהם בקרקע למטרת עיבוד חקלאי בלבד, מאחר והם שימשו את שטחי העיבוד של הקיבוץ הקיבוץ לא רכש את זכויות החכירה בקרקע, מאחר והזכויות הושבו חזרה למינהל על ידי המעבדים החקלאיים הקודמים, והוחכרו על ידי המינהל לקיבוץ בחכירה זמנית, בהתאם למסמך ההבנות. בנוסף לכך, בחקירתו הנגדית לא ידע מר מאיר לומר על כל הסכם והסכם שהוצג לו היכן נמצאות הקרקעיות נשוא כל הסכם (במשבצת או במקרקעין), ומאידך אישר כי חלקם דווקא מהווים חלק מהמשבצת כיום. גזל קרקעות הקיבוץ: טוען הקיבוץ שבעבר היו לו זכויות חכירה אותן קיבל מקרן קיימת לישראל, אך המינהל לקח לו את זכויות חכירה אלו. סבור אני שיש לדחות טענה זו מהסיבות כדלקמן: שטח הקרקע לגביו היו לקיבוץ זכויות חכירה מקק"ל היה 700 דונם. ואילו תמורת ויתור על זכויות אלו קיבל הקיבוץ שטח משבצת בן 3,344 דונם. דהיינו, תמורת הויתור על 700 דונם הנ"ל קיבל הקיבוץ שטח קרקע הרבה יותר גדול; החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 108 קובעת שלפני הקצאת שטחים בתנאי נחלה יש לבטל כל חוזה חכירה ו/או הרשאה קודם שנחתם חוזה עם המתיישבים או הישובים החקלאיים לגבי חלק כלשהו משטח הנחלה ולערוך חוזה חכירה חדש. המינהל פעל בהתאם להחלטה זו; בחתימה על שטרי ביטול החכירה חתם הקיבוץ על כך שביטול החכירה נעשה ללא תשלום, וכי הוא הבין את מהות העסקה; מהעדויות עולה ששטח הקרקע בן ה-700 דונם שקק"ל נתן לקיבוץ זכויות חכירה בו, כלול בשטח המשבצת של הקיבוץ. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את טענתו זו של הקיבוץ. ויתור על חכירת אלפי דונמים בנגב: טוען הקיבוץ שהמינהל החכיר לו בשנות ה-70 אלפי דונמים בנגב. בעת שקיבל את המקרקעין, החזיר הקיבוץ למינהל את השטחים בנגב, מתוך הנחה שהקרקע שבמחלוקת תשלים את החסר במשבצת הקיבוץ. סבור אני שיש לדחות טענה זו מהסיבות כדלקמן: בטענה זו יש חוסר הגיון כלכלי מובהק. וכי בגין 167.4 דונם יסכים אדם לוותר על אלפי דונמים לעיבוד חקלאי? הרי הערך הכלכלי של עיבוד אלפי דונמים גדול עשרת מונים על עיבוד חקלאי של 167.4 דונם; כיצד יכול היה הקיבוץ לחשוב זאת, כאשר היה ברור לו שחלק ניכר מהמקרקעין יועד למשרד השיכון לצורך בנייה במקום? הובהר לקיבוץ מלכתחילה שהמקרקעין נמסרים לעיבוד וכי ייעודם אינו חקלאי; הקיבוץ צירף אך ורק את ההסכם הראשון של עיבוד האדמות בנגב (6,500 דונם), ומהעמוד הראשון של ההסכם לא ניתן ללמוד מאומה; מר קריספין העיד שכבר באמצע שנות ה-70הוחלט להפסיק החכרת אדמות בנגב לישובים חקלאיים, וזאת ללא כל קשר לחוזה להחכרת המקרקעין לעיבוד זמני. עדותו זו של מר קריספין לא נסתרה. לאור מור לעיל, יש לדחות את טענתו הנ"ל של הקיבוץ. צירוף המקרקעין למשבצת אינו מתיישב עם ההליך והסמכות בדבר צירוף קרקע למשבצת: בסעיף 1 להחלטת מועצה מס' 8 קובע כי קרקע חקלאית תוחכר בדרך של נחלה לפי המלצת שר החקלאות או מי שיוסמך על ידיו לעניין זה. החלטה מס' 9 של המועצה מגדירה נחלה כחלקת אדמה בגודל שנקבע על יד שר החקלאות בהתייעצות עם מנהלת התכנון. סעיף 3.ג.ג. להחלטת מועצה מס' 361 קובע שגבולות השטח להחכרה וגודלו לכל קיבוץ יהיו לצורך החלטה זו לפי המלצת שר החקלאות או לפי המלצת ועדת קרקעות שמונתה על ידי שר החקלאות. הקיבוץ לא הוכיח ששר החקלאות או ועדת הקרקעות המליצו שהמקרקעין יהיו בשטח המשבצת של הקיבוץ. מההוכחות עולה שהובהר לקיבוץ במפורש שהמקרקעין לא יהיו במשבצת של הקיבוץ. ראה לענין זה גם את פסק דינו של כב' השופט בן חיים בת.א. 80382/99 ממ"י נ. קיבוץ גבעת השלושה. התביעה נגועה בחוסר תום לב: טוען הקיבוץ שהתביעה נגועה בחוסר תום לב. סבור אני שיש לדחות טענה זו על פי האמור להלן. מנספחים ל1, ל3 ו-ט"ז לתצהיר מר קרישפין עלה שלמשבצת של הקיבוץ צורפו 73 דונם הנמצאים בתחום השיפוט של מועצה אזורית גבעת ברנר. שטח זה נכלל במסגרת שטח המשבצת ששטחו 3,444 דונם, חוזה שנחתם בחודש 10/89. בנוסף לכך, ביום 12.7.90 צורפו למשבצת של הקיבוץ 28 דונם שנגרעו מהמשבצת של קיבוץ נצר סירני (ראה לענין זה נספחים סע' 13 למסמך 2.79 לתצהיר גילוי מסמכים מטעם המינהל, נספחים 1- 4 - א למוצגי הקיבוץ, ונספחים כ' ו-כ"א לתצהיר מר קרישפין). כפי שנכתב לעיל, הובהר לקיבוץ מלכתחילה שאין כל כוונה לצרף את המקרקעין למשבצת הקיבוץ. מר ביבי העיד שמאחר והמקרקעין סמוכים לעיר רחובות, לצורך התפשטותה של עיר יש לנצל את הקרקעות הצמודות לעיר. לעומת זאת, לעיבוד חקלאי אין הקיבוץ זקוק לחלקות קרקע צמודות, וניתן למצוא לו חלקות קרקע לעיבוד, גם אם אינן מהוות רצף אחד של שטח המשבצת. עמדה זו הינה סבירה לחלוטין ואין בה כל חוסר תום לב. אשר על כן, דוחה אני את טענת הקיבוץ שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב. תשלום דמי חכירה על מלוא המכסה המתוכננת של הקיבוץ: טוען הקיבוץ ששילם את מלאו דמי החכירה על כל שטח המשבצת. מר קרישפין העיד שדמי החכירה משולמים לפי מספר הנחלות ולא לפי מספר הדונמים שהקיבוץ מקבל בפועל במסגרת המשבצת. כן העיד מר קרישפין שישובים שיש להם חסר של לפחות 25% מהמשבצת הקרקעית יכולים לפנות לוועדה מיוחדת בראשות הרשות לתכנון חקלאי ולקבל הנחה בתשלום דמי החכירה, מאחר ודמי החכירה הם סמליים. הקיבוץ אינו יכול לבקש הנחה, שכן החסר במשבצת הקרקעית אינו מגיע לכדי 25% מהמשבצת של הקיבוץ. כן הבהיר מר קרישפין שלא היתה כל מניעה לקיבוץ לפנות לרשות לתכנון חקלאי ולבקש להקטין את מספר הנחלות, באופן שישלם דמי חכירה מופחתים, למרות שדמי החכירה ם סמליים. מאידך, מר מאיר אישר בחקירתו הנגדית שכל טענותיו לענין תשלום מס רכישה, כמו גם תשלום דמי חכירה, מבוססת על הנחה גרידא ולא על ידיעה אישית. זאת ועוד, מר ניר מאיר אישר בחקירתו הנגדית שאין לו מושג באיזה אופן ועבור מה חושב תשלום דמי חכירה כמו גם תשלום רכישה. לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענת הקיבוץ אודות תשלום דמי חכירה, הן כטענת הגנה לגבי התביעה לפינוי והן לגבי התביעה שכנגד להשבת כספי דמי חכירה ששילם הקיבוץ על חלק המשבצת שלא הושלם. תשלום מס רכישה: טענת הקיבוץ שנתן תמורה מלאה לכל זכויות חכירתו בכל מכסת קרקע המשבצת המתוכננת, מבקשת להסתמך, בין היתר, על הטענה ששולם מס רכישה מראש עבור עסקת רכישת זכויות חכירה לדורות במלוא מכסת קרקע המשבצת. סבור אני שיש לדחות טענה זו מהסיבות כדלקמן: מעדות מר קרישפין עולה שמס רכישה שולם לשלטונות המס במרוכז על ידי התנועה הקיבוצית, ללא כל קשר למינהל; מעדות מר קרישפין עולה שמס הרכישה שולם על פי מספר הנחלות המתוכנן ולא עבור שטחים בגודל מסויים; תשלום מס הרכישה נעשה דרך חיוב קרן התק"ם, וזאת ניתן להסיק בבירור מנספח 3 לתיק נספחי כתב ההגנה של הקיבוץ; מר מאיר הודה בחקירתו שאינו יודע עבור מה שולם מס רכישה, וכי פרט לנספח 3, אין בידי הקיבוץ כל מסמך המראה כי הקיבוץ שילם מס רכישה עבור 3,600 דונם, כי אין לו מושג אם התנהל מו"מ בין שלטונות מס הכנסה לתק"מ והוא לא טרח לבדוק זאת. כן העיד מר מאיר כי אין לו מושג על מה בדיוק חוייב הקיבוץ בתשלום מס רכישה, וכי כל האמור בעדותו הינו על בסיס הנחות גרידא, ולא מידיעתו האישית. לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענת הקיבוץ אודות תשלום מס רכישה, הן כטענת הגנה לגבי התביעה לפינוי והן לגבי התביעה שכנגד להשבת כספי מס רכישה ששילם הקיבוץ על חלק המשבצת שלא הושלם. תקנה 25(1) לתקנות המכרזים: טוען המינהל שאין בסמכותי העניינית לדון בטענה זו, שכן עניין זה מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינם מנהליים. סבור אני שמוסמך אני לדון בטענה זו לאור האמור בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה'תשמ"ד-1984, הקובע כי: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר." טוען הקיבוץ שעל המינהל היה למסור לידיו את המקרקעין ללא מכרז לפי תקנה 25(1) לתקנות חובת המכרזים, תשנ"ג-1993. תקנה זו קובעת כדלקמן: "נוסף על האמור בתקנה 3, התקשרות של מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) לביצוע עיסקה במקרקעין של המדינה, רשות הפיתוח או קרן קיימת לישראל, אינה טעונה מכרז כאשר נושא ההתקשרות הוא אחד מאלה: (1) הענקת זכויות במקרקעין למי שהוא בעל זכויות באותם מקרקעין או למי שיורה בעל הזכויות להעניקן; לענין זה, "בעל זכויות במקרקעין" - צד לחוזה פיתוח, לחוזה חכירה או חכירת משנה לתקופה של עשרים ואחת שנים לפחות, מי שזכאי כדין להיות צד לחוזה כאמור וכן מי שהיה צד לחוזה כאמור או מחזיק במקרקעין באופן רצוף, עשר שנים לפחות, בהסכמת המינהל. טוען הקיבוץ, כי מאחר והוא החזיק במקרקעין למעלה מעשר שנים בהסכמת המינהל זכאי הוא לקבל את המקרקעין ללא מכרז. אלא שיש תחילה לפנות לתקנה 42 לתקנות המכרזים הקובעת כי: "משרד, חברה ממשלתית, חברת-בת ממשלתית, תאגיד שהוקם בחוק וקופת חולים יעדיפו, ככל שמוצדק וסביר בנסיבות הענין, לבצע את ההתקשרויות האמורות בתקנות 3, 4, 5, 7 ו-25 בדרך של מכרז וכן יעשו כל שניתן כדי שהתקשרות לא תהפוך דחופה בהתאם לתקנה 3(2). בהתאם לתקנה זו, יש להעדיף מסירת זכות במקרקעין שבניהול המינהל באמצעות מכרז ולא בפטור ממכרז. משמע מתקנה זו, שתקנה 25(1) מסמיכה את המינהל למסור זכות במקרקעין ללא מכרז, אך לאור תקנה 42 לתקנות המכרזים, פעולה לפי תקנה 25(1) הינה רשות ולא חובה, כך שיש להעדיף את דרך המכרז. גם מנהל המחוז במינהל העיד שעדיף בעיניו למסור זכות במקרקעין בדרך של מכרז, וזו הדרך המועדפת במינהל, על פני מסירת זכות במקרקעין בפטור ממכרז, על פי תקנה 25(1) לתקנות המכרזים. עמדתו זו של מנהל המחוז עומדת בקנה אחד עם דבריה של כב' השופטת אור ב- ה.פ. (י-ם) 331/93 גלעד שרה נ. ממ"י (תק-תח 94(2)28): "תקנה 25 קובעת שורה של מקרים בהם יהיה המינהל פטור מחובת המכרז בבואו לבצע עיסקה במקרקעין של המדינה. זוהי תקנה שבאה לסייע למינהל בביצוע עבודתו ע"י מתן אפשרות להליכים מזורזים במקרים חריגים, בהם קטן החשש לשחיתות ובזבוז כספי ציבור. אין בכוונתה או בכוחה של התקנה להטיל חובה על המינהל ולהעניק למאן דהוא זכות מהותית כלשהיא במקרקעי המדינה." פסק הדין בענין קיבוץ כברי (ה.פ. (נצרת) 645/94 קיבוץ כברי נ. ממ"י אינו יכול לסייע לקיבוץ, שכן פסק הדין אינו דן בשאלה האם תקנה 25(1) לתקנות המכרזים מחייבת את המינהל ליתן זכויות בקרקע ללא מכרז, אלא דנה בשאלה מי הוא מחזיק בהסכמת המינהל במשך 10 שנים במשמעות התקנה הנ"ל. טענת אפלייה: טוען הקיבוץ שהמינהל מפלה בינו לבין חוכרים אחרים שתקופת החוזה בעניינן הסתיימה אך המינהל לא נקל בעניינם בהליכי פינוי. הדוגמאות שנתן הקיבוץ הינן פרדס בית ספר גננות ושתלנות בפ"ת ומושב שילת. לגבי בית ספר גננות ושתלנות העיד מר קריספין ששם היה מודבר שקרקע המשבצת של בית הספר, ומסיבות טכניות נהוליות לא חודש חוזה השכירות לבית הספר. במקרה זה אין המינהל נוהג לראות את המשבצת כלא קיימת. בנוסף לכך, בקשר לבית הספר התקבלה החלטת מועצת המינהל מס' 472, הדנה בשינוי היעוד של המשבצת ותשלום פיצויים לבית הספר. לאור המקרה המיוחד של בית ספר זה, הרי שאין לגזור גזירה בין המקרה של הקיבוץ לבין המקרה של בית הספר. באשר למקרה של מושב שילת, מר קרישפין הסביר בסעיף 34 לתצהירו את ההבדל בין שני המקרים. מר קרישפין לא נחקר בענין זה. לאור זאת אין ללמוד גזירה שווה בין המקרה של הקיבוץ לבין המקרה של מושב שילת. לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענת האפליה של הקיבוץ. אי הבאת עדים: מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט עולים שמות נציגי הקיבוץ אשר טיפלו בענייני הקיבוץ מול המינהל. שמות נציגי הקיבוץ הם: מר פנחס ברקן, מר יוסי עופר, מר עופר מיכאל ועו"ד בן שמש. לקיבוץ לא היה כל הסר מדוע לא הובאו עדים אלו. אי הבאת עדים אלו ללא הסבר משכנע, פוגע בטענות הקביוץ ראה לענין זה ע"א 548/78 שרון נ. לוי, פ"ד ל"ה(1) 736, 760. טענת מניעות: ביום 1.3.88 התקיימה ישיבה בין נציגי הקיבוץ והמינהל, במהלכה סוכמה זהות השטחים שייכללו בהסכם המשבצת של הקיבוץ. סיכום הישיבה צורף כנספח ט"ז לתצהיר מר קרישפין. השטחים עליהם הוסכם היו בשטח 3,344 דונם. מספר ימים לאחר מכן, ביום 10.3.88 פנה הקיבוץ למינהל ובקש לצרף את המקרקעין שנמסרו לו לעיבוד זמני למשבצת הקיבוץ. המינהל סירב לבקשה זו. רק לאחר מכן נחתם הסכם המשבצת עם הקיבוץ. בשנים שלאחר מכן בקשה הקיבוץ לשלם עבור המקרקעין דמי חכירה סמליים, למרות העיבוד העונתי ולמרות שהמקרקעין אינם מיועדים לעיבוד חקלאי, וזאת כפיצוי על כך ששטח המשבצת לא הושלם ל-3,600 דונם. כל האמור לעיל מלמד שהקיבוץ ידע כל הזמן, מעת שקיבל את המקרקעין לעיבוד עונתי ועד לתום תקופת החוזים לעיבוד עונתי, דהיינו עד ליום 31.8.1992, שהמקרקעין בחזקתו לזמן מוגבל בלבד, וידע כל העת שהמינהל מתנגד לכלול את המקרקעין בשטח המשבצת. בכל זאת חתם הקיבוץ על חוזה המשבצת לגבי השטח שאושר לו כמשבצת, ועל המקרקעין חתם על חוזים זמניים לעיבוד עונתי. בנסיבות המתוארות לעיל, מנוע או מושתק הקיבוץ לטעון שיש לראות את המקרקעין כחלק בלתי נפרד מהמשבצת, ומכאן שיש לדחות טענה זו. הסעד הכספי: בכתב התביעה שכנגד תבע הקיבוץ השבה של דמי החכירה עודפים ששילם וכן השבה של מס הרכישה. כפי שציינתי לעיל, יש לדחות את תביעתו של הקיבוץ מהטעמים שציינתי לעיל. לכך יש להוסיף שתביעה זו הינה תביעה כספית, ועל הקיבוץ היה לציין את הסכום אותו הוא תובע בגין ההחזרים. הקיבוץ לא פירט את הסכום הכספי אותו הוא תובע, וממילא לא שילם אגרה עבור סעד זה. הסעד ההצהרתי: טוען התובע שזכאי הוא שיינתן לטובתו סעד הצהרתי לפיו על המינהל להשיב לו את דמי החכירה ומס רכישה ששולמו על חלק המשבצת שלא ניתן לקיבוץ. סבור אני שעל סמך האמור לעיל, יש לדחות גם את טענת הקיבוץ לסעד ההצהרתי. בנוסף, מהעדויות שנשמעו בתיק זה עולה שהקיבוץ לא עשה מאומה להקטנת נזקיו, שכן לא פנה לוועדה לתכנון חקלאי להקטנת מספר הנחלות בקיבוץ, באופן שישלם דמי חכירה ומר רכישה אך ורק על השטח בפועל שמסר לו המינהל במסגרת המשבצת. משלא הקטין הקיבוץ את נזקיו, הרי שגם מטעם זה יש לדחות את הסעד ההצהרתי. תום לב של הקיבוץ: מכל האמור לעיל עולה שהקיבוץ נהג שלא בתום לב כלפי המינהל בכל הקשור למקרקעין. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: בתיק אז' 4292/98: אני מורה לנתבע ולכל הבאים והפועלים מכוחו לפנות את המקרקעין המפורטים במוצג ת/1 ובנספח א' לכתב התביעה, המהווים חלק בלתי נפרד מפסק הדין, (להלן - "המקרקעין"), ולהחזירם לתובעות כשהם ריקים מכל אדם וחפץ, וזאת בתוך 30 יום מהיום; אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך 150,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בתיק אז' 4292.1/98: התביעה בתיק אז' 4292/98 נדחית. הוצאות ושכ"ט עו"ד בתיק אז' 4292.1/98 נפסקו במסגרת תיק אז' 4292/98. מיסיםמס רכישה