בפסק הדין החלקי, שניתן על ידי ביום 8.7.04, נקבע כי הנתבעים פרסמו לשון הרע נגד התובעים זאת במסגרת כתבה שפורסמה בעיתון "זמן השרון", המייחסת לתובעים עבירה של הכאת נער ואזיקתו, תוך כדי עבודתם ההתנדבותית במשמר האזרחי. פסק דין זה מתייחס לשאלת הנזק. תביעת התובעים הינה לפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מפרסום לשון הרע, אותו העמידו על סך של 250,000 ש"ח לכל אחד מהם. התובעים נמנעו מעתירה לסעד חלופי לפי סעיף 7 א' לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965. לשון הרע הינה עוולה אזרחית ועקרונות הפיצוי בגין פרסום כאמור נגזרים מפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הניזוק זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מביצוע העוולה כלפיו. הגדרת "נזק" על פי פקודת הנזיקין כוללת נזק שאינו ממוני כגון; אובדן נוחות או אובדן שם טוב. מטרת דיני הנזיקין, ובכללם נזק בשל פרסום לשון הרע, הינה לקרב - במידת האפשר - את הניזוק למצבו טרם ביצוע העוולה, הוא העיקרון הידוע בדבר השבת המצב לקדמותו. כשעסקינן בתביעת פיצויים בגין עוולת לשון הרע מתווסף השיקול ההרתעתי והמחנך להימנעות מפרסום לשון הרע. הפיצוי מהסוג הראשון לעיל הינו הפיצוי התרופתי ואילו הפיצוי מהסוג השני הוא הפיצוי העונשי או ההרתעתי (ראה רע"א 4740/00, אמר נ' יוסף נ"ה (5), 510, פסקה 13). בנוסף לנזק הממוני שנגרם לניזוק, אם נגרם, נועד הפיצוי התרופתי להשיג שלשה יעדים; לעודד את רוחו של הניזוק, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם טוב (שם בעמ' 524). יחד עם זאת בית המשפט מדגיש בפרשת אמר נ' יוסף כי הפיצוי התרופתי לא נועד על מנת להעשיר את הנפגע, אלא לפצות אותו על הנזק שנגרם לו - לא פחות ולא יותר. בין יתר השיקולים, המנחים את בית המשפט בכימות הנזק הלא ממוני, יש להתחשב; "... בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד...בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים." (פרשת אמר נ' יוסף, עמ' 525 מול האותיות ג', ד') אשר לפיצוי העונשי, אליו מתייחס השופט א. ברק בפרשת אמר נ' יוסף באמרת אגב, נקבע כי אין בו כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות. מבלי להקל ראש בחשיבותו של הפיצוי המחנך והמרתיע אין בכוחו של זה כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי, אשר מידותיו מושתתות על עקרון השבת המצב לקדמותו; "... בגדר הפיצוי התרופתי ההיבט המרתיע וההיבט החינוכי מוצאים את ביטויים בעצם הטלתה של חובת הפיצויים, בקביעת שיעור הפיצויים על פי אמות מידה אמיתיות של השבת המצב לקדמותו ובהגברת הפיצוי מקום שהתנהגות המזיק מגבירה את הנזק. הגדלת הפיצוי בשל טעמים הרתעתים ומחנכים מעבר לנדרש להשבת המצב לקדמותו תערער את האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות הנאבקות על הבכורה במסגרת דיני איסור לשון הרע. " (עמ' 525, 526 פסקה 18) ומן הכלל אל הפרט; שני התובעים הינם מתנדבי המשמר האזרחי. תובע מס' 1, מרק ותיק (להלן: "ותיק") ניהל ביחד עם אשתו, עובר לפרסום הכתבה, בית ספר לאנגלית בכפר סבא. לאחר הפרסום פתחו השניים בית ספר נוסף בהוד השרון. התובע 2, רונן שפרברג (להלן: "שפרברג") מנהל בכפר סבא שתי חנויות צילום. שני התובעים טענו לנזק ממוני שנגרם לעסקיהם כתוצאה מהפרסום. ותיק טען כי נסגרו כיתות לימוד לאחר הפרסום ושפרברג טען כי פחת מספר הקונים בחנויות כתוצאה מאותו פרסום. שני התובעים הוסיפו וטענו לנזק לא ממוני על הצער, הסבל והבושה שנגרמו להם ושעימם היו צריכים להתמודד כתוצאה מהפרסום. איש מהתובעים לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את הנזק הממוני. מהעדויות עולה כי לאחר הפרסום התרחב עסקו של ותיק והוא פתח בית ספר נוסף ללימוד השפה האנגלית בעיר הסמוכה לכפר סבא, היא הוד השרון. טענתו על כי נאלץ לסגור כיתות כתוצאה מהפרסום ועל כך שהורים הוציאו את ילדיהם מבית הספר, לא הוכחה. אם היה ממש בטענה ניתן היה להוכיחה על נקלה באמצעות מסמכים חשבונאיים וותיק נמנע מהבאת עדות מעין זו. אף תביעתו של שפרברג לנזק ממוני שנגרם לעסקיו, לא הוכחה. לא הובא מסמך חשבונאי כלשהו על מנת להציג ירידה ברווחים בשנה של הפרסום או אפילו בחודשים הסמוכים לו. נותר, אם כן, לדון בנזק הלא ממוני שנגרם לתובעים כתוצאה מהפרסום. מהימנה ומקובלת עלי גרסתם של שני התובעים על עגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מפרסום הכתבה, המייחסת להם עבירה של הכאת קטין ואזיקתו שלא לצורך. מהימנה ומקובלת עלי גרסתם על הבושה ואי הנוחות שנגרמו להם כתוצאה מהצורך להצדיק התנהגותם ולהסביר את אי נכונות העובדות המופיעות בפרסום הן כלפי בני משפחתם הקרובים, הן כלפי חוג מכריהם, הן כלפי עמיתיהם במשמר האזרחי והן כלפי לקוחותיהם. אני מקבלת את עדותם של התובעים על כי העובדה שהם פעלו במסגרת התנדבותית למען הקהילה לעומת הפרסום המבזה גרמה להם מפח נפש כבד. יחד עם זאת עולה מהראיות, שהביאו התובעים בפני, כי תחושתם הסוביקטיבית הקשה לא פגעה במעמדם בקהילה. עד התביעה יהודה צרפתי, עמיתם ומפקדם במשמר האזרחי, העיד כי כשקרא את הכתבה לא האמין באמיתות הדברים המיוחסים לתובעים (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 1-8). טענתו, כפי המופיע בתצהירו, כי חלק מהמתנדבים במשמר האזרחי נקטו לשון "תפוחים רקובים" כלפי התובעים, לא הוכחה. לא הובאו עדים לעדות, למעט בני משפחתם הקרובים של התובעים (הורה, אשה ובת) להוכיח כי מעמדם של התובעים בחברה נפגע כתוצאה מהפרסום. מקובלת עלי עדותו של מרדכי שפרברג ושל העדים האחרים כי הם נשאלו שאלות על ידי הסובבים אותם, אשר לאמיתות הפרסום, אולם לא הובא לעדות איש מהמתעניינים על מנת להראות כי שינה דעתו כלפי מי מהתובעים ולו לזמן הקצר שבין קריאת הפרסום לבין ברור האמת אצל התובעים. שיקול נוסף שיש לשקול במסגרת גובה הפיצוי התרופתי הינו היקף הפרסום והתנהגותו של המפרסם. מצד אחד פרסום באמצעות כלי תקשורת כגון עיתון מחריף את הפגיעה בשם הטוב ומנגד פרסום בדרך זו פוגע בעקרון חופש הביטוי. שני הפקטורים הללו מקזזים ומאזנים האחד את רעהו בשקילת השיקולים בדבר גובה הפיצוי. אשר להתנהגות המפרסם, לא מצאתי כי הפרסום נעשה בזדון. אמנם לא פורסמה התנצלות לאחר הפרסום אולם בימים שלאחריו ניתן פרסום למכתבו של מפקדם של התובעים, עמוס צעדה, המותח ביקורת על הכתבה ומכנה אותה "מגמתית". לאור כל האמור לעיל ועל מנת לשמור על האיזון הראוי וההכרחי בין הזכות החוקתית לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי, אני רואה לנכון לפסוק לכל אחד מהתובעים פיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מלשון הרע שפורסמה על ידי הנתבעים בסך 45,000 ש"ח. השיקולים לעיל וגובה הפיצוי מגלמים בתוכם גם את הפיצוי העונשי לו עתרו התובעים. לאור העובדה שבמסגרת פסק הדין החלקי, הדן בשאלת האחריות, נפסקו לתובעים הוצאות ושכר טרחה בסך של 40,000 ש"ח בצירוף מס ערך מוסף ולאור העובדה שניהול הליך נפרד בשאלת הנזק היה מיותר, איני רואה לנכון לפסוק סכום הוצאות נוסף. עקרונות משפטייםהחזרת המצב לקדמותו