פסק דין בהחלטה זו עלי להכריע בשאלה אם יש מקום לסילוק על הסף של התביעה מחמת התיישנות ו/או שיהוי וכן מחמת היעדר חוות דעת רפואית והיעדר יריבות (להלן:-"הבקשה"). המבקשים לא הגישו בקשה נפרדת לעניין זה וההחלטה מתבססת אך על הטיעונים הנכללים בכתבי הטענות. 1. רקע: ביום ה - 30.12.08 הגישו המשיבים תביעת פיצויים נגד המבקשות בגין רשלנות רפואית שגרמה למותו של המנוח. ביום 30.12.2001 נפטר המנוח בהיותו בן 42 בלבד. לטענת המשיבים מות המנוח אירע בשל איחור בגילוי וטיפול במחלה מסוג אדנוקרצינומה של שלפוחית השתן ( להלן: - "המחלה"). על פי הנטען בכתב התביעה סבל המנוח במשך שנים מכאבים באזור המותן, צריבה והפרעות במתן שתן. בחודש פברואר 1995, לנוכח הופעה חוזרת של כאבים בבטן ובמותניים והפרעות קשות במתן שתן, אושפז המנוח לראשונה בביה"ח האזורי בגליל המערבי - נהריה ( להלן: - "המבקש 4"). במהלך האשפוז עבר המנוח בדיקת IVP שנמצאה תקינה ונקבע כי קיים חשד למחלה כרונית בכליה השמאלית וכי מומלץ לבצע עק"ג טרנס - רקטלי של הערמונית עם ביופסיה. לאחר שחרורו מבית החולים לא בוצע למנוח המשך בירור. בהמשך שנת 1995, לנוכח הישנות הכאבים נבדק המנוח מספר פעמים הן על ידי המבקש 2, ד"ר שמעון מיכאלי רופא משפחה של קופת החולים ( להלן: - "המבקש 2"), הן על ידי המבקש 3 ד"ר אדוארד קוריטני אורולוג מטעם קופת החולים ( להלן : - "המבקש 3"), כשבבדיקתם נמצאה רגישות במישוש במותן והרחבה קלה של המערכת מימין, אולם המנוח לא זומן לבדיקות ובירור נוספים. (ג)בחודשים מרץ - אפריל 1996 שב המנוח למבקש 2 וזה מצא כי קיים זיהום בדרכי השתן ורגישות באזור. המנוח לא נשלח לבדיקה ובירור נוספים בנושא. (ד)בחודש פברואר 1997 נבדק המנוח שוב גם על ידי המבקש 3 ששב ומצא רגישות באזור הערמונית, המנוח הופנה לצילומים בהם נמצאה הרחבה של המערכת מימין וחשד לקיומה של אבן באזור. גם הפעם לא נשלח המנוח לבדיקות נוספות ולא הוזמן להמשך מעקב וביקורת בעניין. בחודש מאי 1997 בעת שהיה המנוח בשרות מילואים ולנוכח תלונות חוזרות ונשנות שלו באשר לכאבים והפרעות במתן שתן הופנה הוא לביה"ח זיו בצפת (להלן: "המבקש 5" ) . בבדיקתו נמצאה ערמונית רגישה וכן הפרעה במתן שתן, בוצעו בדיקות IVP ואורודינמיקס והומלץ על המשך בירור. בחודש יוני 1997 בהמשך לביקור שערך המנוח אצל המבקש 2 , בוצעה למנוח על ידי המבקש 2 בדיקת ציסטוסקופיה בה נקבע כי קיימת היצרות אולם למעט ממצא זה שאר הממצאים תקינים ואין צורך בניתוח. בחודש אוגוסט 1997 , על אף התוצאות התקינות של בדיקת הציסטוסקופיה ונוכח כאבים חוזרים ונשנים פנה המנוח למבקש 2 והוא קבע אף הפעם שמדובר בזיהום בשלפוחית השתן, הפנה את המנוח לבדיקות מעבדה והמליץ על שתייה מרובה. (ה)במהלך השנים 1997 -2000 המשיך המנוח לסבול מההפרעות האמורות וטופל באנטיביוטיקה, כאשר לטענת המשיבים חלה התדרדרות במצבו ובמראהו שהתבטאה בירידה משמעותית במשקל. בחודש נובמבר 2000 נוכח כאבים קשים במיוחד פנה המנוח פעם נוספת למבקש 2 והופנה על ידו לביה"ח. שוב שוחרר המנוח מביה"ח מבלי שנעשה כל בירור ומבלי שקיבל כל טיפול. הוא שב למבקש 2 שהפנה אותו לביצוע בדיקות אולטרסאונד ורנטגן. בבדיקות ההדמיה שנערכו ב- 18.12.00 ו- 25.12.00 נמצא גוש באזור השלפוחית וניתנה הפניה לביצוע בדיקת סי.טי. נוכח האמור לעיל הפנה המבקש 2 את המנוח לביה"ח. (ו)המנוח פנה לביה"ח רמב"ם בחיפה, שם אושפז. במהלך האשפוז נעשו בדיקות שונות בהן אובחנה המחלה , וכן התפשטותה לאזור חלל הבטן. המנוח עבר טיפולים במחלה הן בבית החולים רמב"ם בחיפה הן בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים וכאמור נפטר ביום 30.12.2001. (ז)ביום 30.12.2008 הוגשה תביעה זו לבית המשפט, ללא צירוף כל מסמך רפואי וללא צירוף חוות דעת רפואית כנדרש. בחודש יוני 2008 הוגשו כתבי ההגנה בהם העלו המבקשים טענות שלפיהן יש לדחות את התביעה על הסף נוכח התיישנות ,שיהוי וגרימת נזק ראייתי , אי הגשת חוות דעת רפואית, והיעדר יריבות. בשלב זה של ההליכים בתביעה לא הגישו המשיבים כתב תשובה, אף לא לעניין טענת ההתיישנות. (ח)ביום 25.10.2009 נערך דיון בו נמחקו המבקשים 4 ו- 5 מהתביעה ונקבע שכל חבות אם תוטל, תוטל על המבקשת 6. עוד נקבע כי לפנים משורת הדין ועל אף שהמשיבים לא הגישו כתב תשובה ואף לא בקשת אורכה להגשתה , ודי בכך כדי לסלק את התביעה על הסף , תגיש באת כוח המשיבים כתב תשובה תוך שבעה ימים. (ט)ביום 17.11.2009 הוגש כתב תשובה מטעם המשיבים ובשל תקלה טרם ניתנה החלטה בבקשה זו. עם הצדדים הסליחה. בנוסף לבקשת הסילוק מונחת לפני בקשה מטעם המשיבים למתן צו לגילוי מסמכים ולהגשת חוות דעת רפואית שהוגשו בחודש נובמבר 2009 ופברואר 2010 , אלא שלנוכח תוצאות הבקשה לסילוק על הסף לא יהיה צורך בהכרעה בהן. 2 .טענות הצדדים טענות המבקשים התיישנות (א) המנוח פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי בשנת 1995 ואילו התביעה הוגשה ביום 30.12.2008 כלומר המשיבים הגישו את התביעה לפחות 14 שנה לאחר שהתלונן המנוח על כאבים והפרעות כאמור. לחילופין , מועד אבחון המחלה היה בשלהי שנת 2000 , ואף ממועד זה חלפו למעלה משבע שנים. שיהוי וגרימת נזק ראייתי (ב)התביעה הוגשה בשיהוי ניכר אשר גורם למבקשים נזק ראייתי המקשה עליהם להתגונן כראוי והמהווה בנוסף לשימוש לא נאות בזכות התביעה ניצול לרעה של ההליך המשפטי. היעדר חוות דעת (ג)המשיבים לא צרפו חוות דעת רפואית מטעמם להוכחת טענותיהם שברפואה ולכן הם מנועים מלטעון ולהוכיח כל דבר שברפואה ומכאן לנוכח עילת התביעה דינה להידחות על הסף. חוסר יריבות (ד)המשיב 1 אינו מהווה אישיות משפטית הכשרה לתבוע או להיתבע. כמו כן לא צורף על ידי המשיבים 2-6 צו ירושה, חרף היות מסמך זה מהותי לתביעה ואין לדון בתביעה ללא צירופו. טענות המשיבים: התיישנות (א)מדובר בעוולה נמשכת שהחלה אמנם בשנת 1995 והסתיימה לכאורה רק בדצמבר 2000 עם אבחון מחלתו של המנוח. כלומר הנזק הלך והתגבש במהלך כל השנים עד לגילוי המחלה בדצמבר 2000. במקרה מסוג זה בו מדובר במחדל של המבקשים ולמעשה בהתרשלותם המתמשכת ואי התייחסותם לתלונותיו, תתיישן התביעה ביום בו הסתיים המחדל וזה גם היום בו נולדה עילת התביעה. בנוסף מאחר שמחלתו של המנוח לא נתגלתה כל השנים, אף לא התגלה הנזק שגרם המחדל ובמקרה כזה מרוץ ההתיישנות יחל ביום גילוי הנזק והתביעה תתיישן בתוך 10 שנים מיום אירוע הנזק. לטענת המשיבים מדובר באירוע נזק הולך ומתמשך שהגיע לסיום עם גילוי המחלה בדצמבר 2000 ולכן תום תקופת ההתיישנות הוא בדצמבר 2010. (ב)זאת ועוד, עילת התביעה מתגבשת רק עם גילוי העובדות הרלוונטיות כשנקבע זה מכבר שכשעילת התביעה היא נזק, מועד תחילת עילת התביעה מותנה הן בקיומו של נזק הן בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין המעשה או המחדל וכן בשאלה האם אדם סביר היה מגיש תביעה בנסיבות העניין. המשיבים טוענים שכל עוד נמשך מאבקו של המנוח במחלה לא היה ניתן לדעת מהו היקף הנזק, ולכן לא היה מקום לתביעה ככל שהיה סיכוי שהמנוח יחלים ממחלתו. עם מותו של המנוח התגבש נזק שבגינו כל אדם סביר בנסיבות העניין היה מגיש תביעה. (ג)עוד טוענים המשיבים בכתב תשובה, שאינו נתמך בתצהיר כמובן, שרק זמן מה לאחר מותו של המנוח הם גילו את הקשר הסיבתי שבין המחדל בטיפול ואבחון לבין מותו של המנוח כך שגילוי מוקדם של המחלה היה מאפשר את הצלת חייו של המנוח. בענייננו התגבשות נזק המקים קשר סיבתי ואשר בגינו היה אדם סביר מגיש תביעה התגבש כאמור לכל הפחות במועד פטירתו של המנוח אם לא לאחריו. כך, אף אם נמנה 7 שנים בלבד מיום פטירתו של המנוח , מועד תום תקופת ההתיישנות יהיה ביום 30.12.2008 הוא יום הגשת התביעה. שיהוי (א)המנוח הותיר אחריו אלמנה וארבעה ילדים, ברובם קטינים, וקשיי ההסתגלות וההתמודדות עם המציאות החדשה הקשו עליהם הן מבחינה נפשית הן מבחינה מעשית, לחזור לנסיבות המקרה ולבדוק את הנושא. (ב)מחדליהם של המבקשים הם שהובילו ותרמו לשיהוי בהגשת התביעה. המבקשים לא נענו לפניות חוזרות ונשנות של המשיבים אליהם בדבר קבלת העתקים של התיעוד הרפואי , דבר אשר לא בוצעו במלואו עד יום הגשת התשובה. המשיבים טוענים שלתיעוד הרפואי בעניין זה יש חשיבות מכרעת שכן בהעדרו נמנעת מהם היכולת להגיש חוות דעת רפואית מטעמם דבר הידוע למבקשים שפעלו בחוסר תום לב ובחרו להקשות על המשיבים מתוך מודעות להשלכות שיש לכך עליהם. היעדר חוות דעת רפואית (א)המשיבים חוזרים וטוענים שללא קבלת תיעוד רפואי מלא נמנע מהם מלהגיש חוות דעת רפואית. כאמור לטענת המשיבים ניסיונות חוזרים ונשנים שלהם לקבלת החומר הרפואי הרלוונטי לא צלחו ולכן נוכח מרוץ הזמן הוגשה התביעה בהיעדר חוות דעת . (ב)המשיבים מציינים שהגישו בקשה למתן צו לגילוי מסמכים ולמתן אורכה להגשת חוות דעת רפואית מטעמם תוך שהם מבקשים כי בית המשפט ייתן דעתו לנסיבות המיוחדות של המקרה. 3. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכל טיעוני הצדדים, סבורה אני שדין הבקשה להתקבל ודין התביעה להיות מסולקת על הסף בשל התיישנות. בטרם אדון בבקשה לגופה יש לציין שהמשיבים הגישו את התביעה מבלי שהיא נתמכת בחוות דעת רפואית הדרושה על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984 (להלן: - "התקנות" ) וכן לא צירפו לתביעה אף מסמך רפואי עליו הסתמכו, כנדרש על פי תקנה 75 לתקנות. לא מקובלת עלי הטענה כי לא ניתן היה להגיש חוות דעת רפואית ללא שנמסרו המסמכים שלכאורה מבקשים המשיבים לקבל מהמבקשים שכן התביעה עצמה מתבססת על מסמכים רפואיים מהם ניתן ללמוד אודות אופי וטיב הטיפול שקיבל המנוח, מסמכים שכאמור אף הם לא צורפו לתביעה, מבלי שניתן לכך כל הסבר. לא ניתן להוכיח עניין שברפואה מבלי שיצורפו המסמכים האמורים, אלא באישור בית המשפט, ובמיוחד כשנדרשים המסמכים לשם הוכחת עילת התביעה עצמה. לא היתה גם כל מניעה שהמשיבים יעתרו בהליך נפרד לחיוב המבקשים להמציא להם מסמכים חסרים - אך הם בחרו שלא לעשות כן. די בכך כדי לסלק את התביעה על הסף. התיישנות (ב)מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, יש להניח שהעובדות הנטענות בתובענה הן עובדות מוכחות שאינן נתונות במחלוקת ויש לבחון את עילת התביעה ומועד היווצרותה מתוך כתב התביעה. עוד יש לזכור, שסילוק התביעה על הסף מצריך זהירות מרובה, וייעשה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות ( ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, 24.3.08)). מנגד, יש לשקול את התכלית שבבסיס מוסד ההתיישנות, את אינטרס הנתבע ויכולתו להתגונן מפני תביעה שהוגשה לאחר זמן רב, ( ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 פסקה 11 (2003)). בענייננו, עילת התביעה היא רשלנות רפואית הבאה לידי ביטוי לכאורה בבירור וטיפול לקויים בתלונות המנוח בין השנים 1995 - 2000 שהובילו לאבחון מאוחר של מחלת הסרטן בשנת 2000 ולפטירתו של המנוח בשנת 2001. אין מחלוקת בין הצדדים על העובדות דלעיל, המחלוקת ביניהם נוגעת לפרשנות ויישום החוק על העובדות. (ג)תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין היא שבע שנים, כאמור בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן:- "החוק"). מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות קבוע בסעיף 6 לחוק ולפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". חריג לכלל האמור נקבע בסעיף 8 לחוק לפיו : "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". (ד)מקום שהתובענה היא בגין עוולה בנזיקין יחולו שתי מערכות דינים מקבילות ומשלימות. האחת, היא ההסדר הכללי המצוי בחוק ההתיישנות, שצוטט לעיל; והשנייה, היא ההסדר המיוחד הקבוע בהוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ( להלן : "פקודת הנזיקין")הקובע : "לעניין תקופת התיישנות בתובענות של עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל,היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל. (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל-היום שבו אירע אותו נזק. לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". (ה)סעיף 89 לפקודת הנזיקין מבחין בין עוולות שהנזק הוא חלק מעילת התובענה לבין עוולות שמבוססות אך ורק על מעשה או מחדל. סעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין מתייחס לעוולות שהנזק אינו חלק מיסודותיהן וקובע כאמור שהעילה נולדת ביום האירוע או המחדל ובמקרה של מעשים נמשכים יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני. ( ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה שמעונים ( לא פורסם 06/01/10)). בענייננו טוענים המשיבים כי מתקיימת עוולת הרשלנות שנזק הוא אחד מרכיביה ולכן לא ניתן לבסס טענה בדבר דחיית מועד תקופת ההתיישנות בהסתמך על סעיף זה ואין הוא חל בענייננו. (ו)סעיף 89 (2) הוא זה המתייחס לעוולות שהנזק הוא חלק מעילת התובענה. היחס בין סעיף 8 לחוק לבין סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין נדון זה מכבר בפסיקה ונקבע שיש להפריד בין שאלת גילוי הנזק לשאלת הקשר הסיבתי בין הנזק למעשה או המחדל שגרם לו. כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול במקרים בהם הנזק הוא הרכיב שנתגלה באיחור ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר מתייחס לרכיבים אחרים בעילת התובענה , וביניהם רכיב הקשר הסיבתי, יחולו הוראות סעיף 8 לחוק (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב - חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(1) 535 ,550 (2000), ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד (לא פורסם 18.07.2005)) (ז)מן האמור עולה כי תובע שרכיב הנזק בלבד נתגלה לו במועד מאוחר, יהיה כפוף להוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ולא יוכל להגיש תביעתו לאחר עשר שנים מיום אירוע הנזק או שבע שנים מיום גילויו, הקצר מביניהם. לעומת זאת, תובע שנעלמו ממנו עובדות אחרות שאינן הנזק והמהוות את עילת תביעתו, יתחיל מרוץ ההתיישנות מיום גילוי העובדה ולמשך שבע שנים בלבד. (עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין עמ' 374, (2006)). אין מניעה כי שני הסעיפים יחולו במקביל על מקרה נתון. (ח)לנוכח פרשנות זו עולה הצורך להבחין בין שאלת ההתיישנות בנוגע לגילוי הנזק ובין שאלת ההתיישנות באשר לגילוי הקשר הסיבתי כאשר נקבע זה מכבר: " יש טעם להבחין בין יסוד הקשר הסיבתי לבין מרכיב הנזק, ולא לומר כי חד הם לעניין ההתיישנות. גם אם עילת התביעה התיישנה לגבי יסוד הנזק, די בכך שאחד היסודות האחרים (ולענייננו, הקשר הסיבתי) נתגלה באיחור על ידי התובע בכדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות". (ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם 24.11.2005). לעניין מועד גילוי הנזק אשר יש בו בכדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות, עליו חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כאמור, נפסק מחד גיסא כי די בכך שיש ראשית ראיה לסימני הנזק ואין הכוונה להתגבשות מלוא היקף הנזק. יש להבחין בין אירוע הנזק לבין היקפו (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד ל(3) 122, בעמ' 128 (1983), ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ פ"ד לח (4) 554,558 (1984) (להלן:- "עניין בוכריס")). מאידך גיסא נקבע בעניין בוכריס שאין די בהתגלות נזק כלשהו לשם תחילת תקופת ההתיישנות אלא התגלות הנזק תתחיל את ההתיישנות אם אדם סביר היה בנסיבות העניין מגיש תובענה בגין הנזק. בענייננו, גילוי הנזק היה בדצמבר 2000 עת אובחנה מחלת הסרטן. בהתאם לאמור לעיל, פטירתו של המנוח בשנת 2001 מהווה את תוצאתו הסופית של הנזק שנגרם לכאורה מהאבחון והטיפול הלקוי. אין לראות בפטירה כשלעצמה את מועד גילוי הנזק אשר יש בו כדי להתחיל את מועד מרוץ ההתיישנות . המשיבים טוענים שאף אם נתגלה הנזק בשנת 2000 עם גילוי מחלת הסרטן הרי שמבחינה אובייקטיבית אדם סביר היה מגיש תובענה רק אם התוצאה הסופית של האיחור באבחון היא מותו של האדם נוכח המחלה. איני מקבלת טענה זו. גילוי מאוחר של מחלת סרטן כשהמחלה כבר התפשטה ונמצאת בשלבים מתקדמים ביותר הוא נזק שדי בו כדי לגרום לאדם הסביר לתבוע בגינו את המעוול שאיחר באבחון. לא ניתן להעלות על הדעת כי במקרה בו ניתן טיפול רשלני ולקוי בעקבותיו פשתה מחלת הסרטן בגופו של אדם, תישקל הגשת תביעה רק לאחר מותו. איני מקבלת גם את טענת המשיבים שלפיה בהתאם ללשון סעיף 89(2)לפקודת הנזיקין תתיישן התביעה לאחר עשר שנים מיום אירוע הנזק ובענייננו בשנת 2010. סעיף זה נדון רבות בפסיקה ונקבע זה מכבר כי מטרתו אינה הארכת תקופת ההתיישנות מעבר לשבע שנים או קביעת תקופת התיישנות חלופית עצמאית אלא המדובר במועד אחרון וסופי שמטרתו לתחום ולעצור את מועד הגשת התובענות בהן גילוי הנזק המהווה חלק מעילת התביעה היה מאוחר ( ע"א 220/84 בועז אגיוף נ' קיבוץ גבת-אגודה שיתופית פ"ד מ(1) 528 (1986)). במקרה בו חלפו שבע שנים מיום גילוי הנזק, כבענייננו, לא תוארך תקופת ההתיישנות. אין זו מטרת הסעיף, כאמור. מכאן כי לעניין גילוי רכיב הנזק התיישנה התביעה בדצמבר 2007, שבע שנים לאחר מועד גילוי הנזק - מחלת הסרטן, בדצמבר 2000. אולם כאמור אין די בכך כדי לדחות את התביעה בשל התיישנות ויש לבחון האם קיים רכיב נוסף שהתגלה באיחור ושיש בו כדי לדחות את מועד תחילת תקופת ההתיישנות, ובענייננו רכיב הקשר הסיבתי. (ט)לעניין גילוי הקשר הסיבתי, עליו חל כלל הגילוי לפי סעיף 8 לחוק כאמור, נקבע שהמבחן לגילוי היסוד הסיבתי הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע או המחדל. ככל שמדובר בנזק שאינו מתגלה מיד לאחר מעשה או מחדל גילוי היסוד הסיבתי מתבטא בגילוי רפואי לקשר שבין המעשה או המחדל לנזק כשלעיתים יהיו מקרים בהם לא יהיה די בגילוי המחלה גרידא אלא יש לבסס את הקשר הרפואי כאמור. נקבע כי כשם שדי בתחילת ראיה לשם גילוי יסוד הנזק, די בכך שנתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר מבחינה רפואית - מדעית בין המעשה או המחדל לנזק המאוחר (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866-865( 1998) (להלן:- "פרשת מאירי")). בנוסף, סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מועד תחילת תקופת ההתיישנות גם בכך שלא הייתה בידי התובע אף מודעות בכוח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. כדי לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצידו, יש להתחשב בגורמים שונים כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית ( ע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם 24.11.2005)). (י)בענייננו, המשיבים טוענים לעניין רכיב הקשר הסיבתי בצורה חסרה לא מספקת ולא ראויה מקום בו מהווה הקשר הסיבתי רכיב רלוונטי לעניין ההתיישנות. טענתם של המשיבים מצטמצמת לטענה כללית ביותר שלפיה הקשר הסיבתי התברר להם רק לאחר מותו של המנוח וזאת מבלי כל פירוט והסבר בעניין. נראה שלא בכדי נטענת הטענה בשפה כה רפה. כאשר מדובר בשאלה רפואית גרידא באשר להשלכת אופי וטיב הטיפול על מועד גילוי הנזק והיקפו לא ניתן לצפות בהכרח כי אדם מן היישוב שאינו בעל הידע המקצועי הנדרש יידע להבחין במועד הנכון ובזמן אמת כי הטיפול שניתן לו הינו טיפול רשלני. מאידך גיסא יש לבחון האם לא חלף פרק זמן כה רב במהלכו היה בידיו של תובע לבחון ולברר את שאלת הקשר הסיבתי. מבחן זה רלוונטי במיוחד במצב בו במשך מספר שנים מתלונן אדם על כאבים וקשיים פיסיים בתפקוד שעם מתן טיפול אינם הולכים ומשתפרים ולפרקים אף הולכים ומחמירים, שאז עולה תמיהה האם לא חשד האדם כי הטיפול שניתן לו אינו מתאים או לכל הפחות כי עליו לקבל לחוות דעת נוספת בעניין . (יא)המשיבים מציינים בכתב התביעה כי בשנת 2000, עת הופנה המנוח פעם נוספת לבית חולים , בחרו הם לפנות לבית החולים רמב"ם וזאת לנוכח " הניסיון הרע קודם לכן עם ביה"ח בגליל המערבי". משמע כבר במהלך השנים שקדמו לגילוי מחלתו של המנוח ובמקביל לתלונותיו החוזרות ונשנות סברו המשיבים כי הטיפול שניתן למנוח הוא טיפול שאינו הולם את תלונותיו וניתן לראות כי היה קיים "קצה חוט" בעניין שהיה בו כדי לעורר חשד באשר לטיב הטיפול הרפואי שניתן. בנוסף, לנוכח מצבו הקשה של המנוח בשנים 1997- 2000 בהן לפי כתב התביעה סבל המנוח מכאבים והפרעות וכן " חלה הרעה משמעותית במראהו של המנוח אשר ירד בצורה ניכרת במשקלו עד כדי כך שאחיות קופ"ח התעניינו בשלומו", עולה השאלה כיצד במהלך כל השנים לא פנה לייעוץ רפואי נוסף, ונראה כי אף אם באותה עת לא ידעו המנוח ויתר המשיבים על הקשר הסיבתי , שכן טרם נתגלתה המחלה, ייתכן שבזהירות סבירה היו יכוליםלמנוע את אי הידיעה הנטענת בדבר הקשר הסיבתי בזמן מוקדם יותר וייתכן שאף את הגילוי המאוחר והשלכותיו. לנוכח האמור לעיל סבורה אני שהן רכיב הנזק הן רכיב הקשר הסיבתי התיישנו במועד הגשת התביעה. (יב)המגמה הבאה לידי ביטוי בפסיקת בתי המשפט נוטה לצמצם את פרישתה והחלתה של טענת ההתיישנות מן הטעם שההתיישנות פוגעת בזכות הגישה לערכאות (ע"א 2242/03 אברהם נ' (לא פורסם 18.7.2005), ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 368 (1991)). עם זאת מקום בו העובדות ברורות ואין עליהן מחלוקת וכאשר הוכח שהתיישנה התביעה על בית משפט לדחותה על הסף (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבין לאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מח (3) 335 (1994)). (יג)מקרה זה הוא מקרה לא פשוט לנוכח העובדה שמדובר באדם צעיר שנפטר ממחלה בגיל 42 , הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים וכאשר נטענת רשלנות לכאורה במתן טיפול ובאבחון מאוחר של מחלה שהוביל לכאורה למותו של המנוח. עם זאת , לא ניתן להתעלם מהעובדות העולות מכתב התביעה ומכך שרכיבי עילת התביעה השונים התיישנו זה מכבר באופן שגם לא חלים סעיפי החוק המאריכים את תקופת ההתיישנות. על כן סבורה אני שאין מנוס מדחיית התביעה על הסף. לנוכח קביעתי כאמור איני נדרשת לטענות הנוספות שהועלו בעניין הסילוק על הסף. 4 .סוף דבר: לנוכח האמור לעיל, אני מקבלת את טענת המבקשות. התביעה נדחית על הסף בשל התיישנותה. איני עושה צו להוצאות בנסיבות העניין. רפואהתביעות רשלנות רפואיתמקרי מוותרשלנותרשלנות רפואית (באבחון)התיישנות