האם יש אחריות שילוחית של מעביד כלפי עובדיו לפרסום לשון הרע ? האם יש אחריות שילוחית של תאגיד (חברה) על לשון הרע ? ##(1) אחריות שילוחית לשון הרע - של מעסיק:## לפי דבריו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס פרופ' אהרון ברק בספרו , אחריות שילוחית בדיני נזיקין, הוצאת קרית ספר, י-ם, 1964 בעמ' 251 יש לבחון האם השם הרע שהוצא על ידי עובד נעשה לביצוע תפקידו או מתוך מניע פרטי בלבד אז לא תוטל כל אחריות שילוחית על המעביד. בע"א 8027/14 שורוש נ' שליאן, התייחס בית המשפט לאינדיקציות הרלוונטיות לקביעה אם מעשי העובד בוצעו במסגרת תפקידו: "ככלל, על מנת לפטור מאחריות שילוחית, לא סגי בכך שהעובד ביצע את עבודתו באופן לא נאות, ברשלנות ואף ברשלנות-רבתי. הוראת סעיף 13 היא החולשת על אחריותו של המעביד, ולא הוראת סעיף 64(2) לפקודה. בבואנו לקבוע האם מעשיו של העובד בוצעו במסגרת תפקידו, או שמא חורגים הם מהרשאת המעביד כדי כך שניתן לפטור את המעביד מאחריות שילוחית, ניתן להשתמש במספר אינדיקציות, ובין היתר: המטרה המנחה את העובד, ובכלל זה, האם מטרת העובד הייתה לבצע דבר עבירה; הרשעה בפלילים ואופי ההרשעה; וכן שיקולי מדיניות משפטית..." כלומר, בנוסף לשאלה אם הפעולה נעשתה בזמן עבודתו של העובד, יש לבחון את מטרת פעולתו של העובד, כתנאי לאחריות שילוחית. עוד נקבע, כי בבחינת המטרה שביסוד מעשה העובד ניתן להיזקק גם למבחן "המטרה הדומיננטית". מבחן זה מניח כי בעת שביצע העובד את המעשה המזיק, עסק הן במילוי תפקידו והן בסיפוק האינטרס הפרטי שלו. על פי מבחן זה, "המעביד ישא באחריות שילוחית כאשר בולט הוא לעין, כי המטרה 'השלטת', מבין שתי המטרות שעמדו לנגד עיניו של העובד בשעת מעשה, היתה זו הקשורה בשליחות שהטיל עליו מעבידו" (ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' מדר, פ"ד טו 1569, 1584 (1961))" (בפסקה 15). ביישום מבחן המטרה הדומיננטית, הדגש הוא על המטרה שהנחתה את העובד. אם ימצא שפעל מתוך כוונה למלא באמונה את תפקידו, כי אז ניתן יהיה לקבוע שהמעשה נעשה "תוך כדי מילוי תפקיד ו". בהתאם לכך, הרי ש המעביד יישא באחריות שילוחית למעשי העובד, כאשר המטרה השלטת שעמדה לנגד עיניו של העובד הייתה השליחות שהטיל עליו המעביד, ולא סיפוק האינטרס הפרטי שלו. ##(2) אחריות שילוחית לשון הרע - של תאגיד (חברה):## אין לשלול על הסף אפשרות לחיובו של תאגיד באחריות על פי חוק איסור לשון הרע. לעניין זה נפסק כי: "סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל על העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע, בין היתר, את הוראות פקודת הנזיקין הדנות באחריות שילוחית...כאשר המפרסם הוא האורגן של תאגיד עלול התאגיד לחוב בגין הפרסום, אם נעשה הפרסום על ידי האורגן בכושרו כאורגן" (א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז – 1997, עמ' 96). ראו גם: "חברה עשויה להתחייב בנזיקין מכוח אחריות ישירה או מכוח אחריות שילוחית. האחריות הישירה צומחת כל אימת שאורגן החברה מבצע עוולה בנזיקין. מעשי האורגן מיוחסים לחברה. אם האורגן ביצע עוולה בכושרו כאורגן, משמע: החברה ביצעה עוולה. מעשי העובד אשר אינו אורגן אינם מיוחסים לחברה. עם זאת, אם מתקיימים תנאי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת אחריות שילוחית על החברה. הוא הדין אם שלוחה של החברה עוול, כקבוע בסעיף 14 – שאז אחריותה של החברה היא שילוחית. " (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5), 661). באשר לפרשנות המושג "אורגן" לצורך הטלת אחריות נזיקית, אימץ בית המשפט שם את הגדרתו של השופט ברק בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 364, לפיה אורגן הוא: "…גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד (אסיפה כללית של בעלי המניות, דירקטוריון, דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים) יהיו בוודאי אורגן של התאגיד. אך גם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להיחשב כאורגן התאגיד, וזאת אם על-פי מסמכי התאגיד או על-פי מקור נורמאטיבי אחר רואים את פעולתם כפעולת התאגיד עצמו". ##(3) להלן פסק דין בנושא אחריות שילוחית בלשון הרע:## 1. התובעים הינם בני זוג אשר נזקקים מעת לעת לשרותי סניף הדואר בשכונת גילה. הנתבעת 1 (להלן - "הנתבעת"), הינה מפעילת סניף הדואר, והנתבע 2 (להלן - "הנתבע") היה פקיד בסניף. ביום 24/12/06 נכנסה התובעת לסניף הדואר במטרה למשוך במזומן את קצבת הנכות שלה. באותה עת ישבו בסניף שלושה עובדים; הנתבע, מנהל הסניף - מר זמיר , ופקידה נוספת. התובעת עמדה בתור לפקידה, ברם כאשר הגיע תורה הפנתה אותה הפקידה לנתבע כיוון שהמחשב בעמדה שלה "נתקע". התובעת פנתה לנתבע אך הוא אמר לה שלא יוכל לשרת אותה כיוון שאין לו מספיק כסף מזומן בקופה. הנתבע הפנה את התובעת לאשנב שבו ישב מנהל הסניף. מנהל הסניף טיפל בתובעת ותוך כדי כך הלינה בפניו התובעת על כך שלא קיבלה שירות ראוי מהנתבע. הנתבע שמע את הדברים קם ממקומו ונעמד מאחורי האשנב ליד המנהל. על שאירע מרגע זה יש מחלוקת בין הצדדים. התובעים טוענים כי הנתבע פרץ בצעקות: "תסתמי את הפה מכוערת. מה שנגיד לך לעשות תעשי ותהיי בשקט". בשלב זה נכנס התובע לסניף וכאשר הוא ראה את התובעת המומה, הוא ניסה לברר את הסיבה לכך ואז צעק עליו הנתבע: "אשתך מכוערת תתבייש בעצמך עם איזה מכוערת אתה מסתובב... אתה בסך הכל נהג מונית קטן... לך לך אתה המכוער ואשתך המכוערת השיזנטה (משוגעת בשפה הכורדית - סעיף 6 לתצהיר התובעת) הזאת, תתבייש לאן אתה הולך עם מכוערת כזאת". במכתב תלונה ששלחו התובעים עוד באותו יום לנתבעת, נטען כי בנוסף לכך הנתבע גם קילל את התובע ואמר לו: "אני אוציא לך את העיניים בן ז... ואני אז... אותך. חכה אני עוד אפגוש אותך. אתה בסך הכל נהג מונית קטן". בתגובה השיב התובע לנתבע באותו מטבע (ראו - נספח א' לתצהיר שטיינר). גרסתו של הנתבע לאירוע שונה. הנתבע מכחיש שקילל את התובעת או שכינה את התובעת מכוערת. לדבריו, הוא רק אמר לתובעת שתתבייש לה על כך שלמרות שהיא מקבלת שירות טוב ואיכותי היא מתלוננת. אין מחלוקת על כך שבשלב מסויים נכנס לסניף המאבטח שישב בחוץ ולאחר מכן הסתיים האירוע. 2 .התובעים טוענים כי הדברים שצעק הנתבע הינם בבחינת לשון הרע שפורסמה נגדם לאוזני הנוכחים בסניף. התובעים דורשים פיצוי בסך של 50,000 ללא הוכחת נזק. בכתב התביעה טענו התובעים כי קמה להם עילת תביעה גם מכוח חוק הגנת הפרטיות התשמ"א- 1981, אולם הם זנחו טענה זו בסיכומיהם. אשר לנתבעת, התובעים טוענים שהיא נושאת באחריות שילוחית למעשי הנתבע, ולחילופין באחריות ישירה הנובעת מכך שמנהל הסניף לא עשה את המוטל עליו כדי לעצור את התנפלותו של הנתבע עליהם. הנתבע טוען כי לא אמר את הדברים המיוחסים לו, וגם אם אמר אותם הרי שלא מדובר בלשון הרע, וגם אם מדובר בלשון הרע הרי שעומדות לו הגנות לפי סעיפים 15 (3) ו- (10) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הנתבעת מצטרפת לטענות הנתבע ומוסיפה כי לא ניתן להטיל עליה אחריות שילוחית, שכן המעשה שעשה הנתבע לא נעשה לצורך עבודתו והיא כמעבידתו לא אשררה אותו. אשר לטענה בדבר אחריותה האישית; הנתבעת טוענת שמנהל הסניף עשה ככל יכולתו כדי להפריד בין הניצים. ראשית, יש לקבוע מה התרחש בסניף. לעניין זה יש חשיבות מיוחדת לעדות מנהל הסניף, מפני שלהבדיל מבעלי הדין שיש להם מה להרוויח או להפסיד מההתדיינות, לו אין עניין אישי בתוצאות ההתדיינות והוא מסר בסמוך לאירועים גרסה שאינה מסייעת למעבידתו, ומכאן מהימנותו. גם עדותו בבית המשפט עשתה רושם מהימן יותר מעדותם של בעלי הדין. עדותה של התובעת עשתה רושם של עדות מוגזמת, וניכר היה בה שהיא מנסה להעצים את ממדי האירוע. לעומת זאת, עדותו של הנתבע לקתה בכשל הפוך, וניכר היה בו שהוא מנסה לגמד את חלקו באירוע. נחזור לעדות מנהל הסניף. מנהל הסניף העיד כי התלקח ויכוח בין הצדדים במהלכו הם הטיחו זה בזה קללות נמרצות. המנהל טען כי איננו זוכר מי התחיל בויכוח. לדבריו הוא ביקש משני הצדדים להפסיק את הויכוח ושילכו למשרדו לדבר. האירוע נמשך כמה דקות ואז היתה הפוגה עד שנכנס התובע והרוחות שוב התלהטו. בשלב זה נכנס המאבטח וניסה להפסיק את הויכוח. ניסיון זה לא צלח בתחילה, אולם לאחר זמן קצר הויכוח דעך. למחרת האירוע זומן מנהל הסניף להנהלת המרחב כדי למסור את גרסתו לאירועים. גרסתו סוכמה בפרוטוקול ת/2, שאמנם לא נערך על ידי מנהל הסניף, ברם הוא אישר בעדותו את תוכנו. וכך נאמר בת/2: "מר זמיר אישר את טענותיהם של בני הזוג שבתאי ואמר שהן נכונות. מר יצחק קניאס התרגז והתנהג כפי שמתואר במכתבם של הלקוחות. מאידך טענותיו של מר קניאס אינן נכונות והוא אף פנה לכל עובדי הסניף כולל אליו על מנת לתאם גרסאות כדי שיכחישו את טענת הלקוחות. יצוין שמר דוד זמיר הביע חשש רב מפני מר קניאס, ממה שעלול להיגרם לו כתוצאה מהעובדה שהוא הביא את הדברים לידיעת הנהלת המרחב וביקש שמר קניאס לא ידע שהוא אישר את גרסת הלקוחות". כאמור, מר זמיר אישר שהאמור בת/2 נכון, אם כי הוא ביקש להבהיר כי כוונתו היתה לומר: "שהיו חילופי מילים. הם אמרו שלא היה כלום. שניהם היו בחילופי מילים אחד נגד השני בלהט הרוחות". (עמ' 24 ש' 30 - 31). אני מאמץ את גרסתו של מנהל הסניף לאירועים, אשר תומכת בגרסת התובעים. האם הדברים שצעק הנתבע מהווים לשון הרע? לפי הנטען הנתבע כינה את התובעת "מכוערת" וכן קילל את התובע במילים קשות. הכלל הוא שגידופים ותיאור אדם כבעל תכונות לא מחמיאות יכולים להוות לשון הרע, אך לא בכל מקרה (ראו - רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר - פורסם; ע"א 435/65 דיאב נ' דיאב פ"ד כ (2) 269; א. שנהר "דיני לשון הרע" (1997) עמ' 130 - 132). כדי לבחון האם גידופים מהווים לשון הרע יש ליישם את המבחן האובייקטיבי המקובל בדיני לשון הרע (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט (4) 734 - 740), תוך בחינת הנסיבות בהן נאמרו הגידופים. עמד על כך שנהר בספרו: "נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע", ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה לפי החוק". (שם, בעמ' 132). בפועל, לאחר הלכת דיאב הנ"ל ניכרת נכונות של הפסיקה להכיר בגידופים כלשון הרע (שנהר בעמ' 132, וכן ראו - ת.א. (שלום חיפה) 15264/01 בלס נ' זוכנשטיין והאסמכתאות המובאות שם; ולעומת זאת ת"א (פ"ת) 4768/05 ארבל נ' כחלון - שם אמירה של מילה בודדת - "נוכל" - בהיסח הדעת לא הוכרה כלשון הרע - פורסמו). במקרה דנא לא מדובר באמירה בודדת, אלא ברצף של אמירות פוגעניות ומשפילות. האמירות נאמרו מפי עובד ציבור במהלך תפקידו כלפי מי שנזקק לשירותיו. מדובר אמנם באמירות שנאמרו בעידנא דריתחא, ברם הסיטואציה שבה הן נאמרו גורמת לכך שיש בהן כדי להשפיל את מי שאליו הן כוונו. לא מדובר בגידופים סתם אלא בהשפלה של אדם על ידי עובד ציבור במהלך תפקידו. לפיכך אני סבור שהדברים הם בבחינת לשון הרע. הנתבע טוען שהתבטאויותיו חוסות תחת ההגנות שבסעיפים 15 (3) ו 15 (10) לחוק. טענות אלה אינן מקובלות עלי. לא ניתן לראות בדברים שאמר הנתבע הגנה על עניין כשר שלו (סעיף 15 (3)), מן הטעם שאין ולא כלום בין הדברים שאמר הנתבע לבין התלונה של התובעת. גם הגנת סעיף 15 (10), שעניינה הכחשת לשון הרע שפורסמה קודם לכן, אינה חלה במקרה שלפני מן הטעם שאין בתלונת התובעת על השירות שאותו היא קבלה לשון הרע, ומשום שלא ניתן לראות בדברי הנתבע משום הכחשה או גינוי של אותם דברים. על כן דין התביעה נגד הנתבע להתקבל. אין יסוד לטענה בדבר אחריותה האישית של הנתבעת, שכן גם מנהל הסניף וגם המאבטח עשו את שלאל ידם כדי להפסיק את חילופי הדברים בין הצדדים. ב"כ התובעים טען שמנהל הסניף לא עשה די, ברם טענה זו איננה מקובלת עלי. מנהל הסניף ביקש מהנתבע להפסיק, ומעבר לכך הוא לא יכול היה לעשות דבר, בשים לב לרוחות שהתלהטו. מנהל הסניף גם הסביר, והסבר זה משכנע, כי הוא היה חייב להמשיך לתת שירות לשאר הלקוחות בסניף כיוון שהאשנב שלו היה היחיד שפעל. ולבסוף, אין חולק על כך שחילופי הדברים פסקו לאחר שהמאבטח נכנס לסניף, והרי הוא הוצב שם על ידי הנתבעת, כך שלא ניתן לבוא אליה בתלונה על כך שלא עשתה דבר. התובעים טוענים כי הנתבעת חבה באחריות שילוחית למעשי הנתבע מחמת יחסי עובד ומעביד שיש ביניהם. טענה זו אינה מקובלת עלי. סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי: "(א) לעניין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו- אם הרשה או אשרר את המעשה. אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו. (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה, אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד". במקרה דנא, הנתבעת לא אשררה את מעשהו של הנתבע וגם לא הרשתה אותו. נהפוך הוא, נהלי הדואר והתקשי"ר אוסרים על התנהגות כגון זו של הנתבע ומנהל הסניף אף ניסה למנוע ממנו מלהמשיך בהתנהגותו. ואולם, עצם העובדה שנהלי המעביד אוסרים על העובד להתנהג כפי שנהג אין בה כדי לפטור את המעביד מאחריות שילוחית (ע. הרמן "מבוא לדיני נזיקין" (2006) עמ' 230). על מנת שפעולה אסורה לא תקים אחריות שילוחית עליה להיות מחוץ לתחום התפקיד, להבדיל מביצוע לא נאות שלו (שם בעמ' 231). כדי לקבוע האם מעשה מסויים של עובד מהווה ביצוע לא נאות של תפקידו, או שהוא מהווה פעולה מחוץ לתחום התפקיד, יש לקבוע מהו תפקידו של העובד. כמו כן, יש לברר האם העובד ביצע את המעשה לצורך קידום עניינו שלו, או לצורך ובמסגרת קידום ענייניו של מעבידו (ראו - טדסקי אנגלרד ברק וחשין "תורת הנזיקין הכללית" (מהדורה שניה - תשל"ז) עמ' 458-455; ת.א. (שלום י-ם) 2286/03 עו"ד בוטח נ' עו"ד גבל - פורסם). יישום עקרונות אלו על המקרה שבפניי מוביל למסקנה שהדברים שהטיח הנתבע בתובעים אינם מהווים ביצוע לא נאות של תפקידו, אלא פעולה מחוץ לתפקיד. תפקידו של הנתבע הינו לתת שירות ללקוחות סניף הדואר ובכלל זה לתובעים. כאמור לעיל בפרק העובדות, הנתבע סיים לשרת את התובעת בכך שהפנה אותה לאשנב בו ישב מנהל הסניף. כאשר שמע הנתבע כי התובעת מתלוננת עליו באוזני מנהל הסניף הוא קם ממקומו והפסיק לשרת את הלקוחות שהמתינו באשנב שלו. לכן, כאשר ניגש הנתבע לאשנב של מנהל הסניף והטיח עלבונות בתובעת הוא לא עשה כן במסגרת מתן שירות ללקוח כלשהו. הנתבע פעל ממניעים אישיים שלו ולצורך קידום ענייניו ולא לצורך קידום ענייני המעביד. אילו הנתבע היה משמיע את גידופיו אגב מתן שירות לתובעת יתכן שניתן היה לראות בכך ביצוע לא נאות של התפקיד. ברם, הוא סיים לשרת את התובעת והפסיק לתת שירות ללקוחות אחרים, והכל כדי להתפנות להטיח עלבונות בתובעים. אשר על כן, דין התביעה נגד הנתבעת להידחות, ברם בנסיבות העניין לא אפסוק לטובתה הוצאות באשר האירוע התרחש בחצריה ועל ידי אחד מעובדיה. 11 .סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לתובע פיצוי בסך שלא יעלה על 50,000 ₪. בית המשפט איננו חייב לפסוק את מלוא הסכום (ראו - ע"א (מחוזי חיפה) 18100/09 כהן נ' יחזקאלי - פורסם). על פסיקת פיצויים במשפטי לשון הרע הרחיב כב' הנשיא ברק בעניין אמר, והרוצה לעיין יעיין שם (ראו - רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף פ"ד נה(5) 510). בענייננו, הנתבע הוא עובד ציבור אשר במסגרת תפקידו הטיח גידופים בתובעים. העובדה שמדובר בעובד ציבור שפעל כך במסגרת תפקידו מהווה שיקול לחומרה. הוא הדין במשך הזמן שבו הוטחו הגידופים. לא מדובר בגידוף אחד רגעי אלא ברצף של גידופים. מאידך, מדובר בגידופים שנאמרו בשעת התפרצות כעס. התובע תרם לחלק מהגידופים בכך שכאשר הוא נכנס לסניף הוא גרם להתלקחות מחודשת. אין ספק שהתובעת נפגעה מהגידופים. מדובר בעלבון צורב אך חד פעמי וחולף. לענין זה אזכיר כי התרשמתי שעדות התובעת היתה מוגזמת. תוכן הגידופים מתיישב עם השפלה רגעית קשה, אך לא עם השפלה מתמשכת אשר יש בכוחה לפגוע לאורך זמן במעמדם של התובעים בקרב אלו ששמעו את הגידופים או בקרב מכריהם. בכך שונה השפעתם של גידופים מדברי לשון הרע אחרים שלעיתים גורמים לכך שבלב מי ששמע אותם מקננת המחשבה שאולי יש בעצם יסוד לדברים, שהרי "אין עשן בלי אש" וכו'. לנוכח שיקולים אלו אני פוסק כי הנתבע ישלם לתובעים פיצוי בסך של 5,000 ₪. הנתבע ישא בהוצאות התובעים וכמו כן ישלם הנתבע לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. אחריות שילוחיתלשון הרע / הוצאת דיבה