המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. העותר אינו מיוצג אך בכותרת מכתביו נרשם כי הוא "אגרונום-כלכלן, משפטן ושמאי מקרקעין". לטענתו הוא סובל מנכות קשה. העותר פנה למוסד לביטוח לאומי ולמשרד הבריאות בבקשה לקביעת מוגבלות בניידות ולקבלת קצבת ניידות בהתאם למה שמכונה הסכם הניידות. ביום 25.7.2011 הודע לעותר ממשרד הבריאות כי הוא לא יוזמן לבדיקה בוועדה הרפואית לקביעת מוגבלות בניידות מאחר ש"על פי [הסכם הניידות] בין המוסד לביטוח לאומי ומשרד האוצר בדבר הסדר מתן הטבות למוגבלות בניידות זכאי לכך כל תושב ישראל שמלאו לו 3 שנים וטרם הגיע לגיל הפרישה [...]. כיוון שאינך בתחום גילים אלה לא נוכל לצערנו להזמינך לבדיקה". ככל שניתן להבין מן העתירה החלטה זו מבוססת על כך שהעותר הגיע כבר לגיל פרישה כאשר הוגשה בקשתו בעניין. העותר הגיש בקשה לעיון מחדש וכן פנה בעניין למחלקת בג"צים (להלן: הליך קדם הבג"ץ). בפניות אלו טען העותר כי פרשנות הסכם הניידות צריכה להיות כזו לפיה המועד הקובע הוא היום שבו קמה הזכאות לקבל את הנכות והגבלת הניידות ולא היום בו הוגשה הבקשה בעניין. העותר טען בהקשר זה כי לגבי קביעת נכות (להבדיל מקביעת מוגבלות בניידות) הוא הגיש בקשה לפני הגיעו לגיל 67 אלא שהטיפול בעניין התארך מטעמים בירוקראטיים וההחלטה שניתנה בעניין הכירה בנכותו באופן רטרואקטיבי. לטענת העותר הטיפול בעניין הניידות עוקב לטיפול בעניין הנכות ולכן העיכוב הבירוקראטי בקביעת הנכות לא אמור למנוע את הגשת הבקשה בעניין הניידות גם אם לאחר גיל הפרישה. 2. במסגרת הליך קדם הבג"ץ נכתב לעותר מטעם מנהלת מחלקת הבג"צים ביום 22.12.2011 כי על פי הסכם הניידות על החלטת הרופא המוסמך ניתן להגיש תוך 60 יום ערר לוועדה הרפואית לעררים ולכן "היה קיים סעד חלופי לסוגיה אותה העלית במכתביך, שאינו במסגרת פנייה לבג"ץ, וזאת מבלי לחוות דעה באשר לסיכויי הערר לו היה מוגש". כן הוסבה תשומת לבו של העותר לכך "שכפי שנמסר לנו מהמוסד לביטוח לאומי, ניתן להגיש בקשה לקבלת הכרה במוגבלות בניידות ללא תלות בהכרה בנכות. אף אם טעית לחשוב שהדברים תלויים זה בזה, הרי שעל פני הדברים, מהמסמכים שצירפת למכתבך עולה כי נכותך הוכרה עוד קודם לראשית שנת 2011 [דהיינו בטרם מלאו לעותר 67 שנים - מ"נ]". 3. העותר המשיך לשלוח מכתבים למחלקת בג"צים ובהמשך הגיש את העתירה שלפנינו. העותר חזר בעתירתו על טענתו כי פרשנות הסכם הניידות צריכה להיות כזו לפיה המועד הקובע לתביעת ניידות הוא מועד קביעת הנכות ולא מועד הגשת תביעת הניידות. כל עמדה אחרת מהווה לטענתו פרשנות מוטעית של הסכם הניידות וממילא יש לפרש את ההסכם כנגד מנסחיו, קרי המשיבים. באשר לאפשרות להגיש ערר על החלטת הרופא המוסמך טען העותר כי מכתב הדחייה שקיבל אינו תשובה רפואית אלא תשובה אדמיניסטרטיבית וכי רק על החלטה רפואית ניתן היה להגיש ערר לוועדת העררים. אשר על כן, מבקש העותר כי בית משפט זה יקבע שהוא זכאי לקצבת ניידות. העותר גם מעלה בעתירתו טענות כלליות לגבי עצם ההבחנה בהסכם הניידות הנסמכת על גיל הפרישה. העותר טוען כי עניינו שונה מפסק דין קודם של בית משפט זה (בג"ץ 1753/02 שיאון נ' שר הבריאות (לא פורסם, 4.11.2002) (להלן: עניין שיאון)), שעסק גם כן בהסכם הניידות, מאחר ששם אירעה הנכות לאחר גיל הפרישה. כמו כן טוען העותר כי פסק הדין בעניין שיאון ראוי לעיון מחדש מאחר שכיום הסכם הניידות מאפשר למי שתבע ניידות לפני הגיעו לגיל פרישה להמשיך לקבל קצבת ניידות גם לאחר גיל פרישה. זאת לעומת מי שהגיש את תביעתו לאחר הגיעו לגיל פרישה שלא יוכל לזכות בקצבת ניידות כלל וכי יש "לחשוב מחדש על הפלייה בלתי נסבלת זו של מוגבלים, באותו גיל". בנוסף העלה העותר בעתירתו טענות נגד עיריית תל אביב (המשיבה 5) על כך שהיא אינה מקצה לו מקום חנייה לנכה כפי בקשתו. 4. המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים) הגישו על פי החלטתי תגובה לעתירה ובהמשך גם הגישו על פי החלטותיי מספר השלמות. לטענת המשיבים דין העתירה להדחות על הסף מאחר שלעותר קיים סעד חלופי בבית הדין לעבודה. לטענת המשיבים אין כל סיבה מדוע יישום הוראות הדין בעניינו של העותר לגבי קצבת הניידות ייבדק בבית משפט זה ואילו לגבי כל שאר מבוטחי המוסד לביטוח לאומי ייבדק הדבר במערכת בתי הדין לעבודה. לטענת המשיבים דין העתירה להדחות גם לגופה מאחר שלמוסד לביטוח לאומי אין סמכות להעניק זכויות שלא לפי הקבוע בהסכם הניידות והעותר אינו עונה לתנאים הקבועים בו. באשר לפרשנות שמציע העותר להסכם הניידות טוענים המשיבים כי אין כל אפשרות לקבל פרשנות זו וכי למעשה הדברים כבר נפסקו לא אחת בבתי הדין לעבודה. על כן, לטענתם, אין מנוס מהמסקנה כי המועד הרלוונטי לגבי תביעת ניידות הוא מועד הגשת התביעה ובוודאי שלא מועד הפגיעה. באשר לטענותיו הכלליות של העותר לגבי עצם הבחנות הגיל בהסכם הניידות טוענים המשיבים כי מדובר באבחנה מותרת, עניינית וסבירה וכי יש להתחשב בכגון דא גם בשיקולים תקציביים. יחד עם זאת, המשיבים הסכימו כי במכתב שנשלח לעותר מטעם מנהלת מחלקת בג"צים נפלה טעות. זאת, מאחר שההחלטה שלא לזמן את העותר לבדיקת מוגבלות בניידות לא התקבלה על ידי רופא מוסמך לפי הסכם הניידות. לכן, המשיבים מציינים כי שלא כפי שנמסר לעותר לא היה לו סעד חלופי במסגרת ועדת העררים אלא רק בבית הדין לעבודה. 5. על אף שלא ניתנה לו רשות לכך הגיש העותר תשובות לתגובות ומסמכים נוספים. עיינתי לפנים משורת הדין גם באלו. למעשה העותר טוען בהם דבר והיפוכו. כך, למשל, בחלק מהמסמכים שהגיש טוען העותר כי השאלה היחידה שיש לדון בה היא שאלת פרשנות הסכם הניידות. ואולם, במסמכים אחרים טוען העותר כי הוא מבקש לתקוף את חוקיות וחוקתיות הסכם הניידות. כמו כן בעוד בעתירה ביקש העותר כי נורה למשיבים לנמק מדוע הם מונעים ממנו קצבת ניידות הרי שבחלק מן המסמכים שהעותר הגיש לאחר מכן הוא טוען כי הוא כלל לא מבקש קצבת ניידות אלא שבקשתו היא רק להיות מוזמן לוועדה הרפואית לקביעת מוגבלות בניידות. הכרעה 6. לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובות, בתשובות לתגובות וביתר המסמכים שהוגשו הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות על הסף מאחר שלעותר סעד חלופי בבית הדין לעבודה. אין מחלוקת בין הצדדים כי לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בעניינו של מי שטוען כי קופחה זכותו לקצבת ניידות (ראו סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 יחד עם סעיפים 1 ו- 9 לחוק). העותר טוען כי אין הוא מבקש קצבת ניידות אלא שבקשתו היא רק להיבדק בוועדה הרפואית לקביעת מוגבלות בניידות. אין לקבל טענה זו. ראשית, הטענה אינה עולה בקנה אחד עם הסעד המבוקש בעתירה. יתר על כן, העותר אינו מבקש להיבדק כך סתם בוועדה הרפואית אלא שכל עניינו הוא בדיקה כדי לקבל בסופו של דבר קצבת ניידות. לפיכך, אין לקבל את ניסיונו של העותר לפצל בין הזימון לבדיקה בוועדה הרפואית - בדיקה שכל עניינה קביעת מוגבלות בניידות - לבין הזכות לקצבת הניידות. במילים אחרות, טענות העותר לפיהן לא זומן לבדיקה ונחסמה למעשה דרכו לקבלת קצבת ניידות באות בגדרי מי שטוען כי קופחה זכותו לקצבת ניידות - עניין שהוא כאמור בסמכותו של בית הדין לעבודה. מאחר שזו גם עמדת המשיבים לפנינו הם לא יוכלו להציג בבית הדין לעבודה עמדה שונה (ראו והשוו בג"ץ 7638/07 בסון נ' שר הביטחון, פסקה 5 (טרם פורסם, 15.4.2008)). 7. ודוק: העותר טען כי ענייננו בשאלה פרשנית אך הוא ביקש שלא נפנה את עניינו לבית הדין לעבודה, בין היתר, מאחר שה"הסכם עם האוצר ופירושו תמיד יחזור לבית משפט זה" וכי בית משפט זה הוא "התחנה האחרונה הוא שיקבע את הפרשנות". ואולם, אך מובן הוא שאין מקום כי בית משפט זה יבחן לראשונה את טענותיו הפרשניות של העותר מבלי שהעניין מוצה בערכאות המתאימות כך שגם מן הטעם הזה מן הראוי כי העותר יקדים ויפנה לבית הדין לעבודה (ראו והשוו בג"ץ 8346/11 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 25.12.2011)). איני מביעה כמובן כל דעה בשאלה אם הענין אכן יגיע כ"תחנה אחרונה" לבית משפט זה. המשיבים טוענים כי עמדתו הפרשנית של העותר נדחתה כבר בפרשות אחרות בבית הדין לעבודה. ואולם גם בעניין זה אינני מביעה כל דעה וטענות הצדדים שמורות להם. 8. בנוסף, מעבר לטענותיו הפרטניות והטענות באשר לפרשנות הסכם הניידות העלה כזכור העותר בעתירתו גם טענות כלליות לגבי חוקיות וחוקתיות הסכם הניידות. בהקשר זה טען העותר כי על פי הסכם הניידות מי שהגיש תביעה לפני הגיעו לגיל פרישה יוכל להמשיך לקבל קצבת ניידות גם לאחר הגיעו לגיל פרישה. זאת לעומת נכה באותו גיל, כלומר לאחר גיל פרישה, שלא יוכל לקבל קצבת ניידות מאחר שלא הגיש את תביעתו לפני הגיעו לגיל פרישה. לטענת העותר "לא יתכן לפי עקרון השוויון שהאחד ימשיך לקבל והשני לא באותן נסיבות עובדתיות של נכות ומגבלות בניידות". נראה לכאורה כי טענות הדומות לטענות העותר כבר נדחו בפסק דינו של בית משפט זה ב- בג"ץ 1662/05 לוי נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם, 3.3.2009) (להלן: עניין לוי). ואולם, לא אקבע מסמרות בדבר מן הטעם הפשוט שבעניין טענות אלו לוקה העתירה למצער בהיעדר פנייה מוקדמת כנדרש ודי בכך כדי לדחות טענות אלו על הסף. אבאר. במסגרת טענותיו לפנינו בהקשר זה הסתמך העותר, בין היתר, על דברי מלומדים שונים. ואולם, אין כל זכר לדברים אלו בהתכתבויות העותר עם המשיבים. בעניין זה העותר אפוא לא הציג כלל את טענותיו בפני המשיבים בטרם פנייה לבית המשפט ואין לאפשר העלאת הטענות לראשונה בפנינו. יפים לעניין זה דברים שקבעתי בפרשה אחרת בה הועלו בעתירה טענות המסתמכות על דברי המלומד קלזן מבלי שהטענות הוצגו קודם לכן בפניית העותר שם לרשות: "בפניה שכזו לא ניתן לראות פניה מוקדמת לגבי הטענות המועלות בעתירה כאשר טענות אלה אינן נזכרות ולו ברמז באותו מכתב. אין לאפשר העלאת טענות אלה לראשונה בפנינו מבלי שהעותר הקדים והציג אותן בפני המשיבים. כפי שקבע השופט מצא: 'בטרם ייפנה בעתירה לבית-משפט זה, מוטל על עותר לפנות אל הרשות שאת החלטתה מבקש הוא לתקוף, להציג בפניה את עמדתו ולדרוש ממנה לשנות את החלטתה, או לנקוט דרך מסוימת' [...]. בפנייה שצורפה - שכאמור אין היא פנייתו של העותר ואף אינה בשמו - לא ניתן לראות הצגת העמדות והטענות שבעתירה בפני המשיבים ואף אין בה כל בקשה לשינוי החלטה או לנקיטת דרך מסויימת." (בג"ץ 8136/07 בן עטר נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, פסקה 4 (טרם פורסם, 28.10.2007); ולהמשך התפתחות הפרשה ראו בג"ץ 2426/08 בן עטר נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה (טרם פורסם, 16.9.2008)). יתר על כן, במסגרת הליך קדם הבג"ץ שלח העותר למשיבים מכתב בו נכתב מפורשות כי הוא אינו מבקש את בחינת אותו היבט כללי שבהסכם הניידות אלא הוא מבקש להצטמצם לעובדות הספציפיות של עניינו ולטעון רק באשר למועד הקובע - דהיינו בשאלת פרשנות ההסכם בלבד. למעשה גם בכתב העתירה לא נתבקש כל סעד כללי לגבי הסכם הניידות עצמו. אשר על כן, בהיעדר פנייה מוקדמת למשיבים לגבי טענותיו הכלליות נגד הסכם הניידות ובקשה כי המשיבים ינקטו לגבי הסכם הניידות עצמו בדרך מסויימת - אין מנוס מן המסקנה כי בעניין זה העתירה לוקה למצער בהיעדר פנייה מוקדמת כנדרש. בעניין זה יש אפוא לדחות את העתירה על הסף מבלי לדון בטענות שטענו הצדדים לגופו של עניין וגם מבלי להכריע בשאלת השפעתו של פסק הדין בעניין לוי על טענות הצדדים. 9. לבסוף, באשר לטענותיו נגד עיריית תל אביב לא צירף העותר כל החלטה שהתקבלה בעניין או כל התכתבות מוקדמת עם העירייה כך שלא ניתן לדון בטענות וממילא, כך נראה, מדובר בהחלטה של רשות מקומית אשר גם לגביה קיים סעד חלופי (ראו, למשל, פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000). 10. העתירה על כל חלקיה נדחית אפוא על הסף. יחד עם זאת, מאחר שמלכתחילה לגבי ההחלטה שלא לזמן את העותר לבדיקה רפואית לא נכתב כי העותר רשאי לפנות לבית הדין לעבודה, ואף המשיבים עצמם סברו מלכתחילה ואף כתבו כך לעותר כי על החלטה זו יכול היה הוא לפנות לוועדת העררים - מה שכיום ברור כי אינו נכון - אנו מאפשרים לעותר לפנות בעניין זה לבית הדין לעבודה תוך 30 ימים מיום מתן פסק דיננו. אם כך יעשה לא יטען כנגד העותר כי איחר את מועד הפניה לבית הדין. לא ייעשה צו להוצאות. חוזהפרשנות חוזהניידותפרשנות