1. תביעה כספית הוגשה בעילה של הפרת הסכם שכירות שנחתם בין התובעים לנתבע 1 שהנתבעים 2 ו- 3 , חתמו כערבים לקיומו. ניהול ההליך: 2. הנתבע 1 (להלן - "השוכר") הודיע בדיון שהתקיים ביום 01/02/11 כי הוצא נגדו צו כינוס נכסים . בהתאם לכך, הופסק ההליך כנגדו (צו כינוס סומן ת/7 ראו ההודעה של המהל המיוחד מיום 6/6/12) ונשמעה עדותו של השוכר במסגרת ניהול ההליך כנגד הנתבעים האחרים. הנתבעים 2 ו- 3 (להלן-"הנתבעים) לא התייצבו לישיבת הוכחות ולא הגישו תצהירי עדות ראשית במועד. לפיכך ניתן לבקשת התובעים פסק דין כנגד הנתבעים ביום 14/7/12 . ביום 8.11.12 ניתנה החלטה בבקשת הנתבעים בה הוריתי על ביטול פסק הדין. טענות הצדדים: 3. אין חולק כי השוכר, חתם על הסכם שכירות ביום 17/01/05 (נספח א' לכתב התביעה להלן - "ההסכם הראשון") לפיו הוא שכר את המושכר המצוי ברחוב נזר דוד ירושלים (להלן-"המושכר ") לתקופה בת 18 חודש. ביום 23/01/05 חתם השוכר על נספח א' להסכם הראשון שכלל רשימת מיטלטלין שהמשכירים ישאירו במושכר וכן נחתמה באותו מועד "תוספת לחוזה שכירות (נספח ב' לכתב התביעה) בנוגע לזכותו של המשכיר לעשות שימוש בממ"ד שבמושכר ועל שינויים בערבויות לביצוע ההסכם הראשון בכלל זה העמדת ערבים אחרים והפסקת ערבותם של ה"ה אוחנה וכפיר. ביום 06/03/05 חתמו הנתבעים על ערבות להסכם הראשון ולנספח המיטלטלין בפני עו"ד גד פלר (נספח א' להסכם הראשון, להלן-"הערבות"). 4. התובעים טוענים והשוכר לא הכחיש זאת, כי ביום 18/07/06 נחתם הסכם שכירות נוסף ביניהם ובין השוכר לפיו הוארכה תקופת השכירות למשך שנה , מיום 24/7/06 ועד ליום 23/7/07 (נספח ג' לכתב התביעה, להלן - "ההסכם השני"). לדידם, הנתבע 2 וכן אשתו המנוחה של השוכר, חתמו כערבים להסכם השני והשוכר, הפקיד סך של 43,700 ₪ בידיהם למרות שהיה עליו להעמיד ערבות בנקאית לטובתם פי ההסכם השני , בסך של 44,000 ₪. 5. לטענת התובעים על הנתבעים לפצות אותם בגין הפרות של השוכר את ההסכם בגין איחור בתשלום דמי שכירות ואי תשלום דמי שכירות כלל לרבע האחרון של תקופת השכירות לפי ההסכם השני, משחוללו השיקים שנתן השוכר. בנוסף, הופר ההסכם באי פינוי המושכר בתום תקופת השכירות השנייה כי אם לאחר חלוף 81 יום ממועד הפינוי שנקבע בהסכם השני. המושכר נמצא מוזנח והיו בו ליקויים ונזקים שנגרמו ע"י השוכר, ללא סיוד כמתחייב וניטלו ממנו מיטלטלין של התובעים שלא כדין ובניגוד להסכם. התובעים טוענים כי הנתבעים אחראים לנזקיהם משהשכירות ומהפרת ההסכם ע"י השוכר. התראות שנשלחו לנתבעים לא היה בהם כדי להועיל ומכאן התביעה. 6. הנתבעים טוענים מנגד כי ערבותם היא לקיומו של ההסכם הראשון בלבד והכחישו כי חתמו על ערבות להסכם השני או כי התבקשו או הסכימו להיות ערבים להסכם השני. לפיכך , טענו להיעדר יריבות ועילת תביעה כנגדם (סעיפים 8-9 לכתב ההגנה). לפיכך, ערבותם אינה תקפה להבטחת התחייבויות השוכר שחלו לאחר תום תקופת השכירות הראשונה. לפיכך, בהסתיים תקופת השכירות עם חלוף 18 חודש ממועד החתימה על ההסכם הראשון, הם פטורים מכל חבות לפי ההסכם ראשון . 7. לטענת הנתבעים ככל שנגרם נזק למושכר שבאחריותו של השוכר, הללו נגרמו בתקופת השכירות השנייה . היא הנותנת, שהשכירות הוארכה ללא טענה או דרישה מהם כערבים ומבלי שנטען אחרת בכתב התביעה. בדומה לכך, מיטלטלין ככל שנטלו שלא כדין ע"י השוכר מהמושכר, נטלו לאחר תום תקופת השכירות השנייה אשר אינם ערבים לגביה. 8. הנתבע 2 טען כאמור כי אינו חתום על ערבות להסכם השני ובכתב ערבות להסכם השני שהציגו התובעים זויפה חתימתו. המסמך, הנחזה להיות כתב ערבות, הוצג לו לראשונה במסגרת כתב התביעה. הנתבע 3, אינו חתום כלל על ערבות להסכם השני כי אם לערבות להסכם הראשון בלבד ועל כך, אין חולק. 9. הנתבעים הכחישו את טענות התובעים לפיהם מצבו של המושכר היה טוב בתחילת השכירות וטענו כי התגלו בו ליקויים כבר בתקופת השכירות הראשונה, שבאחריות התובעים. כך גם, חלק מהליקויים הנטענים הם כתוצאה מבלאי סביר אשר השוכר וכך גם הם, אינם אחראים להם. לא הוכח שיעור הנזק למושכר, המוכחש והם אינם אחראים לתשלומי דמי שכירות לתקופת השכירות השנייה שכן, הם אינם ערבים להסכם השני. דיון והכרעה: 10. נספחים א' להסכם הראשון , כתב ערבות להסכם ולרשימת המיטלטלין , נחתמו ביום 06/05/05 על ידי הנתבעים ומכוחם הם ערבים "לכל התחייבות השוכר בהסכם זה", הוא ההסכם הראשון. בכתב הערבות נאמר כי הערבים ישלמו למשכיר "כל סכום שעל פי הסכם זה על השוכר לשלם למשכיר וזאת בתוך 7 ימים מעת משלוח דרישה מהמשכיר אלינו ו/או למי מאתנו בכתב ובדואר רשום ומבלי שהמשכיר יהיה חייב לנמק את בקשתו. ערבות זו הינה עצמאית אוטונומית ואינה תלויה בקיום התחייבות השוכר ואנו מוותרים על כל טענה לפי חוק הערבות תשכ"ז - 1967 לפי דין אחר". הערבות, נחתמה בפני עו"ד גד פלר כפי שנירשם בכתב הערבות ומבלי שהדבר הוכחש ע"י הנתבעים. 11. מכאן עולה כי הערבים אחראים לקיום התחייבויותיו של השוכר לתקופת השכירות שנקבעה בהסכם הראשון ובכלל זה למצבו של המושכר ולהחזרת המיטלטלין שהיוו חלק ממנו לפי הרשימה בנספח א' להסכם, בתום תקופת השכירות. הנתבעים, העלו לראשונה במסגרת הסיכומים טענה שלא נטענה בכתב ההגנה לפיה הערבות מכוח ההסכם הראשון פקעה תוך 30 יום מתום תקופת השכירות כאמור בסעיף 9.1.3 להסכם הראשון. דין הטענה להידחות בהיותה הרחבת חזית אסורה. למרות זאת בחנתי את הטענה לגופה ודינה להידחות. שכן, סעיף 9.1.3 להסכם הראשון קובע: "בתום 30 יום מתום תקופת השכירות ולאחר שהשוכר מילא אחר כל התחייבויותיו על פי הסכם זה, תבוטל הערבות האישית של הערבים". תנאי לפקיעת הערבות הוא קיום כל התחייבויות השוכר ולא די בחלוף 30 יום מתום תקופת השכירות הראשונה על מנת שתפקע הערבות. אם לא כן, מה רבותא למשכיר בקיומה של ערבות שפגה מאליה למרות אי קיום התחייבויות השוכר . בכך, יהיה כדי לסכל את תכלית הערבות בהיעדר אפשרות לשוכר להיפרע מהערב מקום בו הפר השוכר את התחייבויותיו . לאור האמור, אין לפרש את הסכמות הצדדים בניגוד ללשונו של הסעיף הנ"ל בהסכם, הכורך את קיום ההתחייבויות עם פקיעת הערבות ויש לפרשו בהתאם לכוונות הצדדים ולמטרת הערבות שבאה להבטיח את קיום התחייבויותיו של השוכר. כך גם עולה מסעיף 9.1.5 להסכם הראשון על אפשרות למימוש הבטוחות ללא הגבלת זמן , היכן שהופר ההסכם (על פרשנות הסכם ראו סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 וע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון 22.3.11]). 12. יחד עם זאת, יש להבחין בין החיובים הנוגעים לשכירות בתקופת השכירות הראשונה מכוח ההסכם הראשון והבטחת קיום התחייבויות השוכר באותה תקופה לגביה הערבות תקפה ובין הפרת התחייבויות השוכר בתקופת השכירות מכוח ההסכם השני שהערבות מכוח ההסכם הראשון, לא חלה לגבי ההסכם השני ותקופת השכירות השנייה. 13. אין חולק כי הנתבע 3 לא חתם על ערבות להסכם השני ( ראו גם עדותו של הנתבע 3 , עמ' 27 שורה 26). המחלוקת היא אם הנתבע 2 חתם על ערבות להסכם השני (ראו תצהירו בתמיכה לבקשה לביטול פסק הדין המכחיש את חתימתו על הערבות ). השוכר העיד כי הנתבעים לא חתמו על הערבות להסכם השני וכך גם התובע העיד כי החתימה של הנתבע 2 לא נעשתה בפניו ואף לא אושרה החתימה ע"י עו"ד פלר (עמ' 12 שורות 19-25, עמ' 13 שורות 8-22 , עמ' 14 שורות 3-9). עיון בהסכם השני (בסעיף 9) מלמד כי היה על השוכר לתת "ערבות אישית אוטונומית לחידוש הסכם בלתי מוגבלת של שני ערבים לשביעות רצון המשכיר להבטחת כל התחייבות השוכר על פי הסכם מתאריך 17/01/05, תוספת לחוזה מתאריך 23/01/05 וחידוש חוזה זה". מכאן עולה כי היטב היה ידוע לתובעים כי הערבות של הנתבעים מכוח ההסכם הראשון לא מחייבת אותם לקיומו של ההסכם השני . חזקה על הצדדים להסכם השני שהיו רושמים בהסכם כי הנתבעים הם הערבים לקיומו אילו הוצג מצג בפני התובעים ע"י השוכר, כי עסקינן באותם ערבים ולחילופין, היה נירשם כי תוקף הערבות שניתנה בהסכם הראשון יהיה גם להסכם השני. 14. משהכחיש הנתבע 2 כי החתימה המופיעה על כתב הערבות להסכם שני היא חתימתו בחנתי את ראיותיו כמו גם את ראיות התובעים שטענו כי הוא חתום על הערבות. גם אם לא קיים היפוך הנטל לשאלת הוכחת טענת הזיוף, שנטענה בסיכומי הנתבעים (ע"א 316/97 חמדאן נ. ליאני ואח'[ ] ; א' הרנון, דיני הראיות ,כרך א', 114-145) לא הוכיחו התובעים כי החתימה היא אכן חתימתו של הנתבע 2. הנתבע 2 נחקר בשאלת חתימתו על ערבות להסכם השני ובמסגרת החקירה, התבקש להציג חתימות שלו. מעיון בדוגמאות החתימה שלו עולה כי לא קיים דמיון בין החתימה על הערבות ת/10 ובין חתימותיו של הנתבע 2 במסמכים אחרים (עמ' 25 ת/16-ת23, עמ' 26 שורות 11-13, עמ' 26 שורות 25-27) לרבות חתימתו על תצהיר עדות ראשית ועל התצהיר בתמיכה לבקשה לביטול פסק דין כמו גם חתימתו על הערבות להסכם הראשון. יתירה מכך, בהיעדר התייצבות של הערב בפני עו"ד לא נסתרה עדותו של הנתבע 2 לפיה הוא לא חתם על הערבות בעדותו של עו"ד מאשר ובהיעדר רישום פרטי הערב לצורך זיהויו ומבלי שהתובעים, פנו לנתבע 2 על מנת שישלים את כתב הערבות באישור בפני עו"ד ופנו אליו בנדון, רק בתקופת השכירות השנייה . זאת, בשונה מהחתימה על הערבות להסכם הראשון שנחתמה בפני עו"ד ונרשמו בה מלוא פרטי הערבים כולל מס' 15. לפיכך אני קובעת כי התובעים לא הוכיחו כי החתימה על הערבות השנייה הנחזית להיות ערבות של הנתבע 2, היא חתימתו של הנתבע 2 לפי צורתה ולפי מראיה ואני מאמינה לגרסתו של הנתבע 2 , לפיה הוא לא חתם על ערבות להסכם השני. 16. אוסיף כי בהעדר סעיף בהסכם הראשון בדבר אופציה להארכת תקופת השכירות, לא היה בידי הנתבעים לדעת כי עשויה להיות תקופת שכירות נוספת וערבותם לתקופת השכירות לפי ההסכם הראשון, אינה מחייבת אותם בגין הפרות של השוכר את התחייבויותיו בהסכם השני. בהתאם לכך כאמור, דרשו התובעים בהסכם השני כי השוכר ידאג להעמדת ערבים וגם התובעים, לא טעו לחשוב כי הנתבעים הם הערבים להסכם השני (ראו מכתבם של התובעים לשוכר להביא ערבים להסכם השני, ת/5). 17. משלא הוכחה הסכמתם של הנתבעים להיות ערבים בנוגע לתקופת השכירות השנייה וככל שסברו התובעים, כי ערבותם תחול גם על התקופה השנייה היה על התובעים, ליידע את הנתבעים על הארכת תוקף הערבות . בדומה לכך מצינו ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נג' (4) 814 שם נקבע: "לדעתי, מוטלת על הבנק הנושה האוחז בשטר כנפרע לחובה להודיע לערב בתוך זמן סביר על הארכה שנתנה לחייב העיקרי העושה ( השוו 1996 (5) Manulife bank of Canada v. conlin)... חובה זו החלה ביחסים בין צדדים קרובים, מקורה בעקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק חוזים (חלק כללי) (השוו בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ. ביה"ד הארצי לעבודה [3]). אכן, תום הלב דורש שאם הנפרע נתן ארכה לחייב העיקרי תינתן הודעה על כך לערבים תוך זמן סביר. מטרת ההודעה היא להבטיח את האינטרסים שלהם". הודעה על הארכת תקופת השכירות לא ניתנה לנתבעים ומשהוכח כי הם לא חתמו על ערבות לתקופת השכירות הנוספת, אני קובעת כי הנתבעים לא אחראים ואינם ערבים לקיום התחייבויותיו של השוכר מכוח ההסכם השני ובגין תקופת השכירות השנייה (ראו הודעות של התובעים לנתבעים רק לאחר חילול שיקים לתקופת השכירות השנייה (ת/5, ת/6, עמ' 7 שורות 14-28 ועל אי חידוש החוזה לתקופת שכירות שלישית). 18. בהתאם לקביעותיי, הנתבעים אינם אחראים לדאוג לפינוי המושכר במועד שנקבע בהסכם השני כמו גם לחובות של השוכר בגין אי תשלום דמי שכירות והוצאות עבור השימוש במושכר (מים, חשמל, גז ארנונה וכיוצ"ב) שנסובו כולם, על תקופת השכירות השנייה (סעיפים 12-15 לכתב התביעה). נכונים הדברים גם בנוגע לאי החזרת חלק מהמיטלטלין לתובעים בגמר תקופת השכירות השנייה ולתחזוקה השוטפת של המושכר בכלל ובפרט בנוגע למצבה של הגינה וסיוד המושכר, שהמועד לבחינת קיום ההתחייבויות הוא מועד החזרת המושכר לתובעים מכוח ההסכם השני, שהנתבעים כאמור אינו אחראים לקיומו. משהוארכה תקופת השכירות לתקופה נוספת מבלי שהנתבעים ערבו להתחייבויות השוכר בנוגע לתקופת השכירות השנייה, אין להרחיב את ערבותם לתקופה לגביה לא התחייבו קרי: עד תום תקופת השכירות השנייה וקיום התחייבויות השוכר לפי ההסכם השני. אוסיף, כי אין לקבל את טענות התובעים לתרמית , מצג שווא רשלני והתרשלות של הנתבע 2 משלא נטענו בכתב התביעה ומהווים הרחבת חזית אסורה בהעלאתם במסגרת הסיכומים ללא נטילת רשות. משהכחיש הנתבע 2 בכתב ההגנה כי החתימה על הערבות להסכם השני היא חתימתו היה בידי התובעים לבקש להוסיף על עילות התביעה ולא עשו כן . מה גם, שלא הוכחו טענותיהם אלו בתצהירי התובעים. לפיכך נדחות הטענות בעילות החדשות שנטענו בסיכומים (ראו ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק מזרחי, פ"ד נח (2)145 , 151). 19. שונים הדברים בשאלת נזקי המושכר, ככל נגרמו בתקופת השכירות הראשונה שהנתבעים ערבים להתחייבויות השוכר לגביה בפרט ככל שלא נטען ולא הוכח כי חלה החמרה בנוגע לאותם ליקויים בתקופת השכירות השנייה. התובעים טענו בכתב התביעה (סעיף 6) כי נזקי המושכר התגלו להם עם קבלת המושכר חזרה לחזקתם. לא נאמר מהו מועד קרות כל נזק ונזק במושכר כי אם פורטו בו כלל הנזקים (כדוגמת: פגיעה בקירות, במשקופים, פגמים באמבטיה, אריחים שבורים). 20. התובע העיד כי ביקר במושכר פעם או פעמיים בתקופת השכירות. ביקור אחד, נערך לפני שנחתם ההסכם השני ( עמ' 11 שורות 17-18) והוא ראה בו נזק באמבטיה . (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 01/12/12 שורה 8, עמ' 11 שורות 26-33). גרסתו זו, מתיישבת עם עדותו של השוכר (עמ' 23 שורות 11-12 ). בנוסף העיד התובע כי הוא ראה נזקים שנגרמו בתקופת השכירות הראשונה , אבנים שבורות, ריצוף שרוט ושבור, שולחן שיש שבור וכן טוחן אשפה שבור (עמ' 8 שורות 10-15). השוכר העיד כי טוחן האשפה לא היה תקין בתקופת השכירות הראשונה, כחצי שנה לאחר תחילת השכירות (עמ' 23 שורה 8). אין בעדותו של השוכר משום ראייה לאי תקינות הטוחן מחמת בלאי בהיעדר חוות דעת של מומחה ובפרט, משלא טען כי הזמין שירות תיקון . כפועל יוצא ובהיעדר מומחיות של השוכר בתחום , אין בידו להוכיח שהנזק הוא כתוצאה מבלאי סביר. 21. הנתבעים לא טענו כי ביקרו במושכר ואין בידם להעיד על מצבו בתום תקופת השכירות הראשונה ואילו השוכר העיד, כי נגרם נזק לאמבטיה בתקופת השכירות הראשונה וכן שנגרם סדק למדרגה מבלי שהוכיח כי הדבר אינו באחריותו עמ' 23 שורות 11-12). 22. סיכומם של דברים, אני קובעת כי הנתבעים אחראים לנזקים שנגרמו למושכר בתקופת השכירות הראשונה בהיותם ערבים לקיום התחייבויות השוכר לפי ההסכם הראשון. בהתאם לכך, הנתבעים אחראים לנזק שנגרם לאמבטיה שעלות התיקון הוערכה ע"י השמאי בסך של 720 ₪, להוצאות לתיקון השבר בשולחן שהוערך בסך של 200 ₪ , לתיקון אריחי קרמיקה שבורים ברצפה בסך של 290 ₪ וכן בגין עלות טוחן האשפה שניזוק כליל בתקופת השכירות הראשונה בסך של 1,725 ₪ , כאמור בחוות דעתו של השמאי דורון עד שלא הוזמן להיחקר ומשלא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים. 23. לאור האמור, משלא הוכח כי השוכר שילם לתובעים פיצוי בגין נזקי המושכר ולאור כתב הערבות של הנתבעים אני מחייבת את הנתבעים 2 ו- 3 ,ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי לתובעים, ביחד ולחוד, בסך של 2,935 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. 24. לאור התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות למי מהצדדים וכל צד יישא בהוצאותיו. עותק פסק הדין יישלח לצדדים ע"י המזכירות. חוזה שכירותחוזהפרשנות חוזהפרשנותשכירות