1. מבוא א. עניינו של פסק דין זה הינו שאלת הפרשנות הנכונה של החוזים האישיים של התובעים ובשאלות המשפטיות הנובעות מהתיק. ב. הצדדים הסכימו כי הדיון בתיק יפוצל, באופן שבית הדין ידון תחילה בשאלת הפרשנות החוזית והשאלות המשפטיות בתיק, כאמור עפ"י סיכומי הצדדים בכתב. לאור תוצאות פסק הדין ובמידה והתביעה תתקבל, עקרונית, סוכם שיקבע מועד להמשך הדיון. 2. העובדות הרלוונטיות לעניינו ואשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: א. התובעים מועסקים ו/או הועסקו במשרד לאיכות הסביבה, עפ"י חוזה מיוחד, הידוע כ"חוזה 90" (להלן: "החוזה"). ב. התובעים מועסקים ו/או הועסקו עפ"י חוזה זה, בתקופות שונות, (שניים כבר אינם מועסקים עפ"י חוזה זה), כמפורט להלן: תובע מס' 1 - 01.7.91 - 30.4.02. תובע מס' 2 - 17.1.96 - עד היום. תובע מס' 3 - 01.1.96- עד היום. תובע מס' 4 - 01.1.96 - עד היום. תובע מס' 5 - 14.8.94 - 20.10.01. ג. בהתאם לסעיף 5 לחוזה - מדובר בחוזה שכר כולל, הכולל את כל הרכיבים והתשלומים החודשיים והשנתיים כגון: שעות נוספות (לרבות עבודה בימי שישי), ביגוד וכל התוספות המשולמות לעובד בהתאם לדרגה ולדירוג של העובד. סעיף זה נוסח, בניסוחים דומים, אם כי לא זהים בין כל החוזים, אולם אין בשינויים אלו כדי לשנות דבר מההכרעה בפסק דין זה. ד. סעיפים 6 ו- 7 לחוזה קובעים את מנגנון עדכון השכר, כדלקמן: "6. עדכון השכר ינתן על כל המשכורת הכוללת, כמפורט להלן: א. כל תוספת שתינתן במסגרת הסכמי השכר בדרגה1בדירוג מח"ר. ב. תוספת יוקר בהתאם להסכם תוספת היוקר ועד לתקרה שתקבע באותו הסכם. 7. אם ישתנה או יעודכן אחד הרכיבים או התשלומים כאמור בסעיף 5 לעיל, לא יהיה העובד זכאי להגדלה במשכורתו בגין אותו עדכון או שינוי כאמור, כיוון שמשכורתו הכוללת מתעדכנת כאמור בסעיף 6 לעיל." 1 כל עובד לפי הדרגה המקבילה לתפקידו בטבלאות השכר של עובדי מדינה מן המניין = 2 = ה. ביום 19/4/01 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד, (להלן: ההסכם או ההסכם הקיבוצי) לסיום סכסוך העבודה מיום 7/3/00, בעניין עובדי המשרדים הבלתי ייחודיים, על רקע רצונם להשוות את התוספות המשולמות להם, לתוספות המשולמות לעובדים במשרדי הממשלה השונים. ו. אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסכם אינו חל על התובעים. ז. כמו כן, אין מחלוקת כי המדינה שילמה לתובעים, תוספת משכורת בגין הסכם זה. אולם, התוספת לא שולמה במלואה אלא עפ"י "ממוצע", שנערך, באופן חד צדדי, ע"י הנתבעת במסגרת חישוב פנימי. ח. במהלך השנים, שילמה הנתבעת לתובעים מענקים ותוספות, כדלהלן: א. 1998 - מענק חד פעמי של 30% - בעקבות חתימת הסכם קיבוצי בין המעסיקים בשירות הציבורי לבין ההסתדרות הכללית (נספח ז1 לכתב התביעה). בתחילה שילמה הנתבעת רק 22.37%, עפ"י חישוב "ממוצע" שערכה, אולם לאחר שתובע בשם ד"ר בראור הגיש תביעה לבית דין זה לתשלום מלוא התוספת, פסק הרשם טוינה (בתוארו דאז) כי יש לשלם את מלוא התוספת ובהתאם לכך ההפרש שולם גם לתובעים. ב. 4/11/99- תוספת של 4.8% (המורכב מ 1.2% עבור ה"תוספות"+ תוספת 3.6% לשכר). לטענת הנתבעת שולמה רק תוספת של 3.6%, המתייחסת לתוספת שהיא למעשה עדכון שכר ולכן חלה על התובעים ולא שולמה התוספת במלואה, בשיעור של 4.8% כטענת התובעים. ג. תוספת ותק - הנתבעת החלה בתשלומה לתובעים, לאחר שהתובע מס' 5 הגיש לבית דין זה תביעה, אשר הסתיימה בהסכם פשרה בין הצדדים. כמו כן, משולמות תוספות כגון: גמול השתלמות, מענק יובל, נהיגה עצמית ודמי חבר באגודות מקצועיות - לכל תובע לפי התוספת הרלוונטית לגביו. 3. טענות התובעים, בתמצית: א. במהלך השנים, נתנה הנתבעת, תוספות שלא פורטו בחוזה: גמול השתלמות, מענק יובל, תוספת נהיגה עצמית ודמי חבר באגודות מקצועיות (כל תובע לפי התוספת הרלוונטית לגביו). כמו כן, נתנה הנתבעת תוספות שונות, הנובעות מהסכמים קיבוציים מיוחדים שונים ולפיכך יש ללמוד את פירושו הנכון של החוזה, לפי התנהגות הנתבעת עצמה. לחיזוק טענה זו טוענים התובעים כי גם כאשר ניתנה פסיקה, שלא עלתה בקנה אחד עם פרשנות הנתבעת, היא לא ערערה על כך ואף המשיכה בהתנהגותה, שלא עולה בקנה אחד עם "פרשנות" הנתבעת לחוזה. יש בכך כדי לחזק את הטענה כי הצדדים אימצו לעצמם פרשנות שונה מלשון החוזה. ב. הנתבעת חדלה להתקשר עם עובדים בחוזה 90 והתחילה להתקשר בחוזה 87, ובו מצויינת מפורשות ה"פרשנות", שהנתבעת מנסה לתת לחוזה 90. כלומר, אילו "פרשנות" זו היתה רלוונטית ונכונה לגבי חוזה 90 - הרי שהנתבעת היתה ממשיכה להחתים עובדים על חוזה זה. ג. ההסכם משנת 2001 אמנם לא חל אבל יש להחיל את האמור בו, מהוראות ההסכם האישי. כאשר הוחתמו התובעים על החוזה האישי, נגרעו מהם הטבות שונות. לפיכך, הפרשנות הנכונה, אותה יש לתת לסעיפי עדכון השכר, שבחוזה האישי הוא (סעיפים 6 ו-7): כי שכרם יעודכן ב"כל תוספת" (לפי סעיף 6), כאשר הסייג (שבסעיף 7) מתייחס רק לתוספות שתשלומן הינו חודשי ושנתי, ותוספות ספציפיות בחוזה הענפי. ד. פרשנות המדינה לסעיף העדכון, תביא לשחיקה משמעותית של שכרם של התובעים לבין עובדי מדינה אחרים, המועסקים עפ"י הסכמים קיבוציים - שחיקה העומדת בניגוד לתכלית סעיפי העדכון. ה. גם אם הוראות עדכון השכר, בחוזה האישי, אינן חד משמעיות (על אף שלטענת התובעים הן חד משמעויות) - הרי בכל מקרה, לפי הדין והפסיקה, יש לפרש את החוזה לטובת התובעים, שהרי הנתבעת, היא אשר ניסחה אותו. ו. כאשר החליטה הנתבעת לשלם לתובעים תוספת שכר, בעקבות ההסכם הקיבוצי, על דעת עצמה ומבלי שנדרשה לכך ע"י התובעים - הרי שאין עוד מקום ל"עריכת ממוצעים" כלשהם ועל הנתבעת לשלם את התוספת הנקובה בהסכם הקיבוצי, במלואה. ז. אף אם הנתבעת היתה טוענת כי טעתה היא בפירוש החוזה, הרי שעפ"י ההלכה הפסוקה, היה עליה להוכיח טענתה זו ולהביא גם ראיות מוצקות לביסוס טענתה. עוד קובעת ההלכה כי התנהגות הצדדים להסכם, לאחר כריתתו, משליכה על דרך פרשנותו והיא מאששת את אומד דעתם של הצדדים. משנמנעה הנתבעת מלהביא ראיות לעניין הטעות, ממילא אין עוד בית הדין יכול להסתמך אלא על התנהגות הנתבעת בפועל ואין לקבל טענת טעות, ככל שתועלה. 4. מנגד טענות הנתבעת, בתמצית: א. הצדדים מסכימים ביניהם שההסכם אינו חל עליהם, שכן אין מדובר בעדכון שכר אלא בעדכון תשלום התוספות. לפיכך, מדובר בתשלום שבוצע לפנים משורת הדין ועל כן אין התובעים זכאים ממילא למלוא התשלום הנתבע על ידם. ב. ההסכם הקיבוצי עצמו קבע מנגנון של שינוי ועדכון התוספות הייחודיות הקיימות. לפי מנגנון זה יש לחשב לתובעים, לפי הבסיס הממוצע של השינוי, שאחרת, יוצא ששכרם של התובעים מועלה באופן משמעותי על תוספת השכר של שאר העובדים, המועסקים בהסכמים קיבוציים. ג. המחלוקת בתיק זה שונה בתכלית השינוי ממקרים קודמים שהגיעו לבית הדין ולכן אינם יכולים להשליך על המקרה שלפנינו: מענק ה-30% חל על כל הרכיבים הפנסיוניים ואילו התוספת שלטענת התובעים שולמה בשיעור של 4.8%, שולם בפועל תוספת בשיעור של 3.6% בלבד, אשר הינה תוספת שכר (עדכון שכר) ולכן חלים שניהם גם לגבי התובעים. זאת, להבדיל, מהתוספת שבעניינו, אשר הינה עדכון תוספת קיימת ואין מחלוקת בין הצדדים שאין לה תחולה ישירה על התובעים. ד. מנגנון עדכון השכר של התובעים קבוע בחוזה ולפיו התובעים מוצאים מתחום מערכת ההסכמים הקיבוציים. מדובר בהסכם קיבוצי לעדכון תוספות, המשולמות, אף הן מכוח הסכמים קיבוציים ועל כן אין להם תחולה על התובעים. 5. דיון והכרעה א. המקור הנורמטיבי להעסקת עובדים כהעסקתם של התובעים, הינו סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט -1959 (להלן: "החוק") ותקנה 1 (3) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך -1960 (להלן: "התקנות"). ב. בהתאם להוראת החוק והתקנות, הוענקה לנתבעת, הסמכות להתקשר בחוזים מיוחדים במקרים ובתנאים הקבועים בתקנות, כחלק מהפררוגטיבה של הנתבעת כמעביד. ג. העסקת עובדים, בשירות הנתבעת, בחוזים מיוחדים, לרבות החוזה בעניינו - טומנת בחובה, מטבע הדברים, יתרונות וחסרונות. ד. אחד מיתרונותיו של חוזה שכר כולל, כבעניינו, הוא בכך שהשכר, המשולם באופן שוטף, מדי חודש בחודשו, הינו גבוה יותר מהשכר המשולם לעובדים, המועסקים לפי ההסכמים הקיבוציים. ה. לפיכך, קבע החוזה, מנגנון עדכון שכר מתאים, אשר ייתכן ובמקרים כגון המקרה שבפנינו, יהיה בכך משום "חסרון" כלשהו מבחינת התובעים. אולם, כאמור, באופן שוטף, יש בו משום "יתרון" לתובעים, לעניין גובה השכר המשולם. ו. מכל מקום, הסוגיה שבפנינו נוגעת למערכת יחסי עבודה חוזית ולפיכך, הפרשנות הנכונה של החוזה, צריכה להישאב הן מדיני החוזים והן ממשפט העבודה. ז. במקרה שלפנינו, מדובר בחוזה שהמדינה, צד לה והמכונה בספרות כ"חוזה רשות". ייחודו של חוזה זה הוא בכך שחלות עליו לכאורה שתי מערכות דינים שונות שתי מערכות דינים שונות: המשפט הפרטי והמשפט הציבורי. אמנם, כאשר דנים בחוזי רשות, נהוג שלא לכלול את חוזי העבודה, שהמדינה צד להם כמעביד, וזאת בין היתר לאור המאפיינים והסממנים הייחודיים שלהם ממשפט העבודה. עם זאת, גם לגביהם ניתן להחיל את העקרונות הכלליים של חוזי הרשות. ראה: פר' גבריאלה שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית, עמ' 5-7. ח. על מנת לתת פרשנות נכונה לחוזה, יש להשתמש בכללי הפרשנות החלים על כל החוזים לרבות חוזי הרשות ולרבות החוזה שבפנינו. כללי הפרשנות, המעוגנים בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובעים כי יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים.: "סעיף 25 (א) הובן כקובע מסלול דו-שלי לפירוש חוזים, ובו עוגנה התורה שכונתה "תורת שני השלבים". לפי התורה הזו השלב הראשון, ולעיתים היחיד, בפירוש חוזה הוא פירוש הטקסט החוזי מתוכו כדי לאמוד את דעתם המשותפת של הצדדים. כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על דעתם של הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת מעבר לה. חזקה על לשון ברורה ומפורשת שהיא מביעה את כוונת הצדדים ומשקפת את רצונם... רק כאשר החוזה עצמו אינו ברור ומלמד באורח חד משמעי על כוונת הצדדים, ניתן לעבור אל השלב השני, הלא הוא שלב בחינת הנסיבות החיצוניות לחוזה, וביניהן - תכלית החוזה." (שם, עמ' 27-28 והפסיקה המאוזכרת שם). ח. יוער כי בפסק דין ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265,נדחתה תורת שני השלבים ואת מקומה תפסה תורת הפרשנות התכליתית של החוזה, לפיה יש להעניק לטקסט הכתוב את המשמעות המגשימה את תכליתו של החוזה. אולם, הן כותביו של פסה"ד, הן מאמציו והן מבקריו, לא ראו בו פס"ד בנושא של חוזי רשות. (שם, עמ' 29). ט. מכל מקום, כאמור, עסקינן בחוזה עבודה, אותו יש לפרש לאור ייחודיותו, השואב את עקרונות משפט העבודה. י. במקרה שלפנינו, ניתן ללמוד הן על אומד דעתם של הצדדים והן על תפקידו של החוזה, מלשון החוזה עצמו ועל כן, אין להוסיף ולתור אחר נסיבות חיצוניות. יא. לשון החוזה, נוקטת מפורשות בשני עובדות מכריעות לעניינו: האחת, הינה העובדה כי מדובר בחוזה שכר כולל : "בתוך המשכורת הכוללת הנ"ל כלולים הרכיבים והתשלומים החודשיים והשנתיים כגון: ביגוד, טלפון, שעות נוספות וכ' וכן כל התוספות המשולמות לעובד בדרגה _ בדירוג _ " (סעיף 5 לחוזה). השניה הינה העובדה שנקבע מנגנון עדכון שכר קבוע ומוגדר כ: "6. עדכון השכר ינתן על כל המשכורת הכוללת, כמפורט להלן: א. כל תוספת שתינתן במסגרת הסכמי השכר בדרגהבדירוג מח"ר. ב. תוספת יוקר בהתאם להסכם תוספת היוקר ועד לתקרה שתקבע באותו הסכם. 7. אם ישתנה או יעודכן אחד הרכיבים או התשלומים כאמור בסעיף 5 לעיל, לא יהיה העובד זכאי להגדלה במשכורתו בגין אותו עדכון או שינוי כאמור, כיוון שמשכורתו הכוללת מתעדכנת כאמור בסעיף 6 לעיל." יב. לאור האמור, ניתן ללמוד מלשון הסעיף גם על אומד דעתם של הצדדים, אשר ביקשו מחד, לקבע שכר "שוטף", הגבוה מהשכר המשולם לעובדים, המועסקים בהסכמים קיבוציים ומאידך, ביקשו לשמר את האיזון בין שתי אוכלוסיות העובדים הנ"ל, באופן שהשכר יעודכן, בעדכון של כלל השכר ולא בעדכון פרטני של כל תוספת ותוספת, הנכללת ממילא בשכר הכולל של עובדים אלו. יג. חשוב לשוב ולהדגיש כי, אין מחלוקת בין הצדדים, לעניין פרשנות זו ולעניין בהירות לשון החוזה בעניין זה. כן אין כל מחלוקת בין הצדדים על כך שההסכם הקיבוצי המיוחד, בדבר עדכון התוספות הייחודיות (להלן: ההסכם התוספות הייחודיות) אינו חל על התובעים. יד. המחלוקת, אם כן, בין הצדדים, הינה ביישום החוזה. מדרך יישום החוזה מבקשים התובעים ליתן לחוזה פרשנות, השונה, מלשון החוזה. על מנת להכריע במחלוקת זו, ובהתאם לפלוגתאות שנקבעו, נתייחס להלן, לכל אחת ואחת מטענות התובעים. - התנהגות הנתבעת מלמדת על פירושו הנכון של החוזה 1. לטענת התובעים, במהלך השנים, התנהגותה של הנתבעת הצביעה על פרשנות מסוימת לחוזה, השונה מלשונו הברור של החוזה. כאמור, בשלוש הזדמנויות שונות (כמפורט לעיל בפרק העובדות), שילמה הנתבעת תשלומים, אשר לכאורה מלשון החוזה, לא היתה אמורה לשלם לתובעים. לפיכך, לטענתם, זכאים הם לתוספת הנדונה, במלוא שיעורה. 2. לאחר עיון בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, שוכנענו כי אין מקום לקבל טענה זו, כפי שיובהר. ראשית, מדובר בטענה, הנסמכת למעשה, על שינוי חוזה בהתנהגות. בעניין זה נקבע כי: "התנהגות הצדדים יכולה להביא גם לידי שינוי חוזה הקיים ביניהם. השאלה תהא תמיד האם ניתן להסיק מנסיבות העניין ומהתנהגות הצדדים כוונה לשנות מהוראות החוזה שביניהם. לא בנקל יוסק מהתנהגות הצדדים הרצון בשינוי של החוזה שביניהם. לשם ביסוס המסקנה כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם, נדרש - בעיקר בחוזים ארוכי טווח - דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים." (ההדגשה לא במקור - י.ש.). ראה: גבריאלה שלו,דיני חוזים החלק הכללי, שער השני, פרק 10, עמ' 221) במקרה שלפנינו, לא זו בלבד, שהתובעים לא הוכיחו שדפוס ההתנהגות הינו מתמשך, אלא ששני הצדדים בוודאי שלא היו שותפים. שהרי, שני מקרים (מתוך השלושה) נאלצו עובדים שונים להגיש תביעות שונות לבית הדין (באשר למקרה השלישי, עד היום חלוקים הצדדים ביניהם). לפיכך, לא ניתן ללמוד מהתנהגות הנתבעת כמי שיש בכוונתה לשנות את הוראות החוזה. מה גם, שמדובר בשלוש הזדמנויות שונות, בפרק זמן לא מבוטל, של כ- 10 שנים, בממוצע, לגבי כ"א מהתובעים. שנית, ולגופו של עניין, התובעים לא הוכיחו כי התוספות ששולמו בעבר, זהות במהותן לתוספת הנדונה. לפיכך, בוודאי שלא ניתן להסיק ו/או להשליך מהתנהגותה בעבר לגבי המקרה הנדון לפנינו. במקרה שלפנינו, מדובר בעדכון תוספת קיימת, הנכללת בשכר הכולל ולא בהוספת "תוספת" בשלמותה. יתר על כן, מדובר בתוספות, אשר על פניו שונות מן התוספת הנדונה. לדוגמא, כאשר דובר על תשלום התוספת בגין גמול השתלמות ו/או תוספת ותק, מדובר בהוספת "תוספת" בשלמותה לשכר ולא עדכון תוספת קיימת ולכן בוודאי שאין ללמוד מהמקרה הנ"ל על המקרה שלפנינו. 3. יוער כי העובדה שהנתבעת נמנעה בעבר מלערער על פסיקת בית הדין שהגיעה להסכם פשרה בעבר בתביעות שונות, שהוגשו לבית הדין, בעניין תשלום תוספות למיניהן - אין בהן כשלעצמן כדי לבסס את טענת התובעים באשר לשינוי החוזה בהתנהגות, ובוודאי שאין בכך כדי לזכותם בסעד המבוקש. - הנתבעת חדלה להתקשר עם עובדים בחוזה 90 והתחילה להתקשר בחוזה 87 טענה זו, אף היא לא נתמכה במסמכים. מכל מקום, מדובר בפררורגטיבה של הנתבעת, כמעסיקה, להתקשר בחוזים שונים עם עובדים שונים, משיקולים שונים (המעוגנים כאמור בחוק ובתקנות), אשר אף עניין זה אינו מעניינו של פסק דין זה, וממילא אין בהם כדי לבסס זכות כלשהי לתובעים, המועסקים כאמור בחוזה 90. - הסכם משנת 2001 אמנם לא חל אך יש להחיל האמור בו מהוראות ההסכם האישי ההיבטים המשפטיים של תיק זה, לרבות הפרשנות הנכונה של החוזה, מצויים, כאמור, במישור החוזי. מלשון החוזה, אשר עולה בקנה אחד גם עם אומד דעתם של הצדדים, כפי שפורט לעיל - ניתן ללמוד כי הצדדים ביקשו להוציא את התובעים (וכל מי שמועסק עפ"י חוזה 90), מכלל תחולתם של ההסכמים הקיבוציים (למעט ככל שהם נוגעים לעדכון השכר בכללותו). לפיכך, דינה של טענה זו להידחות. - הפרשנות תביא לשחיקה בשכר אף טענה זו לא נתמכה במסמכים. מהחומר שבתיק, כפי שהובא בפני ביה"ד אין לביה"ד כל יכולת לבדוק את הטענה והאם בפועל השכר, ששולם להם מדי חודש בחודשו, לא עולה בסופו של יום על העדכונים השונים של התוספות. מכל מקום, קיים בחוזה, מנגון עדכון שכר, אשר נועד למנוע שחיקה בשכרם של התובעים. 1. לאור האמור, טענה זו נדחית אף היא. - הניסוח כנגד המנסח 1. על מנת להפעיל את הכלל, לפיו הפירוש יפעל נגד המנסח, יש להראות כי הניסוח הינו דו-משמעי. מדובר בכלל, טכני בעיקרו, אשר יש לעשות בו שימוש רק כאשר לשון החוזה אינה ברורה או כשהיא דו-משמעית ( כ"מפלט אחרון בשלב הפרשני"). 2. במקרה שלפנינו, כאמור, אין מדובר במקרה של ניסוח דו-משמעי. נהפוך הוא - כפי שפורט לעיל, הצדדים מסכימים על לשון החוזה, אך חולקים על יישומו ועל נפקות יישומו במהלך השנים. יתרה מזאת, בית המשפט לא יפרש חוזה נגד הרשות המנסחת כאשר נוסח החוזה ברור, ההגיון הפנימי של הוראותיו תומך בפירוש שהציע הצד המנסח, ופירוש זה תואם יותר את התכלית של החוזה. ראה: פר' גבריאלה שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית, עמ' 34-35. - מששילמה הנתבעת את התוספת עליה לשלם במלואה. 1. אכן מוטב היה שהנתבעת היתה נוהגת בעקביות, או לכל הפחות מבהירה את עמדתה, כלפי התובעים, כאשר נהגה עמם בתשלום שהינו בגדר תשלום לפנים משורת הדין. 2. כידוע, הנתבעת בהיותה רשות שלטונית-מנהלית, מוטלת עליה החובה לנהוג בתום לב, בהגינות, ועפ"י כללים ברורים ומוגדרים. 3. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ברק בבג"צ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד (3) 729, 745-746: "...המדינה באמצעות הפועלים בשמה היא נאמן של הציבור, ובידיה הופקד האינטרס הציבורי והנכסים הציבוריים לשם שימוש בהם לטובת הכלל..מעמד מיוחד זה הוא המטיל על המדינה את החובה לפעול בסבירות, ביושר, בטוהר לב ובתום לב. אסור למדינה להפלות, לפעול מתוך שרירות או חוסר תום לב או להימצא במצב של ניגוד עניינים. קיצורו של דבר, עליה לפעול בהגינות." ראה גם: א' ברק, שיקול דעת שיפוטי (1987), 480 וכן בג"צ 4422/92 עפרן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז (3) 853, 860. 4. יחד עם זאת, וכפי שצוין לעיל, ייחודו של החוזה שלפנינו הוא בכך שחל עליו גם דינים מהמשפט הציבורי וזאת לאור זהותה של הנתבעת. כאשר הרשות השלטונית פועלת, שלא בהתאם לזכויות המגיעות, עפ"י דין, אין לבקש ממנה להמשיך ולפעול כך גם בהמשך. ראה: ע"ע 174/03 סגן ניצב שפיק סעיד נ' מדינת ישראל משטרת ישראל, תק-אר 2005, 161 (שם נטענה טענת אפליה ואפי"כ נדחתה הטענה ולא חוייבה המדינה להמשיך פעילות שאינה כדין בבסיסה, אף אם הדבר בטעות יסודו). מותר לה לרשות השלטונית, בין אם מדיניותה בעבר הייתה כדין ובין ובעיקר אם מדיניותה בעבר אינה כדין, לבוא ולומר: "עד כאן ולא יותר. מלאה הסאה ואין להוסיף עליה" (204 ג-ו). ראה: בג"צ מס' 637/89 "חוקה למדינת ישראל"- שר האוצר ואח', פ"ד מ"ו (1) 191. 6. סוף דבר: א. בית הדין מקבל את פרשנות הנתבעת לחוזה. לאור זאת, אין מקום לקביעת מועד נוסף להמשך הדיון והתביעה נדחית. ב. מכל מקום, ובנסיבות הענין - אין צו להוצאות. חוזה עבודהחוזהפרשנות חוזהחוזה מיוחד