בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 17.9.06 בע"א 1480/04. בפסק הדין האמור נדונו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שחייב את המשיבה (להלן: מליבו) לשלם לעותרת (להלן: המדינה) סך של כ-4.4 מיליון ש"ח בעקבות תביעה כספית שהגישה מליבו נגד המדינה ותביעה שכנגד שהגישה המדינה נגד מליבו, בנוגע לפרויקט של בניית דירות מגורים בצפת, שביצעה מליבו עבור המדינה בראשית שנות התשעים של המאה שעברה. 1.פרויקט הבנייה, שלגביו הוגשו התביעות, בוצע על ידי מליבו בהתאם להסכם פרוגרמה שנחתם ביום 14.10.91 בינה לבין המדינה, שבו נקבע כי מליבו תקים מאות יחידות דיור ואלה יירכשו על ידי המדינה בהתקיים תנאים מסוימים. בהסכם זה נקבע כי התשלום של המדינה למליבו ייעשה בהתאם למחירון של משרד הבינוי והשיכון (להלן: המחירון). בהמשך נחתמו חוזים נוספים בין המדינה למליבו, שבמסגרתם התחייבה המדינה, בין היתר, לרכוש את כל 534 הדירות אשר נבנו על ידי מליבו במסגרת הפרויקט. במסגרת ההתקשרות קיבלה מליבו תמורה בסכום כולל של כ-79 מיליון ש"ח (בתוספת מע"מ). בחודש נובמבר 1999 הגישה מליבו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד המדינה בסך של כ-9.9 מיליון ש"ח. תביעה זו נגעה לפריטים הנוגעים לפרויקט, שלטענתה של מליבו המדינה הייתה חייבת לה כספים בגינם. המדינה מצידה הגישה תביעה שכנגד נגד מליבו שהתבססה בעיקרה על תנית העדר התביעות, המצויה בפרק י' למחירון ושעל-פיה שולמה למליבו במסגרת הפרויקט תוספת כספית עבור אי-הגשת תביעות נגד המדינה. משהגישה מליבו תביעה כספית נגד המדינה מחויבת היא, כך טענה המדינה, להשיב את תוספת העדר התביעות אשר שולמה לה. בפסק דין מיום 29.12.03 קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את תביעתה הכספית של מליבו נגד המדינה בנוגע לאחדים מן הפריטים בגינם הגישה את התביעה, אולם מנגד נתקבלה גם תביעתה של המדינה נגד מליבו, והאחרונה חויבה להשיב למדינה סכום של כ-6.7 מיליון ש"ח, המבטא את תוספת העדר התביעות שקיבלה. בסופו של דבר חויבה מליבו לשלם למדינה סכום של כ-4.4 מיליון ש"ח. לבית משפט זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. מליבו ערערה על דחיית חלקים מתביעתה ועל קבלת התביעה שכנגד של המדינה בכל הנוגע לתנית העדר התביעות. המדינה מצידה ערערה על כך שתביעתה של מליבו ביחס לפריטים מסוימים הנוגעים לפרויקט נתקבלה. פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור ובערעור שכנגד ניתן מפי השופט א' גרוניס ובהסכמת הנשיא (בדימ') א' ברק והשופטת א' חיות. בפסק דינו דחה השופט א' גרוניס את מרבית הטענות, שהעלו מליבו והמדינה בערעוריהן ביחס לפריטים השונים שבגינם הוגשה תביעתה של מליבו (מלבד טענה בנוגע לתיקון טעות סופר). עיקר הדיון בפסק דינו של בית המשפט העליון נסב על פרשנותה של תנית העדר התביעות במחירון, וזוהי גם הסוגיה שלגביה הגישה המדינה את העתירה לדיון נוסף שבפניי. 2.תנית העדר התביעות, המופיעה, כאמור, בפרק י' למחירון, קובעת כדלקמן: " פרק י' - העדר תביעות עבור הוצאות בלתי נראות מראש ועבור העדר תביעות כספיות מצד החברה [מליבו - ד' ב'] ישלם משב"ש [המדינה - ד' ב'] תוספת העדר תביעות כמפורט במחיר הבניה הבסיסי. עבור העדר תביעות להארכת תקופת ביצוע מסיבות כלשהן, מאשר משב"ש הארכת תקפת ביצוע כמפורט בפרק ט. במידה ויש תביעה באחד הסעיפים הנ"ל - תבוטל התוספת להעדר תביעות באותו סעיף. משב"ש לא יאשר תוספת החורגת ממחירון זה". בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי ציין השופט א' גרוניס כי ההוראה הרלוונטית לענייננו היא זו המצויה בפיסקה הראשונה של התניה לעיל, וכי מהותה של הוראה זו הינה הענקת טובת הנאה כספית מטעם המדינה בתמורה לכך שמליבו תימנע מהגשת תביעות כספיות נגדה בנוגע לפרויקט. השופט א' גרוניס הוסיף עוד, כי הגשת תביעה כספית על ידי מליבו נגד המדינה מחייבת אותה בהתאם לתנית העדר התביעות להשיב את התוספת הכספית שקיבלה. תכליתה של תנית העדר התביעות מבחינתה של המדינה, כפי שנקבע בפסק הדין, הינה לקדם את הוודאות התקציבית ביחס לפרויקט הבנייה באמצעות צמצום היקף ההתדיינות המשפטית בין הצדדים. בנוסף נדחו בפסק הדין טענותיה של מליבו, לפיהן התניה מוגבלת רק לתביעות כספיות בנושאים מסוימים. בפסק הדין נקבע כי התניה חלה, למצער, על תביעות כספיות הנוגעות למערכת ההסכמית בין הצדדים ולהתחייבויות החוזיות הכלולות בה, וכי התביעה שהגישה מליבו נגד המדינה באה בגדר סוג התביעות עליהן חלה התניה. אולם, השופט א' גרוניס הוסיף וקבע כי יש לבחון את האופן בו התניה משפיעה על זכות הגישה לערכאות של מליבו ולפרשה בהתאם לכך; זאת, נוכח היותה של זכות הגישה לערכאות זכות בסיסית ויסודית, שבלעדיה לא יוכל אדם לזכות בסעד בגין פגיעה בזכויותיו המהותיות, ובהתחשב בחזקה הפרשנית שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה, כי אין תכליתו של החוזה למנוע אפשרות של מי מהצדדים לפנות לערכאות שיפוטיות. השופט א' גרוניס הוסיף עוד, כי מתן תוקף בלתי מסויג לתניה היה מגביל משמעותית את זכות הגישה לערכאות של מליבו, שכן ההפסד הכספי הגלום בהגשת תביעה היה מרתיע אותה מלעשות כן אף במקרים בהם הייתה לה עילת תביעה ממשית. תוצאה זו מהווה נימוק למתן פרשנות מצמצמת לתניה. מנגד ציין השופט א' גרוניס כי מתן פרשנות מצמצמת יתר על המידה לתניה יהיה מנוגד לתכליתה, שהיא הגברת הוודאות התקציבית על ידי צמצום ההתדיינויות המשפטיות בין הצדדים, וכי פרשנות מצמצמת כזו עלולה לפגוע בחופש החוזים של הצדדים, היינו בזכותם לעצב את החוזה כראות עיניהם. 3.על רקע השיקולים הנוגדים המפורטים לעיל הוצגו בפסק הדין נשוא העתירה ארבע חלופות פרשניות אפשריות ביחס לתנית העדר התביעות. על-פי החלופה הראשונה יש להעניק לתניה תוקף מלא ובלתי מסויג. משמעותה של חלופה זו הינה הגבלה ממשית של זכות הגישה של מליבו לערכאות שיפוטיות. החלופה הפרשנית השנייה הינה קביעה כי תנית העדר התביעות בטלה, משום שהיא נוגדת את תקנת הציבור. פרשנות מעין זו הייתה פוגעת בחופש החוזים של הצדדים ומנוגדת לתכלית של קידום הוודאות התקציבית. מכל מקום, אף מליבו עצמה כלל לא טענה לבטלות התניה. שתי החלופות הפרשניות הבאות שהוצגו בפסק הדין הן חלופות ביניים, שלפיהן התניה היא תקפה אולם ניתנת לה פרשנות מצמצמת, כך שהיא תחול רק ביחס לתובענות כספיות מסוימות. על-פי החלופה הפרשנית השלישית תפורש התניה, כך שהיא תחול רק על תביעות כספיות שטענות ההגנה המועלות בהן על ידי המדינה הינן כנות וסבירות. במצב בו עמדתה של המדינה תיחשב כנה וסבירה, מליבו לא תהא זכאית עוד לתוספת העדר התביעות. לעומת זאת, אם המדינה תעלה טענות שאינן סבירות או שהן לוקות בחוסר תום לב או בשרירותיות, תנית העדר התביעות לא תחול ומליבו לא תידרש להשיב את הסכומים שקיבלה על-פיה. על-פי חלופה זו טענותיה של המדינה עשויות להיחשב לכנות וסבירות, אף אם בסופו של דבר הן יידחו לגופן. חלופה פרשנית זו היא שאומצה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. על כן, משקבע בית המשפט המחוזי כי תביעתה של מליבו לא הוגבלה אך לפריטים שעמדת המדינה לגביהם עשויה להיחשב כבלתי סבירה או כחסרת תום לב, מצא בית המשפט כי התניה חלה, ולפיכך חייב את מליבו להשיב למדינה את תוספת העדר התביעות אשר שולמה לה. החלופה הפרשנית הרביעית, שהוצגה בפסק דינו של בית המשפט העליון, הינה כי יש לפרש את התניה כך שהיא תחול רק ביחס לתביעות סרק, שהטענות המועלות בהן על ידי התובעת הן בלתי סבירות או חסרות תום-לב. על-פי החלופה הרביעית רק במצב מעין זה יש לחייב את מליבו להשיב למדינה את תוספת העדר התביעות, ואילו כאשר הטענות המועלות בתביעה הן כנות וסבירות (אף אם יידחו בסופו של יום), אין לחייב את מליבו בהשבת התוספת האמורה. 4.בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי קבע השופט א' גרוניס כי החלופה הפרשנית אותה יש לאמץ בנוגע לתנית העדר התביעות היא החלופה הרביעית הנזכרת לעיל. פרשנות זו, כך נקבע בפסק הדין, עולה בקנה אחד עם החזקה לפיה הצדדים לא התכוונו להגביל את אפשרות הפנייה לבית המשפט והיא שומרת על זכות הגישה לערכאות של מליבו. עם זאת, החלופה הרביעית תרתיע את מליבו מלהגיש תובענות כספיות שהן תובענות סרק, וכך תקדם את התכלית של הגברת הוודאות התקציבית וצמצום ההתדיינויות המשפטיות בנוגע לפרויקט מבלי לפגוע באופן ממשי בתכלית של אי הגבלת זכות הגישה של מליבו לערכאות שיפוטיות. לעומת זאת החלופה השלישית, שאומצה על ידי בית המשפט המחוזי, אינה מעניקה לפי השופט א' גרוניס משקל מספיק לזכות הגישה לערכאות של מליבו ולחזקה הפרשנית הנגזרת ממנה. זאת, משום שהיא מחילה את תנית העדר התביעות גם במצב שבו טענותיה של מליבו הן כנות וסבירות, ובלבד שטענות ההגנה של המדינה יהיו כנות וסבירות אף הן. מאחר שמליבו אינה יודעת מראש אילו טענות הגנה תעלה המדינה, אימוץ החלופה השלישית עלול להרתיע אותה מפני הגשת תביעות כספיות נגד המדינה, אף באותם מקרים בהם אין בידי המדינה טענות הגנה כנות וסבירות. קושי זה אינו קיים בחלופה הרביעית, שבוחנת את כנות וסבירות טענותיה של מליבו עצמה. עוד הוסיף השופט א' גרוניס כי תנית העדר התביעות מופנית כלפי מליבו והסיכון בהגשתה של תביעה מוטל כולו עליה, ולכן אף מבחינה זו יש להעדיף את החלופה הפרשנית הרביעית. משקבע בית המשפט העליון בפסק דינו מיום 17.9.06, נשוא העתירה שבפניי, כי יש לאמץ את החלופה הפרשנית הרביעית, ובעקבות סיכומים משלימים שהגישו הצדדים, החליט בסופו של דבר בית המשפט העליון ביום 5.12.06 להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, כדי להכריע האם מתקיימים בענייננו תנאי החלופה הרביעית לפרשנות תנית העדר התביעות. בפסק דין מיום 12.2.07 קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לקבוע שתביעתה של מליבו לגבי הפריטים, בהם היא לא התקבלה, היא בלתי סבירה או שהיא הוגשה בחוסר תום-לב, ועל כן בהתאם למבחנים שאומצו בפסק דינו של בית המשפט העליון אין לחייבה בהשבת תוספת העדר התביעות למדינה. 5.המדינה בעתירה לדיון נוסף טוענת כי באמצו את החלופה הפרשנית הרביעית הנזכרת לעיל לתנית העדר התביעות לא איזן בית המשפט העליון כראוי בין חופש החוזים לזכות הגישה לערכאות. הפרשנות לפיה תנית העדר התביעות תחול רק ביחס לתביעות סרק, חסרות תום-לב או בלתי סבירות הינה, לטענת המדינה, פרשנות מצמצמת יתר על המידה. פרשנות זו, כך טוענת המדינה, עומדת בסתירה ללשון החוזה ולאומד דעת הצדדים הסובייקטיבי והאובייקטיבי בעת כריתת החוזה, והיא מעקרת כמעט לחלוטין את משמעותה של תנית העדר התביעות. המדינה מדגישה בטענותיה כי תוספת העדר התביעות שקיבלה מליבו עומדת על כ-5% מערך הפרויקט - סכום המהווה מיליוני ש"ח מהקופה הציבורית - ובנסיבות אלה קשה לחלוק על כך שהתניה החוזית לא נועדה, מבחינת כוונת הצדדים, לחול רק על תביעות סרק חסרות תום-לב. כן טוענת המדינה כי בפסק דינו הרחיב באופן משמעותי את החזקה הפרשנית שנקבעה בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח (2) 862 (להלן: עניין לוין), לפיה צדדים לחוזה לא התכוונו למנוע תביעה על-פי החוזה בבית המשפט, כך שמשמעות החזקה תהיה שהצדדים לא התכוונו אף להגביל את אפשרות הפנייה לבית המשפט. התערבותו של בית המשפט בחופש החוזים של הצדדים במקרה דנן הינה, לטענת המדינה, התערבות קיצונית, המהווה דוגמה מובהקת למגמה בדיני החוזים המודרניים של התערבות בית המשפט בחופש החוזים נוכח עקרון ערכי. עוד טוענת המדינה, כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מעמידה בסימן שאלה את קיומם של חוזים שונים בין גורמים פרטיים (כגון, כתבי ויתור, כתבי סילוק והנחת העדר תביעות), שבהם, לכאורה, מוגבלת זכות הגישה לערכאות כנגד טובת הנאה כספית. המדינה מוסיפה וטוענת, כי הפרשנות הראויה לתנית העדר התביעות היא זו שאומצה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (החלופה השלישית בפסק דינו של בית המשפט העליון), שלפיה תנית העדר התביעות תחול בכפוף לחובת תום הלב המוגברת המוטלת על המדינה. 6.מליבו מתנגדת, מטבע הדברים, לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. לטענתה אין בפסק הדין נשוא העתירה הלכה שיש בה משום חשיבות, קושי או חידוש, כנדרש על-פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ואין מדובר בהלכה שסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה. פסק הדין, שניתן פה אחד, עסק בפרשנות של הוראה ספציפית במחירון שצורף כנספח להסכם הפרוגרמה של משרד הבינוי והשיכון וביישומה של ההוראה בנסיבות העניין הקונקרטי, שנדון בפסק הדין. פרשנות זו נעשתה, כך טוענת מליבו, על-פי כללי הפרשנות המקובלים, תוך שבית המשפט נדרש ללשון התניה, לנסיבות, לאומד דעת הצדדים ולתכלית שעמדה בבסיס התניה. עוד טוענת מליבו בהקשר זה כי הסכם הפרוגרמה חלף מן העולם, ואינו משמש עוד את המדינה בהתקשרויותיה. אף האיזון שערך בית המשפט העליון בפסק דינו בין חופש החוזים לזכות הגישה לערכאות אינו מצדיק, לטענת מליבו, עריכת דיון נוסף בפסק דין, שכן פסק הדין מתיישב עם פסיקתו של בית משפט זה, שבה ניתנת באופן עקבי עדיפות לזכות הגישה לערכאות על פני חופש החוזים. מליבו מוסיפה וטוענת כי אף אם ההלכה הקיימת באשר לזכות הגישה לערכאות פותחה והורחבה בפסק הדין נשוא העתירה, אין די בכך כדי להצדיק עריכת דיון נוסף בפסק הדין. כן טוענת מליבו כי המדינה לא הביאה כל בסיס לטענותיה בדבר השלכות פסק הדין על חוזי ביטוח וכתבי ויתור. 7.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן שאלת האיזון הראוי בין חופש החוזים לבין זכות הגישה לערכאות היא שאלה נכבדה. שאלה זו נדונה בפסק הדין נשוא העתירה במסגרת פרשנות תנית העדר התביעות המצויה בהסכם הפרוגרמה שנדון בפסק הדין, שנראה כי אינו משמש עוד את המדינה בהתקשרויותיה החוזיות. פסק הדין מהווה נדבך נוסף בפסיקתו של בית משפט זה בנוגע לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות ולהשפעתה על פרשנות חוזים המגבילים (באופן חלקי או מלא) את הזכות (ראו: עניין לוין, בעמ' 875-874; ע"א 3369/98 מינהל מקרקעי ישראל נ' רוזנטל, פ"ד נה (4) 52, 64-63; רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרויקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ, פ"ד נו (5) 156, 164-163). לפיכך, אף אם ישנו בפסק הדין פיתוח מסוים של ההלכה בנוגע ליחס בין זכות הגישה לערכאות לחופש החוזים ולהשפעתו של יחס זה על פרשנותם של חוזים ואף אם פסק הדין מרחיב במידת מה את ההלכה הנוהגת, הרי אין די בכך על מנת להצדיק את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף בפסק הדין (ראו: דנ"א 8349/03 יואב רובינשטיין ושות' חברה לבנין פיתוח ומימון בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (לא פורסם); דנ"א 1912/05 מדינת ישראל נ' ד'אהר (לא פורסם)). עוד יוער בהקשר זה, כי טענות המדינה בדבר השפעת פסק הדין על פרשנות סוגי חוזים אחרים לא בוססו במידה מספקת, וכי הרחבת הפרשנות על חוזים אחרים לא הוכרעה בפסק הדין. בנסיבות אלה איני מוצאת כי טמונים בפסק הדין נשוא העתירה אותם חשיבות, קשיות או חידוש משמעותיים, המהווים תנאי לעריכת דיון נוסף על-פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. פסק הדין אף אינו סותר הלכות קודמות של בית משפט זה. אשר על כן, העתירה נדחית. המדינה תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח לטובת מליבו. מסמכיםהעדר תביעותכתב ויתור / שטר סילוק / העדר תביעות