1. רקע, מוסכמות ופלוגתאות התובע שימש כסוכן ביטוח של (להלן: הנתבעת 1) (להלן: הנתבע 2) (להלן:הנתבע 3) (הנתבעת 4). הנתבע 2 הינו בעל מניות הרוב בנתבעת 1 ומנהלה. הנתבעים 3 ו- 4 הם ילדיו של הנתבע 2. בתחילת שנת 1996 ביקשו הנתבעים מהתובע להעמיד עבורם ערבות בנקאית על סך 50,000 ₪ לטובת אבן פינה בע"מ עימה היו להם עסקים. ביום 1.2.96 חתמו הנתבעים על התחייבות אשר בשל חשיבותה, אביאה במלואה: 1 פברואר 1996 לכבוד X הבנקים 18 חיפה הנדון: מתן הלוואה במתכונת ערבות בנקאית ח.פ. אנו החתומים מטה מאשרים בזאת כי קיבלנו מX 50,000 שקלים במתכונת ערבות בנקאית לטובת א.מ. רומא לתקופה של שלושה חודשים דהיינו מיום 1.2.96 עד ליום 30.4.96. אנו החתומים מטה כולם ביחד ו/או כל אחד לחוד ערבים בזאת למר גלעד ברזילי לפרעון ההלוואה באמורה ומתחייבים בזאת לשלם למר ברזילי גלעד את עלות הערבות. ובזאת בנו על החתום א.מ.רומא בע"מפרום מנחםפרום אלישעשדה מתי לאחר חתימת הנתבעים על התחייבות זו, העמיד התובע ערובה לבנק והבנק הוציא ערבות בנקאית על סך 50,000 ₪ לטובת אבן פינה בע"מ. לטענת התובע, למרות התחייבותם של הנתבעים לא בוטלה הערבות לאחר 3 חודשים אלא רק בחודש נובמבר 1999, כחודשיים לאחר הגשת התביעה בתיק דנן. התובע שהגיש תביעה להחזרת ההלוואה, והעמלות, טוען כי נתן לנתבעים הלוואה במתכונת ערבות בנקאית וכי על פי התחייבות הנתבעים עליהם להשיב לו את העמלות שגבה הבנק בגין העמדת הערבות הבנקאית וכן החזר הריביות. הנתבעים טוענים כי אין מדובר בהלוואה אלא בערבות בנקאית בלבד ואף אין מחלוקת כי הכסף כלל לא יצא מחשבונו של התובע. לטענתם, תכליתו של ההסכם לא הייתה מתן הלוואה וכי יש לפרש את ההסכם לפי תכליתו ולא לפי כותרתו. כן הם טוענים כי התחייבו לשלם רק את העלות הישירה של הוצאת הערבות על ידי הבנק ולא התחייבו לשלם ריבית. עוד הם טוענים כי דרישתו הראשונה של התובע להשבת הערבות קמה רק באפריל 1999 ומאז פעלו במרץ לביטול הערבות, שבוטלה לבסוף, ועד אז הסכים להארכת הערבות מדי פעם בפעם עד לפקיעתה. כמו כן אין הם חייבים לתובע תשלום ריבית על סכום ההלוואה שכן כלל לא התחייבו לשלם לתובע סכום כסף כלשהו ולכן סעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות) אינו חל. לטענת הנתבעים התובע חב להם כסף אותו קיזזו מהסכום אותו התחייבו לשלם בגין עמלות הוצאת הערבות הבנקאית. את יתרת חובם בסך 1,567 ₪ שנותרה לאחר הקיזוז הפקידו הנתבעים בקופת בית המשפט והכסף הועבר לתובע. מכאן, שאינם חייבים לתובע דבר. השאלות העיקריות העומדות במחלוקת בין הצדדים הן: 1. הלוואה או ערבות בנקאית? 2. תשלום עמלות בלבד או ריבית והצמדה בנוסף? 3. האם הופר ההסכם בין הצדדים? 4. חוק פסיקת ריבית והצמדה. 5. טענת הקיזוז. 2. ערבות בנקאית או הלוואה התובע טוען כי מדובר בהלוואה במתכונת ערבות בנקאית וכי התובעים התחייבו לשלם לו את עלות ההלוואה, היינו - החזר העמלות שגובה הבנק בגין הערבות הבנקאית וכן החזר הריביות שיתווספו לסך של 50,000 ₪. הנתבעים טוענים כי מדובר בערבות בנקאית בלבד וכי התובע לא נתן להם כל הלוואה מאחר והכסף כלל לא יצא מחשבונו. התחייבות הנתבעים הובאה לעיל. לטענת התובע מלשון ההסכם ניתן ללמוד כי מדובר בהלוואה - "מתן הלוואה במתכונת ערבות בנקאית..." וכן - "מאשרים בזאת כי קיבלנו ממר גלעד ברזילי ... הלוואה ע"ס 50,000 שקלים במתכונת ערבות בנקאית..." ו- "ערבים בזאת למר ברזילי גלעד לפרעון ההלוואה האמורה..." (ההדגשות שלי - מ.ר.) גם במכתב מטעם ב"כ הנתבעים אל ב"כ התובע כונתה העיסקה "הלוואה" - "1. בתשובה למכתבך מיום 29.7.99 הריני להודיעך כי סוכם ביני ובין בא כוח הצד האחר, עו"ד רותם מירושלים, כי חלף הערבות הבנקאית - תשלם רומא לצד האחר סכום מוקטן ובכך תוחזר ההלוואה ואחרי זה לא יהיה צורך בהפקדת ערבות בנקאית אחרת." (נספח ד' לתצהיר הנתבע 2) (ההדגשה שלי - מ.ר.) לפיכך, טוען התובע כי על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותמני הקובע - "80.תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, לקבלנות או הלוואה שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיחן במסמך בכתב. טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע." אין הנתבעים יכולים לטעון כנגד מסמך ההתחייבות ללא ראיות בכתב. הנתבעים טוענים כי מדובר בשאלה משפטית - פרשנית בלבד ואין כל מחלוקת על העובדות. המלומד קדמי בספרו על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1107 גורס כי יש להבחין בין פרשנות של מסמכים ובין סתירתם בלבד. אף בע"א 320/82 חברת האחים מנשה וויקטור לוי בע"מ נ' רפאל כנפו ואח' (פ"ד מ(2) 169) נאמר כי - "נראה לנו כי המדובר כאן אינו בכלל במקרה של טענה נגד מסמך במובן הסיפא של ס' 80 הנ"ל, אלא בעיה חוזית רגילה בדבר פרוש מסמכים. בהקשר זה יש להזקק לכללי הפרשנות הרגילים של מסמכים, ובכלל זה כוונות הצדדים והתנהגותם לאחר עריכת המסמכים..." אני מסכים עם טענת הנתבעים כי מדובר בשאלה פרשנית האם מדובר בהלוואה או בערבות בנקאית כמו גם לגבי שאלת בפרשנות המונח "עלות הערבות" ולא בסתירת המסמך. לפיכך, כפי שנקבע בע"א 320/82 להלן הרי שיש להשתמש בכללי הפרשנות הרגילים של מסמכים. על אף שרשום בהתחייבות הנתבעים כי מדובר ב"הלוואה במתכונת ערבות בנקאית", ברור כי המהות האמיתית של העיסקה שבין הצדדים היא העמדת ערובה לצורך הוצאת ערבות בנקאית על ידי הבנק. הלוואה היא נתינת סכום כסף מסויים לידי הלווה (או מי מטעמו) על מנת שהכסף (או שווה ערך לו) יושב למלווה מאוחר יותר. אין כל ספק כי במקרה דנן לא הועבר כל נכס מהתובע לנתבעים. הכסף נותר בחשבונו של התובע - התובע לא העביר את הכסף לחשבונו של מי מהנתבעים והערבות לא חולטה. לכן מהות העיסקה היא שאין מדובר בהלוואה אלא בשלב זה בערבות בנקאית בלבד. על פי הדין, יש לפרש את ההסכם בין הצדדים לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שבאה לביטוי בהתנהגותם ולפי המטרות והאינטרסים והתכליות שחוזה מעין זה נועד להגשים דרך כלל (ע"א 300/97 חסון נ'שמשון נב (5) 746, ע"א 6276/95 מגדלי באך נ' חוזה נ (1) 562, ועוד). אכן, הצדדים השתמשו במונח "הלוואה", אבל לא ניתנה, עדיין הלוואה. כל שנעשה הוא שהועמדה בטוחה. על כורחך אתה מבין, שהעיסקה היתה הופכת להיות עיסקת הלוואה רק אם היתה הערבות ממומשת. או אז, היה התובע משלם כסף והיה על הנתבעים להחזירו. מכאן, שמהות העיסקה היתה שהתובע הסכים שייתן הלוואה על ידי מימוש הערבות הבנקאית, כאשר תחילת ההלוואה, דהיינו מימוש הערבות הבנקאית יהיה בתוך תקופה של 3 חודשים, מיום 1.2.96 עד 30.4.96. אני דוחה את טענת הנתבעים כי חתמו על ההתחייבות תוך שהם סומכים על הניסוח של התובע, שכן מדובר באנשים מבוגרים שלא אולצו לחתום על דבר והם יודעים לקרוא, להבין ולהסכים למה שהם חותמים (וראה, למשל:ע"א 1548/96 בנק איגוד נ' לופו תקדין עליון 2000 (2) 1566), מה עוד שהנתבעים אינם טוענים להסכם אחר מזה שנעשה. לשון ההסכם אינה סובלת רק את המשמעות שיש להחזיר את ההלואה עד יום 30.4.96, אלא האפשרות היותר מתאימה למעשי הצדדים היאר שמשמעות ההתחייבות היא שהדרך לקבלת ההלוואה על ידי הנתבעים היא מימוש הערבות הבנקאית בתקופה שעד 30.4.96. זה יהיה איפוא מועד תחילתה של ההלוואה. עד המימוש האמור, אין עדיין שום הלוואה, לא עבר כסף מצד לצד וכל מה שעבר הוא מסמך המאפשר להוציא את הכסף. נכון אמנם שבדרך זו אין בפנינו הסכם על מועד החזרת ההלוואה, אלא שחל האמור בסעיף 41 לחוק החוזים חלק כללי, לפיו יש לבצע חיובים תוך זמן סביר במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש. 3. תשלום עמלות בלבד או ריבית והצמדה בנוסף? שאלה פרשנית נוספת מתעוררת ביחס לשאלה מה המשמעות של המילים "עלות הערבות" שאותה התחייבו הנתבעים לשלם לתובע. התובע טוען כי הנתבעים התחייבו לפרוע את ההלוואה, בצירוף כל העלויות, הישירות והעקיפות, הנלוות להוצאת הערבות. לטענתו, המושג "עלות ההלוואה", המופיע בהתחייבות הנתבעים הוא: החזר העמלות שגובה הבנק בגין הערבות הבנקאית, וכן החזר הריביות שיתווספו לסך של 50,000 ₪. לטענתו, מעדות הנתבע 2 עולה כי לא התכוון לגרום לחסרון כיס אצל התובע ואף לא התכוון לקבל ממנו מתנה. כמו כן, הנתבע 2 הצהיר כי קבעו שחשבון סופי באשר לעלות הערבות יבוצע אם פקיעתה. מכאן, שהכוונה הייתה לחישוב ריביות ולא רק לחישוב העמלות שכן את חישוב העמלות ניתן היה לבצע עוד לפני שפקעה הערבות. לעומת זאת, הנתבעים טוענים כי משמעות "עלות ההלוואה" היא העמלות שגובה הבנק בגין הערבות הבנקאות ותו לא. לטענתם, אילו התכוון התובע לחייבם גם בעלויות ריבית היה מציין זאת במסמך ההתחייבות, אותו ניסח בעצמו, במפורש, לאחר משא ומתן בין הצדדים. הנתבעים הפנו לע"א 2534/99 בדאני נ' מוקתדר (טרם פורסם). בחלק אליו הפנו הנתבעים קבעה השופטת פרוקצ'ה - " אשר לריבית על סכומי ההלוואות, אין להניח כי הצדדים התכוונו לתוספת ריבית על ההלוואות. זאת, ראשית, משום שהכספים ניתנו לתקופה קצרה בלבד, כמעין סיוע נקודתי לצרכים מסוימים. שנית, הם ניתנו במסגרת עיסקת הקומבינציה, גם אם לא כחלק בלתי נפרד ממנה, וסביר להניח כי במסגרת יחסים עיסקיים כוללים אלה לא התכוונו להעמיד הלוואות בסכומים קטנים יחסית בתנאים של ריבית מסחרית. שלישית, אילו התכוונו הצדדים לתוספת ריבית על ההלוואות היו בודאי מציינים זאת במפורש בהסדר ביניהם, שהרי תוספת ריבית בנסיבות אלה אינה ענין המסתבר באופן טבעי מאופי מערכת היחסים העיסקית ביניהם שלא היה מעורב בה גורם פיננסי. אילו אכן התכוונו לכך, היה צורך במשא ומתן ישיר באשר לתנאי הריבית ושיעורה, והדעת נותנת כי משלא עלה ענין זה לדיון בין הצדדים, אות הוא כי לא התכוונו לכוללו במסגרת תנאי פרעון ההלוואות." כמו כן טוענים הנתבעים כי לא נגרם לתובע כל חסרון כיס למעט עלות העמלות. בנוסף, התובע לא ביקש מהם החזר ריביות, גם לא במכתב הדרישה מטעם בא כוחו, התובע ניסח בעצמו את מסמך ההתחייבות ויש להחיל את כלל הפרשנות נגד המנסח, התובע יכל לחשב את הריביות בגין תקופות עבר ובכל זאת לא עשה כן ולא דרש מהנתבעים החזר עבור ריביות אלו. לעניין כלל הפרשנות נגד המנסח, אכן כלל זה חל בענייננו. בע"א 891/75 מדינת ישראל נ. אשר מעוז (פ"ד ל' (3) 754 748 הסביר השופט ח' כהן את הכלל כך: "...לענין תחולת כלל הפרשנות נגד המנסח... כשהניסוח לוקה בחוסר בהירות, אומרים לו למנסח, אילו התכוונת לנוסח שאתה טוען לו עתה, למה לא ניסחת אותו (אז)?..." התובע הוא שניסח את מסמך ההתחייבות עליו חתמו הנתבעים. לטענתו, התכוון שהמושג "עלות הערבות" יכלול גם ריבית, אולם לא ציין זאת במפורש. לפיכך, עומדות שתי משמעויות לפרשנות המושג ושתיהן אפשריות באותה מידה - "נראה לי אפוא כי ענין לנו בנוסח אשר לו שתי משמעויות לשוניות, ששתיהן אפשריות באותה מידה ..., ובכגון דא אכן יש להחיל את כלל הפירוש נגד המנסח .... הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח, בתחום דיני הביטוח, קובע כי במקום שהחיפוש אחר תכלית חוזה הביטוח אינו מביא לתוצאה חד משמעית, יש לבחור באותה תכלית המיטיבה עם המבוטח. בכלל זה עושים שימוש כאשר ניצבות בפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר (וכך המצב במקרה שבפניי), שאז יש להעדיף את הפרשנות לטובת המבוטח. ישנם מקרים בהם הוכרעה התובענה אך על יסוד כלל הפרשנות האמור (ר' למשל פסה"ד של כב' השופט ברק בע"א 779/89 פד"י מח (1) 221 (1 בעמ' 230-231). בפסקי דין חדישים אף נאמר כי ייתכן שהגיעה השעה לעצב את הכלל מחדש, ולאמץ תחתיו כלל של פרשנות "נגד הצד החזק" מבין שני המתקשרים (קרי: נגד אותו צד שבכוחו להכתיב לשאר הצדדים את תנאי החוזה) (ר' ע"א 4651/95 פד"י נ (5) 81 בעמ' 86-87). גם לפי כלל חדש שכזה, תהיה יד הנתבעים, במקרה דנן, על התחתונה. מיותר לציין כי כלל הפרשנות נגד המנסח חל לא רק בתחום דיני הביטוח (ור' לדוגמה ע"א 191/85 פד"י מב (1) 573 (1 בעמ' 580-581, ע"א 255/89 פד"י מו (5) 641, בעמ' 655). ולבסוף בנקודה זו אציין, כי הכלל של פירוש נגד המנסח חל גם במקרה שבו אכן התכוון המנסח ... לפירוש שונה מזה הנלמד מנוסח הסעיף (ע"א 191/85 הנ"ל, בעמ' 581, מול האות ג')." (ת"א (הרצליה) 4304/99 דני אורדן נ' סהר חברה ישראלית, תק-של 2002(4), 556 ,עמ' 561). בנוסף טובים דברי השופט (כתוארו אז) מ' שמגר בע"א 409/76 ברזל הצפון בע"מ נ. שיכון עובדים בע"מ ואח' (פ"ד ל"א (2) 126 119 לאמור: "מי שמבקש ליצור חיובים על-פי חוזה, חייב להקפיד על עריכה נאותה של המסמכים, שיהיה בה כדי להבהיר מהותם של החיובים וזהותם, לתת לצד השני אפשרות לדעת אותם מראש ולחסוך את אי הבהירויות והמחלוקות שתתגלענה בעקבותיהן." התובע לא פירט במסמך ההתחייבות מהי "עלות הערבות" ולא הציג כל ראיה המצביעה על כך שהכוונה הייתה לכלול ריבית. אף אחד משני הצדדים לא הסביר הסבר מספק את עמדתו במסגרת ההוכחות. התובע לא הסביר מדוע לא כתב במפורש בהסכם שניסח "ריבית" ומדוע לא דרש ריבית במשך כשלוש שנים, אף שלטענתו הצטברו חיובי ריבית כל שלושה חודשים (אם נניח שמדובר בריבית בחשבון) או כל שנה (אם נניח שמדובר בריבית לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה - וראה סעיף 7 לחוק) חיובים וניתן היה לדרוש אותם. הנתבע 2 לא הסביר בעדותו מדוע על התובע לשאת בריבית אם נזקפה בחשבונו ומדוע יש לערוך את החשבון רק בסוף, כאשר כל העת מחוייבים העמלות והריביות. יתר על כן, כפות המאזניים לא מעוינות. העובדה שלפי עדות התובע, בשעה שנחתמה ההתחייבות היתה לו יתרת זכות בחשבון מצביעה על כך שלא סבר שתיזקף בכלל ריבית, והעובדה שבמכתבי הדרישה ששלח לנתבעים כלל לא צויינה דרישת הריבית, אף שכבר ניתן היה לחשבה ולגבותה, לאור טענת התובע כי מדובר בהלוואה, מצביעה כי דרישה זו "נולדה" לצרכי התביעה. לפיכך, אני מעדיף את טענת הנתבעים כי לא הוסכם שיהיה על הנתבעים לשלם לתובע ריבית בגין העמדת הבטוחה להוצאת ערבות בנקאית. 4. האם הופר ההסכם בין הצדדים? התובע טוען כי הערבות הבנקאית ניתנה לנתבעים לתקופה של 3 חודשים בלבד. לטענתו, הערבות לא הוארכה על ידו ונכפתה על התובע באמצעות בית המשפט שדן בהליך שבין הנתבעים ל"אבן פינה בע"מ". מכאן, שהנתבעים הפרו את התחייבותם. הנתבעים טוענים כי בתחילה האריך התובע עצמו את הערבות הבנקאית לבקשת הנתבעים ולאחר מכן זו הוארכה בהתאם לצווי מניעה שהוצאו על ידי בית המשפט. מכאן, שהתובע הסכים לשינוי תנאי ההסכם ביניהם, הן כאשר האריך את הערבות לבקשתם והן כאשר לא התנגד להארכתה על ידי בית המשפט. רק באפריל 1999, במכתב בא כוחו, הופיעה הדרישה הראשונה להחזר הערבות, ואז אכן פעלו הנתבעים על מנת לשחררה כך שביום 28.10.99 הועבר לבנק כל שנדרש כדי לבטל את הערבות הבנקאית. בתצהיר עדות ראשית מטעמו, הצהיר התובע כך - "הערבות הבנקאית הוארכה אמנם מעת לעת בהתאם להחלטות בית המשפט לפי בקשת אבן פינה בע"מ (שכאמור הערבות ניתנה על מנת להבטיח את התחייבויות החברה כלפיה) ו/או לפי בקשת הנתבעים. יחד עם זאת ומאחר והיה על הנתבעים להשיב לי את ההלוואה, קרי: סכום הערבות בצירוף עלות הערבות, כבר ביום 30.4.96 לא היו להארכות אלה כל נפקות מבחינת זכאותי להחזר ההלוואה עד למועד הנ"ל." הנתבעים טוענים כי יש בפיסקה זו כדי להוכיח כי התובע האריך את הערבות לבקשתם. איני מקבל זאת. כוונת התובע, כך עולה גם מנספח ב' לתצהירו (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין) היא כי בית המשפט האריך את תוקף הערבות לבקשת הנתבעים ולא התובע האריך את הערבות לבקשת הנתבעים. אני דוחה את טענת התובע כי היה על הנתבעים להשיב לו את סכום הערבות בצירוף עלות הערבות כבר ביום 30.4.96, שכן עד מועד זה כלל לא קיבלו הנתבעים שום הלוואה, והתובע הוא שהחזיק בסכום של 50,000 ₪. כמו כן, כפי שקבעתי לעיל, יום 30.4.96 היה המועד האחרון לתחילת ההלוואה, ולא המועד האחרון שבו יש להחזיר את ההלוואה. ואולם, אף לפי ההנחה שהנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא החזירו את הערבות הבנקאית לאחר 3 חודשים כמוסכם ביניהם, הרי עם ההפרה עמדו לרשות התובע, לביצוע תוך זמן סביר, 3 אפשרויות: "יכול נפגע מהפרה לשאוף לקיומו של החוזה, כלשונו, ואז הוא יתבע אכיפה; ויכול הוא לבחור בסעד תחליפי, אשר יעמיד אותו במצב שבו היה הוא מצוי אילו קויים החוזה, היינו פיצויים. ויכול הוא להתייאש מקיומו של החוזה בידי הצד השני, ואזי רשאי הוא לבטלו, עם כל התוצאות הנובעות מכך לגבי זכויות הצדדים." (דוד קציר, תרופות בשל הפרת חוזה, חלק א', תמר 1991, עמ' 253). התובע לא דרש את אכיפת ההסכם או ביטולו או פיצויים תוך זמן סביר ממועד ההפרה הנטען על ידו. הנתבעים טוענים כי יש לראותו כמי שהסכים לשינוי בתנאי החוזה. בדב"ע נה/282-3 סופיה מנהיים נ' מדינת ישראל (תק-אר 97(3), 66 ,עמ' 68) נקבע כי - "הכלל בדיני חוזים הוא, כי שינוי של תנאי יסודי בחוזה ייעשה בהסכמה מפורשת בין הצדדים. היוצא מן הכלל הוא המקרה של הצעה מזכה, שנזכרת בסעיף 7 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, וזה לשונו: "הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע, חזקה עליו שקיבל אותה, זולת אם הודיע למציע על התנגדותו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה"." ברור כי בענייננו אין מדובר בהצעה המזכה את התובע. האם התובע הסכים מפורשות לשינוי תנאי ההסכם בין הצדדים? בע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ (תק-על 92(2), 2411 ,עמ' 2413) נדון שינוי בהתנהגות: "כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה. עיקרון זה נובע מהוראות סעיפים 2ו-5 לחוק החוזים, לפיהם נדרשת, כתנאי לשיכלולם של הצעה וקיבול, מסקנה בדבר גמירת דעת. משמעות דרישה זו תוארה על ידי פרופ' שלו בספרה הנ"ל כ-"רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות" (שם, בעמ' 91). עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על ידי הצדדים, מחייב כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם, ודברים אלו נכונים מקל וחומר כשמדובר בחוזה שלא נקצב לו זמן, ואשר מעצם טיבו הוא חוזה לתקופה ארוכה, כבענייננו. תירגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור (לעניין דומה ראה: ע"א 195/84, עיריית נהריה נ. ימין, פד"י מ' (3) 279 266 יהיה, בחוזים מסוג זה, קיומו של דפוס התנהגות מתמשך לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם, אם כי עצם קיומו של דפוס כזה איננו מעיד על התוכן הקונקרטי של הסטיה מן החוזה המקורי, אותו יש לקרוא לתוך החוזה בין הצדדים. לשם השוואה יצויין, כי לדרישה זו ניתן הד גם בפסיקה האמריקאית, אשר לא הסתפקה בהפרה מקרית של תניה חוזית כבסיס לשינוי החוזה על ידי הצדדים, ודרשה רצף התנהגותי המעיד על שינוי כאמור (ראה, למשל: .V. FLIGHT INTERNATIONAL INC DAUER 312 S.E. 2D 138 (1983), AT P. 140; SHALOM .FARMS V. COLUMBUS BANK, .(332 S.E. 2D 28 (1985), AT P. 30" במקרה דנן, תוקף הערבות הבנקאית הוארך לפחות 3 פעמים ומבלי שהתובע ינקוט בפעולה כלשהיא עקב ההפרה ומכאן יש להסיק שהסכים לשינוי תנאי ההסכם, כלומר לכך שמועד קבלת ההלוואה ידחה מעת לעת. זאת, עד אפריל 99, מועד בו דרש ואז פעלו הנתבעים תוך זמן סביר להחזרת הערבות, בהתחשב בפעולות צד ג', בית המשפט והבנק. למעשה, מסכים ב"כ התובע לכך שהתובע הסכים להארכת הערבות, באומרו שהברירה שעמדה בפני התובע היתה לפעול למימוש הערבות ואז היה מסתכן בכך שהנתבעים לא היו מסוגלים/מעונינים לשלם לו ולו שקל אחד (סעיף 27.3 לסיכומיו). מכאן, שהיה כאן חשבון של התובע שהחליט להסכים להמשך קיומה של הערבות, מתוך חשבון כלכלי שאם יעמוד על מתן ההלוואה בפועל, אפשר שלא תוחזר, בעוד שאם יסכים להארכת הערבות באופן שיש סיכוי שלא תינתן הלוואה כלל, הרי יעמוד בסיכון נמוך יותר. לכן הסכים להארכת הערבות. הוא לא היה חייב לעשות זאת, ויכל להעמיד תנאים, כמו תשלום ריבית או תנאי אחר, אך לא העמיד שום תנאי. מכאן שההתובע הסכים להארכת הערבות, ואי השבתה לא היתה הפרה של ההסכם בין הצדדים. אני ער לעובדה שעדותו של הנתבע בפני בנושא זה סתרה את עצמה. זה אינו הנושא היחיד שבו עדותו של הנתבע היא כזו שלא ניתן לסמוך עליה, וכנראה בצדק ראתה ב"כ הנתבע לעזור לו בעדותו על ידי מתן תשובות במסגרת התנגדות, כפי שהבאתי לביטוי בפרוטוקול, אך קביעתי בענין זה נסמכת על המסמכים ועל דברי התובע ובא כוחו, והמשמעות המשפטית של מעשי התובע. 5. חוק פסיקת ריבית והצמדה התובע טוען כי יש לחייב את הנתבעים בריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961, מאחר ומרגע שלא הושבה ההלוואה הרי שסכומה הופך להיות חוב רגיל, אשר צובר ריביות והפרשי הצמדה על פי חוק, החל מתאריך ההשבה על פי ההתחייבות ועד לתשלום המלא בפועל, וזאת בהתאם להוראות 11 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, הקובע - "(ב) הופר חיוב לשלם סכום כסף, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום הריבית על התשלום שבפיגור, מיום ההפרה ועד יום התשלום, בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961 אם לא קבע בית המשפט שיעור אחר." הנתבעים טוענים כי אין מדובר בהפרת חיוב לשלם סכום כסף ולכן הסעיף כלל אינו רלוונטי. הצדק עם הנתבעים - טענתו של התובע כאילו מדובר בהלוואה נדחתה. לא שולם כלל סכום ההלוואה ולכן לא היה צריך לשלם עליו ריבית. לכל היותר היה מדובר בהחזר מסמך ולא בהחזר הלוואה, וגם מועד החזר המסמך הוארך בהסכמת התובע, כפי שקבעתי לעיל ולכן ההסכם לא הופר והסעיף אינו חל. מכאן שלמעט עלות הערבות - היינו, עלות העמלות שגבה הבנק, לא התחייבו הנתבעים להשיב לתובע כל סכום כסף, אלא אם תמומש הערבות הבנקאית. אילו היתה ממומשת הערבות הבנקאית, היה על הנתבעים להשיב את סכומה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, אך אין חולק כי הערבות הבנקאית לא נפרעה ולכן לא היו הנתבעים חייבים לשלם לתובע את סכום הערבות הבנקאית ולכן אינו זכאי להפרשי הצמדה וריבית על סכום זה. מאחר והתחייבו הנתבעים לשלם לתובע את עלות העמלות שגבה הבנק הרי שעל סכום זה הם חייבים בתשלום ריבית והצמדה במידה והפרו התחייבותם. לא הוגשה תביעה כזו, אך גם תביעת פיצויים לתשלום נזקי התובע בשל המשך העמדת בטוחה מעבר למוסכם היתה נכשלת, משהסכים התובע להארכת העמדת הערבות הבנקאית. יצויין, כי לא הוכח כלל שנזקפה ריבית בשל הערבות הבנקאית. סכום העמלות שהוכח תשלומן, בניכוי הסכום של 1,567 ₪ ששולם הוא בשיערוך להיום 2,599 ₪. 6. טענת הקיזוז הנתבעים טוענים כי כנגד התחייבותם לתשלום עמלות הוצאת הערבות לתובע, קיימת להם זכות קיזוז בשל סחורה אשר רכש התובע מאת הנתבעת 1 ואשר לא שילם את תמורתה. התובע טוען כי הנתבעים לא הוכיחו את טענת הקיזוז - לא פרטו כיצד בוצעו החישובים, האם כוללים הפרשי הצמדה וריבית, המועד בו נוצרו החיובים. הנתבעים אף נמנעו מהצגת כרטסת הנהלת חשבונות שתתמוך בגרסתם. מאחר ולא מדובר בחיובים הנובעים מאותה עיסקה / חוזה אלא ממספר עיסקאות: העמדת ערבות בנקאית, עסקאות ביטוח, רכישות של התובע בנתבעת 1, יש צורך בקיזוז סכום קצוב. הסכום אינו קצוב שכן לא הוכח ולכן יש לדחות את טענת הנתבעים. בהתאם לסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת ניתנים לקיזוז, והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים. יש לבדוק, אם כן, האם מדובר בחיוב קצוב, אם לאו. הנתבעים טוענים כי התובע רכש מהנתבעת 1 מוצרי אינסטלציה סניטרית בהיקף של למעלה מ- 32,000 ₪. חישוב הסכומים המופיעים בחשבוניות שצורפו לתצהיר הנתבע 2 מגיע לסך - 32,381 ₪. לטענת הנתבעים התובע שילם על חשבון סחורה זו 15,000 ₪ ביום 12.8.97. מכאן שיתרת חובו של התובע עמדה על 17,381 ₪. חלק מסכום זה קיזזה הנתבעת 1 כנגד תשלומים שחבה לתובע בגין עסקאות ביטוח שערך עבורה בסך 15,456 ₪. מכאן, שנותר לתובע חוב בסך 1,925 ₪, העומד, נכון ליום הגשת התביעה על סך 2,026 ₪. הנתבעים לא הציגו כל ראיה לקיזוז שביצעו כנגד עיסקאות הביטוח, לא פירטו את הסכום של 15,426 ₪ שנטען ששילמה הנתבעת בדרך זו עבור ביטוחים, ולא הציגו את כרטסת הנהלת החשבונות שלהם, שלטענתם (לראשונה בחקירה הנגדית) ייתכן שקבורה תחת הריסות הבניין ולא העידו מי שהיה אחראי על הנהלת החשבונות באותה תקופה. עדותו של הנתבע 2, שזכה לעזרה חריגה מבאת כוחו, ולא טרח להציג את מלוא הראיות לקיזוז אף שידע מזה שלוש שנים לפחות, עוד לפני שאבדה, אם אבדה, הנהלת החשבונות, שיהיה עליו להוכיח את טענת הקיזוז שלו, אינה אמינה בעיני במידה המספקת לחייב בה את התובע בסכום כלשהוא. מכאן, שהנתבעים לא הוכיחו את החוב, שלטענתם חב להם התובע. חובה זו מוטלת על הטוען טענת קיזוז (ע"א 604544/81 קיהל נ' סוכנות מכוניות לים התיכון לו (3) 518; ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי מ (2) 765, ועוד). לפיכך, אני דוחה את טענת הקיזוז של הנתבעים מאחר וחובו של התובע בנתבעת 1 לא הוכח, אינו קצוב ואינו מאותה עיסקה. 7. סיכום: על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע 2,599 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. לענין ההוצאות, אין התובע זכאי לאגרות המשפט באשר לפי ההתכתבות בין הצדדים מיהר התובע להגיש תביעתו לבית המשפט כאשר היה ברור מתוך הודעות ב"כ הנתבעים שהערבות עומדת להיות מוחזרת לתובע. לאור התוצאה אל מול התביעה, דין היה שהנתבעים יזכו להוצאות משפט, אלא שלאור הימנעות הנתבעים 3,4 להעיד, עדותו הבלתי מספקת של הנתבע 2, התערבותה של ב"כ הנתבעים בחקירת הנתבע באופן בלתי הולם, והעובדה שטענת הקיזוז של הנתבעים נדחתה, אין צו להוצאות משפט. בנק