1. רקע כללי התובעת, סייעת גננת ומטפלת בפעוטון, הועסקה ע"י הנתבעים, גננת מוסמכת ובעלה, מיום 22.4.05 עד חודש 8/06 משרה מלאה ששה ימים בשבוע תמורת שכר גלובלי, לאחר שלושה חודשי עבודה באמצעות חברת כח אדם בהיקף של 6 שעות ביום. בתביעתה עותרת התובעת לגמול שעות נוספות; לתשלום תמורת הפסקות ולהפרשי שכר עבודה ודמי הבראה בסך -.15,317 ₪. הנתבעים הכחישו את זכאותה של התובעת לגמול שעות נוספות, לחלופין טענו לעבודתה במשרה גלובלית בשעות גמישות ועדכון שכרה בהתאם; הודו בזכאותה של התובעת לחלק היחסי בדמי הבראה בסך -.285 ₪ בגין שלושה חודשי עבודתה הראשונים, והעלו טענות קיזוז בגין הפרת חוזה עבודה ע"י התובעת. השאלות העומדות לדיון הן זכאותה של התובעת לסכומים הנתבעים. לב המחלוקת בסוגית היקף עבודתה. 2. גמול שעות נוספות וזמני הפסקה הכלל הוא כי שבוע עבודה לא יעלה על 43 שעות כדין, כפי שעודכן בהסכם הקיבוצי וצו ההרחבה מיום 1.7.97. הואיל ולגמול הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה לגבי העסקה בשעות נוספות מטרות כלכליות וכן מטרות בתחום יחסי העבודה, ככל שמדובר בחוקי מגן הבאים להגן על עובד, ההלכה היא כי הזכות אינה ניתנת לויתור מפורש או מכללא (ר' דב"ע נב/206-3 קק"ל נ. מוחמד אל הואשלה, מיום 28.1.93). תנאי ראשון לחיוב מעביד בגמול שעות נוספות הוא שהמעביד דרש את ביצוען. שנית, על התובע להוכיח את מספר השעות הנוספות בהן עבד בראיה מדויקת של רישום או הוכחה טובה אחרת למסגרת מסודרת של שעות עבודה. במקום עבודה בו קיימת מסגרת שעות קבועה ההנחה היא כי העובד עבד אותן שעות (דב"ע לז/1-2 חלד מחמוד נ. דקלמרקט שותפות, פד"ע ח 343). הסדר לתשלום "שעות נוספות גלובליות" הוכר בפסיקה, בתנאי שהתשלום לא יפחת מהקבוע בדין (דב"ע מד/34-3 דוד אלון נ. בנק ישראל, פד"י ט 76). גירסת התובעת במקרה דנן בענין היקף עבודתה, כפי שלא נסתרה ע"י הנתבעים, הינה כי בשלב ראשון בחודשים 4/05 עד 9/05, עבדה בימים א'-ה' משעה 8.00 עד 16.00; לאחר מכן ועד סיום עבודתה עבדה בהתאם להסכם עבודה בכתב משעה 7.45 עד 16.15. בנוסף עבדה התובעת במהלך כל תקופת עבודתה בימי ו' בשבוע משעה 7.45 עד 13.00. ערה אני לעדות התובעת בדיון לפיה היו אי אלו בלבולים ברישום שעות עבודתה. אף על פי כן, לא ניתן לומר כי נסתרה גרסתה בעניין מסגרת השעות הקבועה אשר לא השתנתה במהותה כעדות חברתה לעבודה של התובעת, אהובה אמיגה, אף לאחר חתימת הסכם העבודה מיום 19.7.05 נספח ג' לתביעה הקובע: "1. שעות העבודה הינן 7.45 עד השעה 16.15, 5 ימים בשבוע. 2. שעות העבודה ביום ששי הינן 7.45 עד השעה 13.00", שכן גירסת הנתבעים מנגד, כפי שעולה מחומר העדויות, כי התובעת עבדה במשך כל תקופת ההעסקה על פי הסכם העבודה בעל-פה או בכתב, כמצויין בתצהיר עדות הנתבעת וכי שעות עבודתה של התובעת היו כמצויין בחוזה משעה 7.45 כפי שהדגיש הנתבע בעדותו בדיון כי אין על כך מחלוקת, הוסיף כי "אף אחד לא עמד עם סטופר ומדד שעות" והביע שביעות רצונו מעבודתה של התובעת במסגרת היחסים המשפחתיים והחמים ששררו בין הצדדים. המסקנה העולה מן האמור היא כי התובעת נדרשה על ידי מעסיקיה למסגרת עבודה קבועה החורגת מהיקף שבוע עבודה כדין, 8.5 שעות ביום חמישה ימים בשבוע ו- 5.25 שעות בימי ו', בלא ששולם לה גמול שעות נוספות. ומה טוענים הנתבעים להגנתם? מדובר במסגרת שעות עבודה פורמלית אשר בפועל לא בוצעה ע"י התובעת בנסיבות הפסקות ארוכות אשר נטלה בפעוטון במסגרתו הועסקו שלוש מטפלות וגננת אשר התחלפו ביניהן במהלך שעות הצהרים בשמירה על הישנים. כרטיסי הנוכחות מולאו לטענתם אחת לחודש בצורה גורפת מבלי שצויינו בהם "הפסקות קפה" של רבע שעה והפסקות של למעלה משעה בעת מנוחת הצהרים כאשר התובעת חלקה את ההשגחה על הילדים הישנים עם מטפלות אחרות ויכלה לעשות כרצונה, אף לעזוב את שטח הגן. לא סביר, לטענתם, כי מטפלות תעבודנה ברציפות ללא הפסקה ומנוחה כלשהי. משמעות הדברים היא כי גם לשיטת הנתבעים התקיים התנאי בעניין דרישת המעביד לביצוע שעות נוספות, אלא שהתובעת לא הוכיחה לטענתם ביצוע בפועל של מסגרת השעות נוכח ניצול הפסקות על ידה במהלך עבודתה. עובדה זו שנויה במחלוקת. לטענת התובעת, לא ניצלה הפסקות בעבודה ותבעה בעקבות כך פיצוי כספי מחושב לפי 25 יום בחודש, בין אם נעדרה מעבודתה אם לאו. בתצהיר עדותה נאמר כי עבדה ברציפות מדי יום בטיפול והשגחה על כ-14 ילדים בצוותא עם סייעת אחרת מרגע הגעתה לגן עד תום יום העבודה בלי שתוכל לצאת לסידורים אישיים או לאכול בפרטיות את ארוחת הצהריים בהעדר נוהל הפסקות מסודר. משעה 13:00 טיפלה והשגיחה עם עוד שתי סייעות על קבוצת 10 ילדים בוגרים נוספים במסגרת צהרון עד סיום יום העבודה. הנתבעת, שהיתה אמורה לחלוק בנטל הטיפול בילדים, השתתפה לטענתה רק לעתים רחוקות. בעדותה בדיון נאמר, לעומת זאת, כי הנתבעת "עבדה לפעמים לא כל הזמן". עדת התביעה, אלפיה שוושטיין, עבדה בקומה אחרת והעידה כי לא יכלה לדעת איך עבדה למעשה התובעת. הנתבעת העידה מנגד כי התובעת נצלה מדי יום הפסקה של שעה ועשרים דקות לפחות במהלכה היתה חופשיה לעיסוקיה הפרטיים. בין השעות 13:00 עד 15:00 חילקו ביניהן התובעת ושתי המטפלות הנוספות את ההשגחה על הילדים הישנים. התובעת שהתה, לטענתה, בהפסקה חצי שעה עודפת ביום. עוד ציינה הנתבעת כי הוסבר לתובעת ולסייעות האחרות: "כשהן באו לעבוד ... איך עליהם לתאם את ההפסקות. כשהילדים הלכו לישון והגן היה שקט, שניים שלא הלכו לישון היו נשארים איתי, סייעת אחת חייבת להשאר בהשגחה עם הישנים, היות והיינו צוות של 4, אני עסקתי בהכנות לאחר הצהריים, שתי הסייעות היו ברוטציה בהפסקות. הן היו חופשיות לעשות כרצונן. אמרתי לקרן למה את לא יוצאת לפארק". העדה נועם קרמר, עובדת הפעוטון, העידה אף היא כי היו לתובעת הפסקות קצרות במהלך היום והפסקות "ברורות גדולות" בצהריים, בעת שהילדים ישנו והמטפלות עבדו במשמרות, לטענתה ראתה את התובעת אוכלת ארוחות צהריים. המצב המשפטי הקבוע ס' 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה הוא כי ביום עבודה בן שש שעות ומעלה תהיה הפסקה רציפה של 3/4שעה לפחות, ובכלל זה הפסקה של חצי שעה לפחות, שבמהלכה רשאי העובד לצאת ממקום העבודה. לאחר שבחנתי את המכלול, בהתחשב בסדר היום העמוס של מטפלת בפעוטות, מצד אחד, ובנסיבות קיומו של צוות מטפלות שעבדו בשיתוף פעולה במיוחד בשעות הצהריים עת ישנו הילדים, מהצד האחר, טענה שלא נסתרה, ביכרתי את גירסת הנתבעים ההגיונית והמשכנעת לפיה נצלה התובעת בפועל הפסקות בעבודה לפחות בהתאם לדרישת החוק. יתירה מכך, גם אלמלא ניצלה זכאותה על פי דין להפסקה במלואה, משלא נקבעה בחוק זכאות לפדיון ההפסקה, ובהעדר הוראה לפיצוי או תוספת שכר לעובד שלא נטל הפסקה - לא הוכיחה התובעת את מקור זכאותה לפיצוי זה. לכך יש להוסיף את העובדה כי התובעת הציגה חישובים גורפים ובלתי מבוססים ברכיב זה. לאור האמור התביעה לפיצוי תמורת הפסקות נדחית. שונה הדין ברכיב גמול השעות הנוספות. "שעת עבודה" מוגדרת בחוק כזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות הניתנות להחלפת כוח, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20, דהיינו, ובהתאם לפרשנות ביה"ד לעבודה "שעות עבודה" אינן אלא השעות שבהן לא היה העובד חופשי לעשות כרצונו (דב"ע מה/22-3 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ-לודויג קרץ, פד"ע יז 21). כך במקרה דנן. די בכך שהעובדת הוכיחה את מתכונת העבודה בכללותה כדי לקבוע כי הוכחה תביעתה לגמול השעות הנוספות בגין עבודתה בימי ו'. התוצאה היא, שהתביעה לגמול שעות נוספות מתקבלת. משלא נסתר שיעורו בגירסת הנתבעים - הסכום יפסק לתובעת. 3. הפרשי שכר עבודה התובעת דורשת יתרת שכר עבור חודש 4/05, במהלכו עברה מחברת כח אדם קרן אדם בע"מ להעסקתה הישירה ע"י הנתבעים. בכתב התביעה נקבה בסך -.939 ₪. במסגרת סיכומיה הובהר כי מדובר ביתרת חופש אפס בתלוש שכר שהנפיקו הנתבעים לעומת יתרת חופש 2.33 יום בתלוש שכר שהנפיקה חברת כח האדם בגין החודש האמור. הסכום הנתבע הופחת לסך -.315 ₪. גירסת הנתבעים מנגד, לפיה שולם לתובעת שכר תמורת חמישה ימים ראשונים בתקופת עבודתה אצל הנתבעים בסוף חודש 4/05, במהלכם הגן היה סגור עקב חופשת הפסח, לא נסתרה. הנתבעים לא נחקרו בענין בחקירה נגדית. משכך, ובהתחשב בחוסר עקביות התובעת, דינה של התביעה ברכיב זה להדחות. שונה הדין בתביעה להפרש שכר בגין חודש 8/05. אין מחלוקת כי שולם לתובעת שכר יחסי תמורת 12 יום ופדיון 4 ימי חופשה בלבד. התובעת דורשת סך -.1,503 ₪ בגין ניצול 12 ימי חופשה בהוראת הנתבעים. בעדות הנתבעים נאמר כי הפעוטון נסגר במחצית חודש אוגוסט לצורך התארגנות הצוות לקראת תחילת חודש ספטמבר, בשנתיים האחרונות נסגר הגן ב- 11 לאוגוסט. הנתבע העיד כי הובהר לתובעת עם קבלתה לעבודה שחודש אוגוסט לא יהא חודש עבודה מלא. בעקבות עזיבתה "הקונספירטיבית" של התובעת יחד עם מטפלות נוספות לא יכול היה, לטענתו, להציע לה עבודה. הנתבעת העידה לעומתו כי קבלה תשלום חודשי מלא מהורי הילדים בגן תמורת אוגוסט למרות סגירת הגן במחציתו, והוסיפה: "אין לי תשובה מדוע לא משלמים משכורת מלאה לעובדים בגין אוגוסט". לכך יש להוסיף כי בהסכם העבודה נקבע מועד סיום שנת הלימודים ביום 31 באוגוסט, ובטופס 106 לשנת 05' (נספח ד' לתצהיר התובעת) נרשם לתובעת חודש עבודה מלא ב- 8/05. המסקנה מן האמור היא כי התובעת זכאית ליתרת שכר עבודה תמורת חודש מלא בגין 8/05. התביעה ברכיב זה מתקבלת. הסכום ייפסק לתובעת. 4. דמי הבראה בכתב התביעה עותרת ליתרת דמי הבראה בגין עבודתה בשנת 06' בסך 748 ₪. הסכום הפחת בסיכומיה לסך 551 ₪ בגין 8.5 ימים לתקופת עבודתה מיום 1.2.05 לרבות התקופה בה הושמה על ידי חברת כח אדם. לטענת הנתבעים, מפאת טעות חשבונאית לא שולם לתובעת עבור 3 חודשים ראשונים במהלכם עבדה 75% משרה סך 285 ₪. אין מחלוקת כי שולם לתובעת בגין דמי הבראה סך כולל של 2,091 ₪, תמורת עבודתה מ-4/05 עד 8/06. התובעת מתעלמת מחלקיות המשרה שעבדה בחודשים 2/05 עד 4/05. בנסיבות אלה, ובהתחשב בסכומים המשתנים הנתבעים ברכיב זה, ביכרתי את גירסת הנתבעת, לפיה זכאית התובעת להפרש דמי הבראה בסך 285 ₪. 5. טענת קיזוז הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי יש לקזז מכל סכום שווי חצי שעה עבודה בגין כל יום תמורתו שולמה לתובעת משכורת מלאה בגין 8 שעות אותן לא ביצעה במלואן, ובגין 10 ₪ ליום דמי אשל מאחר ואכלה ארוחת צהריים בפעוטון. בתצהירי עדות הנתבעים דובר באופן סתמי ובלתי מבוסס על קיזוז סך 2,500 ₪ בגין הפרת חוזה עבודה והעלאת טענות סרק ע"י התובעת. הנתבע העיד בדיון כי לא נכח בגן בשעות מוגדרות, "אף אחד לא עמד עם סטופר ומדד שעות", כדבריו. והדברים אינם עולים בקנה אחד עם גירסת תצהירו. הנתבעת העידה כי בשעות הצהריים שתי סייעות היו ברוטציה בהפסקות, בלוא שנקבה במשך ההפסקות. הנסיון לטעון לקיזוז ימי חופשה בעודף בסיכומי הנתבעים דינו להדחות אף הוא לאור מחלוקת בחישוב ימי חופשה ומחלה של התובעת כפי שעולה מעדותה. התובעת לא נחקרה בנושא ארוחות הצהריים. חישוב זכויותיה ע"י רואה החשבון הנתבעים היה שגוי, כפי שהעידו הנתבעים. המסקנה היא כי אין מקום והצדקה לקיזוז סכומים כלשהם מהמגיע לתובעת. טענת הקיזוז נדחית. 6. סוף דבר לאור האמור, אני פוסקת כי הנתבעים, דורית ויורם משה, ביחד ובנפרד, ישלמו לתובעת כדלקמן: א. גמול שעות נוספות -סך 8,543 ₪ ב. יתרת שכר עבודה לחודש 8/05 -סך 1,503 ₪ ג. יתרת דמי הבראה -סך 285 ₪ הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ביום 1/1/07 עד מועד התשלום המלא תוך 15 יום. התביעה לתשלום יתרת שכר עבודה לחודש 4/05 ולתשלום תמורת הפסקות נדחית. טענת הקיזוז נדחית. משהתקבלה התביעה בחלקה, ישאו הנתבעים בהוצאות משפט (שכ"ט עו"ד) בסך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ניתן לבקש רשות ערעור מנשיא בית הדין הארצי לעבודה תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין. פסק הדין יישלח לצדדים ע"י המזכירות. שעות נוספותגננות (גן ילדים)