תביעה זו עניינה תביעת חברה כנגד עובד להשבת כספים ששולמו לו כמקדמות וכספים שנטל מלקוחות ללא היתר וכן לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש. ומנגד, תביעת העובד לתשלום הפרשי שכר, גמול שעות נוספות והחזרי מס. רקע עובדתי 1. התובעת (הנתבעת שכנגד) הינה חברה פרטית בע"מ (להלן: "התובעת" ו/או "החברה"), שמנהלה ובעליה הינו מר שם טוב דני (להלן - "מנהל התובעת" ו/או "מר שם טוב"). 2. הנתבע והתובע שכנגד, מר גבי עמר (להלן - "הנתבע"), עבד בחברה כמנהל עבודה חודשיים ימים, בין התאריכים 11.7.06 ועד ליום 14.9.06 (סעיף 31 לתצהיר מר שם טוב, נספח ו' לתצהיר). עם תחילת עבודת הנתבע, שכרה החברה עבורו רכב לשימושו. 3. בין הצדדים סוכם, כי שכרו החודשי של הנתבע יעמוד על הסך של 7,000 ₪ נטו וכן תינתן לו תוספת של 3% מהיקף העבודות שיבוצעו על ידי החברה (להלן - "העמלות" ו/או "התוספת"). לגרסת החברה, התוספת היתה אמורה להינתן רק לאחר כניסת החברה לעבודה קבועה במפעלי "רותם דשנים" ולא בעבודות מזדמנות ואילו לגרסת הנתבע, התוספת היתה אמורה להינתן ממועד תחילת עבודתו בחברה. 4. עם תחילת העסקתו ועד לסוף חודש יולי, ניהל הנתבע עבור החברה עבודות שהוזמנו ממנה על ידי חברת "זכריה ציון מתכות בע"מ" (להלן- "חברת זכריה"). לצורך כך, ניהל הנתבע ארבעה עובדים נוספים ששכרם שולם על ידי החברה (נספחים ב1 - ב4 לתצהיר מר שם טוב). אין חולק, כי הנתבע הוא שיזם את הקשר עם חברת "זכריה" (סעיף 6 לתצהיר מר שם טוב, סעיף 6 לתצהיר הנתבע). 5. עבור עבודתו של הנתבע ויתר העובדים, נדרשה חברת "זכריה" לשלם סך של 24,605 ₪ בתוספת מע"מ (28,418 ₪) (נספח ב' לכתב התביעה). חברת "זכריה" שילמה את התשלום באמצעות הנתבע אשר נטל לכיסו מתוך סכום זה סך של 14,362 ₪ (לדבריו סך של 3,813 ₪ מתוכם הועברו למע"מ). הצדדים חלוקים באשר לנסיבות דרישת התשלום מחברת "זכריה" ונסיבות תשלום הכספים. 6. לאחר שהסתיימה העבודה בחברת "זכריה", הועסק הנתבע בחברה עם צוותים נוספים בעבודות ב"כלא נפחא". בתחילת חודש ספטמבר 2006, הודיע מר שם טוב לנתבע, כי עבודתו בחברה מסתיימת ביום 14.9.06. 7. במהלך תקופת ההעסקה, נתנה החברה לנתבע שמונה שיקים על חשבון שכר העבודה בסך כולל של 18,619 ₪ (העתקי השקים צורפו לכתב התביעה). 8. ביום 9.1.07 הגישה החברה תביעה כנגד הנתבע להשבת שכר עבודה ששולם לטענתה ביתר בסך של 5,569 ₪, סך של 14,362 ₪ שקיבל הנתבע לטענתה במרמה מחברת זכריה ולא העביר לידיה, וכן סך של 2,000 ₪ בגין עוגמת נפש. 9. ביום 25.4.07 הגיש הנתבע כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד על סך כולל של 27,886₪, בגין הפרשי שכר המגיעים לו לטענתו בגין עמלות מעבודות שביצע (התוספת), גמול שעות נוספות והחזר מסים בגין חשבונית המס שהוציא לחברת זכריה. 10. מטעם התובעת העיד מנהלה מר דני שם טוב. מטעם הנתבע, העיד הנתבע עצמו. גדר המחלוקת 11. הצדדים חלקו בסוגיות הבאות - א. שכר העבודה לו זכאי הנתבע - המחלוקת בעניין זה נוגעת הן למספר ימי העבודה אותם עבד הנתבע, הן לטענת הנתבע לעניין זכאותו לתשלום עמלות בשיעור 3% מהעבודות שביצע. ב. זכאות הנתבע לגמול בגין שעות נוספות. ג. נסיבות קבלת התשלום מחברת "זכריה". לעניין זה, יש להכריע בשלוש אלה - - זכאות החברה להחזר הכספים שקיבל הנתבע מחברת "זכריה". - זכאות הנתבע להחזר המסים ששילם בגין החשבונית. - זכאות התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש. אדון במחלוקות אלה להלן. שכר העבודה 12. אין חולק, כי על פי הסכם העבודה, זכאי היה הנתבע לשכר נטו של 7,000 ₪ בחודש וכי עבד אצל התובעת בין התאריכים 11.7.06 ועד ליום 14.9.06. הצדדים חלוקים ביניהם באשר למספר ימי העבודה שעבד הנתבע וכפועל יוצא בנוגע לשכר העבודה המגיע לו. א. ימי העבודה 13. לגרסת התובעת, הנתבע עבד 49 ימים, וזאת כמפורט בטופס ריכוז תלושי השכר (נספח ג' לתצהיר). לטענתה, שכרו היומי של הנתבע עמד על סך של 290 ₪ ליום (7000/24) ולכן הוא זכאי לסך של 14,210 ₪ מהם יש לנכות 1,160 ₪ עבור הוצאות ומס בריאות ולכן שכר עבודה המגיע לו עומד על הסך של 13,050 ₪ (סעיף 26 לתצהיר מר שם טוב). לגרסת הנתבע, הוא עבד גם בימי ו' (אחת לשבועיים) ולכן בסך הכל עבד 52.5 יום (48 ימים א'-ה' ו9/2 ימי ו'). לגרסתו, שכרו היומי עמד על סך של 292 ₪ ליום (7000/24) ועל כן זכאי הוא לסך של 15,330 ₪. בנוסף טוען הנתבע כי הוא זכאי לתשלום בגין שעות עבודה נוספות ובגין תוספת עמלות בשיעור 3%. 14. התובעת נהלה כרטיסי עובדים ובהם נרשמו ימי העבודה, שעות העבודה, הוצאות ושכר עבור גבי ויתר צוות העובדים מדי חודש בחודשו (נספחים ב וג' לתצהיר מר שם טוב). מר שם טוב העיד כי רישומים אלה נעשו על פי דיווחיו של הנתבע (עמ' 8 לפרוטוקול). כן עולה מהראיות, כי בחודש 8/06 שבו עבד הנתבע בהיקף מלא, הנפיקה התובעת לנתבע תלוש שכר. הנתבע לא הגיש כל ראיה לתמיכה בגרסתו באשר לימי עבודתו. 15. מכרטיס העובד של הנתבע עולה, כי הנתבע עבד בחודש 7/06 - 14 ימים, בחודש 8/06 - 25 ימים ובחודש 9/06 - 10 ימים, ובסך הכול 49 ימים. (נספח ג' לתצהיר). בתלוש השכר שהנפיקה התובעת לחודש 8/06 מצוין, כי עבד 25 יום. משלא נסתרה גרסת התובעת כי רישומיה בכרטיסי העובדים נעשו על פי דיווחים שנתן הנתבע ומשלא הוגש על ידי הנתבע כל מסמך הסותר רישומים אלה והתומך בגרסתו, מתקבלת גרסת התובעת המעוגנת ברישום ימי העבודה בתיקו האישי של הנתבע, דהיינו שהנתבע עבד 49 ימים במהלך תקופת עבודתו בשירות התובעת. 16. הצדדים טענו כי על פי הסיכום ביניהם, יש לחשב את שכרו של הנתבע על פי ימי העבודה בפועל במכפלת הערך היומי 7,000/24. משנקבע, כי הנתבע עבד 49 ימים, זכאי היה לשכר יסוד בסך של 14,291 ₪ (לא כולל עבודה בשעות נוספות). ב. עבודה בשעות נוספות 17. הנתבע טען, כי הוא זכאי לקבל מהתובעת סך של 7,034.9 ₪ כשכר בגין שעות נוספות ופירט את השכר והגמול המגיעים לו לטענתו בגין כל חודש בחודשו (סעיף 17 לכתב התביעה שכנגד). עוד טען הנתבע, כי מהכרטיס האישי שהנפיקה התובעת עבור הנתבע עולה כי השכר נטו המגיע לו הינו 16,011 ₪ ולא כפי שהתובעת טוענת. התובעת טענה, כי על פי ההסכם בין הצדדים, שכרו של הנתבע הוא שכר גלובאלי בעבור 10 שעות ליום (משעה 7.00 ועד 17.00) (סעיף 4 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד). מר שם טוב טען כי הנתבע כלל לא עבד שעות נוספות וזאת על פי דיווחיו הוא עצמו (סעיף 38 - 39 לתצהירו). 18. על פי הפסיקה, על הטוען לעבודה בשעות נוספות - להוכיחן בדייקנות. וכך נפסק - "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות... התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" (דב"ע לב/32-3 מרלן פורימוביץ - ישראל בר-אדון, פד"ע ד 39). הנתבע לא עמד בנטל הדרוש ולא פירט את השעות הנוספות בהן עבד, מדי יום ביומו אלא באופן חלקי. 19. בחקירתו הנגדית, עת נשאל על עבודתו בחודש יולי 2006 ציין, כי הוא זוכר בערך כמה ימים עבד וכי עבד 161 שעות (עמ' 25 לפרוטוקול). הנתבע גם לא הגיש את דוח השעות שרשם עבורו ועבור העובדים, אשר על בסיסו שלמה לו התובעת את השכר (עמ' 24 לפרוטוקול) ואף בכרטיס האישי שלו צוינה מסגרת העסקה של 8 שעות ליום בכל תקופת העסקתו. אלא שבתלוש שכרו של התובע לחודש אוגוסט 2006, ציינה החברה כי התובע עבד באותו החודש 260 שעות והיא גם ציינה כי הוא זכאי לשכר עבור שעות אלה (כמפורט בתלוש). זאת ועוד, בריכוז תלושי השכר (נספח ג' לתצהיר מר שם טוב) צויין כי בחודש ספטמבר 2006, עבד התובע 95 שעות ב - 10 ימים. מכאן, כי התובע עבד בחודש זה 9.5 שעות ליום. רישום זה תואם את טענת מר שם טוב בתצהירו לפיה סוכם כי הנתבע יעבוד 10 שעות ליום (מהם יש לנכות חצי שעה הפסקה) אלא שאין לקבל את הטענה כי מדובר בשכר גלובאלי כולל וזאת בהיותה נוגדת את הוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958. 20. משלא נמצא כל תמוכין לטענת הנתבע כי עבד שעות נוספות בחודש 7/06, אין מקום לקבל תביעתו בגין חודש זה. מאידך לאור הנתונים שהוצגו בפני, הנני קובעת כי הנתבע עבד בחודש 8/06 - 74 שעות נוספות ובחודש 9/06 - 15 שעות נוספות. מתוכם הוא זכאי לתשלום בשיעור 125% בעבור 65 שעות (50 שעות לחודש 8/06 + 15 שעות לחודש 9/06) ולתשלום בשיעור 150% בעבור 24 שעות (לחודש 8/06). 21. משסיכמו הצדדים שהשכר החודשי יעמוד על סך של 7,000 ₪ נטו לחודש, עומד השכר השעתי על סך של 37.63 ₪ (7,000/186). לפיכך, חייבת התובעת בגין שעות נוספות בתשלום כדלקמן - 65 שעות * 37.63 ₪ * 125% = 3,057.43 ₪. 24 שעות * 37.63 ₪ * 150% = 1,354.68 ₪. סך הכל - 4,412.11 ₪. 22. משקבעתי כי הנתבע זכאי בגין שעות עבודתו הרגילות לשכר יסוד בסך של 14,291 ₪ ובגין עבודתו בשעות נוספות לסך של 4,412.11 ₪, זכאי הוא לשכר עבודה בשיעור כולל של 18,703.11 ₪. מאין חולק כי החברה שילמה לנתבע סך כולל של 18,619 ₪ על חשבון שכר העבודה הרי שהנתבע זכאי להפרשי שכר בסך של 84 ₪ נטו. משכך, אין מקום להורות על החזר תשלומים ששולמו לתובע כמקדמות על חשבון שכרו. הכספים שנתקבלו מ"זכריה" 23. הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות דרישת התשלום מחברת "זכריה" עבור עבודתו של הנתבע ויתר העובדים על סך של 24,605 ₪ בתוספת מע"מ. כן חלוקים הצדדים בנוגע לנסיבות תשלום הכספים מחברת "זכריה" לנתבע. 24.לגרסת מר שם טוב, בסוף חודש יולי 2006, הגישה התובעת לחברת "זכריה" חשבונית לתשלום עבור העבודה שבוצעה על ידי הנתבע ויתר העובדים וזאת בסך של 24,605 ₪ בתוספת מע"מ (חשבונית מס' 41). לטענתו, החשבונית הוגשה לאחר שערך את החשבון עם הנתבע וזה העריך את סכום העבודה. לגרסת מר שם טוב, החשבונית נמסרה לנתבע על מנת שיעבירה לחברת "זכריה". כחודש לאחר שהחברה הוציאה את החשבונית, פנה מר שם טוב לחברת זכריה וביקש כי החשבונית תפרע לאלתר. תגובת חברת "זכריה" היתה, כי הנתבע פנה אליה וביקש כי תשלם לו ישירות, וזאת לאור קשיים כלכליים בהם מצויה החברה. לטענת חברת "זכריה", שילמה לנתבע על פי דרישתו 50% מהנדרש ומהנקוב בחשבונית (סך של 14,362 ₪) וכן מסרה לידיו שיק נוסף על יתרת הסכום. לדבריה, הבהירה התובעת לחברת "זכריה" כי אין בסיס לדברי הנתבע באשר למצבה הכלכלי וביום 30.10.06 העבירה חברת "זכריה" באמצעות הנתבע לתובעת את היתרה על סך של 14,036 ₪ כנגד חשבונית חדשה שהמציאה התובעת על שם הנתבע (חשבונית מס' 67). במקביל להוצאת חשבונית מס' 67, בוטלה חשבונית מס' 41. מכל האמור, טוענת החברה, כי הנתבע לקח לעצמו סך של 14,362 ₪ במרמה מהכספים שהגיעו לתובעת מאת חברת "זכריה". 25. לגרסת הנתבע, חברת זכריה דרשה שהוצאת החשבונית תעשה על ידו וביום 30.10.06 הוציא חשבונית מס מטעמו על סך של 24,605 ₪ בתוספת מע"מ (חשבונית מס' 1). עם מסירת החשבונית, חברת זכריה העבירה לנתבע 3 שיקים על הסך הנ"ל שזמן פרעונם 3.11.06. (קבלה מס' 1). לגרסתו, שייר לעצמו שיק על סך של 10,000 ₪ על חשבון תוספת השכר שהגיעה לו מהחברה, העביר לחברה שיק על סך של 14,036 ₪ ואת השיק על סך של 3,813 ₪ שילם לשלטונות מע"מ. לטענתו, החברה היתה אמורה להנפיק לו חשבונית נגדית על סכום חשבונית המס שמסר למזמין בסך של 24,605, אך היא סירבה לעשות כן ולכן הוא נאלץ לשלם מס הכנסה וביטוח לאומי בגין החשבונית בסך כולל של 12,851 ₪. סכום זה נתבע על ידי הנתבע כהחזר במסגרת התביעה שכנגד. (לעניין זה, צירף הנתבע חוות דעת של רואה חשבון נספח ג'). עוד טען הנתבע בתצהירו, כי לא קיבל מהתובעת את חשבונית מס' 67 שהוצאה על שמו מיום 30.10.06 ולא ידע כלל על קיומה. 26. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, עדיפה בעיני גרסת החברה על פני גרסת הנתבע, ואפרט - א. על פני הדברים, גרסתו של הנתבע הינה מופרכת ובלתי מהימנה. אין חולק, כי על פי ההסכם בין החברה לבין הנתבע, הוא שימש אצלה כעובד שכיר והיא שילמה את שכרו ושכר יתר העובדים עבור התקופה שבה עבד אצל חברת "זכריה". החברה אף שכרה בעבורו רכב. בנסיבות אלה, החברה בלבד היתה זכאית לקבלת הכספים שנדרשו מחברת "זכריה" ולנתבע לא היתה כל זכות בהם. הנתבע אינו מכחיש שהתובעת היתה זכאית לקבל את הכסף אלא שלטענתו, לקח את הסך של 10,000 ₪ בטענה כי מדובר בבונוס לו הוא זכאי, וסך של 3,813 ₪ שילם לשלטונות מע"מ. גם אם היה הנתבע זכאי לתוספת, דבר השנוי במחלוקת, הרי לא ברור כיצד נטל לעצמו את החירות ליטול את הסך של 10,000 ₪. עובד אינו יכול לעשות דין לעצמו וליטול את שכרו מתוך כספי המעביד העוברים תחת ידיו. מעשה שכזה, אינו שונה מפעולה פשוטה של גניבה ממעביד. ב.טענת הנתבע כי חברת "זכריה" לא רצתה לשלם לידי החברה אלא רק לידיו, אין בה כל הגיון ואינה עולה בקנה אחד עם הדברים שנמסרו למר שם טוב על ידי חברת "זכריה". איש מהצדדים לא הביא מי מטעמה של חברת "זכריה" להעיד בבית הדין ולכאורה לא הוכחה הסיבה שבגינה בחרה חברת "זכריה" לשלם לנתבע, אלא שעדותו של הנתבע לא עשתה רושם מהימן, שוכנעתי כי הנתבע הוא שפנה לחברת "זכריה" בדרישה כי תשלם הכספים לידיו והוא זה שלא מסר לידיה את חשבונית המס שהנפיקה החברה אף שנדרש לעשות כן. לא מצאתי כל הצדקה למעשיו של הנתבע. ג. יתר על כן, היקף העבודה אצל חברת "זכריה" עמד על כ -24,000 ₪. גם אם לטענת התובע זכאי הוא לתשלום עמלות בשיעור של 3%, הרי שסכום זה עומד על כ -720 ₪ לכל היותר ואין כל הצדקה לנטילת הסך של 10,000 ₪. ד. אשר לטענת הנתבע, כי הוא הנפיק חשבונית מס לחברת "זכריה" היות והתובעת סירבה לעשות כן - אף היא אינה מתיישבת עם חומר הראיות ואין לקבלה. הנתבע לא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שהחשבונית מטעמו הוצאה רק בסוף חודש אוקטובר 2006, שלושה חודשים לאחר סיום העבודה בחברת "זכריה" וזמן זהה לאחר הנפקת החשבונית על ידי התובעת. גם עדותו כי במשך זמן רב ביקש ממר שם טוב להוציא חשבונית לחברת "זכריה" ורק משלא נענה, פעל לעשות כן בעצמו, אינה מתיישבת עם העובדה שהחשבונית מטעם התובעת הוצאה כבר בסוף חודש יולי (עמ' 25 לפרוטוקול). ה. זאת ועוד, הנתבע הודה בכך שקיבל מאת חברת זכריה שיק על סך של 10,000 ₪ עוד טרם מועד הוצאת החשבונית על ידו (30/10/06) (שרק העתק לא מאומת הוצג לבית הדין) דבר שעומד בסתירה לאמור בתצהירו. עדותו של הנתבע בפני בעניין זה היתה לא אמינה ולא עקבית (עמ' 27-28 לפרוטוקול). ו. מנגד, עדותו של מנהל התובעת בעניין זה היתה מהימנה עלי והיא נתמכה בפנקסי חשבוניות המקוריים של התובעת, התומכות בגרסתו. אין חולק כי העבודה בחברת "זכריה" הסתיימה בסוף חודש יולי (עדות הנתבע עמ' 25) ולכן מועד הוצאת החשבונית הראשונה על ידי התובעת (מס' 41) ביום 31.7.06 תואמת את העובדות. כן עולה מפנקס החשבוניות, כי חשבונית מס' 41 בוטלה וכי רק בסוף חודש אוקטובר שבה בפועל קיבלה התובעת מהנתבע חלק מהכסף, הוצאה חשבונית לנתבע על סך של 14,036. (חשבונית מס' 67). מנהל התובעת נחקר ארוכות בעניין החשבוניות ופירט את הפגישה שבה ישב עם הנתבע במשרדו, הם ערכו את החשבון והוא אמר שיש להוציא חשבונית על הסך של 28,000 ₪. לדבריו, הנתבע לקח את החשבונית והיה אמור למוסרה לציון מנהל חברת "זכריה". עוד פירט מר שם טוב את שיחתו עם ציון מחברת "זכריה" כחודש וחצי לאחר הוצאת החשבונית, בה הודיע זה כי שילם לנתבע את מחצית מהסכום וכי הנתבע אישר את הדבר וטען כי לקח זאת כמפרעה. לדבריו, עקב כך, סוכם עם זכריה כי הוא משלם את היתרה לנתבע וזה יעביר לתובעת שיק אישי על הסכום הנותר (ראה בעיקר עמ' 11-13 לפרוטוקול). גרסתו היתה עקבית ומהימנה. ז. התרשמותי הכוללת מכל הראיות שבתיק הינה, כי מנהל התובעת נתן אמון מלא בנתבע, החל בכך שמהיום הראשון לעבודתו (11/7/06) שכר עבורו רכב (נספחים א' לתצהיר מנהל התובעת); סמך על רישומי השעות והימים של הנתבע ויתר העובדים שנערכו על ידי הנתבע ועל סמך זה שילם לנתבע ולעובדים האחרים שכר; חישב את השכר המגיע לחברה מעבודת הנתבע על בסיס דבריו של הנתבע; וכלה בכך ששילם לנתבע מקדמות בסך של כ- 18,620 ₪ בטרם סיים את עבודתו אצל התובעת. בנסיבות אלה, ולאור גרסתו הבעייתית של הנתבע, שוכנעתי במהימנות עדותו של מר שם טוב, כי סמך על הנתבע שיגיש את החשבונית לחברת זכריה ושזו תשלם את הכספים עבורו. לאור כל האמור, הריני קובעת כי הנתבע נטל מחברת "זכריה" שלא כדין כספים המגיעים לתובעת וכי הוא חייב בהשבת הסך של 14,382 ₪ לתובעת. תשלומי המס 27. באשר לתביעת הנתבע להחזר סך המסים ששילם בגין החשבונית שמסר לטענתו לחברת "זכריה" בסך של 12,850 ₪ - דינה להדחות מכל וכל. משהוכח בפני, כי הנתבע הגיש את החשבונית לחברת "זכריה" בניגוד להסכם בינו לבין התובעת, שלא על דעתה ונטל שלא כדין כספים המגיעים לה על סמך חשבונית זו, הרי אין לו להלין אלא על עצמו שעקב הוצאת החשבונית חויב בתשלומי מס וזאת מעבר לעובדה כי לא הוצגה בפני כל ראיה שהנתבע אכן שילם את הכספים לשלטונות המס. דרישת הנתבע להשבת כספים אלה מהתובעת והתנהלותו כלפיה הינה בבחינת זעקת "הקוזאק הנגזל" ויש לדחותה מכל וכל. עוגמת נפש 28. באשר לתביעת התובעת לעוגמת נפש - מקובלת עלי טענת התובעת, כי הנתבע פעל בחוסר תום לב מוחלט כלפיה וניצל לרעה את האמון הרב שנתנה בו. כפי שנקבע לעיל, הנתבע נטל במרמה כספים שהגיעו לתובעת ולא זו בלבד, גם לאחר שהתובעת הבינה כי הנתבע לקח כסף מחברת זכריה, הנתבע המשיך בעזות מצח לטעון כי לקח את הכסף כדין וסירב להשיב לתובעת את הכספים שלקח ממנה, ואף טען כנגדה שהיא חייבת לו כספים. על אף האמור, לא מצאתי כי מתקיימות בענייננו הנסיבות החריגות שבהן יש לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. להתנהלות פסולה זו של הנתבע - יש ליתן ביטוי בפסיקת ההוצאות. תוספת העמלות 29. בעניין זה מעלים הצדדים גרסאות עובדתיות סותרות. לגישת החברה, קיבלה את הנתבע לעבודה שביקשה לבצע ב"רותם דשנים" וסוכם עמו כי בתקופת עבודתו הראשונה, בה עבד בעבודות זמניות, יקבל סך של 7,000 ₪ נטו, כאשר לאחר שיחל לעבוד בעבודה קבועה בחברת "רותם דשנים" יקבל תוספת של 3% (סעיף 29) לגישת הנתבע, הוא זכאי לתוספת של 3% ממועד תחילת עבודתו. לגרסתו, הצדדים חתמו על הסכם בכתב באשר לתוספת זו וכי החברה לא הציגה את ההסכם, שכן האמור בו פועל לרעתה. 30. בעדותו בפני, חזר מר שם טוב על גרסתו כי הנתבע לא זכאי לכל עמלה. כן הוסיף כי הוסכם בין הצדדים בעל פה, כי רק שלאחר שהנתבע יוכיח את עצמו לאחר תקופת ניסיון ויתקבל לעבודה, רק אז יהיה זכאי לעמלות (עמ' 16 לפרוטוקול). הנתבע העיד מנגד, כי נחתם בין הצדדים הסכם בכתב לפיו יקבל 7,000 ₪ נטו ו-3% (עמ' 22 לפרוטוקול). עוד העיד הנתבע, כי התובעת שמרה העתק מההסכם אצלה ולא העבירה לו העתק (עמ' 23 לפרוטוקול). 31. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ובחנתי את הראיות, מצאתי כי יש לקבל את גרסת החברה, וזאת מהטעמים הבאים - א. ככלל עדותו של מר שם טוב עשתה עלי רושם מהימן. מנהל התובעת העיד כי ביקש להעסיק את הנתבע כשיקבל עבודה בחברת "רותם דשנים" וכי עד שעניין זה יסתדר, בא אליו הנתבע בהצעה כי יעבוד בפרויקטיים זמניים והוא הסכים לכך. שוכנעתי, כי בשלב הראשון, לא היתה לחברה כל כוונה לשלם לנתבע אחוזים מהעבודות שביצע, אלא לאחר שיעבוד אצלה באופן סדיר ולאחר תקופת נסיון. ב. מכל הראיות שהובאו עולה באופן ברור כי החברה נהגה עם הנתבע בתום לב מוחלט ועמדה בהתחייבויותיה כלפי הנתבע בכל שלבי העסקתו. החברה סיפקה לנתבע רכב לשימושו מיום העסקתו הראשון, שילמה לו מקדמות על חשבון שכרו עוד טרם נתקבלו כספים מלקוחות להן סיפקה עבודה ואף ניהלה את כל רישומיה על סמך דיוחיו של הנתבע. החברה לא התכחשה לכך שסיכמה עם הנתבע על שכר נטו בשיעור של 7,000 ₪ אף כי לא הוצג הסכם בכתב והיא גם ציינה מפורשות בכתב התביעה כי סוכם על תוספת של 3%. הסתיגותה של החברה לפיה, הסיכום בין הצדדים לעניין תשלום העמלה נגע לתקופת העסקה מאוחרת יותר, מהימנה עלי. ג. מנגד, התנהלותו ועדותו של הנתבע עשו רושם לא מהימן. הנתבע לא יכול היה ליתן הסבר סביר מדוע לא מסר לידי חברת "זכריה" את חשבונית המס של החברה. כן לא יכול היה הנתבע להסביר מדוע נטל לידיו את הכספים מחברת "זכריה" בטענה כי הכספים נועדו לשמש תשלום לעובדים בשל קשיי החברה, אך בפועל שלשל את הכספים כולם לכיסו ולא שילם לעובדים האחרים דבר. כאמור, התרשמתי כי הנתבע פעל שלא ביושר בנסיבות הגובלות למעשה ב"גניבה ממעביד". התנהלותו זו משליכה אף היא על מהימנותו ולא מצאתי כי יש לקבל את גרסתו גם בעניין זה. אשר על כן, דין תביעת הנתבע (התובע שכנגד) לתשלום עמלות - להדחות. סוף דבר 32. א. תביעת החברה להשבת שכר עבודה ולפיצויים בגין עוגמת נפש - נדחות. ב. תביעת החברה להשבת הכספים שקיבל הנתבע מחברת זכריה בסך של 14,362 ₪ - מתקבלת. ג. תביעת הנתבע (התובע שכנגד) להפרשי שכר מתקבלת באופן שהחברה תשלם לנתבע סך של 84 ₪. ד. תביעות הנתבע לתשלום עמלות ומסים ששילם בגין חשבונית מס - נדחית. אשר על כן, ישלם הנתבע לחברה סך של 14,362 ₪ בניכוי סך של 84 ₪ שהיתה החברה חייבת לו ובסך כולל של 14,278 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.06. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד התובעת בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום. החזרי מסשעות נוספותמיסים