1. לפנינו תביעה להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, במשמרות לילה וביום המנוחה השבועית, וכן להפרש פיצויי פיטורים. הרקע העובדתי וטענות הצדדים 2. הנתבעת היא חברה בתחום הבניה וההנדסה האזרחית. התובע הועסק ע"י הנתבעת כמנהל עבודה מיום 22.5.02 ועד יום 31.12.06, אז פוטר מעבודתו. 3. עם תחילת העסקתו חתם התובע על מסמך תנאי העסקה בנתבעת, הנושא תאריך 5.6.02 (נספח ת1 לתצהירו), ובו נקבעו שכרו ותנאי עבודתו, כשבכלל זה הוסכם כי ישולם לו גמול שעות נוספות גלובלי בסך 2,820 ₪. 4. התובע טען כי הנתבעת חבה לו הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, שעות לילה ועבודה ביום המנוחה השבועית: לטענת התובע, יום עבודתו אצל הנתבעת ארך 12 שעות באופן קבוע, מהשעה 6:00 ועד 18:00. משמרות הלילה, כך לטענת התובע, נמשכו מהשעה 18:00 ועד השעה 6:00. כמו כן, לעתים קרובות נדרש התובע לעבוד גם בימי המנוחה. לטענת התובע, לא שילמה לו הנתבעת את מלוא התגמול המגיע לו בעד עבודה בשעות נוספות. בהתאם לתחשיב שערך התובע, הוא תבע סך 171,144 ₪ בגין שכר עבור שעות עבודה נוספות בימי חול ובימי חג ומנוחה במהלך כל שנות עבודתו. 5. עוד טען התובע, כי כחצי שנה לפני פיטוריו העלתה הנתבעת את שכרו אולם הוא לא קיבל את תוספת השכר בגין שני החודשים האחרונים להעסקתו, ובנוסף - פיצויי פיטוריו שולמו לו לפי שכרו טרם ההעלאה. התובע תבע את הפרשי פיצויי הפיטורים, וכן את הפרשי השכר בגין החודשים נובמבר-דצמבר 2006. בנוסף, טען התובע כי מנכ"ל הנתבעת התחייב בשנת 2002 שהתובע יקבל תוספת בסך 100 ₪ נטו לשכרו בעבור כל משמרת לילה בה יעבוד, אולם התובע לא קיבל תוספת זו בפועל. התובע תבע סך 33,100 ₪ בגין הפרשי שכר עבור שעות עבודה ליליות, עבור השנים 2003-2005. עוד תבע התובע סך 9,708 ₪ בגין אי-תשלום פדיון מנוחת פיצוי בשנת 2005. 6. הנתבעת טענה כי התובע הועסק על-ידה כמנהל עבודה עצמאי, אשר מטבע תפקידו לא ניתן היה לפקח אחר שעות עבודתו. על כן, הוסכם עם התובע בעת קבלתו לעבודה כי הוא יקבל תשלום גלובלי בגין שעות נוספות בסך 2,820 ₪, המהווים תוספת של 34% לשכרו הרגיל, שהיה אף הוא גבוה מן המקובל. בנוסף, בסוף שנת 2002, כשהתעורר הצורך לבצע עבודה רצופה לרבות בשבתות, הסכים התובע לעבוד בשבתות והוסכם עימו כי יקבל תוספת לשכרו בגין עבודתו זו ובגין עבודה בשעות הלילה, וזאת בנוסף לתשלום שקיבל בגין עבודה בשעות נוספות רגילות. לטענת הנתבעת, תוספות השכר שקיבל התובע בגין עבודתו בשעות נוספות, בשעות לילה וביום המנוחה השבועית עולות על התשלומים הקבועים בחוק, מה גם שהתובע הסכים לתשלום שכרו באופן זה. על כן, טענה הנתבעת כי אין בסיס לתביעתו של התובע, ובמקרה שתביעתו תתקבל בכל זאת, ביקשה הנתבעת לקזז מכל סכום שייפסק לטובתו את הסכומים שקיבל התובע ביתר בגין משמרות לילה ומשמרות שבת. הנתבעת הדגישה כי התובע היה מודע היטב לכך שקיבל את מלוא זכויותיו ממנה, ולראיה, הוא עצמו נמנע מלפנות אליה בעניין תוספות כלשהן לשכרו במהלך כל תקופת עבודתו. 7. הנתבעת הוסיפה וטענה כי כשסיים התובע לעבוד בפרוייקט אחד, הוצע לו לעבוד בחברה אחרת השייכת לנתבעת, בפרוייקט אחר, והוא הסכים לכך. בסמוך לאחר מכן הוחלט לשלם לתובע תוספת שכר בסך 2,000 ₪ נטו לחודש, אולם הובהר לו במכתב מיום 16.7.06 (נספח א' לכתב ההגנה) כי תוספת זו מוגבלת בזמן וכי היא אינה מהווה חלק משכרו הרגיל. בחודש דצמבר 2006, עם סיום הפרוייקט, הודע לתובע על סיום עבודתו בנתבעת, ובמסגרת משכורתו האחרונה שולמו לו מלוא הזכויות המגיעות לו בגין תקופת עבודתו. דיון והכרעה 8. מטעם התביעה העידו לפנינו התובע וכן אסף סביון שעבד בנתבעת בשנים 2002-2007. מטעם הנתבעת העיד שאול יניב, מנהלה של חברת אשקריט מוצרי בטון בע"מ השייכת לנתבעת, וכן נחום בוטנרו, מנהל משאבי אנוש, כח אדם ושכר עבודה של כל החברות בנתבעת. 9. לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את הראיות שהציגו הצדדים, החלטנו לדחות את התביעה. התביעה להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות 10. אין חולק כי לתובע שולמה תוספת שכר גלובלית בסך 2,820 ₪ מדי חודש בעבור עבודה בשעות נוספות, וכי התובע הסכים לתשלום התוספת הגלובלית עם תחילת עבודתו בנתבעת, כשחתם על מסמך תנאי ההעסקה. עם זאת, בתביעתו טען התובע כי הסך הגלובלי ששולם לו נפל מהסך שהנתבעת צריכה היתה לשלם לו, שכן לטענתו עבד בנתבעת מדי יום במשמרות קבועות בנות 12 שעות, ועל כן חבה לו הנתבעת הפרשי שכר בין השכר ששילמה לו בפועל ובין השכר שצריכה היתה לשלם לו. 11. באשר לתביעה לגמול שעות נוספות, ההלכה הרווחת בעבר היתה כי התובע גמול זה חייב להוכיח הן את העובדה כי עבד בשעות נוספות והן את מספר השעות בהן עבד. עם זאת, לאור הקושי בהוכחת מספרן המדויק של שעות העבודה, הוגמשו הכללים בדבר נטל הראיה בהוכחת מספר השעות הנוספות בהן עבד העובד בפסק הדין ב-ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים ואח', מיום 12.11.08. בפרשת ימית ציינה השופטת גליקסמן כי: "מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראיה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות, בנסיבות שונות: מקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות; מקרים בהם קיימת תופעה של העבדה בשעות נוספות ללא תשלום גמול שעות נוספות כמתחייב מהדין; מקרים בהם הדרישה להוכחה מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה". 12. באותו פסק דין, פירט הנשיא דאז אדלר את גישתו, לפיה יש ליתן לעובד התובע את האפשרות להוכיח מתכונת קבועה של שעות עבודה, ומששוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת קבועה, מועבר אל המעסיק נטל ההוכחה, ועליו להוכיח את מספר שעות העבודה של התובע ואת היעדרויותיו (ר' גם ע"ע 188/06 סמי בוג'ו נ' קל בניין בע"מ, מיום 28.11.10, ע"ע 402/07 ניצנים - חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ נ' יאיר חודאדי, מיום 19.1.10, ע"ע 469/08 דניאל אלמליח ו-29 אח' נ' הורן את לייבוביץ' בע"מ, מיום 3.5.11). 13. יצוין כי כיום עומדות בתוקפן הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, המגמישות אף הן את נטל הראיה המוטל על עובד התובע גמול שעות נוספות ממעסיקו, בקובען כי אי-הצגת רישומי נוכחות ע"י המעסיק על אף חובתו לנהל פנקס שעות עבודה, עשויה להעביר את נטל ההוכחה בתביעה אל המעסיק. הוראות התיקון לחוק אינן חלות על המקרה שלפנינו, שכן יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו טרם נכנס התיקון לתוקף. 14. התובע בענייננו לא ניהל רישום עצמאי של שעות עבודתו בנתבעת, ולא הציג כל רישום אחר לגבי מספר השעות המדויק בהן עבד בכל יום, למעט מסמכי "דיווח על שעות עבודה" שנוהלו בנתבעת רק לגבי משמרות שבת, חג ולילה. תביעתו של התובע להפרשי שכר עבודה התבססה על טענתו לפיה עבד בנתבעת במשך 12 שעות בכל יום, ובהתבסס על נתון זה ערך התובע את תחשיבו לגבי שכר העבודה לו היה זכאי, לעומת שכר העבודה אותו קיבל בפועל. 15. למעשה, אין חולק כי עבודתו של התובע היתה כזו שחייבה עבודה בשעות נוספות. עדי הנתבעת העידו על כך בעצמם, והדבר עוגן אף בהסכם ההעסקה של התובע בו הוסכם על כך שתשולם לו מדי חודש תוספת שכר גלובלית בגין עבודה בשעות נוספות. עם זאת, לא שוכנענו כי התובע עבד במתכונת עבודה הכוללת עבודה קבועה, מדי יום, במשך 12 שעות, כך שהנתבעת חבה לו כיום הפרשי שכר כפי שתבע. 16. בנסיונו להוכיח כי עבד במתכונת עבודה קבועה מעין זו, נשען התובע על עדותו-הוא בנושא, ועל עדותו של אסף סביון, שעבד אף הוא בנתבעת בשנים 2002-2007, ולטענתו עבד כמו, התובע, 12 שעות מדי יום, כאשר התובע עבד בימים ומר סביון עבד בלילות, או להפך. לא מצאנו את עדותם של התובע ושל מר סביון מספקת, לשם ביסוס הטענה בדבר מתכונת עבודה מעין זו. גרסתו העובדתית של התובע באשר לאופי עבודתו ולשעות העבודה היתה לקונית ומצומצמת, ומעדותו - הן בתצהיר והן בחקירתו הנגדית - ניתן היה להבין כאילו עבד עבור הנתבעת באותה עבודה, מדי יום ביומו, ימים כלילות, ימי חול כשבת, במשך 12 שעות בכל יום, מבלי שנעדר מעבודתו (למעט חופשה אחת שנטל, עליה הצהיר בחקירתו הנגדית). ואולם, מעדותם של עדי הנתבעת עלה כי התובע עבד בסוגי עבודה שאופיים משתנה, כפי שיפורט להלן, ובנוסף עלה ממסמכי "דיווח על שעות עבודה בשבת/לילה/חגים" כי התובע לא עבד בכל פעם 12 שעות עבודה בדיוק. 17. כך, מר יניב העיד בתצהירו כי העבודה המרכזית והעיקרית בה הועסק התובע היתה הקמת רציפים, ועבודה זו בוצעה בימי חול בשעות היום, כשהיקף שעות העבודה היומי היה 10 שעות בממוצע (סעיף 7.1 לתצהיר). מר בוטנרו העיד בחקירתו הנגדית כי הצורך בעבודה בשעות נוספות היה ברור עם תחילת עבודתו של התובע, וכי הדבר אף הובא בחשבון במסגרת המשא ומתן הכספי. מר בוטנרו העיד כי ביצע הערכה, יחד עם התובע, לפיה הוא יצטרך לעבוד 3 שעות נוספות בממוצע ביום, ובהתאם לכך - ביצע הערכה כספית לפיה חושבה התוספת הגלובלית לשכרו של התובע (עמ' 26 לפרוטוקול). לפי עדותו של מר בוטנרו, הערכה זו של שעות נוספות בוצעה באופן ממוצע, והתוספת שולמה לתובע בכל חודש, בכל מקרה: "יש ימים שבהם יידרש יותר ויש ימים פחות. אף אחד לא הוריד כשעבד פחות" (עמ' 27 לפרוטוקול). 18. בנוסף לעבודה בהקמת הרציפים, המשיך מר יניב והעיד כי התובע ויתר העובדים עבדו גם בשובר הגלים. עבודה זו, כך לפי העדות (סעיף 7.2 לתצהיר) בוצעה בהפוגות, לעתים של חודשים ארוכים, בהתאם לתנאי מזג האוויר; וכשבוצעה, בוצעה לפרקי זמן קצרים בהתאם לצורך, ברציפות ובמשמרות. לפי עדותו של מר יניב, בביצוע עבודה זו התחלקו מספר עובדים, וגם אם עבד בה התובע לעיתים במשך 12 שעות בכל משמרת, לא כך היה הדבר בכל אחת מן המשמרות. 19. ואכן, מעדותו של עד התביעה, מר סביון, בחקירתו הנגדית, עלה כי למעשה, כשהעיד בתצהירו שעבד במקביל לתובע - כשאחד מהם עבד 12 שעות ביום והשני 12 שעות בלילה, כך יום-יום באופן קבוע - התכוון לכך שהם עבדו במתכונת זו בשובר הגלים, כאשר רק בסוג עבודה זה התקיימה העבודה במשמרות. מר סביון אישר עוד שהעבודה באופן זה, בשובר הגלים, לא התקיימה באופן מלא בכל השנים 2002-2006, אלא לסירוגין (עמ' 11 לפרוטוקול). 20. מעבר לכך שנתנו אמון בעדותו של מר יניב לגבי אופי עבודתו של התובע, ומעבר לכך שעדותו של מר סביון היוותה תמיכה לעדות זו, התרשמנו גם מהרישום של שעות העבודה של התובע שתועד במסמכי הדיווח על משמרות שבת, חג ולילה. כאמור לעיל, זהו הרישום היחיד של שעות העבודה של התובע ושל עובדים אחרים, שבוצע ע"י הנתבעת. עדי הנתבעת העידו כי לא נערך כל רישום אחר של שעות העבודה של העובדים, אלא נערך רישום של ימי עבודתם בלבד. מכל מקום, מעיון ברישום השעות במשמרות שבת, לילה וחג, עולה כי כשעבד התובע במשמרות אלה הן אכן נמשכו פעמים רבות 12 שעות, אולם בהזדמנויות אחרות הן נמשכו פחות שעות מכך - 5, 6, 8 ו-9 שעות. מכאן, שאפילו לגבי משמרות שבת ולילה שביצע התובע - כאשר לפי עדותו של מר יניב בוצעו משמרות אלו רק בעבודה על שובר הגלים ולפי הצורך - לא עבד התובע במתכונת קבועה של 12 שעות עבודה. 21. התובע אמנם לא תבע שכר בגין 12 שעות עבור הימים בהם תועד כי עבד 5 שעות בלבד (עמ' 10 לפרוטוקול), אולם הראיה לכך שהיו ימים בהם עבד פחות מ-12 שעות למשמרת סותרת את טענתו הנחרצת של התובע כאילו "באופן קבוע יום עבודתי בנתבעת... היה 12 שעות רצופות (סעיף 7.1 לתצהיר התובע). גם מר סביון עמד בחקירתו הנגדית על כך שהוא והתובע עבדו במשמרות בנות 12 שעות מדי יום בימי חול, אך העיד כי "בעבודת שבת לא היתה הגדרה מראש. אם העבודה היתה נגמרת לפני הזמן היה מצב שעבדו פחות" (עמ' 13 לפרוטוקול). זאת בניגוד לעדותו בתצהירו, לפיה גם בשבתות וחגים עבדו הוא והתובע 10 שעות או 12 שעות באופן קבוע. 22. יוער שוב, כי הנתבעת לא ערכה רישום של שעות העבודה של התובע, או של יתר עובדיה, אלא רק רישום של הימים בהם היו נוכחים בעבודה. עם זאת, התובע היה מודע לכך שיידרש לעבוד בשעות נוספות, והוסכם עימו על תגמול גלובלי בגין השעות הנוספות הללו, תגמול ששולם לו מדי חודש. למעט טענת התובע לפיה פנה לממונים עליו בעל-פה, בטענה כי תגמול זה אינו הולם את שעות עבודתו בפועל, לא נקט התובע בצעד מעשי ממשי כלשהו על מנת לדרוש את זכויותיו, וזאת על אף שלפי עדותו עמד על הפער בין שכרו הראוי ובין השכר שקיבל בפועל כבר בשנת עבודתו הראשונה (עמ' 3 לפרוטוקול). 23. כמפורט לעיל, כללי הפסיקה באשר לנטל הראיה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות הוגמשו, ואולם גם לאחר הגמשה זו נותרה בעינה הדרישה הראשונית לפיה יוכיח העובד התובע כי עבד במתכונת עבודה קבועה, הכוללת עבודה בשעות נוספות. במקרה שלפנינו אמנם עבד התובע במתכונת עבודה הכוללת עבודה בשעות נוספות בחלק מימי העבודה, והוא קיבל תגמול בגין עבודה זו; אך לא שוכנענו כי הוא עבד במתכונת העבודה הקבועה לה הוא טוען, קרי עבודה יומיומית במשמרות בנות 12 כל אחת. כאמור, לא מצאנו את עדויות התביעה מספקות לעניין זה, ומנגד העדפנו את עדויותיהם המפורטות יותר של עדי הנתבעת, ואת מסמכי רישום השעות המעידים על כך שהיו הזדמנויות בהן לא עבד התובע 12 שעות, כטענתו. 24. במצב דברים זה, מצאנו כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, לפיה הוא זכאי להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, והתביעה נדחית. התביעה להפרשי שכר בגין משמרות לילה 25. התובע טען כי בשנת 2002 התחייב מר יניב כי ישלם לו תוספת שכר בסך 100 ₪ נטו בגין כל משמרת לילה בה יעבוד. לטענת התובע, הוא עבד 331 משמרות לילה בשנים 2003-2005, ועל כן חבה לו הנתבעת הפרשי שכר בסך 33,100 ₪. 26. החלטנו לדחות תביעה זו. מר בוטנרו העיד בתצהירו כי החל מחודש דצמבר 2002 אכן הוחלט בנתבעת לשלם לעובדים, ובכלל זה לתובע, פיצוי נוסף בגין עבודת לילה, בסך 150 ₪ לכל משמרת לילה, וכי בשלב מאוחר יותר, כחלק ממהלך לצמצום עלויות בנתבעת, הוחלט על הקטנת הפיצוי בגין משמרת לילה ל-100 ₪. לפי עדותו של מר בוטנרו קיבל התובע את התשלומים להם היה זכאי, כאשר בתלוש השכר באו התשלומים לידי ביטוי בתחילה תחת הכותרת "פרמיה משתנה", אשר במסגרתה שולמו לתובע תוספות השכר הן בגין משמרות הלילה והן בגין משמרות השבת; ובהמשך תחת הכותרת "משמרות מפעל שדה", אשר במסגרת שולמו תוספות השכר למשמרות הלילה. 27. מעיון בתלושי שכרו של התובע אכן ניתן להיווכח בכך שהוא קיבל תוספות שכר משתנות תחת הכותרות "פרמיה משתנה" ו"משמרות מפעל שדה". התובע כלל לא התייחס בתביעתו לתוספת השכר המדוברת, ולמעשה השתמע מתביעתו כאילו הנתבעת הפרה התחייבותה כלפיו והוא לא קיבל כלל את תוספת השכר המובטחת בסך 100 ₪, באף אחת מ-331 המשמרות בהן עבד, לטענתו. התובע גם לא הסביר מדוע עבד במשך 331 משמרות לילה בהן לא ראה בתלוש השכר את תוספת השכר המובטחת, אך לא עשה דבר על מנת לקבלה. אמנם, התובע טען, לגבי כל הזכויות שתבע, כי פנה לממונים עליו בעל-פה על מנת לקבלן, אולם הלכה למעשה עבד התובע בנתבעת במשך למעלה משלוש וחצי שנים מבלי שנקט בצעד מעשי כלשהו למנוע את הקיפוח הנטען של זכויותיו. 28. משלמדנו, מתלושי השכר ומעדותו של מר בוטנרו, כי התובע קיבל בפועל את תוספת השכר בגין משמרות הלילה, אנו דוחים תביעתו לקבלת רכיב תביעה זה. התביעה להפרשי שכר והפרשי פיצויי פיטורים בגין העלאת שכר 29. התובע העיד בתצהירו כי בחודש יוני 2006 הוא פנה למר יניב והודיע לו כי הוא מעוניין להתפטר מעבודתו, וזאת משום ששכרו אינו מתגמל דיו ביחס לשעות העבודה הרבות אותן הוא משקיע בעבודתו. לפי גרסת התובע, ביקש ממנו מר יניב להישאר בעבודה תמורת העלאת שכר בסך 2,000 ₪ לחודש והתובע הסכים לכך. עם זאת, בעוד התובע קיבל, לטענתו, את השכר הגבוה יותר החל מחודש יולי 2006 ובמשך 4 חודשים, לא הופיעה העלאת השכר בתלושי שכר. רק בתלוש המשכורת לחודש דצמבר 2006 הופיע הסך הכולל ששולם לו במשך ארבעת החודשים מאז יולי תחת הכותרת "מפרעות עובדים". עוד טען התובע, כי בחודשים נובמבר-דצמבר 2006 הוא לא קיבל את העלאת השכר המדוברת, וכי הנתבעת גם לא הביאה בחשבון את העלאת השכר כשחישבה את פיצויי הפיטורים ששילמה לו לאחר שפוטר. לטענת התובע, הובטח לו ע"י מר יניב כי התוספת שהתווספה לשכרו מהווה העלאת שכר לכל דבר, והוא תבע את הפרשי השכר לחודשים נובמבר ודצמבר, ובנוסף תבע הפרשי פיצויי פיטורים בהתאם לשכרו האחרון הנכון. 30. מנגד, הנתבעת טענה כי לאחר שהסתיים פרוייקט אחד עליו עבד התובע, הוצע לו לעבוד בפרוייקט אחר, והוא קיבל את ההצעה. בעיצומה של העבודה על פרוייקט זה, הודיע התובע למר יניב כי ברצונו להתפטר מעבודתו ומר יניב ביקש אותו להישאר לעבוד בשלבים הקריטיים של הפרוייקט, בתמורה לפיצוי מיוחד. התובע הסכים להמשיך לעבוד בתנאים אלה, והנתבעת החליטה לשלם לו סך 2,000 ₪ לחודש כתוספת מיוחדת לשכרו, לפרק זמן קצוב. לטענת הנתבעת, מהותה של התוספת המיוחדת עוגנה גם במכתב שנמסר לתובע. במכתב זה, הממוען לתובע מאת מר בוטנרו, ונושא את התאריך 16.7.06 (נספח א' לכתב ההגנה) נאמר כך: "במהלך חודש יוני 2006 הודעת למנהלך, מר שאול יניב, וכן לי בפגישה אישית על רצונך לסיים עבודתך בחברתנו, וזאת עקב אי שביעות רצונך מתנאי העסקתך הן המקצועיים והן הכספיים. לאחר דיון שנערך בנושא ופגישה נוספת שלך עם מר שאול יניב סוכם כדלקמן: החל משכ"ע יוני 2006 תקבל תוספת מיוחדת בסך של 2,000 ₪ נטו לחודש בגין עבודתך בפרוייקט הגשרים בו אתה מועסק כיום. תשלום זה יבוצע לכל היותר לתקופה של 3-4 חודשים, קרי: עד לסיום עבודתך בפרוייקט ולאחריו נחליט, בשיתוף עמך, על המשך עבודתך בחברה, אם בכלל. למען הסר ספק הננו לציין כי התוספת הנ"ל אינה חלק משכרך הרגיל, והיא משולמת לך כתוספת חוץ/גיאוגרפית אך ורק לצורך ביצוע עבודה זו בלבד". 31. נתנו אמון בעדויותיהם של מר יניב ומר בוטנרו, בתצהירים ובחקירה הנגדית, לגבי הנסיבות בהן הוחלט לשלם לתובע את תוספת השכר המדוברת, וקיבלנו את טענת הנתבעת לפיה מדובר היה בתוספת שכר זמנית ומיוחדת על רקע רצונו של התובע לעזוב את העבודה, והסכמתו להישאר בה בכל זאת למשך חודשים ספורים נוספים עד שתסתיים העבודה על הפרוייקט. טענות הנתבעת בדבר אופי תוספת השכר שהוצעה לתובע נתמכה במכתב המפורט והברור אותו ערך מר בוטנרו ומסר לידי התובע. התובע הודה בחקירתו הנגדית כי קיבל לידיו מכתב זה בזמן אמת, שבוע ימים לאחר שקיים את פגישה עם מר בוטנרו במהלך יולי 2006 (עמ' 9 לפרוטוקול), וזמן קצר לאחר שהודיע למר יניב כי ברצונו להתפטר (כפי גרסתו בתצהירו). 32. נציין, כי שוכנענו שלאור האמור במכתב היה התובע מודע היטב למהותה של תוספת השכר שקיבל, ולראיה - גם לאחר שקיבל את המכתב, זמן קצר בלבד לאחר שהובטחה לו, לכאורה, העלאת שכר "לכל דבר" כטענותיו דהיום, הוא לא פנה למר בוטנרו על מנת להעמידו על טעותו ולא דרש כי תשולם לו תוספת השכר או כי היא תופיע בתלושי השכר. התובע המתין רק עד לאחר פיטוריו על מנת להגיש תביעתו בנושא (ר' עדותו של התובע בעניין, לפיה לא ראה כל טעם בפניה מעין זו, בעמ' 9 לפרוטוקול). 33. לאור האמור, אם כן, אנו קובעים כי תוספת השכר שהתווספה לשכרו של התובע בחודשים יוני-אוקטובר 2006 היתה תוספת שכר שנועדה להיות זמנית, לפרק זמן בן 4 חודשים, ועל כן לא זכאי התובע לתוספת זו גם בגין החודשים נובמבר ודצמבר 2006. כמו כן, שוכנענו כי תוספת השכר שולמה לתובע כתוספת מיוחדת, בגין עבודתו על הפרוייקט בו עבד, ולא כהעלאת שכר לכל דבר, וכי התובע היה מודע היטב למהותה של תוספת זו. על כן, אין מקום לכלול את תוספת השכר בשכרו הקובע של התובע לפיצויי פיטורים, ותביעתו להפרשי פיצויי פיטורים על רקע זה - נדחית אף היא. התביעה למנוחת פיצוי 34. התובע תבע בכתב תביעתו תשלום בגין "פדיון מנוחת פיצוי", וזאת בהתאם להיתר מיוחד להעבדה במנוחה שבועית שצורף כנספח ב' לכתב התביעה. לפי האמור בהיתר זה, עובדי הנתבעת, עליהם חל ההיתר, זכאים לתוספת תשלום על העבודה במנוחה השבועית, וכן למנוחת פיצוי בשעות העבודה הרגילות, שמספרן כמספר השעות בהן עבד במנוחה השבועית. 35. תביעתו של התובע לעניין רכיב זה לא היתה מפורטת כלל, וכל שתבע הוא "תשלום בסך כולל של 9,708 ₪ בגין פדיון מנוחת פיצוי, כאמור בהיתר המיוחד לעבודה במנוחה שבועית לשנת 2005". בנוסף לכך, כבר נקבע בפסיקה כי מנוחת הפיצוי הינה זכות סוציאלית שאינה ניתנת לפדיון, שכן המרת המנוחה בפועל בתמורה כספית מסכלת את התכלית החקיקתית העומדת בבסיס הענקת הזכות (ע"ע 207/05 מנשה חילו נ' עיריית לוד, מיום 20.3.08, ע"ע 300175/97 דניאל כהן נ' עיריית נהריה, פד"ע לז, 49). לאור אלה, דחינו תביעתו של התובע לפדיון מנוחת הפיצוי. סוף דבר 36. התביעה נדחתה במלואה. 37. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד סך כולל של 10,000 ₪ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. הפרשי שכרשעות נוספות