זוהי תביעתה של התובעת כנגד מעסיקתה לשעבר, הסתדרות העובדים הכללית החדשה- מרחב חיפה (להלן - הנתבעת) לתשלום הפרשי שכר וזכויות נלוות כמו גם הפרשי פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתה בנתבעת, ובסה"כ עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בסך הכולל של 235,132 ₪. תביעתה של התובעת נשענת על שני ראשים כדלקמן: א.הטענה, כי הלכה למעשה הועסקה התובעת במשרה מלאה מפוצלת (בוקר ואחר הצהרים) במשך כל תקופת עבודתה, וזאת בניגוד לאופן בו חושב שכרה בפעל לפי חצי משרה ושעות נוספות. ב.הטענה, כי התובעת היתה זכאית להכללת ויתקה (10 שנים) ממקום עבודתה הקודם בחישוב תוספת ותק החל ממועד תחילת עבודתה, ולא רק מחודש 8/96 כפי שנעשה בפעל. כפעל יוצא מעתירתה לקבוע כי הועסקה במשרה מלאה מפוצלת, במשך כל תקופת עבודתה, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום הזכויות הנלוות לשכר על פי היקף של משרה מלאה ולא חצי משרה כפי שנעשה. אי לכך, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום הפרשי הזכויות הבאות לתקופה שהחל מחודש יולי 94' (החל משבע שנים שלפני הגשת התביעה): א.הפרשי דמי פיצול לפי משרה מלאה בסך של 8,395 ₪. ב.הפרשי שכר לפי משרה מלאה בסך של 34,674 ₪. כמו כן בהקשר זה עותרת התובעת לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים אשר צריך, לשיטת התובעת, להתבסס על היקף של משרה מלאה לרבות תוספת הפיצול בגין משרה מלאה. זאת ועוד, כפועל יוצא מעתירתה לקבוע כי היתה זכאית להכללת ויתקה (10 שנים) ממקום עבודתה הקודם בחישוב תוספת ותק החל ממועד תחילת עבודתה, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בהפרשי תוספת ותק בגין 14.5 שנות עבודה, בסך כולל של 56,202 ₪. כמו כן, ולאור השפעת רכיב הותק על השכר ממנו נגזרות התוספות והזכויות הנלוות לשכר, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בהפרשים הנובעים מתוספת הותק לתקופה שקדמה לשבע שנים שלפני הגשת התביעה, כדלקמן: הפרשי דמי פיצול הנובעים מתוספת הותק הנטענת לתקופה שמחודש 2/82 עד חודש 6/94בסך של 7,170 ₪. חישוב מספר ימי החופש לפי ותק של 10 שנים נוספות מיום תחילת העבודה ובסה"כ 41 ימי חופשה, בסך כולל של 7,738 ₪. חישוב מספר ימי הבראה לפי ותק של 10 שנים נוספות מיום תחילת העבודה ובסה"כ תוספת של 24 ימי הבראה לפי תעריף של 200 ₪ ליום בסך כולל של 4,800 ₪. חישוב פיצויי פיטורים לפי ותק של 24 שנה במקום 14 שנות עבודה בפעל, כאשר חישוב זה לשיטת התובעת צריך להתבסס על משרה מלאה בצירוף תוספת הפיצול המלאה (ראה: טענתה לעיל), ולא חצי משרה כפי שנעשה בפעל, ובסה"כ עותרת היא לחיוב הנתבעת בהפרשי פיצויי פיטורים בסך של 107,910 ₪. לציין, כי בסופו של יום חזרה בה התובעת מן העתירה לחישוב תקופת עבודתה לעניין פיצויי פיטורים על בסיס 24.92 שנים (ראה: הצהרת ב"כ התובעת לפרוטוקול בעמ' 1 ש': 9-7), כך שנותרה לדיון טענת התובעת כי יש לחשב את המשכורת הקובעת לפי משכורת של משרה. כמו כן עותרת התובעת לתשלום הפרשי מענק הסתגלות וחודשי הודעה מוקדמת לפי שבעה חודשים, בסך כולל של 8,243 ₪. לציין, כי עבור רכיב זה לא שילמה התובעת אגרה, אלא שבסופו של יום, זנחה התובעת בסיכומיה את התביעה בגין רכיבים אלו, כך שאיננו רואים צורך להתייחס אליהם במסגרת פסק דיננו להלן. עובדות: להלן העובדות שביסוד תביעה זו : 1.הנתבעת הינה מועצת פועלי חיפה, הידועה כהסתדרות העובדים הכללית החדשה במרחב חיפה. 2.התובעת, תושבת העיר חיפה, הועסקה על ידי הנתבעת החל מ-1/2/82 ועד ליום 31/12/96, כרכזת נעמ"ת בסקטור הערבי. לציין כי בפעל, פעילות התובעת בוצעה במסגרת נעמ"ת, אך שכרה של התובעת שולם, נקבע ואושר על ידי הנתבעת, ואמנם הנתבעת אינה מתכחשת לקיומם של יחסי עובד ומעביד בינה לבין התובעת. 3.התובעת התקבלה לעבודה בהיקף של משרה חלקית (4 שעות ליום), ובמהלך תקופת עבודתה שולם לה שכר על בסיס חצי משרה ובנוסף לכך תשלומים חודשיים בגין שעות נוספות. 4.זאת ועוד, החל מתחילת עבודתה של התובעת בנתבעת, שולמה לה תוספת ותק, אשר נכון למשכורת 7/96 הסתכמה בסך 378.61 ₪ לחודש. בעקבות פנייתה של התובעת במכתב מתאריך 11/7/96 אל הנתבעת, בו ביקשה להוסיף לחישוב הותק המגיע לה את תקופת הותק שלה מעבודתה הקודמת - החלה הנתבעת לשלם לתובעת ממשכורת חדש 8/96, תוספת ותק חודשית בסך של 701.63 ₪. 5.התובעת פרשה מעבודתה בנתבעת ביום 31.12.96, מכח תכנית הפרישה מיום 6.11.94 במסלול של פיצויי פיטורים מוגדלים, ועל פיו קיבלה פיצויי פיטורים בשיעור של 194%, מענק הסתגלות 4 חודשים, והודעה מוקדמת של 3 חודשים (ראה: הסכם הפרישה, נספח ח' לתצהיר מטעם הנתבעת). אין חולק בין הצדדים, כי זכויותיה של התובעת על פי הסכם הפרישה, שולמו לה במלואן. דיון והכרעה 6.מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת וכן תצהירו של מר פרחאן סעיד אשר שימש כמזכיר ההסתדרות במגזר הערבי בתקופה הרלוונטית לתביעה זו. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של הגב' שוש לנצינסקי, המשמשת החל משנת 1991, כמנהלת כח אדם ומשאבי אנוש במועצת פועלי חיפה, ועובר לכך שימשה כעוזרת למנהל כח אדם אצל הנתבעת. כן הוגש תצהירה של הגב' חדווה אלמוג, אשר שימשה בתקופה שבין חדש 7/94 לבין חדש 6/98 כיו"ר נעמ"ת במרחב חיפה. המצהירים כולם נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו. הערה: לציין, כי התובעת הגישה ברשות בית הדין כתב תביעה מתוקן ואף הוגש בהתאם לכך כתב הגנה מתוקן. לשם נוחות הדיון, מובהר כי בכל מקום להלן בפסק דיננו בו יצוין: "כתב התביעה" או "כתב ההגנה", הכוונה היא לכתב התביעה המתוקן וכתב ההגנה המתוקן, אלא אם כן נאמר במפורש אחרת. לאור כל המבואר לעיל, נפנה להלן לדון בתביעותיה של התובעת ותחילה לראש הפרק שעניינו היקף משרתה של התובעת, אצל הנתבעת. היקף המשרה של התובעת 7.במכתב קבלתה של התובעת לעבודה בנתבעת מיום 10.3.82 (ראה: נספח א' לכתב התביעה), נאמר: "הנ"ל תועסק במשרה חלקית של 4 שעות ליום החל מיום 1.2.82" אף במכתב של נעמת מיום 9.2.82 בו נתבקש אישור להעסקת התובעת (ראה: נספח ב' לתצהיר הנתבעת), מצוין כי התובעת תעבוד בהיקף של "חצי משרה". זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר של התובעת אשר צורפו על ידי הצדדים בהסכמה לתקופה שהחל משנת 94', עולה כי לתובעת שולם שכר לפי "50% משרה" וכן שולמו לה מדי חודש שעות נוספות בהיקף של 35 שעות בתעריף של 100%. 8.למרות אמור לעיל, טוענת התובעת בסעיף 5 לתצהירה, כי במשך כל תקופת עבודתה אצל הנתבעת, היא עבדה באופן מפוצל, משמרת בוקר מהשעה 09:00 עד 14:00 ומשמרת אחר הצהרים החל מהשעות 16:00 או 17:00 עד השעה 20:00 או 21:00 לערך. עם זאת, מוסיפה התובעת, בסעיף זה לתצהירה, כי שבוע עבודה מלא אצל הנתבעת הוא 8 שעות עבודה ליום במשך 5 ימים בשבוע, למעט יום אחד בשבוע בו עובדים חצי יום בלבד. לדבריה, בהיותה נוצריה, בחרה היא את יום ראשון ויום שבת כימי מנוחה ועבדה כמקובל ביום ששי וביום נוסף במהלך כל שבוע חצי יום. אי לכך לשיטתה, שבוע עבודה במשרה מלאה אצל הנתבעת, אשר "משמעו 36 שעות עבודה לשבוע". התובעת צירפה לתצהירה דוגמאות כרטיסי נוכחות, אשר מולאו בכתב ידה לשנים 89' עד 96'. לציין כי בהמשך לכך ולשם ייעול הדיון, ניתנה, בהסכמת הצדדים, החלטת בית הדין המורה לב"כ התובעת לצרף לתיק ביה"ד, עם העתק לצד שכנגד, טבלה שתפרט את כל כרטיסי הנוכחות שצורפו לתצהיר התובעת בסדר כרונולוגי, ואשר בה יצוין כל חודש, ומספר השעות שעבדה התובעת באותו חודש כפי שהוא עולה מהכרטיס, תוך שמירת זכותו של ב"כ הנתבעת להעיר לרשימה ככל שהיא לא תואמת את הרישום שמופיע בכרטיסי הנוכחות (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 11 ואילך), ואמנם ב"כ התובעת הגישה את הרשימה כאמור, מבלי שהתקבלו לה הערות מטעם הצד שכנגד. 9.העד מטעם התובעת מר פרחאן סעדי הצהיר בסעיף 9 לתצהירו, כי ידוע לו שהתובעת עבדה חמישה ימים בשבוע "הרבה שעות ביום ובאופן מפוצל". לשיטתו בסעיף זה לתצהירו, התובעת עבדה משמרת בוקר בין השעות 9:00 עד 14:00 ולאחר מכן משמרת אחה"צ החל משעה 16:00 או בסמוך לכך עד שעות מאוחרות בלילה. 10.מנגד לטענת המצהירה לנצינסקי מטעם הנתבעת בתצהירה, התובעת התקבלה לעבודה בהיקף של חצי משרה, בידיעתה המלאה. ביום 8.12.86 פנתה התובעת למזכירת נעמ"ת בבקשה להעלות את היקף משרתה למשרה מלאה (ראה: נספח ג' לתצהירה), אך בקשתה זו לא נענתה, והתובעת המשיכה בעבודתה. עוד מציינת המצהירה מטעם הנתבעת, כי מעבר לפניית התובעת שלא נענתה, מעולם לא היתה פניה אל הנתבעת מטעם נעמ"ת, להגדיל את המשרה של התובעת למשרה מלאה. עם זאת צירפה הנתבעת את אישור הנתבעת מיום 16.4.89 בו אושר לתובעת תשלום בשווי 15 שעות נוספות לחודש, מותנה במספר תנאים ובהם הקפדה על שעות עבודה ונכונות לבצע עבודה גם מעבר לשעות מקובלות (ראה: נספח ז' לתצהירה). עוד צירפה המצהירה מסמך של הנתבעת מיום 19.5.93 בו מצוין, כי התובעת זכאית ל-35 שעות נוספות בחודש בתחולה מיום 1.5.93 (ראה: נספח ה' לתצהירה), ואת פניית נעמת מיום 12.5.93 אל הנתבעת לאשר לתובעת את היקף השעות כאמור (ראה: נספח ו' לתצהירה. 11.עוד בטרם נדרש לעדויות הצדדים, נציין כי על פניו, תצהירו של העד מטעם הנתבעת לפיו התובעת עבדה במשך 5 ימים בשבוע במשרה מפוצלת, אינו עולה בקנה אחד עם תצהיר התובעת עצמה, בו נטען כי עבדה למעשה 3 ימים בהיקף של 8 שעות מפוצלות ושני ימים (אחד מהם יום שישי) בהיקף של חצי יום עבודה, ובסה"כ לשיטתה 36 שעות שבועיות. זאת ועוד, אף אין בידינו לקבל את גרסת התובעת, לפיה היקף משרה מלאה אצל הנתבעת הוא 36 שעות שבועיות. כך, הנספח המיוחד לחוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות החלה על יחסי הצדדים (להלן - חוקת העבודה), אשר כותרתו "מעבר ל-5 ימי עבודה ו-42.5 שעות בשבוע", קובע במפורש כי, החל משנת 1988, שבוע העבודה במוסדות עליהם חלה החוקה הוא 42.5 שעות בכל ימי השנה, למעט מקצועות וסוגי עבודה שנקבע לגביהם אחרת (ראה: סעיף 1 לנספח). זאת ועוד, בהערה 1 לסעיף זה מצוין, כי עובדים במשרה חלקית יעבדו יחסית לשבוע העבודה בן 42.5 שעות. זאת ועוד, בסעיף 7 לנספח זה נקבע, כי ערך יום עבודה יהיה בהתאם למשכורת החודשית ויהיה בכל מקרה החלק ה-22 של המשכורת האמורה, ובסעיף 36 לנספח נקבע כי ערך שעת עבודה יהיה 1/184 של השכר החודשי הקובע. ודוק, אין חולק בין הצדדים, כי עובר לשנת 1988 שבוע העבודה היה בן 45 שעות שבועיות במקום 42.5 שעות שבועיות כפי שתוקן בשנת 1988. 12.התובעת לא הציגה כל ראיה או ראשית ראיה לכך שלמרות הוראות חוקת העבודה, היקף משרה מלאה בנתבעת הוא 36 שעות שבועיות, או כי היא משתייכת למקצוע או סוג עבודה שלגביהם נקבע היקף משרה שונה. יתרה מכך, גם הדרך בה הגיעה התובעת לתחשיב של היקף משרה מלאה, אינה עולה בקנה אחד עם היקפי המשרה והתנאים הקבועים בחוקת העבודה, וכאשר נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, השיבה כי ידוע לה שמשרה מלאה בנתבעת עד שנת 88' היתה 45 שעות שבועיות, אך לא ידעה ליתן הסבר מדוע לשיטתה טענה, כי משרה מלאה בנתבעת היא 36 שעות שבועיות (ראה: עדותה בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 12-5). על פי הפסיקה, נקבע כי למונחים "עבודה מלאה" או "עבודה חלקית" משמעות רק בהקשר מפעלי, של "מפעל" או מקום עבודה, וכי "משרה" היא מושג מפעלי, תקני אשר רלוונטי לאותו מפעל או מקום עבודה [ראה: דב"ע מא/152-3 התזמורת הקאמרית הישראלית - זוסיה רודן, פד"ע יג 198]. אי לכך, ובענייננו היקף משרה מלאה בנתבעת הוא 42.5 שעות שבועיות החל משנת 1988 ו-45 שעות שבועיות עובר לכך. מכאן, שהתובעת לא הוכיחה, אף לשיטתה שלה עצמה, כי הועסקה במשך כל תקופת עבודתה ב"היקף של משרה מלאה". לכל היותר, על פי גרסת התובעת עצמה היא הועסקה בהיקף של 36 שעות שבועיות, שהוא 80 אחוזי משרה משבוע עבודה של 45 שעות, אשר נהג בנתבעת עד שנת 1988 ו- 84 אחוזי משרה מהיקף משרה של 42.5 שעות שבועיות, אשר חל בנתבעת משנת 1988. ודוק, כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית, האם הועסקה במשרה מלאה היא השיבה: "חיכיתי כל השנים, ולא קיבלתי משרה מלאה. לא היה לי מקום אחר לעבוד וחייתי בתקווה" (ראה: עדותה בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 18-17), וכן ראה דבריה בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 12-11 מהם עולה, כי היתה מודעת לכך שהועסקה בהיקף של חצי משרה במשך כל השנים. 13.אלא שבכך לא סגי, שכן אף לגבי טענת התובעת כי עבדה בהיקף משרה של שמונה שעות ביום לפחות, עיון מדגמי בכרטיסי הנוכחות שצירפה התובעת עצמה, מעלה כי התובעת לא עבדה כל יום 8 שעות כטענתה. כך, אכן היו ימים בהם נרשם כי התובעת, עבדה שמונה שעות, ודוק אפילו ימים בודדים בהם עבדה יותר מ-8 שעות, אך בחלק אחר של ימי עבודתה עבדה רק 5 או 6 שעות ליום. ישנם שבועות בהם עבדה פעמיים בשבוע 5 שעות ליום, ישנם שבועות בהן עבדה שלש פעמים בשבוע חמש שעות, ואף שבועות בהן עבדה ארבע פעמים בשבוע 5 שעות. לא למותר לציין כי גם השעות עצמן, אינן קבועות ואינן מבוססות על סדר מסוים שחוזר על עצמו.. למעשה, מתוך עיון ברישום שבכרטיסי הנוכחות שצירפה התובעת, לא ניתן לבסס היקף משרה קבוע במשך תקופת עבודתה של התובעת, ולא ניתן להצביע על מבנה קבוע של משרה. מנגד, עיון במספר השעות החודשי שנרשם בכרטיסי הנוכחות מעלה, כי בחלק לא מבוטל של חודשי עבודתה נרשם כי התובעת עבדה מעל להיקף השעות ששולם לה, דהיינו חצי משרה (אשר לאחר שנת 88' - פירושו 92 שעות) בתוספת 35 שעות ובסה"כ 127 שעות, (ראה לדוגמא: 10/96, 7/95,3/95 או 10/94), הגם שמעולם לא הגיעו שעות העבודה החודשיות להיקף של משרה מלאה. 14.הנה כי כן, ניתן לסכם עד כה, כי מן הנתונים שבפנינו עולה כי על פי הרישום בכרטיסי הנוכחות שבפנינו, התובעת הועסקה בהיקפי שעות משתנים, כאשר לעיתים סך השעות החודשיות הרשומות עלה על השעות ששולמו לתובעת בפעל לפי חצי משרה ו-35 שעות נוספות (אשר במקרה שבפנינו רובן היו למעשה שעות עודפות). (ודוק, נציין כי לא הוצגו בפנינו כל כרטיסי הנוכחות של התובעת בתקופה נשוא התביעה, אלא כרטיסים לשנים 96'-95' ומספר מצומצם של כרטיסים לשנים 94', 92', 91' ושני כרטיסים לשת 89'). משזו התמונה העולה מתוך הראיות עד כה - יש לבחון מה נפקותן המשפטית של הראיות כאמור, לאור הסעדים המבוקשים על ידי התובעת בגין נסיבות אלו. 15.נזכיר, כי בגין ראש פרק זה לתביעתה, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום, הפרשי דמי פיצול לפי משרה מלאה בסך של 8,395 ₪, ולתשלום הפרשי שכר לפי משרה מלאה בסך של 34,674 ₪, ודוק זאת בגין התקופה שהחל מחודש יולי 1994 (שבע שנים לפני הגשת התביעה), ועד לתום עבודתה בחודש דצמבר 1996. אי לכך, נפנה להלן לדון בסעדים המבוקשים על ידי התובעת בשל ראש פרק זה, ותחילה התביעה לתשלום הפרשי שכר עבודה. התביעה לתשלום הפרשי שכר עבודה 16.ברכיב זה לכתב התביעה טוענת התובעת בסיכומיה, כי הוכיחה שעבדה כל יום שמונה שעות בפיצול. אי לכך טוענת התובעת, כי יש לקבוע שעבדה משרה מלאה במשך כל תקופת עבודתה. הואיל ושכרה האחרון של התובעת למשרה מלאה (לפני תוספת פיצול) עמד על 3,610 ₪, והואיל ולתובעת שולם מחצית מסכום זה בתוספת שעות נוספות ובסה"כ 2,492 ₪ לחודש - עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בהפרשי שכר בסך של 1,118 ₪ לכל חודש, החל מחודש יולי 94' ועד לחודש דצמבר 1996. 17.כפי שקבענו לעיל, אין בידינו לקבל את גרסת התובעת, כי עבודה בהיקף של 36 שעות שבועיות מהווה עבודה במשרה מלאה, וכמבואר לעיל, מתוך כרטיסי הנוכחות של התובעת אין יסוד לטענת התובעת כי עבדה 8 שעות מפוצלות כל יום, כמתחייב מהיקף משרה מלאה כהגדרתו בחוקת העבודה. מכאן, שאין בידינו להיעתר לתביעתה של התובעת להשלמת היקף משרתה למשרה מלאה, כפי שנוסחה על ידיה. אלא שמנגד, לא ניתן להתעלם מכך שעל פי הרישומים בכרטיסי הנוכחות של התובעת, היו ימים בהם עבדה התובעת 8 שעות ואף יותר, והיו חודשים בהם עבדה מעל להיקף של 127 שעות, ששולמו לה בפעל. במילים אחרות, עסקינן למעשה בתביעה לתשלום הפרשי שכר בגין שעות נוספות או שעות עודפות במקרה של התובעת, אשר בוצעו על ידיה ולא שולמה לה תמורתן. 18.נקדים ונבהיר לעניין זה, כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, כי מאחר ולא נערך פיקוח על שעות עבודתה של התובעת בפעל, אין ליחס משקל לרישום שערכה התובעת בכרטיסי הנוכחות, וכי אם עבדה התובעת שעות מעבר לשעות שאושרו לה, עשתה כן בניגוד להיתר לעבודה בשעות נוספות שניתן לה, ואינה זכאית להפרש. טענה זו אולי היה לה מקום, אילו המדובר היה בחודש אחד בו חרגה התובעת מהיקף השעות שהותר לה, או אילו הוכח כי הנתבעת התרתה בתובעת שנאסר עליה לעבוד מעבר לשעות הנוספות שהותר לה לעבוד, והתובעת התעלמה מן ההתרעה. בענייננו, לא נטען כי הנתבעת התרתה בתובעת. למעשה מעבר לספקנות שהביעה המצהירה מטעם הנתבעת הגב' אלמוג בנכונות הרישום - לא נעשה על ידי הנתבעת דבר על מנת לוודא את מספר השעות שעבדה התובעת בפעל, ואת התאמת הרישום שערכה לשעות שעבדה בפעל. הלכה למעשה, הנתבעת חייבה את התובעת לנהל את רישום השעות ולהגישו מדי חודש, כאשר למרות שניתן לראות כי בחלק מן החודשים, רשמה התובעת כי עבדה מעבר לשעות ששולם לה בגינן, לא עשתה הנתבעת דבר בעניין זה. בעניין זה נפסק, כי אין צורך בהסכמה או דרישה מפורשת מצד מעביד לביצוע העבודה בשעות נוספות, ודי בכך שהמעביד היה מודע לביצועה של העבודה, לא מחה על כך, והיא שרתה את ענייניו העסקיים, על מנת שיחויב בתשלום השעות הנוספות שעבד העובד [ראה: תב"ע נו/57-2 זהבה צסיס - א. פינקלשטיין ושות' בע"מ עבודה אזורי, כרך ז' 285; עב' 305200/97 (ת"א) אברהם פרומשצ'ק - הדר הדרכה ושרותים רפואיים בע"מ, עבודה אזורי כרך י"ב 830]. ונראה כי הדברים יפים אף לענייננו, עת הנתבעת היתה מודעת למספר השעות שרשמה התובעת, לא עשתה דבר כדי לאמת את נכונותן ואף לא התרתה בתובעת, כי היא חורגת ממספר השעות שהותר לה. 19.מנגד, אין בידינו לקבל את טענת התובעת בסיכומיה, כי בהעדר ראיות לסתור מטעם הנתבעת באשר למספר השעות המדויק שעבדה בפעל - יש לקבל את גרסתה שלה כי עבדה 8 שעות לפחות כל יום, ולחייב את הנתבעת בתשלום הפרשים על פי תחשיב זה. כפי שציינו לעיל, המדובר למעשה בענייננו בתביעה לתשלום הפרשי שעות נוספות או שעות עודפות. על תביעה לגמול שעות נוספות נפסק כי: "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" [ראה: דב"ע לב/32-3 מרלן פרומוביץ - ישראל בר אדון, פד"ע ד' 42-43; ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(23), 32; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(79), 28]. משמע, הלכה היא שעל התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך [ראה: דב"ע לב/32-3 לעיל; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנהויסר, פד"ע ו 307; ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה - מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38]. דהיינו: "מי שתובע תשלום גמול שעות נוספות - עליו להוכיח כל שעה ושעה שעבד, ואם לא יצליח בכך - כמובן שתביעתו תידחה"(ההדגשה הוספה - א.ר.ק.) [ראה: דב"ע 237/97-3 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל, רשות השידור, פד"ע לו 577]. 20.בכל הנוגע להיקף עבודתה העידה התובעת: "לשאלתך כמה פעמים בחודש עבדתי מעל 8 שעות ביום אני משיבה - שהרבה ימים, לא יודעת בדיוק כמה" (ראה: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 28-27). ובאשר לטענתה, כי עבדה קבוע 4 פעמים בשבוע מפוצל במשך שמונה שעות, ופעם אחת לא מפוצל, הרי כאשר הוצגו בפניה כרטיסי הנוכחות לחודש ינואר 1989 וחודש יוני 89' (מוצגים נ/1 ו-נ/2), מהם עולה כי הועסקה ברוב ימי החודש, אם לא כולם 4 שעות ליום, לא ידעה ליתן הסבר לכך, השיבה: "לשאלתך, כשרשום שעה או חצי שעה, זה לא ברמת הדקות, אבל מה שאני אומרת שמה שכתוב בדו"ח זה פחות ממה שאני עבדתי"(ראה: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 1 עד עמ' 6 ש': 1). העד מטעם התובעת אף הוא לא יכל להעיד על כל שעה ושעה שעבדה התובעת, ומתוך חקירתו בפנינו, התברר כי הגם שעבודת התובעת בוצעה בחלקה הארי מחוץ למשרד, הרי שעיקר עבודתו של העד בוצעה בתוך המשרד הגם שהיו מקרים בהם חודש שלם נעדר מן המשרד (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 21-18), כי לא היה קשר בין עבודתו ועבודת התובעת (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 2), כי לא היתה לו סיבה לפקח על שעות עבודתה של התובעת והוא לא עשה כן (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 3), וכי הוא יודע על השעות שעבדה התובעת לטענתה מדברים שאמרה לו התובעת (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 4). בכל האמור לעיל, אין די כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל על התובעת להראות כי עבדה באופן קבוע 8 שעות מפוצל במשך 4 פעמים כל שבוע במשך כל תקופת עבודתה, מה גם שכרטיסי הנוכחות שצירפה התובעת ואילו שצירפה הנתבעת, אינם תומכים במסקנה זו. לציין, כי חרף טענתה של התובעת כי עבדה מעבר לרשום בכרטיסי הנוכחות, לא נטען מקל וחומר שלא הוכח, כי התובעת ניהלה רישום נוסף כלשהו מעבר למצוין בדוחות הנוכחות בדבר שעות עבודתה. מנגד, וכפי שקבענו לעיל, אין בידינו לקבל את גרסת הנתבעת, כי אין ליתן אמון בנסיבות המקרה שבפנינו ברישום המופיע בכרטיסי הנוכחות של התובעת. משכך, התוצאה היא שהראיה הממשית היחידה שבידינו, על מנת ללמוד על היקף עבודתה של התובעת, הינם כרטיסי הנוכחות של התובעת, אשר הוצגו בפנינו. 21.הואיל ובענייננו עסקינן ב- 35 שעות נוספות חודשיות ששולמו לתובעת, הרי שאין בידינו לקבוע באיזה שבוע חרגה התובעת מהיקף המשרה השבועית, ברם מעיון בכרטיסי הנוכחות שצירפה התובעת לתקופה נשוא תביעתה (מחודש יולי 94' ועד חודש דצמבר 96'), עולה כי בהחלט היו חודשים בהן הועסקה התובעת בהיקף חודשי שעולה על היקף השעות החודשי של 127 השעות החודשיות ששולמו לה בתקופה זו. כך, מעיון בכרטיסי הנוכחות לתקופה שמחודש יולי 94' ועד חודש דצמבר 96', עולה כי בחודשים שלהלן הועסקה התובעת בפעל בהיקף שעות חודשי העולה על 127 השעות ששולמו לה: חודש היקף העסקה 11/96 146.5 10/96 133.5 11/95 152 7/95 145 6/95 154 5/95 140 4/95 133 3/95 163 2/95 138 1/95 147 12/94 133 10/94 142 22.משדחינו כאמור לעיל, את טענת הנתבעת, כי אין עליה חובה לשלם לתובעת את השעות שעבדה מעבר למה שהותר לה, התוצאה היא שהגם שאין בידינו להיעתר לעתירת התובעת בפרק זה לתביעתה, לשלם לה הפרשי שכר בגובה ההפרש שבין השכר שקיבלה לבין משרה מלאה, במלואה - הרי שעל הנתבעת לשלם לתובעת את ההפרשים הנובעים משעות אותן עבדה מעבר להיקף המשרה של 127 שעות חודשיות ששולם לה. בהקשר זה, אין בידינו לקבל את טענתה הכללית של הנתבעת, כי יש לדחות את תביעותיה של התובעת, בשל שיהוי ומניעות. לאור המבואר לעיל בסעיף 15, ובהינתן כי המדובר בזכות בסיסית לתשלום שכר בגין עבודה - איננו מוצאים כל עילה או הצדקה לדחות את התביעה בשל שיהוי או מניעות כנטען על ידי הנתבעת. 23.אי לכך, ולאור המבואר לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת את הפרשי השכר על פי הפירוט שלהלן: חודש היקף העסקה הפרש שעות ערך שעה הפרש בש"ח 11/96 146.5 19.5 שעות 19.61 ₪ 382.39 ₪ 10/96 133.5 6.5 שעות 19.61 ₪ 127.46 ₪ 11/95 152 25 שעות 15.64 ₪ 391 ₪ 7/95 145 18 שעות 15.56 ₪ 281 ₪ 6/95 154 27 שעות 15.56 ₪ 264.52 ₪ 5/95 140 13 שעות 15.56 ₪ 202.28 ₪ 4/95 133 6 שעות 15.56 ₪ 93.36 ₪ 3/95 163 36 שעות 15.41 ₪ 554.76 ₪ 2/95 138 11 שעות 15.65 ₪ 172.15 ₪ 1/95 147 20 שעות 15.26 ₪ 305.20 ₪ 12/94 133 6 שעות 14.57 ₪ 87.42 ₪ 10/94 142 15 שעות 14.57 ₪ 233.12 ₪ אשר על כן, התובעת זכאית להפרשי שכר בגין השעות שהוכח להנחת דעתנו, כי עבדה בחודשים כמפורט לעיל ולא שולמה התמורה בגינם, בסך כולל של 3,094 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן המועד החוקי לתשלום כל משכורת אשר בגינה כאמור זכאית התובעת להפרש אותו קבענו לעיל, ועד לתשלום המלא בפעל. התביעה לתשלום הפרשי תוספת פיצול 24.ברכיב זה לכתב התביעה ועל יסוד תביעתה להשלמת שכר עבודה למשרה מלאה בגין התקופה שהחל מחודש 7/94 ועד 12/96, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום תוספת פיצול, בשיעור 15% מגובה ההשלמה לשכר משרה מלאה כנתבע על ידה ובסה"כ לסכום הכולל של 8,395 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מן המועד לתשלום משכורת חודש יולי 94' ובהתאמה בגין כל חודש עד למועד תשלום משכורת חודש דצמבר, ועד לתשלום המלא בפעל. משקבענו כאמור, כי התובעת אינה זכאית להפרשי שכר בגין משרה מלאה, ברי כי אינה זכאית להפרשי תוספת פיצול לפי שכר משרה מלאה. שאלה נפרדת היא, האם התובעת זכאית להפרשי תוספת פיצול בגין ההפרשים לשכר אותם פסקנו לעיל. 25.הצדדים לא דקו פורתא בשאלה, על יסוד אלו רכיבים מחושבת תוספת הפיצול, ואף העדה מטעם הנתבעת לא ידעה להשיב בודאות בחקירתה הנגדית בפנינו, על אלו רכיבים משולמת תוספת הפיצול, אך גרסה כי כנראה שהתוספת חלה על השכר המשולב והוותק ולא על השעות הנוספות שאושרו לתובעת (ראה עדותה: בעמ' 19 לפרוטוקול ש': 11-10). ודוק, עיון בתלושי השכר של התובעת, אשר צורפו בהסכמה, מעלה כי אכן תוספת הפיצול חושבה על בסיס השכר המשולב והוותק בלבד, ולא על רכיב 35 השעות הנוספות. 26.משכך הם פני הדברים, ומשקבענו כי לא הוכח בפנינו שהתובעת עבדה בהיקף של משרה מלאה, ברי כי אין היא זכאית להפרשי תוספת פיצול על השעות הנוספות/עודפות, שקבענו בסעיף 21 לעיל כי מגיע לה תשלום בגינן. שאלה נפרדת היא, האם יש לזכות את התובעת בהפרשי תוספת פיצול בגין אותן 35 שעות נוספות/עודפות ששולמו לה, בתקופה נשוא תביעתה ברכיב זה לכתב התביעה, מדי חודש באופן קבוע. כפי שנראה להלן, רכיב זה נלקח בחשבון במסגרת משכורתה הקובעת של התובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, ודוק המדובר למעשה בתוספת של 20% משרה, כהגדרתה בחוקת העבודה. 27.בסופו של יום, ולאחר שמיעת הצדדים, ראיותיהם וסיכומיהם, לא נחה דעתנו, ואף לא קיבלנו הסבר מניח את הדעת מצד הנתבעת לשאלה מדוע הושארה משרתה של התובעת על שיעור של חצי משרה בתוספת 35 שעות נוספות/עודפות לכל חודש, אם ברור היה כי לפחות בשלש השנים האחרונות לעבודתה, הועסקה התובעת בהיקף קבוע זה של משרה. בנסיבות אלו, כאשר ברור שמשרתה של התובעת עמדה הלכה למעשה על שיעור קבוע של 127 שעות חודשיות, כאשר לא ניתן כל הסבר מצד הנתבעת לקביעה זו, וכאשר הנתבעת עצמה ערכה את חישוב המשכורת הקובעת לצורך פיצויי פיטורים על בסיס היקף משרה זה - נראה לנו כי מן הדין הוא לחשב אף את תוספת הפיצול המגיעה לתובעת על יסוד היקף משרה זה. 28.אי לכך, והגם שאין בידינו להיעתר לעתירת התובעת ברכיב זה לכתב התביעה במלואה, הרי שלמזער בכל הנוגע לאופן חישוב תוספת הפיצול בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו, אנו סבורים כי על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי תוספת פיצול מבוססים על היקף משרה של 127 שעות לחודש (חצי משרה בתוספת 35 שעות) ולא 92 שעות לחודש (חצי משרה), כפי שנעשה בפעל. מטעמים של נוחות החישוב, אנו מורים כי לצורך חישוב ההפרשים ברכיב זה, יש לקחת בחשבון את משכורתה האחרונה של התובעת, תוך חיוב הנתבעת בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על הסכום הכולל, החל מתאריך שהוא מחצית התקופה שבין מועד תשלום משכורת חודש יולי 94 ומועד תשלום משכורת חודש דצמבר 96'. מכאן, שעל הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי תוספת פיצול עבור התקופה שמחודש יולי 94' ועד חודש דצמבר 96' בסך של 3,090 ₪ על פי החישוב כדלקמן: 3,610 ₪ משכורת למשרה מלאה X 127 שעות X 15% = 373 ₪. 184 שעות למשרה מלאה תוספת פיצול ששולמה בפעל לפי משכורת אחרונה = 270 ₪. ההפרש לחודש = 103 ₪. 103 ₪ X 30 חודש (ממשכורת חודש יולי 94' ועד משכורת חודש דצמבר 96') = 3,090 ₪. הסכום כאמור לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.11.95 ועד לתשלום המלא בפעל. הפרשי פיצויי פיטורים 29.כאמור, במסגרת תביעתה להפרשי פיצויי פיטורים, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בהפרש פיצויי פיטורים מבוסס על משכורת יסוד למשרה מלאה למשך כל תקופת עבודתה. כעולה מנספח ת/12 לתצהיר התובעת - ערכה הנתבעת את תחשיב פיצויי הפיטורים לתובעת על יסוד הרכיבים הבאים: משכורת יסוד (שכר משולב כולל ותק מעודכן) עבור חצי משרה בתוספת 35 השעות הנוספות/עודפות, ובסה"כ: 2,492.22 ₪. תוספת פיצול בשיעור 15% בסך של 270.81 ₪. החלק של 1/12 דמי הבראה בסך של 157.50 ₪. החלק של 1/12 דמי ביגוד בסך של 53.96 ₪. סה"כ משכורת קובעת לפיצויי פיטורים: 2,974.49 ₪. על יסוד רכיבים אלו, והפיצויים המוגדלים בשיעור 194% שילמה הנתבעת לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 86,096.16 ₪ על פי החישוב שלהלן: 2,974.49 ₪ משכורת קובעת X 14.92 שנות עבודה X 194% = 86,096.16 ₪. 30.בהתאמה לכך, עותרת התובעת לחשב את המשכורת הקובעת המגיעה לה, לפי משרה מלאה לכל תקופת עבודתה, כדלקמן: 3,610 ₪ משכורת יסוד עבור משרה מלאה. תוספת פיצול בשיעור 15% על משכורת היסוד למשרה מלאה בסך של 541.62 ₪. החלק של 1/12 דמי הבראה עבור משרה מלאה בסך של 315 ₪. החלק של 1/12 דמי ביגוד עבור משרה מלאה בסך של 107.92 ₪. סה"כ משכורת קובעת לפיצויי פיטורים: 4,575.3 ₪, במקום משכורת קובעת של 2,974.49 ₪ כפי שחושב בפעל. אי לכך ועל יסוד שעור פיצויי פיטורים בגובה 194% עותרת התובעת במסגרת סיכומיה לחיוב הנתבעת בתשלום הפרש פיצויי פיטורים בגובה של 46,335 ₪. 31.כמבואר לעיל, דחינו את טענת התובעת כי הועסקה בהיקף של משרה מלאה. זאת ועוד, כעולה מחישובי הנתבעת (ראה: נספח ת/12 לתצהיר התובעת) וכפי שאף לא היה חולק בין באי כח הצדדים (ראה הצהרתם: בעמ' 1 לפרוטוקול ש': 10-9), הרי שבשונה מעניין תשלום תוספת הפיצול, לעניין חישוב המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים, הנתבעת לקחה בחשבון המשכורת הקובעת של התובעת, את התשלומים בגין שעות נוספות ששולמו לתובעת בתקופה האחרונה לעבודתה. על כך נוסיף, כי משקבענו לעיל, כי על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי תוספת פיצול בשיעור אותו פסקנו לעיל, ברי כי לצורך חישוב המשכורת הקובעת - יש לקחת בחשבון את תוספת הפיצול על פי המשכורת האחרונה כפי שקבענו לעיל, בסך של 373 ₪. אי לכך השאלות שנותרו להכרעה בכל הנוגע למשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים הן: האם יש להוסיף את השלמת השעות הנוספות/עודפות שפסקנו לעיל בסעיף 20 למשכורת הקובעת, ואם כן באיזה אופן. האם יש לחשב את החלק ה- 1/12 של דמי ההבראה לפי היקף של חצי משרה, או לפי היקף שעות העבודה של התובעת בפעל. האם יש לחשב את החלק ה- 1/12 של דמי הביגוד לפי היקף של חצי משרה, או לפי היקף שעות העבודה של התובעת בפעל. נפנה להלן לדון בשאלות אלו. 32.היקף המשרה לעניין חישוב המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים - בכל הנוגע להיקף המשרה לעניין חישוב גובה פיצויי הפיטורים, הרי שכמבואר לעיל, 35 השעות הנוספות (אשר חלקן הארי הוא למעשה שעות עודפות) נלקחו בחשבון במסגרת המשכורת הקובעת של התובעת. משכך, השאלה היא האם יש לקחת בחשבון גם את השעות הנוספות/עודפות שפסקנו לעיל בסעיף 20, בחישוב פיצויי הפיטורים לתובעת. נראה כי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה, ונבאר. כאמור, הרכיב הקבוע ששולם לתובעת מדי חודש הינו אותן 35 שעות נוספות או עודפות, אשר שולמו לה מדי חודש. הסכום אותו פסקנו לעיל בסעיף 20, מתייחס לשעות שהן מעבר לאותן 35 שעות נוספות/עודפות, אשר כאמור בוצעו באופן אקראי במועדים שונים ובימים שונים. הרכיבים הכלולים בשכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים נקבעו בתקנה 1(א) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, (להלן - התקנות), ועל כך נפסק: "הרכיבים שבאים בחשבון שכר עבודה לענין חישוב פיצויי פיטורים נקבעו בתקנה 1 לתקנות ולא תמצא ביניהם רכיב של שעות עבודה נוספות. לא היה חולק כי התשלום ששולם לשטרן בגין עבודת שעות נוספות היה עבור שעות עבודה שאותו עבד בפועל מעבר לשעות העבודה הרגילות, ומשכך הדבר אין לכלול את השעות הנוספות בענין השעות אותן יש להביא בחישוב פיצויי הפיטורים" [ראה: דב"ע נג/84-3 מגן דוד אדום לישראל - אורי שטרן, עבודה ארצי כרך כז(1),254]. הוא הדין אף בענייננו, עת אין חולק כי מדובר בשעות נוספות/עודפות אותן עבדה התובעת בפעל, ובשל כך פסקנו את שפסקנו בסעיף 20 לעיל. 33.שיעור דמי הבראה לעניין חישוב המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים - ככלל, רכיב דמי הבראה אינו רכיב שנלקח בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים לפי התקנות, אלא שתקנה 2 לתקנות קובעת כי השכר שישמש בסיס לחישוב פיצויי פיטורים יחושב על פי ההוראות שבהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד, ובאין הסכם כזה על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים באותו ענף. הגם שהצדדים בענייננו, לא הפנו להוראה בחוקת העבודה הקובעת את אופן חישוב המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים, הרי שלא היה חולק ביניהם כי החלק ה-1/12 של דמי הבראה נלקח בחשבון לצורך חישוב המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים. משכך, נפנה להלן לבחינת התחשיב עצמו. משחושב החלק ה-1/12 של רכיב ההבראה במשכורת הקובעת של התובעת לפי 157.50 ₪ ברי כי סה"כ דמי הבראה חושבו לפי 1890 ₪ לשנה. במועד הרלוונטי לעריכת התחשיב, דמי הבראה ליום עמדו על סך של 200 ₪, ודוק במועד זה היתה התובעת בשנה ה-15 לעבודתה בנתבעת מכאן שעל פי הוראות חוקת העבודה היתה זכאית ל-13 ימי הבראה. מכאן, שבגין משרה מלאה זכאית היתה התובעת לדמי הבראה בסך של 2,600 ₪, ובגין חצי משרה לסך של 1,300 ₪. אלא שכאמור משכורתה הקובעת של התובעת חושבה לפי 1890 ₪ בגין רכיב דמי ההבראה. סכום זה משקף 72% מהיקף משרה מלאה, דהיינו תואם את היקף המשרה בפעל בשנים האחרונות, דהיינו 127 שעות חודשיות שהן כ-70% משרה. מכאן שאף לעניין חישוב החלק ה-1/12 של דמי ההבראה לעניין המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים, נלקחו בחשבון בהיקף משרתה של התובעת, אותן 35 שעות נוספות/עודפות ששולמו לה באופן קבוע מדי חודש. לציין, כי הן צו ההרחבה בעניין תשלום דמי הבראה והן חוקת העבודה קובעים, כי תשלום דמי ההבראה, יבוצע בהתאם לחלקיות המשרה, ומכאן שאין לקחת בחשבון לעניין תשלום דמי ההבראה, לא כל שכן לעניין חישוב החלק ה-1/12 של דמי ההבראה לצורך המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים, את השעות הנוספות/עודפות שפסקנו לעיל בסעיף 20. משכך, התוצאה היא כי החישוב שערכה הנתבעת לעניין החלק ה-1/12 של דמי ההבראה שילקח בחשבון לצורך המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים - נעשה כדין, ודין תביעתה של התובעת להגדיל את רכיב זה שבמשכורת הקובעת - להדחות. 34.שיעור דמי הביגוד לעניין חישוב המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים - כאמור, במסגרת תחשיב המשכורת הקובעת נלקח בחשבון החלק ה-1/12 של דמי הביגוד השנתיים בסך של53.96 ₪. מן האמור לעיל עולה, כי דמי הביגוד השנתיים היו בסך של 647.52 ₪ לשנה. המדובר בזכות נלווית לשכר, אשר בכל מקום עבודה מחושבת בצורה אחרת, ועל יסוד פרמטרים אחרים. אלא שבענייננו, לא הביאה התובעת כל ראיה או ראשית ראיה להראות על יסוד אלו פרמטרים חושבו דמי הביגוד, האם חושבו על בסיס היקף המשרה, או שמא על יסוד תפקיד העובדת, או רמת התפקיד. בנסיבות אלו, אין בידינו לקבוע כי התובעת הוכיחה שיש לפסוק לה הפרשים בגין רכיב זה למשכורת הקובעת. מכאן, שאף דין תביעתה של התובעת לפסוק לה הפרשים בגין רכיב זה למשכורת הקובעת - להדחות. 35.לסיכום תת פרק זה - לאור כל האמור לעיל, עולה כי אין להיעתר לתביעתה של התובעת לתשלום הפרשי פיצויי פיצויים כמבוקש על ידה, אלא באופן חלקי בלבד, דהיינו: ככל שהדברים נוגעים להשלמת פיצויי פיטורים בגין החלק המוגדל של תוספת הפיצול בשיעור של 373 ₪ במקום 270 ש"ח ששולמו בפעל. אי לכך, אנו מורים כי על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 2,981 ₪ על פי הפירוט שלהלן: 103 ₪ X 14.92 שנים X 194% = 2,981 ₪, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.97 ועד התשלום המלא בפעל. עד כאן דיוננו בראש הפרק הנוגע לתביעותיה של התובע בהתייחס להיקף המשרה בו הועסקה, ומכאן נפנה לראש הפרק השני לגביו נחלקו הצדדים, דהיינו זכאות התובעת לתוספת ותק לתקופה שקדמה לחודש אוגוסט 1996, והנובע מכך. תוספת ותק בגין התקופה שקדמה לחודש אוגוסט 1996 36.כאמור, אין חולק בין הצדדים, כי החל ממשכורת חודש אוגוסט 96' ובהמשך לפנייתה של התובעת מיום 11.7.96 והמסמכים שהמציאה ביום 31.7.96 - עדכנה הנתבעת את תוספת הותק שקיבלה התובעת עד לאותו מועד בסך של 378.61 ₪ לחודש לסך של 701.63 ₪, וזאת בשל הכרה ב-10 שנות גרירת ותק מעבודתה הקודמת של התובעת כמורה (ראה: מוסכמות 3-2 לרשימת המוסכמות פלוגתאות שערכו הצדדים). 37.כפועל יוצא מן האמור לעיל, עותרת התובעת במסגרת סיכומיה לחיוב הנתבעת בהפרשי תוספת ותק (323 ₪ לחודש) בגין 14.5 שנות עבודה, בסך כולל של 56,202 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.96 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, ולאור השפעת רכיב הותק על השכר ממנו נגזרות התוספות והזכויות הנלוות לשכר, עותרת התובעת במסגרת סיכומיה לחיוב הנתבעת בהפרשים הנובעים מתוספת הותק לתקופה שהחל מתחילת עבודתה, כדלקמן: הפרשי דמי פיצול הנובעים מתוספת הותק הנטענת לתקופה שמחודש 2/82 עד חודש 7/94(15% מסך הפרשי תוספת הותק לעיל) בסך כולל של 8,430 ₪ (לציין כי בכתב התביעה, נקבה התובעת בסך של 7,170 ש"ח ₪ בגין רכיב זה). חישוב מספר ימי החופש לפי ותק של 10 שנים נוספות מיום תחילת העבודה ובסה"כ 41 ימי חופשה, בסך כולל של 7,736 ₪. חישוב מספר ימי הבראה לפי ותק של 10 שנים נוספות מיום תחילת העבודה ובסה"כ תוספת של 24 ימי הבראה לפי תעריף של 200 ₪ ליום בסך כולל של 4,800 ₪. כאמור, לגבי העתירה לחישוב תקופת עבודתה לעניין פיצויי פיטורים על בסיס של 24.92 שנים חזרה בה התובעת מן העתירה. בטרם נדרש לגופו של עניין, למחלוקת בעניין תשלום תוספת הותק, נפנה להלן לדון בשני רכיבים אשר נתבעו בראש פרק זה, ואשר לטעמנו דינם להדחות - ללא קשר לתוצאת פסיקתנו באשר לזכאות התובעת לתוספת ותק בגין העבר, אם לאו. התביעה להפרשי דמי חופשה ודמי הבראה 38.לעניין תביעות אלו, טוענת הנתבעת כי דין התביעות להדחות על הסף, שכן בכל הנוגע לתביעה לדמי חופשה, סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית), קובע תקופת התיישנות מיוחדת של 3 שנים לגבי כל זכות הנובעת מן החוק. התובעת סיימה לעבוד בחודש 12/96 ותביעתה שבנדון הוגשה ביום 10.7.01, ומכאן שתביעותיה לדמי חופשה ואף פדיון חופשה התיישנו זה מכבר. בכל הנוגע לתביעה לדמי הבראה, טוענת הנתבעת כי על פי הוראות צו ההרחבה הכללי, אליהן מפנה התובעת, ניתן לתבוע דמי הבראה לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד לתקופה של שנתיים שקדמו למועד ניתוק היחסים. הואיל ותביעות התובעת ברכיב זה מתייחסות הלכה למעשה לתקופה שקדמה לשנתיים אלו, הרי שדין תביעתה אף ברכיב זה לכתב התביעה להדחות על הסף. 39.נראה כי בעניין זה הדין הוא עם הנתבעת. אכן לאור מועד הגשת התביעה ארבע וחצי שנים לאחר תום תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת, ברי כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה לפי החוק (הן דמי חופשה והן פדיון חופשה) התיישנה זה מכבר לאור הוראות סעיף 31 לחוק חופשה שנתית. מכאן שדין תביעותיה של התובעת להפרשי דמי חופשה או אף פדיון חופשה להדחות על הסף בשל התיישנות בכל הנוגע לדמי הבראה, הרי שדמי הבראה הינם זכות נלווית לשכר, ובתור שכזו חל עליה הכלל לפיו לא ניתן לתבוע זכות נלווית לשכר לאחר תום יחסי עבודה בין הצדדים, כל עוד לא נקבע אחרת בהוראה מפורשת [ראה: דב"ע נג 3/223-3 פלסטין פוסט בע"מ - ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז 436; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי כרך לג (79), 22]. בכל הנוגע לתביעה לדמי הבראה, הרי שצו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (להלן - צו ההרחבה) אליו הפנו שני הצדדים, קובע כי: "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו..." אי לכך התוצאה היא שהגם שהמדובר בזכות נלווית לשכר, זכאית התובעת לתבוע בגינה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד אף זאת לפרק זמן של שנתיים בלבד שקדמו לתום עבודתה. מכאן שהתובעת אינה יכולה לתבוע דמי הבראה בגין התקופה שקדמה לשנתיים האחרונות לעבודתה, ובכל הנוגע לשנתיים האחרונות, אף במסגרת הטבלה שצירפה התובעת לסיכומיה - אין היא עותרת להפרש דמי הבראה בגין שתי שנים אלו. מכאן שאף דין תביעה זו להפרשי דמי הבראה להדחות על הסף. 40.אלא שבאמור לעיל לא סגי, שכן סבורים אנו כי אף מבחינה מהותית דין התביעות דלעיל להדחות לגופן, ונבאר. התובעת משתיתה את תביעותיה דלעיל להפרשי דמי חופשה ודמי הבראה, על ההנחה המוטעית כי הכרה בתוספת ותק לעניין שכר, פירושה כי רואים את העובד שלו אושרה תוספת ותק נגרר, כמי שהועסק בנתבעת את מספר שנות הותק שהותר לו לגרור - ולא היא. חוק חופשה שנתית קובע את היקף הזכאות לחופשה שנתית על יסוד עבודה בפעל אצל מעביד אחד או מקום עבודה אחד (ראה: סעיפים 3(א) - (ג) לחוק חופשה שנתית). גם צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, קובע את היקף הזכאות לדמי הבראה על יסוד עבודה בפעל במקום עבודה מסוים. בהתאמה לכך, אף סעיפים 2-1 ו-30 ו-34 לפרק העשירי לחוקת העבודה שעניינו חופשה והבראה, מבססים את הזכאות לחופשה והבראה, על עבודה של העובד במוסד המעסיק. 41.הפרק התשיעי לחוקת העובדה שכותרתו "חישוב תוספות השכר", דן בתוספות לשכר ובכלל זה בתוספת הותק. סעיף 7 לפרק התשיעי לחוקה קובע את הזכות של העובד לתוספת ותק כדלקמן: "כל עובד מגיל 18 המועסק ב1/4- משרה לפחות, זכאי לתוספת ותק בעד שנת עבודה שחלפה, בהתאם לסולם המשכורת המקובל במקצועו ובתפקידו" ואילו סעיף 13 לפרק התשיעי לחוקה קובע את הזכות של העובד להכרה בותק נגרר ממקומות עבודה כדלקמן: "מוסד הסתדרותי המקבל לעבודה עובד שעבד במקום מאורגן, רשאי לשלם לו תוספת ותק לשכרו עבור כל תקופת הותק, או חלק מתקופת הותק, שצבר במקום עבודתו הקודם, למעט במקרים המפורטים בסעיף 15 דלהלן".(ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). סעיף 15 לפרק זה קובע: 5.גרירת ותק, כאמור לעיל, לא תחול על עובדים כדלקמן: א.עובדים שקיבלו פיצויי-פיטורים או השלמה לפיצויי פיטורים ממקום עבודתם הקודם. ב.עובדים המקבלים פנסיה לפני גיל הפרישה ממקום עבודתם הקודם. ג.עובדים שנתקבלו לעבודה במוסד לאחר שחלפו 5 שנים ומעלה מיום הפסקת עבודתם במקום עבודה המזכה ברציפות זכויות הותק". לציין כי סעיף 12 לפרק זה קובע מה התוצאה של הכרה בותק הנגרר, כדלקמן: "אם צבר העובד ותק במקום עבודה המזכה אותו ברציפות, כאמור להלן, הוא יקבל בשנה הראשונה לעבודתו במוסד תוספת ותק בהתאם לותק שצבר עד ה1- בינואר של שנת עבודתו האחרונה בעבודתו הקודמת; ב1- בינואר של השנה הבאה הוא יקבל תוספת ותק עבור תקופת עבודתו בשנה שחלפה. כל זאת, בתנאי שלא נקבע אחרת בהסכמים הקיבוציים". דהיינו, עובד שהוכרה זכותו לגרור ותק ממקום עבודה מאורגן קודם, זכאי לקבל תוספת מוגדלת של ותק לשכר בהתאם לותק הנגרר המוכר, ועל כך אף ניתן ללמוד מתוך מיקומו של הסעיף בפרק התשיעי לחוקה שעניינו "תוספות לשכר". מכאן, ובהעדר הוראה פוזיטיבית אחרת בפרק זה לחוקה או בפרקים אחרים שעניינם בתשלום חופשה והבראה, אין להסיק כי עובד שהוכר לו ותק לצרכי שכר, ייחשב לכל דבר ועניין לרבות לעניין חופשה והבראה, כעובד של המוסד ההסתדרותי בו הוא מועסק בותק כפי שהוכר לו לצרכי שכר. בענייננו, אין חולק כי הוכר לתובעת ותק נגרר לצרכי שכר בגין תקופת עבודתה הקודמת כמורה, ואין המדובר ברציפות עבודה באותו מקום עבודה. 42.מכאן, שאף לגופו של עניין, וללא קשר לתוצאת פסיקתנו באשר לזכאות התובעת לתוספת ותק בגין העבר, אם לאו - דין תביעותיה אלו של התובעת להפרשי חופשה והפרשי הבראה להדחות מכל וכל, וזאת בנוסף לקביעתנו לעיל בדבר דחיית התביעות על הסף. משזו קביעתנו נפנה להלן, לדון בתביעת התובעת בראש פרק זה לגופה, והסעדים המבוקשים מכוחה. זכאות התובעת לתשלומים רטרואקטיביים בגין תוספת ותק לשכר 43.כמבואר לעיל, סעיף 13 לפרק התשיעי לחוקה קובע את הזכות של העובד להכרה בותק נגרר ממקומות עבודה קודמים, כדלקמן: "מוסד הסתדרותי המקבל לעבודה עובד שעבד במקום מאורגן, רשאי לשלם לו תוספת ותק לשכרו עבור כל תקופת הותק, או חלק מתקופת הותק, שצבר במקום עבודתו הקודם, למעט במקרים המפורטים בסעיף 15 דלהלן"(ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). לציין כי בשונה משיקול הדעת המוקנה למעביד בכל הנוגע להכרה בותק מקומות עבודה קודמים שהם בגדר מקומות עבודה מאורגנים, קובע סעיף 14 לפרק זה, חובה להכיר בותק הקודם, אם המדובר במקום עבודה קודם שהוא מוסד הסתדרותי, ודוק חובה להכיר בכל תקופת הותק, וכך קובע סעיף 14 לפרק זה לחוקה: "מוסד הסתדרותי המקבל לעבודה עובד שעבד במוסד הסתדרותי אחר, ישלם לו המוסד תוספת ותק לשכרו עבור כל תקופת הותק ששולמה לו במקום עבודתו הקודם בהסתדרות, למעט במקרים המפורטים בסעיף 15 דלהלן"(ההדגשות הוספו - א.ר.ק.). כמו כן קובע סעיף 19 לפרק זה, בעניין תוספת הותק כי: "עובד המתקבל לעבודה והתובע תוספת ותק בעד תקופת עבודה קודמת, חייב להציג מסמכים מתאימים ומאושרים לביסוס תביעתו, בהתאם לדרישות המוסד". על כך נוסיף, כי סעיפים 6-1 לפרק התשיעי לחוקה שעניינם באסמכתאות הנוגעות לתוספות שכר בכלל, קובעים: "1.עובד המתקבל לעבודה במוסד, חייב לציין בשאלון הקבלה לעבודה את פרטיו האישיים. 2.עובד שימסור הודעה בלתי נכונה בשאלון הקבלה, במטרה להגדיל בכך את משכורתו, תוגש נגדו תובענה לרשות השיפוט הארצית. 3.אם יימצא העובד חייב בבירור התובענה, הוא יהיה צפוי לעונש, שרשות השיפוט מוסמכת להטיל עליו לרבות פיטורים מן העבודה. 4.חל שינוי בפרטיו האישיים של העובד, שיש בו כדי להשפיע על הרכב שכרו, חייב העובד להודיע למוסד על דבר השינוי, תוך חודש ימים ממועד האירוע. 5.לא הודיע העובד במועד הנכון על שינוי המחייב תוספת לשכרו, יעודכן שכרו מתאריך קבלת ההודעה ואילך. עבור התקופה שחלפה, יקבל העובד תשלום רטרואקטיבי רק לתקופה שלא תעלה על שנה. 6.לא הודיע העובד במועד הנכון על שינוי המחייב ניכוי משכרו, ינוכו משכרו עם קבלת ההודעה כל ההפרשים המגיעים למוסד מתאריך השינוי ואילך. אם העובד לא הודיע למוסד שלא בתום לב, תוגש נגדו תובענה לרשות השיפוט הארצית" 44.מכל מקום, בדוננו ברכיב זה לכתב התביעה, יש לזכור כי הזכות לתוספת ותק, כמו גם הזכות לגרירת ותק ממקום עבודה קודם, הינן זכויות חוזיות המוענקות לעובד מוסד הסתדרותי מכח ההסדר הקיבוצי החל על יחסי הצדדים - קרי: חוקת העבודה, בשונה מזכויות המגיעות לעובד מכח חוק מגן. מכאן, שעל תנאי הזכאות לקבלת התשלומים בגין הזכויות כאמור, יש ללמוד מתוך הוראות החוקה, תנאיה ואופן הפעלת הוראותיה בפעל. 45.ומן הכלל, אל הפרט נפנה להלן לנסיבות הנוגעות לתובעת שבפנינו, ותחילה לעובדות שאינן במחלוקת בין הצדדים. כך, אין חולק בין הצדדים, כי התובעת התקבלה לעבודה ביום 1.2.82 וכי החל ממועד זה שולמה לה תוספת ותק לפי ויתקה בפעל בהסתדרות, תוספת אשר לאור ויתקה של התובעת ולאור היקף שכרה עמדה בחודש יולי 96' על סך של 378.61 ₪ לחודש. ביום 11.7.96 פנתה התובעת לנתבעת במכתב בו דרשה להכיר לה בותק קודם (ראה: נספח ת/3 לתצהיר התובעת), וכך כותבת התובעת בין היתר במכתבה זה: "נוכחתי לדעת שהוותק שלי בעבודה במוסדות אחרים לפני כניסתי לעבודה בהסתדרות כנראה בטעות לא נכלל במשכורתי כמקובל במוסדות ההסתדרות. לכן אבקש לעשות החישובים המתאימים ולכלול שנות הותק למשכורתי החל מכניסתי לעבודה ולשלם לי רטרואקטיבית הסכום המגיע עבור 10 שנות וותק.." לציין כי לטענת התובעת בתצהירה, היא פנתה בע"פ ל"ממונים" עוד בתחילת שנת 95' בדרישה להכיר בותק הקודם, ואף מסרה לנתבעת את האישור שיפורט להלן בהמשך עוד בשנת 95'. 46.מכל מקום בהמשך למכתבה הנ"ל של התובעת, וככל הנראה עקב דרישת הנתבעת, פנתה התובעת ביום 31.7.96 אל הנתבעת במכתב נוסף (ראה: נספח ת/4 לתצהירה), בו היא מציינת: "בהתאם לבקשתך מצ"ב הנני מתכבדת להמציא אישור על עבודתי במקומות קודמים מאת ביה"ס התיכון האיטלקי מיום 15.3.95 עבור התקופה 1961-1975 סה"כ 15 שנה. החל משנת 1976 עבדתי בבתי ספר ממלכתיים של משרד החינוך בחיפה. ברצוני לציין כי הגשתי לכם אישורים על עבודתי במוסדות קודמים עם כניסתי לעבודה בשנת 1982. אינני מסכימה לטענה שאין אישור לתשלומים רטרואקטיביים וכן אינני אחראית על טעות שלכם שלא שילמתם לי עבור שנות הותק במוסדות קודמים". מתוך תוכן המכתב, ניתן להבין כי במועד כתיבתו כבר הוחלפו דברים בין התובעת לנציגת הנתבעת במהלכו נמסר לתובעת כי אינה זכאית לתשלום רטרואקטיבי של תוספת הותק. מכל מקום, האישור אותו צירפה הנתבעת, הינו אישור של בית הספר האיטלקי מיום 15.3.95 (ראה: נספח ת/2 לתצהיר התובעת), בו נאמר כי התובעת הועסקה בבית הספר הנ"ל, משנת הלימודים 1961 ועד לשנת 1976 (דהיינו 15 שנות ותק), כי שימשה כמחנכת כיתות א' ולימדה את השפה הצרפתית, בנוסף לפעילויות נוספות בהן נטלה חלק. בהמשך למכתבה הנ"ל של התובעת, נשלח לתובעת מכתבה של הגב' לנצ'יסקי מטעם הנתבעת מחודש אוגוסט 96' (ראה: נספח ת/2/6 לתצהיר התובעת) בו נאמר: "במענה למכתבך הרינו להודיעך כי שלאחר בדיקה יסודית בתיקך האישי לא נמצאו כל האישורים המעידים על מקומות עבודה קודמים, ולכן הטעות אינה של המוסד אלא שלך בלבד. כפי שציינתי במכתבי הקודם אין תשלומים רטרואקטיביים במוסדנו, ולכן ניתנה הוראה לגזברות לתשלום גרירת ותק של 10 שנים החל מ-1.8.96. באם תשובתי אינה מספקת הינך מתבקשת לפנות למר הוכשטיין מזכיר איגוד מקצועי.." כאמור, אין חולק כי החל מחודש אוגוסט 96' שולמה לתובעת תוספת ותק מוגדלת בשל גרירת ותק של 10 שנים בסך כולל של 701.63 ₪ לחודש, במקום הסך של 378.61 ₪ לחודש, אשר שולם לתובעת עד לאותו מועד. התובעת פרשה מעבודתה כאמור ביום 31.12.96, ולא הוצגה בפנינו כל תכתובת נוספת בין הצדדים בנושא תוספת הותק עד לחודש זה, אלא שמתוך מכתבה של הנתבעת מיום 24.7.97 (ראה: נספח ת/1/6 לתצהיר התובעת) ניתן להבין, כי התובעת פנתה פעם נוספת לנתבעת בעניין זה ביום 30.6.97. 47.מכל מקום, במכתב הנתבעת מיום 24.7.97 נספח ת/1/6 לתצהיר התובעת - נאמר כי למרות טענת התובעת בדבר פניות חוזרות ונשנות של התובעת כנטען על ידה לתשלום תוספת הותק, לא פנתה התובעת אפילו פעם אחת בעניין זה עד לחודש 7/96. עוד הובהר במכתב, כי מאחר והאישור על מקומות עבודה קודמים הומצא רק ביום 31.7.97 שולמה לתובעת תוספת הותק המוגדל רק ממועד זה, ואולם בסוף המכתב נאמר: "למרות זאת נעשתה פניה לגזברות הועד הפועל להעביר לנו תשלומי גרירת ותק עבורך בגין 7 שנים אחרונות, מעבר לכך חל חוק ההתיישנות". בהמשך לכך נשלח מכתבה של התובעת מיום 10.3.98 בו נאמר כי טרם שולם לה התשלום וכי היא דורשת לקבלו בהקדם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (ראה: נספח ת/1/7 לתצהירה). 48.לטענת התובעת בתצהירה נמסר לה בעל פה על ידי הגב' לנצינסקי, כי סכום ההפרשים בגין שבע שנים כאמור עומד על 21,948 ₪, ודוק הגב' לנציסקי אישרה בעדותה בפנינו, כי אכן מסרה לתובעת בעל פה את גובה הסכום הנ"ל, כי אמרה לתובעת שזה מה שמגיע לה וכי הגישה בקשה לגזברות בנדון (ראה: עדותה בעמ' 18 לפרוטוקול ש: 15). ואמנם, כעולה ממסמך פנימי של הנתבעת (ראה: נספח ת/8 לתצהיר התובעת), ביום 26.3.97 פנתה הגב' לנציסקי אל מנכ"ל הכספים של הנתבעת בדרישה לתקצב את הנתבעת עבור תוספות ותק רטרואקטיביות המגיעות לשלשה עובדים שננקבו בשמותיהם ובהם התובעת, וזאת לאחר שלדבריה על פי חוות דעת משפטית של היועץ המשפטי להסתדרות, זכאים העובדים לתשלום גרירת הותק רטרואקטיבית ל-7 שנים, ודוק לצד שמה של התובעת אכן הופיע הסכום 21,984 ₪. לעניין זה ראה גם מכתב פנימי של הגב' לנצינסקי מיום 17.2.97 אל יו"ר אגף כספים בנתבעת (נספח ת/9 לתצהיר התובעת), בדבר זכאותם של העובדים כאמור לעיל לתוספת הותק בגין שבע שנים אחרונות. 49.על אף האמור לעיל, אין חולק בין הצדדים, כי בסופו של יום לא שילמה הנתבעת לתובעת את התשלום בסך של 21,984 ₪, ולדברי המצהירה מטעם הנתבעת (ראה: סעיף 19 לתצהירה) הסכום לא שולם מאחר ולמרות פנייתה לשלם את התשלומים כאמור לעובדים "לפנים משורת הדין", לא אישרה הגזברות של הנתבעת את ביצוע התשלום לתובעת. עם זאת בסופו של יום התברר, כי לשני העובדים הנוספים שולמה גם שולמה תוספת הותק בגין 7 שנים לאחור (ראה עדות הגב' לנצינסקי: בעמ' 18 לפרוטוקול ש': 18), הגם שהגב' לנצינסקי לא ידעה להסביר מדוע לשני העובדים האחרים שולמה התוספת ולתובעת לא שולמה (ראה עדותה: בעמ' 18 לפרוטוקול ש': 19). 50.עיקרי טענות הנתבעת בסוגיה זו של זכאות התובעת לתשלומים רטרואקטיביים: א.על פי הוראות חוקת העבודה עצם הזכות מותנה בהצגת האישורים על מקומות העבודה הקודמים. אין לקבל את טענת התובעת, אשר הועלתה רק בכתב התביעה המתוקן ולא נזכרה בכתב התביעה המקורי, לפיה הציגה את האישורים עם כניסתה לעבודה. הואיל והתובעת הגישה את המסמכים המעידים על מקום העבודה הקודם רק בחודש יולי 96' היא זכאית לתוספת החל מחודש אוגוסט 96' בלבד. ב.לחילופין, אפילו תדחה טענתה זו של הנתבעת, הרי שדין תביעתה של התובעת לתשלום תוספת הותק בגין התקופה שקדמה לחודש יולי 94' התיישנה, במועד הגשת תביעתה לבית הדין. לטענת הנתבעת, אין לקבל את טענת התובעת בדבר התיישנות שלא מדעת על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות), שכן המדובר בזכות המצויה בהסדר קיבוצי פומבי, ועל פי הפסיקה אין לקבל את הטענה שלא ניתן היה באמצעים סבירים לדעת על קיומה של הזכות. ג.בכל הנוגע לטענת התובעת, כי הנתבעת התחייבה כלפיה לתשלום הזכות שבע שנים רטרואקטיבית ממועד הגשת המסמכים - אין המדובר בהתחייבות בת תוקף, אלא אך בניסיון לפנים משורת הדין לשכנע את גזברות הנתבעת לממן את התשלום הרטרואקטיבי. ודוק גם אם ייקבע, כי המדובר בהתחייבות בת תוקף כלפי התובעת, המדובר בהתחייבות מותנית בקבלת המימון מהגזברות. משלא התקבל המימון, הרי שאין תוקף להתחייבות. ד.לחילופין וככל שתדחנה טענותיה אלו של הנתבעת, הרי שלכל היותר המדובר בהתחייבות בת תוקף לתשלום רטרואקטיבי של שבע שנים ממועד המצאת המסמכים, בלבד, ולא מתחילת עבודתה של התובעת. 51.עיקרי טענות התובעת בסוגיה זו של זכאות התובעת לתשלומים רטרואקטיביים: א.הזכות לגרירת ותק היא זכות מהותית, והצגת האסמכתאות המעידות על מקומות עבודה קודמים, הינה תנאי נלווה לזכות ולא תנאי מהותי המקים את הזכות. אי לכך מרגע שהציגה התובעת אסמכתא בדבר מקום העבודה המזכה בגרירת הותק והתוספת אושרה לה, היא זכאית לתוספת החל ממועד תחילת עבודתה. ב.אף אם ייקבע, כי הצגת האסמכתאות היא קונסטיטוטיבית, הרי שהתובעת הציגה את האסמכתאות עם קבלתה לעבודה, ורק מחדל של הנתבעת מנע את התשלום בפעל, החל ממועד תחילת עבודתה. ג.הנתבעת הודתה בזכאותה של התובעת לתשלום תוספת הותק לתקופה שהחל מ- 8/89 ומכאן שעל פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות מרוץ ההתיישנות לגבי התקופה בה הודתה הנתבעת מתחיל החל ממועד ההודאה, וטרם חלפה תקופת ההתיישנות ממועד זה. בכל הנוגע לתקופה שקדמה לחודש 7/89 הרי שעל הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות - לתובעת נודע על הכוונה שלא לזכותה בתוספת הותק המגיעה לה לשיטתה רק בשנת 1996, כך שיש להתחיל למנות את מרוץ ההתיישנות רק ממועד זה, וטרם חלפה תקופת ההתיישנות ממועד זה. ד.לחילופין, הנתבעת התחייבה כלפי התובעת לשלם לה את התוספת בגין שבע שנים אחרונות ממועד הגשת המסמכים דהיינו מחודש יולי 89', ויש ליתן תוקף להתחייבות חוזית זו, אשר טרם חלפה תקופת ההתיישנות לתבוע על פיה. 52.לאחר בחינת טענות הצדדים, אשר יש לציין כי נטענו בפירוט ובכשרון רב במסגרת סיכומיהם, שוכנענו כי דין התביעה לתשלום הפרשי תוספת ותק להתקבל בגין התקופה שהחל מחודש 7/89, ונבאר טעמינו להלן. 53.בכל הנוגע לשאלת התנאים לזכאות - אין בידינו לקבל את טענת התובעת, לפיה מרגע שהציגה את המסמכים המאשרים את עבודתה במקומות עובדה קודמים המזכים בגרירת ותק, קמה לה הזכאות לקבל את תוספת הותק ממועד תחילת העבודה. בשונה מזכויות שונות שנקבעו בחוקת העבודה ומתייחסות לתקופת עבודתו של העובד במוסד ההסתדרותי, ונובעות מעבודתו במוסד זה - נושא ההכרה בותק הנגרר, הינו זכות שנובעת מעבודה ונסיבות עבודה במקום עבודה אחר. ואמנם, סעיף 19 לפרק התשיעי לחוקת העבודה, שעניינו בהכרה בתוספת הותק הנגרר נוקט בלשון "עובד המתקבל לעבודה והתובע תוספת ותק בעד תקופת עבודה קודמת, חייב להציג מסמכים..." ללמדך, שעל מנת לקבל את התשלום בגין ותק נגרר, יש צורך בדרישה מצד העובד, המבוססת על הצגת מסמכים. 54.יותר מכך, בהינתן כי אין טענה שהתובעת הועסקה קודם לכן במוסד הסתדרותי, הרי שהסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 13 לפרק התשיעי לחוקה, אשר נוקט בלשון "רשאי" המוסד לשלם תוספת ותק, ואף מותיר שיקול דעת למוסד להכיר בותקו הקודם של התובע כולו או חלקו, וזאת בכפוף לקיומם של התנאים שצוינו בסעיף 15 לפרק זה. הנה כי כן, אין עסקינן בזכות אוטומטית, כגון דמי חופשה או דמי הבראה, אלא בזכות הטעונה הוכחה במסמכים מתאימים וכפופה לשיקול דעתו של המוסד, לאחר שהוגשה לו "תביעה" לקבלתה. מכאן, שאין לראות באישור הבקשה במועד מסוים, כמזכה אוטומטית בקבלת התשלום גם במועד שקדם לאישור. 55.משכך, הרי שאף אין בידינו לקבל את טענת התובעת כי הגישה לנתבעת את המסמכים המעידים על מקומות עבודה קודמים בהם עבדה, עוד במועד כניסתה לעבודה, שכן כאמור הזכאות לתוספת ותק נגרר, מותנית בדרישה מצד העובד (מלווה באסמכתאות), ובקבלת החלטה פוזיטיבית המאשרת את הבקשה והיקפה, לאחר הפעלת שיקול דעת. בענייננו, אין חולק שהתובעת לא דרשה את התוספת עם כניסתה לעבודה, ואף אין חולק כי לא נתקבלה כל החלטה בעניין זה לפני אוגוסט 86'. 56.יותר מכך, אף אלמלא כן, לא שוכנענו כי אכן התובעת הציגה את המסמכים המעידים על תקופות עבודה קודמות בעת קבלתה לעבודה. הנטל להוכחת טענתה זו מוטל על התובעת, ואין היא יכולה להבנות מאי חקירה נגדית על סעיף זה או אחר בתצהירה, על מנת לעמוד בנטל זה. בענייננו, אין חולק כי בתיקה האישי של התובעת לא נמצאו המסמכים המעידים על תקופות עבודה קודמות, ואף התובעת לא שמרה העתקים של המסמכים אצלה. אלא שכראיה לכך שהגישה את האסמכתאות הנוגעות למקומות עבודה קודמים עוד בקבלתה לעבודה, מפנה התובעת לנספח ת/5 לתצהירה, הוא טופס שאלון כניסה לעבודה שמילאה התובעת עם קבלתה לעבודה בנתבעת, ובו פורטו בין היתר בסעיף 6, מקומות העבודה הקודמים בהם עבדה. התובעת מפנה לציון בסיפא למסמך (סעיף 13- אישור המוסד) בו נאמר, כי נבדקו נכונות הפרטים המובאים בשאלון. ואולם עיון בשאלון זה מעלה כי בסעיף 10 לו, קיימת רובריקה, תחת הכותרת: "מסמכים מצורפים" ובו מקום לציון המסמכים המצורפים לשאלון, תוך ציון תיאור המסמך ותוכנו. בטופס שמולא על ידי התובעת, נותרה הרובריקה ריקה לחלוטין, ואין ציון של מסמכים מצורפים. מקום שנטל ההוכחה להוכחת טענה זו מוטל על שכמה של התובעת, העדר ציון במסמך שנערך על ידי התובעת, כי צורפו אליו המסמכים הנטענים, הינה ראיה הפועלת לרעת התובעת. 57.בנסיבות אלו, אף מצאנו קושי ליתן אמון בעדותו של העד מטעם התובעת מר סעיד פרחאן לפיה בהיותו זה שערך לתובעת את טופס השאלון בשנת 82', הוא זוכר שצירף את כל המסמכים המעידים על מקומות עבודתה של התובעת לטופס השאלון (ראה: סעיף 7 לתצהירו ועדותו בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 13-12). ראשית ובכל הכבוד לזכרונו של העד - אין זה סביר בעינינו, כי יזכור פרט מעין זה הנוגע לאדם אחר לאחר יותר מ- 20 שנה, ואמנם העד לא זכר בכמה מסמכים היה מדובר (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 14), ואף לא זכר באיזה שנה הוגש הטופס (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 28) ואך טבעי שכך יהיה. יתרה מכך, גם הסבריו של העד מדוע הוא זוכר שצירף את כל המסמכים (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 23-17) ), אינם ראיה לכך שהמסמכים אכן צורפו לטופס השאלון. יותר מכך, אף אם פני הדברים היו כנטען על ידי העד, חזקה על העד שאם מילא את הטופס וצירף אליו את המסמכים המעידים על מקומות העבודה הקודמים, היה מציין ברובריקה המיוחדת שהוקצתה לעניין זה בטופס השאלון, את המסמכים שצורפו ואת תוכנם. משלא נעשה כן, והרובריקה שבה אמור היה העד לפרט את המסמכים שצורפו לשאלון נותרה ריקה, אין בידינו לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל להראות כי צירפה את כל המסמכים המעידים על עבודתה במקומות קודמים, עם קבלתה לעבודה. 58.מכל מקום, וכמבואר לעיל, אף אילו שוכנענו כי המסמכים צורפו לשאלון, לא היה בכך להועיל לתובעת, שכן אין המדובר בזכות אוטומטית, אלא זכות שקמה מכח דרישה מפורשת, בחינה של המסמכים לגופם, והפעלת שיקול דעת אם לאשר את גרירת הותק, אם לאו, וכן האם לאשר את כל הותק הנגרר או חלקו, ואיזה חלק. אין להסיק מאישור בקשה במועד מסוים, כי אילו הוגשה אותה בקשה במועד אחר, היתה מאושרת אף אז, או שהיתה מאושרת באותו היקף. אלא שבענייננו, נפל דבר, עת מחד הופעל שיקול דעת ראשוני על ידי הנתבעת והוחלט לאשר לתובעת את גרירת הותק ממשכורת חודש אוגוסט 96' בהיקף של 10 שנים, ומאוחר יותר הופעל שיקול דעת נוסף והוחלט לאשר את התוספת בגין שבע שנים שלפני הגשת הבקשה, והכל כפי שיבואר להלן. 59.כאמור, במכתב הנתבעת מיום 24.7.97 (נספח ת/1/6 לתצהיר התובעת), כתבה הגב' לינינסקי לתובעת, כי על אף שלא נהוג לשלם תשלומים רטרואקטיביים, הרי שבעניינה: "למרות זאת נעשתה פניה לגזברות הועד הפועל להעביר לנו תשלומי גרירת ותק עבורך בגין 7 שנים אחרונות, מעבר לכך חל חוק ההתיישנות"(ההדגשה הוספה - א.ר.ק.) ודוק, במכתב לא נאמר כי מבוקש אישור לשלם לתובעת בגין שבע שנים אחרונות, אלא קיימת התייחסות לאמצעי המימון. יותר מכך, הגב' לנציסקי אישרה בעדותה בפנינו, כי אכן מסרה לתובעת בעל פה את גובה הסכום שמגיע לה וכי פנתה לגזברות בנדון (ראה: עדותה בעמ' 18 לפרוטוקול ש: 15). 60.בנסיבות אלו, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, לפיה המדובר לכל היותר בנסיון לקבל מימון עבור תשלום הזכות לפנים משורת הדין. במכתבה הנ"ל של הנתבעת אל התובעת ובהודעתה של הגב' לינצסקי בעל פה, נמסר לתובעת מה הסכום שמגיע לה. אזכור הפניה לגזברות, יש בו אך כדי לאשש את המסקנה, כי היתה כוונה מלאה לשלם לתובעת את הסכום ולא למסקנה הפוכה כאילו התשלום לתובעת, מותנה בתנאי. יותר מכך, והחמור לענייננו, הוא שכפי שהתברר בפנינו, שני העובדים האחרים להם אושר התשלום שבע שנים רטרואקטיבית ביחד עם התובעת, כן קיבלו את התשלום. הנתבעת לא ידעה להסביר מדוע שני העובדים האחרים קיבלו את התשלום והתובעת לא קיבלה, לא כל שכן שלא הוכיחה, כי דווקא בגין התובעת לא התקבל סכום הכסף מהגזברות. הנה כי כן, אין המדובר ברעיון שנזרק לאוויר, אלא בכוונה מפורשת אשר אף הוצאה לפעל (לפחות לגבי שני העובדים האחרים) לשלם לשלושת העובדים ובהם התובעת את התוספת רטרואקטיבית בגין שבע שנים אחרונות ממועד הבקשה. המדובר אפוא בהתחייבות חוזית בת תוקף כלפי התובעת וחבריה. בנסיבות בהן הנתבעת לא הוכיחה כי הכסף שהועבר מן הגזברות יועד רק לשני העובדים האחרים ולא לתובעת, ובעיקר לא הצליחה הנתבעת להסביר מדוע שני עובדים שפנו ביחד עם התובעת באותה בקשה, בקשתם אושרה ואילו בקשת התובעת לא אושר- אנו סבורים כי התקיימו כל הטעמים המצדיקים אכיפתה של התחייבות הנתבעת, ודוק ככל שהמדובר באכיפת התחייבות זו, לא חלפה תקופת ההתיישנות לאכיפתה ואף לא נטען שכך. אי לכך, אנו קובעים, כי על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי תוספת ותק בסך של 21,984 ₪, כפי שהתחייבה כלפי התובעת לעשות, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.96 ועד לתשלום המלא בפעל. משזו מסקנתנו, ומשקבענו כאמור לעיל, כי לא קמה לתובעת מבחינה מהותית, הזכות לקבלת התוספת מיום תחילת עבודתה - התייתר מניה וביה הצורך לדון בטענות הצדדים באשר לטענת ההתיישנות, לרבות טענותיהם בנוגע לתחולת סעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות. התביעה לתשלום הפרשי תוספת פיצול 61.על יסוד תביעתה לתשלום הפרשי תוספת הותק, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בהפרשי תוספת פיצול לתקופה שהחל מתחילת עבודתה ועד לחודש יולי 96', וזאת מן הטעם שתוספת הפיצול נגזרת מרכיב שכר היסוד הכולל בחובו את תוספת הותק. אי לכך עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בהפרשי תוספת פיצול בגובה 15% מסך הפרשי תוספת הותק שנתבעו על ידה ובסה"כ בסך של 8,430 ₪ נכון ליום 1.8.96. אין בידינו לקבל תביעתה זו של התובעת. 62.בשונה מהפרשי תוספת הותק עצמם, הרי שהנתבעת לא התחייבה מעולם כלפי התובעת לשלם לה הפרשים בגין תוספת הפיצול, ודוק, התובעת אף לא פנתה לקבלת תשלום זה להגשת תביעתה שבנדון. אלא שבכך לא סגי, שכן גם לגופו של עניין, איננו סבורים כי קיימת לתובעת זכות לקבלת ההפרשים העקיפים הנובעים מתשלום זה בגין התקופה שלפני ביצוע התשלום בפעל. כפי שקבענו לעיל אין המדובר בזכות אוטומטית, ודוק התחייבות הנתבעת, אותה אכפנו כאמור לעיל, אין פירושה, כי שכרה של התובעת בתקופה שקדמה לחודש יולי 96' השתנה, אלא לכל היותר, כי התובעת התחייבה לשלם לנתבעת הפרשי תשלומים בגין תוספת הותק. אי לכך, אין לגזור תוספות והפרשים מאותו סכום אשר מלכתחילה שולם כהפרש לשכר. אשר על כן, ולאור הטעמים כאמור לעיל - תביעת התובעת לתשלום הפרשי תוספת פיצול בגין הפרשי תוספת הותק נדחית. 63.סוף דבר - אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, תביעת התובעת מתקבלת באופן חלקי בלבד ואנו מורים כי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א.הפרשי שכר עבודה בסך של 3,094 ₪. ב.הפרשי תוספת פיצול בסך של 3,090 ₪. ג.הפרש פיצויי פיטורים בסך של 2,981 ש"ח ד.הפרשי תוספת ותק בסך של 21,984 ₪. הסכום כאמור בס"ק א' עיל יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן המועד החוקי לתשלום כל משכורת, אשר בגינה פסקנו הפרשים כאמור בסעיף 20 לפסק דיננו, ועד לתשלום המלא בפעל, של כל הפרש אותו פסקנו כאמור. הסכום כאמור בס"ק ב' לעיל יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.11.95 ועד לתשלום המלא בפעל. הסכום כאמור בס"ק ג' לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.97 ועד התשלום המלא בפעל. הסכום כאמור בס"ק ד' לעיל יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.96 ועד לתשלום המלא בפעל. 64.באשר לשאלת ההוצאות לגביה הרחיבו הצדדים בסיכומיהם, הרי שמחד אין להתעלם מהחלק היחסי המזערי של כלל תביעתה בו זכתה התובעת (כ-12%) ומהיקפם הגדול של ההליכים כתוצאה מן הטענות שהועלו על ידי התובעת ואשר רובן נדחו, ואולם מנגד, החלק הארי של התביעה בו זכתה התובעת הינו אותו חלק לגביו קבענו כי היתה התחייבות בת תוקף של הנתבעת לשלמו, ולמרות זאת נמנעה הנתבעת מלעשות כן, דבר שחייב את התובעת בהגשת התביעה שבנדון. בנסיבות אלו אנו סבורים, כי איזון ראוי בין זכויות וחובות הצדדים, יהא כזה אשר יחייב כל אחד מהם לשאת בהוצאותיו. אי לכך, איננו עושים צו להוצאות. חצי משרהמשרהשעות נוספות