רקע כללי 1. התובע משמש כמנהל מח' תברואה ורישוי עסקים בעיריה הנתבעת (להלן גם "העיריה") החל מ-1/95. 2. בתביעה זו שבפנינו עותר התובע לתשלום 3 רכיבים: א. תוספת כוננות בגובה 4.5 ימים לחודש שהופחתה משכרו החל ב-1.8.04. ב. תשלום 60 שעות נוספות לחדש לכ"א מהחדשים שפורטו בתביעתו בתקופה שמ-3/00 ועד 4/04. ג. פיצויי הלנת שכר בגין אחור בתשלום משכורותיו כפי שפורטו בתביעה. 3. להלן נדון ברכיבי תביעת התובע, אחד לאחד. התביעה לגמול שעות נוספות 4. לטענת התובע, בעבר עבד בשעות נוספות וזכאי היה לתשלום 60 שעות נוספות בחודש ששולמו לו כנגד עבודתו בפועל, וכנגד דיווח. בתביעתו ובתצהירו טען, כי תשלום השעות הנוספות הופסק לפתע ללא שום הצדקה או הודעה מראש. 5. מעדותו עלתה תמונה שונה לגמרי. התובע אישר כי בתחילת עבודתו נדרש וביצע 60 שעות נוספות בפועל, אולם כוננויות לא קיבל. בהמשך, ובעקבות בירור שנעשה לבקשתו של התובע, סוכם כי לתובע יוספו שעות כוננות. בסופו של דבר הומרו כל השעות- הן שעות הכוננות והן השעות הנוספות לימי כוננות והוסכם כי התובע יקבל 9 ימי כוננות בחודש. התובע העיד כי: "ביקשנו מעדי אלדר שיתקן את משכורות הבכירים. בסוף סיכמו לתת לנו כוננות. מספר ימי הכוננות נקבעים על ידי ראש העיר. ואז נתנו לי 9 ימי כוננות" (עמ' 8 ש' 1-3). בהמשך העיד התובע: "התברר לי שה-60 שעות נעלמו שסיכמתי על ה-9 ימים... מועצת העיר מינתה ועדה שמורכבת מממלא מקום ראש העיר ושני הסגנים לבדוק את העניין שלי. לבסוף החליטו לתת לי 40 שעות כוננות בתוספת ל-60 שעות. כלומר אין ימי כוננות, יש 40 שעות כוננות ועוד 60 נוספות. בהתחלה נתנו לי 40 + 60 שעות, לבסוף המנכ"ל נתן לי 9 ימים במקום ה-100 שעות... היתה ישיבה עם המנכ"ל שבסופה הוא אמר לי שהימים יהיו ימי כוננות במקום שעות הכוננות. אני חשבתי שהשעות יהפכו לימים וזה 12.5 ימים". (עמ' 8-9 לפרוט'). 6. עם זאת, התובע טוען כי המשיך להגיש דווחי שעות נוספות שלא אושרו. התובע נשאל: "אישר לך המנכ"ל? ת. לא אישר. אם היה מאשר, לא הייתי פה". (עמ' 10). 7. הנה כי כן, התובע יודע כי לא מאושרות לו שעות נוספות וההחלטה הינה לשלם לו ימי כוננות תמורתן, אולם ממשיך הוא לבצען ולהגיש דו"חות לעיריה, אף שיודע שאלו אינם מאושרים. לשאלת בית הדין השיב התובע: "אני יודע שלא מאשרים לי שעות נוספות, למרות זאת אני עובד. זו אחריותי". (עמ' 13 לפרוט'). 8. מדו"חות כוננות שהגיש התובע, ושצורפו לתצהיר הנתבעת עולה כי התובע דווח על 9 ימי כוננות חודשים, כמוסכם. התובע אינו מכחיש את עצם ההסכמה להמיר את השעות הנוספות בימי כוננות, אלא, שלשיטתו בתביעה זו, זכאי היה ל-12.5 ימי כוננות. מששולמו לו רק 9 מידי חודש, אינו תובע את יתרת 3.5 הימים, אלא את מלוא 60 הש"נ שעמדו ביסוד ההסכמה לתשלום ימי הכוננות, וזאת בנוסף ל-9 ימי הכוננות שקיבל. זאת אין לקבל. 9. מקבלים אנו גרסת הנתבעים ועדות העד מטעמה שעדותו עשתה עלינו רושם מהימן, כי הסיכום בדבר 9 ימי הכוננות היה עם התובע ועל דעתו, וכך נהגו הצדדים מאז. ראיה לכך ניתן למצוא בדוחו"ת הכוננות החודשיים שהגיש התובע בהם רשם: "הנני לציין כי בחודש ---- הייתי כונן בהתאם לשעות ימים המוסכמות בהיקף של 9 ימים." (ההדגשה שלי.מ.פ.) כוונת הצדדים בהסכמה זו הובהרה על ידי מנכ"ל העיריה בעדותו: "זימנתי אותו וישבתי איתו, סיכמנו ביחד, לא כפיתי עליו, אני חושב שהעדפתי אותו, 60 שעות נוספות היה צריך לבצע בפועל, סיכמנו יחד שמהאלה במקום 60 שעות ועוד 40 שעות…שהוא יקבל 9 ימי כוננות במקום שהוא ידווח על 40 שעות כוננות ועוד 60 שעות נוספות והסיכום הזה יצא לפועל כך נהגנו מאז." היינו, במקום שהתובע יבצע בפועל 60 שעות נוספות וידווח על עוד 40 שעות כוננות, הומרו כל השעות ל-9 ימי כוננות בהם אין דרישה להתייצב אלא בשעת הצורך. תרגום השעות לימים אינו זהה שכן, בשונה מהשעות הנוספות, בשעות כוננות אין חובה להתייצב אלא לפי צורך. 10. לתובע אין זכות קנויה לקבלת שעות נוספות. המדובר בשעות נוספות אמיתיות אותן נדרש התובע בעבר לבצע בפועל ולדווח עליהן. ברצות המעביד, מאפשר הוא לתובע לעבוד בשעות נוספות, וברצותו מגביל ביצוען. הדבר בפררוגטיבה הניהולית שבידי המעביד. התובע יודע, ואישר בעדותו, כי העיריה אינה מאשרת לו עבודה בשעות נוספות אלא בימי כוננות תמורתן מקבל תשלום כפי שסוכם. אין בכוחו של התובע לכפות על העיריה תשלום שעות נוספות שאינן מאושרות לו. אשר על כן, ולנוכח כל האמור לעיל, דין תביעתו ברכיב זה להדחות. התביעה לגמול כוננות 11. אין חולק, כי החל ב-1.8.04 הופחתו מחצית מימי הכוננות שאושרו לתובע מלכתחילה, והתובע מקבל 4.5 ימי כוננות בלבד. קיצוץ זה בימי הכוננות נעשה לאחר שהעיריה זימנה את התובע לבירור, בפני ועדת בירור שמינתה ושבדקה את חיוניות התוספת הניתנת לתובע והמליצה לקצץ את ימי הכוננות הניתנים לתובע. 12. בעקבות ההמלצה, זומן התובע והופיע לשימוע בו העלה טענותיו כנגד הקיצוץ המוצע. 13. לאחר שמיעת התובע החליטה העיריה לקצץ במחצית את שעות הכוננות, והדבר עוגן בהסכם המקומי להבראת העיריה שבין העיריה והסתדרות העובדים. ההסכם הועבר בהמשך לועדה פריטטית ולהכרעת בוררות. פסק הבוררות (12/05) אישר את הפחתת ימי הכוננות של התובע מ-9 ל-4.5 וזאת לתקופה שמיום 1.8.04 ועד 30.12.05. 14. התובע מאשר בעדותו, כי במסגרת תכנית ההבראה הוסכם על הפחתת 15% מהשכר, וכי 4.5 הימים שקוזזו הם שווה ערך לכך. (ע' 11 לפרוט'). תביעתו הכספית של התובע לתשלום שעות הכוננות נבלעת כולה בתקופת פסק הבוררות. 15. התובע עתר עוד, כי ביה"ד יורה למשיבה להמשיך ולשם את התוספת במלואה, ללא ההפחתה, גם בעתיד. לנוכח הצהרת ב"כ הנתבעת, כי הנושא הועבר להכרעת ועדה פריטטית ובוררת וכי טרם ניתנה החלטה בעניין, איננו מוצאים לנכון לדון ולפסוק בשאלה זו בהליך שבפנינו. 16. אשר על כן, העתירה הכספית לתשלום שעות כוננות לתקופה שמיום 1.8.06 ועד למועד הגשת התביעה, נדחית. התביעה לפיצוי הלנת שכר 17. התובע פרט בתביעתו משכורות שונות אשר שולמו לו באיחור ותבע תשלום פיצויי הלנה בגין איחורים אלו בתשלום. הנתבעת לא חלקה על מועדי תשלום השכר אלא טענה, כי יש לדחות התביעה לפיצויי הלנה אם משום שהתיישנה, ואם משום שעומדים לעיריה נימוקים לביטול ההלנה. עוד טענה, כי הושג סיכום עם ועד העובדים כי כנגד הויתור על זכות תביעת ההלנה, לא יקוזזו ממשכורות העובדים ימי שביתה. בעניין זה טוען התובע, כי הועד אינו מוסמך לוותר בשמו על זכות התביעה העומדת לו מכוח החוק. 18. צודק התובע, כי אין לקבל את טענת ההתיישנות, ומטעמיו. באשר להסכמת הועד לויתור על תביעת הלנה, לא ברור מהאישור שהמציאה הנתבעת לאיזו תקופה מתייחס האישור, ומכל מקום, אין כל אסמכתא להסכמת התובע לויתור זה ואין הועד מהווה ארגון יציג המוסמך לוותר בשמו של התובע על זכויות המגיעות לו ללא הסכמתו. 19. עם זאת, העיריה העלתה בתצהיר העד מטעמה טעמים מדוע אין לפסוק הלנה במקרה זה מחמת מצב כלכלי קשה בו הייתה שרויה. על כך לא נחקר כלל המצהיר מטעמה. 20. אשר על כן, ולאור פסיקת בית הדין הארצי בעניין עירית לוד (ע"ע 1242/04 עירית לוד נ' דהן ואח'), יופחת שיעור פיצויי ההלנה ויעמוד על שיעור שנתי של 25%. פיצויי ההלנה בשיעור זה ישולמו על שכרו המולן של התובע לחודשים ולתקופות כמפורט בכתב התביעה המתוקן. 21. לנוכח התוצאה אליה הגענו, החלטנו כי אין מקום לעשות צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. 22. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. כוננותשעות נוספות