1. התביעה שבפניי הינה תביעה לשכר עבודה, עמלות, שעות נוספות ותמורת חופשה, שהתנהלה בפנינו במסגרת של דיון מהיר. 2. לאחר שני תיקונים של כתב התביעה, נותרה תביעה של התובע נגד הנתבע, כמנהל של חנות מחשבים בשעם "א. קרדוש מחשבים". לדברי התובע, הוא עבד אצל הנתבע החל מתאריך 1.10.01 ועד לתאריך 3.1.02, כאיש מכירות, כאשר יום העבודה נמשך משעה 9:30 עד לשעה 18:00 וכן, עבד שעות נוספות שפורטו בכתב התביעה. לגרסת התובע, סוכם שהוא יקבל תמורה לפי שכר בסיס בתוספת אחוזים על מכירותיו. לדברי התובע, הוא לא קיבל תלושי שכר בגין תקופת עבודתו, לא קיבל את כל השכר הבסיס המגיע לו, שהוא מחשב לפי שכר מינימום במשק, ועמלות על מכירותיו. כמו-כן, ביקש התובע לחייב את הנתבע בתשלום פדיון חופשה. לאחר שהומצאו תלושי השכר, בדיון שהתקיים בתיק, ביקש ב"כ התובע למחוק את התביעה להפרשות עבור ביטוח לאומי ומס בריאות. 3. לטענת הנתבע, כפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש מטעמו, התובע לא נדרש להשקיע מזמנו מעבר למכסת שעות עבודה שבהגדרת משרתו, כאשר סוכם עמו שהוא יעבוד בהיקף של חצי משרה. לדברי הנתבע, הסכומים שקיבל התובע הם מעבר לאלה המגיעים לו בגין היקף המשרה שסוכם איתו, ושולמו בהתאם לתלושי השכר שהונפקו לו ונמסרו לו מיד חודש. כמו-כן, הכחיש הנתבע שהתובע עבד בשעות נוספות כפי שהוא טוען בכתב התביעה. 4. בדיון אשר התקיים בתיק לאחר שהליך הגישור לא צלח, בפני כב' השופט חיים ארמון, הסכימו הצדדים שהתובע התחיל לעבוד בחודש 10.01, שהוא קיבל סה"כ 5,000 ₪, מתוכם סך של 700 ₪ התקבל מלקוחות הנתבע, כי התובע זכאי לשכר מינימום וכי הוא יהיה זכאי ל- 4% מהשכר כפדיון חופשה. 5. העובדות הצריכות לענייננו: מעבר לעדויות הצדדים, נשמעו בדיון מספר עדים נוספים, אף מעבר לרצוי במסגרת של דיון מהיר. העובדות שאינן במחלוקת בין הצדדים, כפי שעלו מהראיות שנשמעו בדיון, הן כדלקמן: א.הנתבע מנהל חנות למחשבים, רשתות תקשורת, ציוד והתקנות. ב. התובע התקבל לעבודה בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון. התפקיד של התובע היה של איש מכירות, כאשר הוא קיבל, לצורך העבודה, רכב צמוד וטלפון סלולארי. ג. התובע התחיל לעבוד בתאריך 1.10.01. בתצהיר הנתבע נאמר כי הוא התחיל לעבוד ב- 10.10.01. אולם, בתלושי השכר נקוב כמועד תחילת העבודה "1.10.01 ", אשר מתאים לגרסת התובע. ד. התובע עבד עד לסוף חודש 12.01, אז יצא לחופשה בשל חגים. הוא חזר לעבודה, בתום החגים, בתאריך 3.1.01, אז התעוררה מחלוקת לעניין השכר והוא התפטר מהעבודה. ה. התובע קיבל מהנתבע סך של 4,300 ₪, וכן, קיבל מלקוחות סך של 700 ₪, שהוא ביקש לקזז על חשבון שכר עבודה. ו. לא נוהל רישום נוכחות של התובע על ידי אף אחד מהצדדים. 6. היקף משרה של התובע: קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי היקף המשרה שבה עבד התובע. לדברי התובע, כפי שעולה מתצהירו ומעדותו בדיון, הוא הגיע לחנות כל בוקר, בסביבות שעה 9:30, אסף סחורה, יצא לשטח לעשות מכירות והתקנות וסיים את יום העבודה בסביבות 18:00- 19:00. מאידך, לגרסת הנתבע, היקף משרה של התובע הוגדר מראש כחצי משרה. באשר למשמעות של "משרה מלאה" או "משרה חלקית" יש לציין כי אין בחוקי העבודה הגדרה של המושגים הנ"ל. הגדרה של משרה מלאה היא פועל יוצא מההסכמה אליה הגיעו הצדדים ומנסיבות העניין (ראה דב"ע נה/153-3, תמר קריצלר נ' מלכה אוחיון, פד"ע כט 192). יש לפרש משרה מלאה או חלקית על פי הקונטקסט של מקום העבודה. כך, נקבע: "... ברור ש"משרה" היא מושג מפעלי-תקני ומה שבמפעל מסוים או במקום עבוד מסוים יחשב בתור "משרה מלאה" יכול ובאחר לא יחשב כך או שכלל אין בו מושג מוגדר ברור של "משרה" "(דב"ע מא/152-3 התזמורת הקאמרית הישראלית נ' זוסיה רודן, פד"ע י"ג 198). עובדים אחרים של הנתבע, אשר העידו במשפט -גב' רנין בשארה, מזכירה, מר נעים קרדוש ומר נזאר קרדוש, טכנאי מחשבים- עובדים במתכונת שונה של עבודה, גב' רנין עובדת בשעות קבועות, משעה 9:00 עד 13:00 וטכנאי המחשבים עובדים לפי שעות וממלאים דיווחי נוכחות. יש להבחין בין מתכונת העבודה של יתר העובדים - וההגדרה של משרה לגביהם- לבין מתכונת העבודה של התובע, אשר עסק כסוכן מכירות ורוב העבודה היתה מחוץ לחנות. מותר לציין כי מהעדויות של העדים שהוזמנו מטעם הנתבע עולה כי הם ראו את התובע מגיע לחנות באופן קבוע בשעות הבוקר, ומשם יוצא לשטח, אך בדרך כלל לא ראו אותו חוזר בסוף היום. אף אחד מהעובדים האחרים לא ידע להעיד על שעות העבודה של התובע. לגבי התובע, עיקר עבודתו היתה מחוץ לחנות, מה שהצדיק שסופק לו רכב צמוד ומכשיר טלפון, בשונה המעובדים האחרים. שעות העבודה של התובע לא נבדקו בקפידה, הוא לא נדרש לדווח עליהן ולא נוהל כל רישום. כך, עולה מהאמור בכתב ההגנה של הנתבע :"לתובע ניתנה הבחירה והחופש המוחלט לבצע עבודתו בימים ובשעות כיאות נפשו מבלי להשית עליו חובת דיווח כלשהי, שכן זו היתה תכלית העסקתו.. ". באשר לגרסת הנתבע, על כך שמשרתו של התובע הוגדרה כ"חצי משרה", הוא העיד בחקירתו בדיון: "אני לא זוכר אם אמרתי לתובע לא לעבוד יותר מ- 4 שעות. ... לא הגדרתי את ה- 4 שעות כשעות קבועות" (ע. 11 לפרוטוקול). הנתבע הסתמך על כך שהתובע עסק באותה תקופה בענייני ביטוח, לאחר שסיים התמחות בתחום. אולם, לא הוכח כי עיסוקו של התובע בביטוחים, שלפי דברי התובע נעשה עם אנשים שהוא הכיר או קרובי משפחה, בשיחות טלפוניות בלבד, פגע ביכולתו לעבוד עבור הנתבע בהיקף של משרה מלאה. לפי אופי ההתקשרות שבין הצדדים ודרך ביצוע העבודה, אנו סבורים כי לא הוגדרו שעות העבודה בפועל, והתובע היה חופשי לקבוע את שעות עבודתו, אך הוא עמד לרשות הנתבע, לצורכי העבודה, בהיקף של משרה מלאה. בהתאם לעובדות שנקבעו, התובע עבד שלושה חודשים מלאים. סיום היחסים בין הצדדים היה בתאריך 3.1.02, אך לאחר שהתובע חזר מחופשת החגים. לכן, אין תביעה לשכר מעבר ל- 3 חודשים וכך גם נתבע בכתב התביעה המתוקן. 7. שכר המגיע לתובע: התובע ביקש לחייב את הנתבע בתשלום של שכר מינימום לחודש ועמלות על מכירותיו, שהוא מחשב לפי 5%. ברם, הנתבע הצהיר כי סוכם על שכר מינימום בהתאם להיקף משרה של התובע. התובע הצהיר בעדותו כי סוכם בתחילת העבודה שהוא יקבל שכר בסיס ואחוזים, מבלי לנקוב בסכומים. רק ביום האחרון של היחסים בין הצדדים אמר לו הנתבע שהוא יקבל 5% מהמכירות וסכום קבוע של 500 ₪ או 1,000 ₪ (בתצהיר צוין 500 ₪, בחקירתו בדיון ציין 1,000 ₪). לתנאים אלה התובע לא הסכים והוא התפטר מהעבודה. הנתבע גם הצהיר בדיון על כך שלא נקבו בסכומים מדויקים במהלך תקופת העבודה. אנו מאמינים לגרסת התובע - שאינה נסתרת ע"י גרסת הנתבע- על כך שלא היה סיכום ספציפי לגבי השכר שהוא יקבל. כמו-כן, לא היתה הסכמה לגבי הסכומים שהציע הנתבע ביום האחרון לעבודה, כי אז התובע בחר לסיים את ההתקשרות. משלא סוכם על גובה שכר העבודה, זכאי העובד ל"שכר ראוי", ועליו הנטל להוכיח מהו אותו "שכר ראוי", על פי שומת מומחים שאינם נוגעים בדבר (ראה דב"ע נא/5-2, וילס ורהייס נ' פייבר שמואלי, פד"ע כג 133, דב"ע נד/3-3, אבי כהן נ' החברה המרכזית לתוכנה ואוטומציה בע"מ, פד"ע כח 90). מקום בו לא הוכח "השכר הראוי" יראו בשכר מינימום כמשמעו בחוק שכר מינימום את השכר הראוי (דב"ע נא/5-2, הוזכר לעיל). התובע לא הוכיח את זכאותו לשכר מינימום לחודש בתוספת עמלה בשיעור 5% על מכירותיו, כפי שהוא תובע. אין לדרישה זו בסיס על פי הראיות שנשמעו בדיון והוראות החוק. מותר לציין כי אם מקבלים את המכירות הנטענות ע"י התובע - שלגביהן לא קיימת מחלוקת משמעותית- בסך של 54,245 ₪ , העמלה בשיעור של 5% היא בסך 2,712.25 ₪. אילו הינו קובעים את השכר לפי הצעת הנתבע שנדחתה ע"י התובע, השכר שהיה מגיע לתובע היה עדיין פחות מהשכר המינימום בגין שלושה חודשים של עבודה. שכר המינימום במשק היה, בתקופת העבודה של התובע, סך של 3,266.58 ₪ לחודש. לכן, התובע זכאי לקבל בגין תקופת העבודה סך של 9,799.74 ₪. 8. תביעה בגין שעות נוספות: התובע טען כי עבד במהלך כל התקופה 30 שעות נוספות שבגינן הוא מבקש תשלום, עם תוספת לפי חוק. הנתבע חולק על כך. בהתאם להלכה פסוקה: "התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" (דב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ נ' ישראל בר-אדון, פד"ע ד, 39). התובע הביא כתמיכה לגרסתו את עדותה של גב' שאדיה זעאתרה, שהצהירה כי התובע התקין בביתה מחשב והיה אצלה כ- 3,4 פעמים בשעות הערב, ואת עדות אביו מר קדאדו אנטואן, אשר מעיד על השעות שבהן התובע חזר לביתו. אין בעדויות אלה כדי לתמוך בתביעה לשעות נוספות. אין בעדות של אביו של התובע כדי להצביע על שעות העבודה בפועל, ואין לעד כל ידיעה אישית על כך. באשר לעדותה של גב' זעאתרה, אין היא מצביעה על שעות מדויקות של עבודה, ומעבר לכך, לא הוכח כי באותם ימים שבהם התובע עבד אצלה הוא שעבד מעבר ל"תחום של יום עבודה" כפי שהוגדר בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951. לאור זאת, לא הרים התובע את הנטל הראייתי אשר הוטל עליו על מנת להוכיח את זכאותו לתשלום בגין שעות נוספות, ודין עילה זו להידחות. 9. תביעה לפדיון חופשה: בהתאם להסכמה דיונית שבין ב"כ הצדדים בדיון שהתקיים בפני כב' השופט ארמון, תקופת העבודה של התובע, והשכר שהוא זכאי לקבל, הוא זכאי לקבל פדיון חופשה, בשיעור של 4% מהשכר, בסך של 391.98 ₪. 10. תביעה לפיצויי הלנת שכר: התובע ביקש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי הלנת שכר בהתאם לסעיף 17 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958. על פי סעיף 18 לחוק הגנת השכר, בית הדין רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש לדעת בית הדין. טענות הנתבע מעידות על מחלוקת של ממש לגבי היקף המשרה של עבודת התובע וזכאותו לשכר עבודה בהתאם. בנוסף על כן, לא סוכם בין הצדדים שכר עבודה, מה שיכול היה להביא לחוסר וודאות לגבי הסכום שעליו היה לקבל. בשל כך, אין לחייב את הנתבע בפיצויי הלנת שכר, אלא בהפרשי הצמדה וריבית בלבד. אולם, אם לא ישולם החוב תוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין, יחויב הנתבע בפיצויי הלנת שכר מלאים מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 11. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע סכומים כדלקמן: א. סך של 3,266.58 ₪ בגין שכר חודש 10.01, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מתאריך 1.11.01 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. סך של 3,266.58 ₪ בגין שכר חודש 11.01, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מתאריך 1.12.01 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ג. סך של 3,266.58 ₪ בגין שכר חודש 12.01 , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מתאריך 1.1.02 ועד ליום התשלום המלא בפועל. על הנתבע להנפיק תלושי שכר בגין סכומים אלה -עם פירוט של ניכוי חובה- תוך 15 ימים מקבלת פסק הדין. מהסכום נטו העולה מתלושי השכר יש להפחית את הסכום ששולם לתובע, בסך 5,000 ₪. אם לא יונפקו תלושי שכר מתוקנים, יראו את הסכומים הנ"ל כ"נטו", ועל הנתבע יהיה לשלם את היתרה בסך 4,799.74 ₪ (נטו) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מתאריך 1.1.02 ועד ליום התשלום. אם לא ישולם החוב תוך 30 ימים מתאריך המצאה פסק הדין, ישא הסכום הנ"ל פיצויי הלנת שכר מלאים לפי ס' 17 לחוק הגנת השכר החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בהתחשב בכל ההליכים שהתקיימו, ותוצאות המשפט, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע סך של 800 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 12. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מתאריך המצאת פסק הדין. משרהשעות נוספות