1. שתי תביעות בפנינו, שתיהן של נהגי אמבולנס בביה"ח רמב"ם. האחת, תביעתו של מר ששי (יששכר) לוי, (ע"ב 712/99), והשניה, זו של מר משה חן (ע"ב 2803/99). 2. בשל הזהות העובדתית הרבה שבין שתי התביעות - נדונו שתיהן במשותף. תביעת לוי 3. בכתב התביעה המתוקן, טוען התובע כי התקבל לעבודה כנהג בנתבעת, החל מתחילת שנת 1991, וזאת שעה שקודם לכן עבד במשרה מלאה במשטרת ישראל. 4. רשיונו של התובע לנהוג ברכב ממשלתי נשלל, בחודש 1/98, ובחודש 6/98, הוחזר לעבודה. ענין זה נדון בתיק ע"ב 3284/98, בפני כב' הש' וימן, ותביעתו של התובע התקבלה (ופסק הדין תלוי ועומד בערעור בפני בית הדין הארצי). תביעה זו שבפנינו - עוסקת בתקופה שמ-6/98 ואילך. שעות נוספות 5. התובע הועסק עד ליום 15/10/95 בשיעור משרה של 50% וממועד זה ואילך הוגדל שיעור משרתו ל-75%, ובנוסף, אושר לתובע, לטענתו, להיות מועסק 50 שעות נוספות בחודש. 6. טוען התובע כי עם קבלתו לעבודה, הובטח לו כי משרתו תגדל, לאחר פרישתם של עובדים אחרים. 7. מוסיף התובע, כי מעת חזרתו לעבודה בחודש 6/98 התעלמה הנתבעת מזכותו, כל עוד אין הוא מועסק במשרה מלאה, "מלעבוד ב-60-50 שעות נוספות מדי חודש". 8. התובע דורש איפוא תשלום עבור ההפרש בין השעות הנוספות שעבד בפועל בתקופה 7/98 ועד 6/2001, לאלו שצריך היה לעבוד. תביעתו מסתכמת בתשלום עבור 1,450 שעות נוספות בניכוי 697.63 שעות נוספות שעבד, וזאת לפי ממוצע של 137.5% לשעה, ובסה"כ -.21,011 ש"ח, בתוספת פיצויי הלנה. 9. כן מתבקשים אנו להורות לנתבעת להעסיק את התובע בהיקף של 50 ש.נ. בחודש, או לשלם לו את תמורתן. הגדלת היקף המשרה 10. התובע טוען כי פנה לנתבעת בענין הגדלת היקף משרתו החל מיום 14/12/97, כשלגירסתו הועדפו על פניו נהגים זמניים שהתקבלו אחריו לעבודה - והועסקו במשרה מלאה. 11. הסעד המבוקש בנושא זה הוא כי יוצהר על זכאותו של התובע להגדלת היקף משרתו, למשרה מלאה. העלאה בדרגה 12. חרף העובדה שהנתבעת הודיעה לתובע במכתב מיום 3/8/98 על זכאותו לדרגה 16 החל מיום 1/10/98, עוכבה ההעלאה למשך תקופה של כשנה, עד ליום 1/10/99, והתובע דורש תשלום עבור התקופה בה עוכבה דרגתו בסך של -.2,089 ש"ח. 13. כמו כן עותר התובע כי לצורך העלאתו בדרגה בעתיד - תאושר התקופה החל מיום 1/8/98. הרעת תנאי העסקה 14. טוען התובע כי בחודש 7/99, בהסכמת הנהגים הוחלט על ביטול משמרת הלילה בעת חופשת הקיץ - היינו בחודשים יולי ואוגוסט, ולאחר מכן - על החזרת המצב לקדמותו. 15. לאחר חופשת הקיץ, לא חזר התובע לעבוד במשמרת לילה ובכך, קופחה פרנסתו. 16. לטענת התובע, פגיעות נוספות בתנאי העסקתו מקורן בהעסקת קבלנים פרטיים (כמו חברת מוניות הנוצץ) בביצוע הסעות, כמו גם העסקתם של אלונקאים עובדי ביה"ח בתפקידי נהיגה. 17. התובע אף מלין על הפסקה כמעט כליל של העסקתו בשבתות. 18. התובע מעריך את חסרון הכיס שנגרם לו בשל ההרעה בתנאי העסקתו, לפחות ב-.2,000 ש"ח לחודש וסכום זה נתבע על ידיו, בצירוף פיצויי הלנה. 19. התובע דורש את מלוא שכר הטרחה עליו סיכם עם בא כוחו, ואף צירף לצורך כך את התחייבותו לשלם שכר טרחת עו"ד אלקלעי. ההגנה בתביעת לוי היקף המשרה 20. ביחס להיקף המשרה, טענת הנתבעת היא ששאלה זו היא בשיקול דעתו של המעביד, על פי הצרכים, היכולות ותפקודם של העובדים. 21. הנתבעת כופרת בכך שקיפחה או הפלתה את התובע וטוענת כי התובע התקבל לעבודה ביום 14/2/91 במעמד ארעי, ולאחר מכן בחוזה מיוחד, ומיום 1/5/93 ואילך - על פי כתב מינוי במעמד קבוע. 22. בתחילת עבודתו עבד התובע בהיקפי משרה משתנים ומיום 1/2/93 הועסק התובע על פי חוזה מיוחד ב-50% משרה, ועם קבלת הקביעות הועמד שיעור משרתו על 50%, והועלה ל-75% ביום 15/10/95. 23. הנתבעת מוסיפה כי הותק כשלעצמו אינו מקנה עדיפות או זכות לגידול בהיקף המשרה. 24. עם זאת, טוענת הנתבעת כי עובדתית אין נהג שהתקבל לעבודה לאחר התובע, ואשר היקף משרתו עולה על זה של התובע. שעות נוספות 25. הנתבעת טוענת כי אין ללוי זכות קנויה לעבוד שעות נוספות, וכי הדבר נתון לשיקול דעתה בהתאם לצורכי המערכת והאפשרויות התקציביות שבידיה. 26. הנתבעת מציגה פירוט שעות עבודה נוספות שונה מזה לו טוען לוי, ומכל מקום לדבריה צומצם מספר שעות העבודה הנוספות במחלקת התחבורה לכלל העובדים, בשל התייעלות וצמצומים. 27. בה במידה, מכחישה הנתבעת כי התחייבה להעסיק את התובע במכסה כלשהי של שעות נוספות. 28. הנתבעת מוסיפה כי אין התובע זכאי לתשלום עבור שעות נוספות שלא ביצע. העלאה בדרגה 29. הנתבעת מאשרת כי התובע הועלה לדרגה 16 רק ביום 1/10/99, ומצדיקה זאת כי בשל היותו של התובע בחל"ת מיום 1/5/98 ועד סוף 6/98 - השלים את הפז"מ לדרגה רק ביום 1/10/98. 30. הנתבעת טוענת כי עם שובו של התובע מחל"ת, חלה נסיגה של ממש בתיפקודו, והממונים התלוננו עליו לא פעם, ובשל כך נדחה מתן הדרגה. 31. מכל מקום, הנתבעת כופרת בזכותו של התובע לתשלום כלשהו בשל הדחייה בהעלאתו בדרגה. הרעת תנאי העסקה - עבודת לילה, משמרות ושבתות 32. הנתבעת טוענת כי זכותה כמעביד לנהל את מפעלה מבלי שלתובע יהיה מעמד כלשהו בנושא, מה גם שהיקף משרתו של התובע לא נפגע, וכן כי אין התובע זכאי לסעד של אכיפת עבודה ביום המנוחה השבועי שלו. 33. לדעת הנתבעת אין לתובע זכות קנויה לעבודה במשמרת כלשהי ומחוייבותה כלפיו היא להעסיקו במשרתו הקבועה. 34. באשר להתקשרות עם קבלן ההסעות, הנתבעת טוענת שהתקשרות זו מקורה בשיקול כלכלי שנובע מאי הכדאיות בהעסקתם של נהגים עובדי הנתבעת לילות שלמים, או בשבת, לצורך ביצוע נסיעות ספורות. 35. מאידך, התרחב, לטענת הנתבעת, השימוש בעובדיה הנהגים בשעות היום, ונסיעות רבות שבוצעו קודם בידי קבלן, הועברו לידיהם. 36. כן טוענת הנתבעת כי מבחינת השיבוץ לעבודה לא היה הבדל בין התובע לנהגים אחרים, וכי שכרו - על פי משרתו - לא נפגע. 37. בכל הקשור בהעסקת אלונקאים כנהגים, טוענת הנתבעת כי היא מסתייעת באלונקאים במקרים בודדים, בשעה שאין די נהגים לביצוע המשימה או שעה שמתרחשת תקלה או במועדי חופשה, בהם יש מחסור בנהגים. 38. הנתבעת גורסת שאין לתובע כל מעמד בשאלת התקשרותה עם קבלנים שונים וכי אין לתובע עילת תביעה בענין זה. 39. זאת ועוד. התובע התקבל לעבודה שנים לאחר שהחלה ההתקשרות עם קבלן ההסעות, והתובע הסכים לתנאי העסקתו, שעה שזה היה המצב הנתון בתחילת עבודתו, ובשל כך הוא מנוע מלהעלות טענה כלשהי נגד ההתקשרות עם קבלן ההסעות. 40. הנתבעת חולקת על זכותו של התובע לפיצויי הלנה, ומוסיפה כי התביעה לפיצויי הלנה התיישנה, וכי אין מדובר כלל ב"שכר עבודה" שניתן לפסוק בגינו פיצויי הלנה. 41. בשולי הגנתה, מלינה הנתבעת על כך שהתובע לא כימת את תביעתו כיאות ולא שילם את האגרה הדרושה. 42. לבד מהעובדה שהנתבעת סבורה שיש לחייב את התובע בהוצאות משפט, אין לדעתה כל רלבנטיות לשכר הטרחה שסיכם עם בא כוחו. תביעת חן 43. תביעתו של משה חן דומה במרכיבים שונים לתביעת לוי, ומטעם זה נשמעו הראיות בתביעות האמורות יחדיו. 44. חן עובד אף הוא כנהג בנתבעת מ-14/6/87, ומיום 1/1/88 - במעמד קבוע. הרעת תנאי העבודה 45. לטענת חן החל מחודש 6/98 ואילך, הפסיקה הנתבעת, בניגוד לרצונו, את העסקתו בשבתות וחגים, ובמקביל אף הקטינה באורח ניכר את מספר השעות הנוספות שעבד. 46. התובע מעריך את הפגיעה בהשתכרותו בסכום של כ-.1,500 ש"ח לחודש, וכן הוא דורש להחזיר את היקף השעות הנוספות שהוא עובד, לקדמותו. 47. כן טוען התובע כי לפגיעה בהכנסתו גם השלכה לטווח הארוך - וזאת בעת פרישתו לקיצבה. פגיעה נוספת בהכנסתו מקורה - בהעסקת נהגים אחרים בהיקף גדול יותר מהתובע, כמו גם השימוש בשירותיו של קבלן ההסעות של ביה"ח. כלכלה 48. טוען חן כי על פי הוראת התקשי"ר הוא זכאי לקצובת כלכלה, וזאת מהטעם שעליו לצאת מביתו לפחות חצי שעה לפני הזמן שהיה עליו לצאת כדי להגיע למקום עבודתו, ומכאן שהוא זכאי לקצובת כלכלה "רטרואקטיבית למן המועד שהתובע היה זכאי לתשלום זה". 49. התובע אף טוען כי בהתאם לתנאי העסקתו היה זכאי לאכול ארוחת בוקר בבית החולים, אולם לעיתים בשל העובדה שהיה עסוק בהסעות במרחב - לא היה באפשרותו לאכול את ארוחת הבוקר. 50. התובע דורש את שווין של אותן ארוחות שנבצר ממנו לאכול לתקופה 1/98 עד 5/2001 - בסכום של -.3,687 ש"ח. 51. התובע מעריך את הסכומים הכוללים המגיעים לו עד 31/5/2001 ב-.36,000 ש"ח וכן הוא דורש פיצוי של -.2,000 ש"ח לכל חודש מ-06/2001 (או החזרת היקף עבודתו, כפי שהיתה קודם ל-6/01). ההגנה בתביעת חן 52. גם כאן, טוענת הנתבעת כי העסקת נהגים בשעות נוספות, שבתות וחגים היא ענין ניהולי שבשיקול דעתה וצרכיה. הרעת תנאי העסקה 53. מוסיפה הנתבעת, כי השינויים שנערכו בבית החולים בנושא שעות וימי עבודה, הוחלו על כלל עובדי ביה"ח ובהם הנהגים עובדי יחידת התחבורה כמתחייב משינויים ארגוניים ומהתייעלות שעבר בית החולים. 54. אף לגבי תובע זה, טוענת הנתבעת כי זכותו היא לעבוד בהתאם להיקף משרתו, וכי אין לו זכות קנויה לעבוד שעות נוספות, דבר המצוי בשיקול דעת, וכפוף לצורכי המערכת, והוא הדין בהעסקה בלילות ובשבתות. 55. הנתבעת שבה וטוענת כי צמצום העסקתם של נהגים בלילות ובשבתות נבע מחוסר הכדאיות הכלכלית הטמונה בכך, לעומת התקשרות עם קבלן הסעות. עם זאת, הורחבה העסקתם של הנהגים בשעות היום, וזאת בשל צמצום הפעלתם של קבלני הסעות ומוניות. 56. הנתבעת גורסת שהתובע לא הופלה לרעה על פני חבריו הנהגים וכי שכרו לא נפגע, מה גם שאין לתובע זכות מוקנית לעבודה בשעות חריגות. 57. עוד היא טוענת כי, חן קיבל גמול עבור השעות הנוספות שעבד בפועל, וכי תלושי השכר משקפים במדויק את השתכרותו. 58. הנתבעת מוסיפה, שהתובע לא כימת ולא פירט את תביעתו בנושא השעות הנוספות, וזאת בניגוד להחלטתו של כב' הש' הראשי כהן מיום 21/6/01, וכי גם מטעם זה יש לדחות את תביעתו. 59. הנתבעת סבורה שלא ניתן לתבוע גמול שעות נוספות, אלא רק עבור שעות שהתובע עבד בפועל, וכי שעות נוספות - מעצם מהותן, מותנות בצורכי המעביד. 60. באשר להתקשרות עם קבלן ההסעות, טוענת הנתבעת כי ההתקשרות נעשתה עוד לפני קבלתו של התובע לעבודה, וכי אין לתובע מעמד או עילת תביעה בנושא זה, וכי גם אם נפל פגם בהתקשרות עם קבלן ההסעות - דבר המוכחש על ידיה - הרי לא קמה כתוצאה מכך, זכות כלשהי לתובע. 61. העסקתם של אלונקאים, בתפקידי נהיגה, נעשית לטענת הנתבעת במקרים בודדים, שעה שחסרים נהגים ובתקופות חופשה. כלכלה 62. טוענת הנתבעת שהזכאות לכלכלה לעובד היא שעה שהוא מצוי בתפקיד מחוץ לכותלי בית החולים, וכי לעובדי בית החולים מסופקות ארוחות מסובסדות במקום העבודה. 63. התובע לא פירט מקומות, תאריכים ושעות התחלה וסיום עבודה כפי שנקבע שעליו לעשות בהחלטת כב' הש' כהן מיום 21/6/01, ומכל מקום, הפירוט שבסע' 10 לכתב התביעה, אינו מזכה בתשלום עבור כלכלה. 64. הנתבעת גם מביאה לידיעת בית הדין, מקרה בו הגיש התובע רישום כוזב של שעת נסיעה לצורך קבלת דמי כלכלה, ומסבירה כי התקיים בירור בענין זה, אשר בסופו הבטיח התובע כי מקרה דומה לא יישנה. 65. מטעמי זהירות מעלה הנתבעת טענות בנושא אי זכאותו של התובע לפיצויי הלנה, אם יפסקו סכומים כלשהם לזכותו, הן בשל התיישנות והן בשל העובדה שאין מדובר בשכר עבודה, כמו גם בשל המחלוקת שבין הצדדים. 66. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של גב' יפה בוטבול, מנהלת ענף מינהל ומשק בבית החולים וכן הוגש תצהיר נוסף של מר קובי מוסקוביץ - שבו נעסוק בהקשר הרלבנטי. התובעים אף הם הגישו תצהירים, וכל המצהירים העידו בפנינו. דיון והכרעה פררוגטיבה ניהולית 67. בית הדין הארצי מפי כב' סגנית הנשיא הש' ברק מתאר את הפררוגטיבה הניהולית. בשל חשיבות הדברים נביא אותם להלן במלואם: - "המעביד הוא בעל הקניין, בעל המפעל. מכוח זכותו זו יש למעביד פררוגטיבה ניהולית. כבעל המפעל יש לו הפררוגטיבה לנהל את מפעלו כראות עיניו ולפי שיקוליו לגבי ניהול תקין. זוהי זכותו הנובעת מזכות הקניין שלו. זוהי גם חובתו מכוח עקרון תום הלב. חובה זו חב בעל מפעל לעובדיו. מטרתו הוא ומטרתם של העובדים חד היא - שהמפעל ישגשג ויהווה סביבת עבודה נעימה לכל הצדדים. הצלחתו של המפעל היא גם הצלחתם של העובדים. חובה זו חב בעל מפעל גם לציבור בכללותו. זוהי חובתו המוסרית שמפעלו לא יקרוס. בעל מפעל הוא חוליה בשרשרת המפעל הלאומי. עם זאת אין פררוגטיבה זו מוחלטת. זוהי זכות שיש לעשות בה שימוש בתום לב. אין זכות זו עומדת בפני עצמה. מולה ניצבות זכויות אחרות. המעביד והנהלת המפעל אינם השחקנים היחידים במפעל. שותפים להם עובדי המפעל. על המעביד, בהפעילו את הפררוגטיבה הניהולית שלו, לקחת בחשבון את זכויות עובדיו. עליו לקחת בחשבון זכויות מוקנות של עובדיו. עליו לקחת בחשבון צרכים סבירים של עובדיו כעובדים. מעביד רשאי לשנות תנאי עבודה כאשר השינוי הוא סביר ואינו פוגע בצורה לא סבירה בעובדיו. שינוי חד צדדי לרעה של תנאי העבודה אינו לגיטימי אלא אם הוא נעשה במסגרת הניהול הסביר מבלי לפגוע בעובד בצורה לא פרופורציונלית. פררוגטיבה ניהולית אינה מילת קסם המאפשרת כל פעולה של ההנהלה. פררוגטיבה ניהולית אינה שרירות ניהולית. שינוי חד צדדי של חוזה העבודה באופן ששכרו של עובד יפגע בצורה לא סבירה אינו יכול להיות מוגן על ידי הפררוגטיבה הניהולית. המבחן לפיו יקבע אם השינויים שעושה מנהל מפעל במפעלו הן בגדר הפררוגטיבה הניהולית או האם הם חורגים ממנה הוא מבחן הפרופורציונליות... על קנה המידה להיות תואם להשגת המטרה. עליו להיות חיוני במובן זה ששום אמצעי אחר הפוגע פחות בחירויות אדם אינו מספיק. אל לו לאמצעי להיות בלתי פרופורציונלי למטרתו (זוהי פרופורציונליות במובנה הצר). בית המשפט העליון ציין שלושה יסודות אלו בבוחנו את עקרון המידתיות - "במרבית שיטות המשפט, שבהן מקובל עקרון המידתיות, נקבע כי הוא מורכב משלושה יסודות, או מבחני משנה. היסוד הראשון של מבחן המידתיות קובע כי נדרש קשר של התאמה בין המטרה לבין האמצעי. האמצעי אשר המינהל נוקט צריך להיות גזור להשגת המטרה אשר המינהל מבקש להשיגה... . היסוד השני המרכיב את המידתיות קובע כי האמצעי שהמינהל בוחר בו צריך לפגוע בפרט במידה הקטנה ביותר. החייט המנהלי צריך לתפור את החליפה המנהלית באופן שתהא גזורה בהתאם למטרה המנחה אותו, תוך בחירה באמצעי הפוגע פחות באדם... היסוד השלישי במבחן המידתיות קובע כי האמצעי שהמינהל בוחר בו אינו ראוי, אם פגיעתו בפרט היא ללא יחס ראוי לתועלת שהוא מביא בהגשמת התכלית. זהו מבחן האמצעי המידתי (או המידתיות במובן הצר)... השתלבותם של שלושת יסודות אלה - אשר לעתים קיימת ביניהם חפיפה - מגבשות את מבחן המידתיות כאמת מידה מהותית להפעלת שיקול דעת מינהלי. ודוק: יסודות אלה הם בעלי אופי עקרוני. הפעלתם במקרה הקונקרטי עשויה להשתנות על-פי מאפייניה של התכלית, ועל פי מהותה של הפגיעה בפרט" (בג"צ 3477/95 ישראל בן עטייה ואח' נ. שר החינוך, התרבות והספורט פ"ד מט (1) 5 בסעיף 5 לפסק דינו של המשנה לנשיא ברק והספרות והפסיקה המוזכרים שם; וראה גם ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ. מגדל כפר שיתופי פ"ד מט (4) 221, בסעיף 95 לפסק דינו של הנשיא ברק, והפסיקה מוזכרת שם)". (ע"ע 300353/97 מדינת ישראל - משה נהרי). 68. אמנם בתוצאה הסופית של פסק דין נהרי למעשה היתה דעת הרוב שונה, אלא שכב' הנשיא אדלר שכתב את דעת הרוב לא נדרש לסוגייה זו, שעה שסבר כי מקום עבודה אינו יכול להנהיג סדרי עבודה המנוגדים לחקיקת המגן, ודומה, שעל העקרונות שהוצבו ע"י כב' הש' ברק ביחס לפררוגטיבה הניהולית - אין חולק. 69. על דברים ברוח זו, שב בית הדין הארצי, וקבע מפי כב' הש' ארד כי: - "...נשוב ונדגיש כי ככלל, פררוגטיבה ניהולית אינה פרוצה לכל רוח ולא תהא נתונה לגחמה של המנהל. החלטה ניהולית לעולם תהיה כפופה לדרישות הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות". (ע"ע 1159/01 ד"ר ארנה כרמי נ. מדינת ישראל). 70. על בסיס פסיקתו של בית הדין הארצי בנושא הפררוגטיבה הניהולית, נבחן את פעילותה של הנתבעת בעניינם של התובעים. תביעת לוי היקף המשרה 71. גב' בוטבול מפרטת בתצהירה כי לוי התקבל לעבודה ביום 14/2/91 במהלך מלחמת המפרץ והועסק כעובד ארעי בהיקפי משרה משתנים, וזאת עד ליום 1/2/93 עת קיבל התובע כתב מינוי והועסק על פי חוזה מיוחד בשיעור משרה של 50%. 72. התובע לוי מלין על כך ששיעור משרתו לא הוגדל ובכך לטענתו, הופלה לעומת נהגים אחרים, ובהם הוא מונה את ה"ה קלוד ביטון ואליהו ספייאשווילי (סע' 16ג' לתצהירו). 73. אלא שאין בדוגמאות האמורות כדי לתמוך בגירסתו: - א) קלוד ביטון הוא נהג ותיק מהתובע שהחל בעבודתו ביום 3/12/89 וכן יש לציין, שקודם להעלאה בדרגה - מר ביטון עבד בהיקף משרה של 75%, ומשיעור זה הוגדלה משכורתו למשרה מלאה. (הערה: למעשה - הגדלת שיעור המשרה של התובע מ-50% ל-75%, עולה על השיעור בו הוגדלה משרתו של מר ביטון). ב) אליהו ספייאשווילי - הועסק אמנם במשרה מלאה, אך זאת בזמן שהיה עובד זמני, ומאז שהוא עובד קבוע, בשיעור של 75%. 74. נעיר בהקשר זה, כי בחקירתו הנגדית - שעה שהועמד לוי בפני העובדה שביטון החל בעבודה לפניו, השיב התובע: "ברמב"ם קלוד ביטון התחיל לעבוד לפני, אבל אני גם טוען שהיה צריך לקחת בחשבון את שרותי במשטרת ישראל גם לענין הותק"(עמ' 17). 75. אלא שדברים אלו אינם מתיישבים עם ניסוחו של סע' 16ג' לתצהירו שבו מדבר לוי על "עובדים זמניים שהתקבלו לעבודה אחרי" (ההדגשה שלי - מ.ש.). 76. התובע חן לעומתו - מסתמך רק על העובדה שעבד בעבר שעות נוספות, ואלו צומצמו החל משנת 1998 ואילך. 77. גב' בוטבול בתצהירה (סעיף 6) הבהירה מהם השיקולים המנחים בהגדלת היקף משרה, שיקולים הנגזרים ממערכת שיקולים המורכבת מנתונים מערכתיים ואישיים שונים, ומכל מקום נחה דעתנו שהתובע לא הופלה לרעה ביחס לאחרים, וכי שיקולים ענייניים ובהם העדר משרה פנויה (עדות בוטבול עמ' 25) הנחו את הנתבעת. 78. אכן - ככל הנראה מר ספיאשווילי הועסק בהיקף משרה מלאה - למרות שהחל בעבודתו לאחר התובע, אולם כאמור - הותק אינו קריטריון יחיד, וודאי שלא מכריע בשאלת קביעת שיעור המשרה. 79. נוסיף כי לא היה בסתירה שבגירסתה של גב' בוטבול בעניין זה, כדי להשפיע על מהימנות עדותה בפנינו. 80. בסע' 6 לתצהירו, מסתמך לוי על מכתבה של ד"ר אסתר גולן מנהלת כ"א ברמב"ם, כבסיס להגדלת משרתו בשל כך שהועסק שעות נוספות רבות. עד כאן - נכונים דברי התובע, אולם לסיפא של סע' 6 ולפיו "עולה מנספח ד' - (המכתב האמור - מ.ש.) כי ניתנה הבטחה להגדלת חלקיות משרתי, כאשר כאמור התחלתי לעבוד בנתבעת במשרה מלאה" - אין ולו רמז במכתב זה. 81. אדרבא - מכתב זה - (נספח "ד" לתצהיר לוי), נשלח ביום 26.4.95 במענה למכתבו של מר שמואל רזניקוביץ, ס. מנהל אדמינסטרטיבי בביה"ח ומבהיר כי בעבר ניתנה הבטחה לועד העובדים להגדיל את שיעורי המשרה. ואכן - בחודש 10/95 מולאה אותה הבטחה ומשרתו של התובע הוגדלה ל-75%. לא מצאנו הבטחה אחרת, וגם התובע בעדותו - לא השכיל להציג ראייה של ממש בנושא זה (עמ' 16). 82. התוצאה היא שדין תביעתו של לוי להגדלת שיעור המשרה - להידחות. שעות נוספות 83. את תביעתו לתשלום פיצוי עבור שעות נוספות שהתובע לא עבד, מפרט לוי בסע' 5 לתצהירו ולפיו "החל מ-15/10/95 אני מועסק ע"י הנתבעת ב-3/4 משרה ובנוסף אישרה לי הנתבעת ממועד זה העסקתי ב-50 שעות נוספות לחודש" (ההדגשה במקור). 84. לביסוס טענה זו, מסתמך מר לוי על מכתבה של ד"ר גולן המופנה אליו (נספח ג' לתצהירו): - "בהתאם להמלצת ממוניך, החל מ-1/10/95 תועסק ב-3/4 משרה, וזאת עד לתאריך 31/3/96. כמו כן, אנו מאשרים העסקתך עד 50 שעות נוספות לחודש בלבד". (ההדגשה שלי - מ.ש.) 85. דומה שניסוחו של מכתב זה אינו טעון פרשנות שכן המילה "עד 50 שעות נוספות" נועדה לקבוע מכסה מירבית והדבר אף מוצא את ביטויו בהמשך המכתב ולפיו מובהר כי "כל חריגה בביצוע השעות הנוספות, לא תאושר". 86. ב"כ התובע המלומד, מנסה בסיכומיו ליצור זיקה בין שיעור המשרה להיקף השעות הנוספות, אלא שאין בידינו לקבל טיעון זה - שכן הדברים במכתבה של ד"ר גולן ברורים וחד משמעיים. 87. הלכה היא מקידמא דנא כי "עבודת שעות נוספות אינה זכות המגיעה לעובד והופכת במשך הזמן לחלק מתנאי עבודתו". (דב"ע מ"ו/113-3, עירית ת"א נ. ניסן גפני פד"ע כ',1). 88. התובע חן מבסס את הפגיעה בהיקף השעות הנוספות, בהעסקתם של גורמים נוספים, חיצוניים ופנימיים. 89. בית הדין הארצי, מפי כב' הנשיא דאז, הש' גולדברג, בוחן גם את השאלה מה הדין אם ניתנה התחייבות להעסיק את העובדים שעות נוספות, ומחיל את עקרונות המשפט הציבורי על הבטחת הרשות, ומחייבה לעמוד בהבטחה אם התקיימו התנאים הבאים: - א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה. ב) כוונתו היתה להקנות לה תוקף משפטי. ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה. ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. (וכן ראו: דב"ע מ"ט/138-3, חיים שוורץ נ. עירית ת"א, פד"ע כא' 174). 90. בית הדין האזורי בת"א, מפי כב' הש' לובוצקי בחן את שאלת הזכאות לעבוד בשעות עודפות וקבע כי: - "הזכות לשעות עודפות לא נקלטה כתנאי מכללא בחוזה העבודה האישי של התובע, וגם אינה מצוייה בהסדר או הסכם קיבוצי החל על הצדדים. מדובר בזכות שהוענקה לתובע מדי פעם בפעם, והעובדה שהענקתה נמשכה בפועל שנים רבות, אינה הופכת אותה לזכות מוקנית, שהמעביד אינו רשאי להשתחרר ממנה בהעדר הסכמה הדדית. פררוגטיבת הניהול של המעביד התירה לו שלא להאריך את המשך ביצוע העבודה בשעות עודפות. בהעדר תום לב מצידו של המעביד, בפעולתו זו, לא תישמע התנגדותו של התובע". (תב"ע נה/2283-3 עזרא פנחס נ. עירית ת"א). 91. אם כך הם פני הדברים ככל שהדברים אמורים בשעות עודפות - מקל וחומר נכונים הם לגבי שעות נוספות, שעלותן יקרה באופן ניכר. 92. על יסוד הדברים שהבאנו לעיל נבחן את תביעתם של חן ולוי - משתי זויות שונות: - האחת - האם ניתנה התחייבות להעסקתם בשעות נוספות. השניה - אם אכן הובטח הדבר - הזכאית היתה הנתבעת לשנות את התחייבותה, או את סדרי העבודה אצלה, (אם לא ניתנה התחייבות). 93. ראשית נאמר, שתמימי דעים אנו עם טענתה של ב"כ המלומדת של המדינה על חוסר ההגיון הטמון בהשלמת משרה בדרך של שעות נוספות, ומחוסר ההגיון שבטענת התובעים - עולה התשובה, שאכן לא כך הם פני הדברים וללוי לא הובטחה עבודה קבועה בשעות נוספות, וגם אין מחויבות כלשהי של הנתבעת להעסיק את חן בהיקף שעות נוספות קבוע, כמו גם משמרות ושעות לילה. 94. לכך נוסיף, שבנסיבות הענין, וכעולה מעדותו של מוסקוביץ ומהסבריו בתצהירו קיימת אי הכדאיות בהעסקת נהגים בלילות, על רקע העובדה שהפעילות בלילה מועטת. הצורך בהתייעלות - תוך שמירה על איזון, (התובעים ממשיכים להיות משובצים בלילות שבת) הוא לגיטימי בעינינו, כך שגם אם היינו סבורים שניתנה הבטחה כלשהי - רשאית היתה הנתבעת, כחלק ממהלך ניהולי - לשנות בנסיבות הענין את צורת ההעסקה. 95. בשולי נושא זה - נתייחס גם להעסקתם של האלונקאים בביצוע הסעות. מר מוסקוביץ הסביר את הענין בתצהירו ובעדותו, ושוכנענו - שאין מדובר בהפיכתם של האלונקאים לנהגים באופן קבוע, אלא בהעזרות בהם על פי הצורך והנסיבות. 96. למען הסר ספק נוסיף, שגם אם היינו סבורים שיש ממש בתביעה, הרי שלא הונחה תשתית עובדתית מינימלית המאפשרת לפסוק לתובעים סכומים כלשהם ברכיבים אלו. 97. שתי התביעות מבוססות על אומדנות והערכות. הנסיון להשוות את שכרו של נהג בביה"ח תל השומר לתובעים, אין בו ולא כלום, ואין בו אינדיקציה לגודל "הנזק" שנגרם כביכול. 98. זאת ועוד. כותב ב"כ התובעים בסיכומיו: - "מלאכת כימות הנזק בתיק זה אינה פשוטה, התובעים אינם חשבי שכר, אין בידיהם כל הנתונים המצויים בידי הנתבעת. גם אופי הפגיעה בנסיבות המפורטות מורכב" (סע' 15.1 לסיכומי התביעה). 99. כימות התביעה היא חובה המוטלת על התובע, הן כדי שהנתבעת תדע בפני מה היא עומדת והן לצורך חישוב האגרה. בתביעות שלפנינו, את כימות התביעה ניתן היה לבצע ע"י הגשת חוות דעת של מומחה - דבר שהיה מאפשר לנתבעת לבחון את התביעה על בסיס נתונים כלשהם ולהתייחס אליהם בפירוט, ואת זאת לא עשו התובעים. 100. ב"כ התובעים נתפס לכלל טעות שעה שהוא מלין על כך שהנתבעת לא הביאה ראיות ביחס לגובה הנזק שנגרם להם. נטל ההוכחה הוא על התובעים והם לא עמדו בו. 101. די לראות שב"כ התובע בסע' 15.12 לסיכומיו, כולל בחשבון "הנזק" פגיעה ב"הפרשות לחסכון ו/או פנסיה" ומעריך את סכום הנזק בסך של כ-.800 ש"ח שעה שהתובע נהנה מפנסיה תקציבית. 102. גם לא ברור כיצד הגיעו לוי ובא כוחו לשכר ממוצע של 137.5% לשעה נוספת - שהרי חוק שעות עבודה ומנוחה קובע כיצד יש לחשב גמול עבור שעות נוספות, והתובע בחר לערוך חישוב ממוצע. אלא שזהו אחד מפירותיה של תביעה המבוססת על אומדנות והערכות, שעה שכלל לא ניתן לתבוע "גמול שעות נוספות" עבור שעות שלא נעבדו בפועל, ושבמקרה הטוב מרביתן אינו אלא שעות עודפות. 103. הוא הדין בדרישה לפיצויי על ירידה בעבודת משמרות שעבורה דורש לוי בסיכומיו (סע' 15.24) "כ-.4,000 ש"ח". 104. גם התובע חן לא השכיל להציב את סכומי התביעה על אדנים עובדתיים כלשהם. במהלך עדותו הפנינו את תשומת ליבו לכך, שבסע' 14 לתצהירו הוא תובע -.1,500 ש"ח פיצוי לחודש, ואילו במרחק ארבעה סעיפים משם, בסע' 18 עולה הסכום החודשי ל-.2,000 ש"ח, תשובתו לשאלתנו בענין היתה: - "כשאני מופנה לעובדה שבסע' 14 אני טוען להפסד השתכרות של -.1,500 ש"ח ובסע' 18 ל-.2,000 ש"ח, ומתבקש להסביר זאת אני משיב שה-.1,500 ש"ח מתייחס לפני הסעיף של האש"ל, ויחד עם האש"ל הגענו ל-.2,000 ש"ח לחודש" (עמ' 21). 105. דברים אלו אינם נכונים והם עומדים בסתירה לסע' 16 לתצהיר שעל פיו מפורטת בנפרד התביעה לדמי כלכלה, וסכומה רחוק מלהגיע לסך של -.500 ש"ח לחודש. (כמו כן ראו סע' 16.7 לסיכומי ב"כ התובעים). 106. במקרה של לוי יש להוסיף את העובדה כי לבקשתו, אושרה לו עבודה פרטית בסופי שבוע (נ/1 ו-נ/2). לוי לא התייחס לענין זה בתצהירו, ולטעמנו - מן הראוי היה שתקופת עבודתו הפרטית, תופחת מתביעתו לעבודה בשבתות, שכן לא ניתן לעבוד ב - 2 מקומות במקביל, דבר שלא נעשה על ידיו (סע' 15.24 לסיכומי התביעה). 107. בשולי הדברים נעיר, כי מתן האישורים לעבודה פרטית, יש בהם כדי להפחית במידה ניכרת מעוצמת טענותיו של לוי על ההתנכלות כלפיו. 108. בה במידה לא נעלמה מעינינו העובדה שהתובעים שילמו אגרת תביעה בסכומים נמוכים שאין בינם לבין הסכומים המפורטים, ולא כלום. 109. לא מצאנו ממש בטענות התובעים בנושאי העסקת קבלני הסעות ומוניות. הדברים הוסברו היטב ע"י מר מוסקוביץ, המדובר בהחלטות ניהוליות מובהקות, שאין בהן פסול - החלוקה בין הנהגים נשמרה בשוויון יחסי, ומדובר בהסדרים שהוחל בהם עוד לפני תחילת עבודתם של התובעים בביה"ח. 110. בהקשר זה נוסיף, שהתקשינו להשתחרר מהתחושה שהתובעים מלקטים טענות מן הגורן ומן היקב כדי לנסות ולבנות את תביעתם. 111. התוצאה היא - שהתביעות בנושא "נזק" ו"אובדן השתכרות"- נדחות. העלאת לוי בדרגה 112. ביום 3/8/98 נשלח לתובע מכתבה של ד"ר גולן ובו היא מודיעה לו כי: - "הינך זכאי לדרגה 16 מנהלי החל מ-1/10/98 בתום 2 חודשי חופשה ללא תשלום, אולם עפ"י הוראת התקשי"ר 21.212 (א), דרגתך תעוכב עד סיום כל ההליכים המשמעתיים" (נספח כ"ג לתצהיר לוי). 113. שעתו של לוי להעלאה בדרגה הגיעה ביום 1/10/98 שעה שלוקחים בחשבון את החל"ת בו שהה. 114. הוראת סע' 21.212 לתקשי"ר אליה מתייחסת ד"ר גולן במכתבה האמור, היא קטגורית ואינה נתונה, על פי ניסוחה, לשיקול דעת: - "אין להעלות עובד בדרגה... כל עוד מתנהלים נגדו חקירה או דיון בהקשר להאשמה משמעתית או פלילית...". 115. אין חולק שנגד לוי לא ננקטו הליכים משמעתיים כלשהם. 116. ביום 13/4/99, נשלח ללוי מכתב נוסף מד"ר גולן ולפיו: - "בהמשך למכתבנו מיום 3.8.1998 בדבר עיכוב העלאתך בדרגה, מאחר ולא חל שינוי בהתנהגותך ובתפקודך, אנו נאלצים להאריך את עיכוב העלאתך בדרגה למשך שישה חודשים נוספים עפ"י הוראות התקשי"ר 24.241 (ה) עיכוב קידומך בדרגה עד לשיפור טיב עבודתך ותפקודך". (צ.ל סע' 24.243 - מ.ש). 117. הנתבעת, עירבה מין שאינו במינו. בעוד שמלכתחילה עיכוב ההעלאה בדרגה הסתמך על הוראת התקשי"ר האוסרת העלאה כל עוד מצוי העובד תחת הליך משמעתי, ועיכוב שמקורו בהליך משמעתי אינו קשור למסגרת זמנים, הרי שהעיכוב שהסתמך על הוראת סע' 21.243 - הוא נושא שבשיקול דעת של המנהל, ומוגבל תחילה למחצית השנה, הניתנת להארכה בהמשך. 118. ברור אם כן, שעיכוב העלאה בדרגה מכח הוראת סע' 21.243 לתקשי"ר (חוסר יעילות), אינה יכולה לבוא "בהמשך" לעיכוב שמקורו בסע' 21.212 (הליך משמעתי) שכן מדובר בשני מסלולים שונים, שלא ניתן להצליב ביניהם. 119. משהתבססה ד"ר גולן בעיכוב הראשון על הליך משמעתי, נשללה מהתובע הזכות לבקש בירור בנושא אי קידומו בדרגה, בירור, שעל פי סע' 21.243(ג) "יערך אצל מנהל היחידה בהשתתפות נציג ועד העובדים ונציג הסתדרות עובדי המדינה". 120. אלא שכאמור - הנתבעת פעלה בענין זה באופן שגוי - ולכן, אין מקום להתייחס לטענות המועלות בתצהירה של גב' בוטבול ביחס לתיפקודו של התובע - שכן את זאת צריך היה לעשות במסגרת אותו בירור שנקבע בתקשי"ר. 121. מכאן המסקנה, שהתובע זכאי להעלאה בדרגה, לדרגה 16, מיום 1/10/98 ואילך, והנתבעת תשלם לו את הפרשי השכר ויתר התנאים הנגזרים מתקופה זו, ועד ליום 1.10.99 (עת ניתנה לו הדרגה האמורה). לסכום האמור - יווספו הפרשי הצמדה וריבית, עד ליום התשלום בפועל. מדובר בטעות כנה, שאינה מצדיקה פסיקת פיצויי הלנה. 122. יובהר, כי אין בכך משום התערבות בשיקול הדעת המוקנה לנתבעת עפ"י התקשי"ר בנושא זה - אלא, שהתובע זכאי לדרגה זו בשל העובדה שהעיכוב במתן הדרגה נעשה בדרך שגוייה, ובניגוד לתקשי"ר. כלכלה - תביעת חן 123. בענין זה, מוצא חן פנים לא נכונות בהוראות התקשי"ר, ואמירתו כי "בהתאם להוראות התקשי"ר אני זכאי לקצובת כלכלה מאחר שעלי לצאת מביתי לפחות חצי שעה לפני הזמן שהיה עלי לצאת כדי להגיע למקום עבודתי...", אין בה ממש, ולא בכדי לא צוטטה על ידיו ההוראה הרלבנטית של התקשי"ר. 124. סע' 26.222 (א) לתקשי"ר הוא ברור, וקובע כי לתשלום כלכלה זכאי עובד "שנאלץ לצאת מביתו, לפי דרישת הממונה עליו אחרי השעה 04.00 אך לפחות חצי שעה לפני הזמן שבו היה צריך לצאת כדי להגיע למקום עבודתו הרגיל בשעה שנקבעה להתחלת העבודה כמוגדר בסע' 26.223". 125. הצדק בענין זה עם ב"כ הנתבעת שהסעיף עוסק רק במקרה שהוקדמה תחילת יום העבודה של העובד בלפחות חצי שעה, שאם לא כן - כמעט כל עובד בשירות המדינה יהיה זכאי לתשלום כלכלה עבור ארוחת בוקר. 126. גם ביחס לדרישה לדמי אש"ל בעבור שהייה מחוץ לבית החולים - הרי שעל פי הוראת סע' 2- 26.251, יש להגיש דו"ח מדי חודש בחודשו, ולאחר אישורו - זכאי הוא לתשלום. 127. סבורים אנו, שכל עוד לא הגיש התובע דוחות אש"ל - לא קמה לו כלל עילת תביעה, שכן אין הוא ממלא את דרישת התקשי"ר. אילו היה מגיש דוחו"ת אש"ל - ואלו היו נדחים ע"י הממונים עליו, היתה נסללת דרכו להגשת התביעה. 128. עם זאת נוסיף - כי גם לגופה היתה התביעה לכלכלה כפי שהוגשה, נדחית, שכן הוראת סע' 26.251 לתקשי"ר דורשת פירוט של "פרטי התפקיד שבגללו שהה מחוץ למקום עבודתו" ואף בתצהירו אין פירוט של תאריכים או של מטלות שבוצעו על ידיו. 129. טרוניה אחרת שבפיו של חן היא בנושא ארוחת הבוקר, אלא שאין אנו סבורים שניתן ל"פדות" את ארוחת הבוקר שיכול היה התובע לאכול בחדר האוכל - או להעריך את ההפרש בין שוויה של אותה ארוחת בוקר - למצרכי המזון שהועמדו לרשות הנהגים למקרה שלא יספיקו לאכול באופן מסודר. 130. תביעת חן לדמי כלכלה/אש"ל - נדחית. 131. בטרם נסיים את פסק הדין נוסיף כי לא מצאנו בסיס לטענת ההתנכלות למי מהתובעים, כמו גם להפלייתם. מנספח י' לתצהירו של לוי - מכתבה של עו"ד בראל לעו"ד אלקלעי מיום 13/6/2000, וסע' 11 לתצהיר בוטבול, עולה כי ממוצע השעות הנוספות שביצע לוי לא היה שונה מהותית מחבריו, והוא הדין בעניינו של חן (סע' 7 לתצהיר בוטבול - בתיק חן). 132. בפסק דין זה, לא התייחסנו למכלול הרחב של טענות התובעים, אלא בכל מה שנדרש לטעמנו להכרעה בתובענות אלו. 133. סוף דבר - למעט העלאתו בדרגה של לוי - כל שאר התביעות של שני התובעים נדחות. 134. לאור התוצאה אליה הגענו, והרחבת היריעה ללא כל פרופורציה - מן הראוי היה להשית על התובעים הוצאות, אלא שמשני טעמים לא נעשה כן: - א) ב"כ התובעים החליט משום מה (שלא כמקובל) לשתף אותנו בסכומי שכר הטרחה הנגבים על ידיו מהתובעים עבור טיפולו בעניינם, ודומה שאין צורך להוסיף עליהם. ב) חשוב מכך - העובדה שהצדדים ממשיכים לעבוד יחדיו, ורצוננו לאפשר להם לנסות להתגבר על משקעי העבר ולפתוח דף חדש ביחסי העבודה שביניהם, אף היא בעינינו שיקול ראוי שלא לחייבם בהוצאות. שעות נוספות