לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב, (דמ"ש 14396-09-10 ;השופט דורי ספיבק ונציגת ציבור גב' שולמית שמואלי עותניאל(, בו התקבלה בחלקה תביעתו של המשיב לתשלום גמול שעות נוספות ופיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל, ונדחתה התביעה שכנגד לחיוב המשיב בהשתתפות עצמית עקב תאונה. המשיב עבד כשליח פרחים אצל המבקשת, במשכורת חודשית של 5,000 ₪ נטו, החל מיום 1.9.08 ועד ליום 17.4.09, מועד בו פוטר. המשיב טען כי עבד 443 שעות נוספות בתקופת עבודתו, בלא לקבל עבורן כל גמול, וכי הוא זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל. המבקשת טענה, לאי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 על המשיב, כי סוכם עם המשיב על שכר גלובאלי הכולל גמול שעות נוספות, וכי בפועל לא ביצע המשיב שעות נוספות. המבקשת אף הגישה תביעה שכנגד, בה טענה, כי המשיב חייב למבקשת דמי "השתתפות עצמית" בגין תאונה, אשר נגרם בה נזק לרכב המבקשת. בית הדין האזורי קבל את התביעה לגמול שעות נוספות רק בחלקה, כשהוא מנמק את פסיקתו זו, בכך שבמקרה הנוכחי הן המשיב והן המבקשת לא הצליחו להוכיח את טענותיהם לעניין ביצוען או אי ביצוען של שעות נוספות, ולכן ההכרעה תהיה על פי נטלי ההוכחה. בית הדין האזורי התבסס בפסיקתו זו על כך, שביום 1.2.09, במהלך תקופת העסקתו של המשיב, חל שינוי במצב החוקי לגבי נטל ההוכחה בתביעה לשעות נוספות. בתקופה הראשונה, שחלה בטרם תחולת התיקון לחוק, היה מוטל נטל ההוכחה של השעות הנוספות על המשיב, ואילו בתקופה השנייה, המתייחסת לעבודה לאחר התיקון לחוק, נטל הוכחת השעות הנוספות היה מוטל על המבקשת. לאור זאת, דחה בית הדין האזורי את התביעה לגמול שעות נוספות, בגין התקופה הראשונה (עד ליום 31.1.09), משלא הוכיח המשיב, שאכן עבד את השעות הנוספות השנויות במחלוקת, ואילו את התביעה לגמול שעות נוספות בגין התקופה השנייה (1.2.09 עד 17.4.09) קיבל, משלא הצליחה המבקשת להוכיח, כי המשיב לא עבד את השעות הנוספות השנויות במחלוקת. בית הדין האזורי אף קיבל את התביעה לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל, ודחה את התביעה שכנגד, לחיוב המשיב ב"השתתפות עצמית" עקב תאונה. בבקשת רשות הערעור, מעלה המבקשת בתמצית טענות אלו: קביעת דיון להוכחות בתוך 7 ימים, מנוגד לתקנה 47 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991; המבקשת עמדה בנטל ההוכחה, שהמשיב לא עבד שעות נוספות; המשיב חייב לפצות את המבקשת, בגין הנזק שנגרם לה, עקב התרשלותו החמורה. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, אני מחליט כי אין ליתן רשות ערעור, מבלי לבקש את תגובת המשיב. החלטת בית הדין האזורי בנוגע לאופן ניהול ההליכים בפניו, היא החלטת ביניים דיונית אשר לא נמצאה הצדקה משפטית או אחרת להתערב בה. הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מן העדויות והראיות שהיו בפניה. בהליכי דיון מהיר בפרט, התערבותה של ערכאת הערעור היא מצומצמת ביותר, ומוגבלת בעיקר לבירור שאלות משפטיות. בנסיבות המקרה לא מצאתי מקום לחרוג מאותו כלל. הקביעה על מי מוטל הנטל להוכיח את התביעה הינה קביעה משפטית, אולם לאחר שהוכרעה השאלה המשפטית, שעניינה על מי מוטל נטל ההוכחה בתביעה זו, השאלה האם הורם הנטל כאמור אם לאו, הינה שאלה עובדתית, שהערכאה הדיונית היא זו שצריכה להכריע בה, על סמך התרשמותה מהראיות,לרבות העדויות וכלל החומר שהובא בפניה. בענייננו, קבע בית הדין האזורי, כי הנטל להוכחת העובדה, שהמשיב לא עבד שעות נוספות, החל ממועד כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 מוטל על המבקשת, והיא לא הרימה נטל זה. אינני מוצא מקום להתערב בקביעה זו. בית הדין האזורי התרשם, לאחר בחינת כלל החומר שהובא בפניו, כי "מתקבלת תמונה של כפות מאזניים מאוזנות מבחינה ראייתית", ועל כן פנה לבחון את העניין על פי נטלי הראיה המוטלים על הצדדים. משקבע בית הדין האזורי כי המבקשת לא עמדה בנטל זה מבחינה ראייתית, ומשמוטל נטל זה בנסיבות הקיימות מבחינה משפטית על המבקשת, אין גם בסיס משפטי להתערב בקביעה זו. אילו נהגה המבקשת בנושא השעות הנוספות, כשם שנהגה ביחס לעובדים אחרים שלה (כרטיס שעון לדוגמה), הייתה יכולה לחסוך את כל הקשיים בהוכחת גרסתה, אך את הנעשה אין להשיב. בית הדין האזורי קבע, על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי לא הוכח שהמשיב התרשל בנהיגתו. גרסתו של המשיב בעניין זה, עליה מסתמכת המבקשת בטיעונה, איננה חד משמעית דיה. משאלו הם פני הדברים, ומאחר והמבקשת משיגה בעיקרו של דבר על קביעות עובדתיות, אין מקום להתערב בפסד דינו של בית הדין האזורי. תוצאתה של החלטה זו, מייתרת את הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בתיק זה. סוף דבר - בקשת רשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות. נטל ההוכחהשעות נוספות