תביעה זו עניינה תשלום גמול שעות נוספות. רקע עובדתי 1. הנתבעת הינה חברה בע"מ העוסקת בתחום עמילות מכס. 2. התובעת עבדה בשירות הנתבעת בסניף אשדוד מסוף שנת 1993 ועד לפיטוריה בשנת 2004. התובעת מלאה שני תפקידים במהלך עבודתה, בתקופה הראשונה, עבדה כנציגת הסניף במכס באשדוד ובהמשך, כפקידת מסירה במשרד. 3. התובעת קבלה שכר חודשי והחל מחודש אוקטובר 2003 שולם לתובעת גמול בגין שעות נוספות. 4. ביום 20.6.04, לאחר סיום עבודתה של התובעת, שלחה התובעת מכתב לנתבעת הנושא כותרת "גמר חשבון" ובו דרשה תשלום בגין עבודה בשעות נוספות על פי תחשיב גלובלי של שעה נוספת ביום במשך 7 שנים רטרואקטיבית ממועד סיום עבודתה. לטענתה, תחשיב זה נערך על פי הסכמה אליה הגיעה עם הנתבעת לאחר סיום עבודתה. עוד נטען במכתב, כי התובעת לא קבלה שני תלושי שכר אחרונים וכן משכורת אחרונה ופיצויי פיטורין. (נספח ד' לתצהיר התובעת). 5. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה, הגב' דבורה נויברג שעבדה כמנהלת הסניף בתקופה הרלוונטית ומר שלמה אליה, עובד לשעבר של הנתבעת. מטעם הנתבעת העיד מנהלה מר אוחאי ששון. גדר המחלוקת 6. הצדדים חלקו ביניהם בסוגיות הבאות - א. תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת. ב. האם נדרשה התובעת לעבוד שעות נוספות במהלך תקופת עבודתה. ג. האם היה סיכום בין התובעת לבין מר אפי גיליס באשר לתשלום גמול שעות נוספות ובמידה וכן - האם הוא מחייב את הנתבעת. ד. האם הוכיחה התובעת מתכונת עבודה בשעות נוספות ו/או עבודה בשעות נוספות. ואם כן - מהו הגמול לו היא זכאית בגינן. תקופת עבודתה של התובעת 7. התובעת טענה, כי עבדה אצל הנתבעת מחודש נובמבר 1993 ועד לפיטוריה ביום 15.4.2004. מנגד טענה הנתבעת, כי התובעת החלה את עבודתה אצלה ביום 14.12.93, וזאת כרשום בתלושי השכר. כן הכחישה הנתבעת את מועד סיום יחסי העבודה הנטען על ידי התובעת. 8. בעניין מועד תחילת עבודתה של התובעת - אין חולק כי תביעתה של התובעת לגמול שעות נוספות אינה יכולה לכלול אלא 7 שנים רטרואקטיבית ממועד הגשת תביעתה (24.11.05). על כן, אין נפקא מינא אם תחילת העבודה היתה בחודש נובמבר 1993 או דצמבר 1993 כמצוין בתלושים, ואינני נדרשת להכרעה בשאלה זו. 9. באשר למועד סיום העבודה, הנתבעת אמנם הכחישה את הנטען על ידי התובעת אך לא טענה לתאריך אחר. אשר על כן, גרסת התובעת לפיה, פוטרה ביום 15.4.04, לא נסתרה ודינה להתקבל. גמול שעות נוספות א. טענות התובעת 10. לגרסת התובעת, מסגרת שעות עבודתה היתה משעה 8.00 ועד לשעה 16.00, אך בפועל היתה מגיעה לעבודה באופן קבוע בשעה 7.00 או 6.30 ונשארת לאחר שעות העבודה הרגילות. עוד טענה, כי עבדה בכל יום שישי לסירוגין כארבע שעות נוספות. (סעיף 4 לתצהיר התובעת). לדבריה, הוכיחה מתכונת עבודה בשעות נוספות ועל כן, יש לקבל את תביעתה. התובעת טענה, כי נדרשה על ידי מנהלת הסניף גב' דבורה נויברג להגיע באופן קבוע מוקדם לעבודה ולעבוד שעות נוספות, וזאת על מנת להכין פקודות מסירה, שטרי מטען ושיקים שהיו בנמצא עוד לפני השעה 8.00 בבוקר. הוסיפה התובעת וטענה, כי ברשות הנתבעת כרטיסי נוכחות שהוחתמו על ידי התובעת בעת הגעתה לעבודה ובעת יציאתה ממנה לכל תקופת עבודתה. הנתבעת המציאה לתובעת רק חלק מכרטיסי הנוכחות ובכך גרמה לתובעת "נזק ראייתי", ולכן יש מקום להקל על התובעת בהוכחת תביעתה וליתן לה את הסעד המבוקש על ידה. 11. לגרסת התובעת, תביעתה לגמול שעות נוספות גלובאלי מבוססת על התחייבות חשב החברה מר אפי גיליס (להלן "מר גיליס") לפיה, הנתבעת תשלם לה תוספת מינימלית של שעה אחת ביום וכן 4 שעות ליום ששי. (סעיף 17 לתצהיר התובעת), (נספח ד' לתצהיר התובעת). התובעת העמידה את תביעתה על בסיס שעה אחת ליום * 20 יום בחודש * 12 חודשים * 7 שנים שהם 1680 שעות נוספות, וכן 4 שעות נוספות בשני ימי ששי בחודש, שהם 672 שעות, סך הכל 2,352 שעות בעבור 7 שנים. לגרסת התובעת, זכאית היא בגין שעות אלה לתשלום בשיעור של 130% מהשכר השעתי ובסך נומינלי כולל של 72,465 ₪. 12. בסיכומיה הציגה התובעת תחשיב חילופי המבוסס על הטענה, כי התובעת היתה צריכה לעבוד בכל חודש 160 שעות (8 שעות במשך 20 יום). לטענתה, עבדה שעה אחת נוספת ביום וכן 4 שעות נוספות בימי שישי, כאשר לדבריה עבדה בממוצע 1.4 ימי שישי בחודש. על פי תחשיב זה, זכאית התובעת לטענתה לתשלום בגין 2,017 שעות בסך של 62,159 ₪. לחילופי חילופין, הציגה התובעת בסיכומיה חישוב נוסף המבוסס על חישוב חודשי של שעות עבודה מעבר ל- 160 שעות בחודש, וזאת בהתאם לכרטיסי הנוכחות המצויים בפני בית הדין, לפיו זכאית התובעת לתשלום בגין 352 שעות. (התחשיב סומן כנספח ז'). ב. טענות הנתבעת 13. הנתבעת טענה מנגד, כי רק מחודש אוקטובר 2003 נתבקשה התובעת לעבוד בשעות נוספות וזאת לאור פעילות מוגברת בייצוא החקלאי. מעבר לכך, לא נדרשה התובעת ואף לא עבדה שעות נוספות מעבר למסגרת הרגילה. עוד טענה הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה מתכונת שעות עבודה בשעות נוספות וכן לא הוכחה טענתה כי הגיעה לעבודה בשעה 7.00 מדי יום. לגרסת הנתבעת, שעת תחילת העבודה היתה 8.00 וכי לא היה כל צורך או תכלית בעבודת התובעת לפני שעה זו ולא היה מי שיפקח עליה. לדבריה, היה והגיעה התובעת לפני השעה 08:00, עשתה כן בשל טרמפ שהיה לה משכנה שעבד בסמוך. 14. הוסיפה וטענה הנתבעת, כי לתובעת ניתנה הפסקה רצופה של חצי שעה מדי כל יום למנוחה ולסעודה, אשר יש לקזזה מסך השעות. באשר לעבודה בימי השישי - טענה הנתבעת, כי ככל שהתובעת עבדה בימי שישי הרי שהיא דאגה להחסיר שעות עבודה בשאר ימי החודש הרלוונטי. באשר לסיכום עם מר גיליס - הנתבעת הכחישה את הטענה לפיה, הוא עבד כחשב החברה וכן טענה כי הוא לא ניהל משא ומתן עם התובעת וכי לא היתה לו כל הסמכה מטעם הנתבעת לעניין זה. ג. המסגרת הנורמטיבית 15. חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן - "חוק שעות עבודה ומנוחה"), מסדיר את מסגרת שעות העבודה הרגילות של עובד ואת השעות בגינן חייב המעביד לשלם לו גמול שעות נוספות. סעיף 2 לחוק קובע כי "יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה" וסעיף 3 לחוק קובע כי "שבוע עבודה לא יעלה על ארבעים וחמש שעות עבודה." מכוח ההסכם הקיבוצי מיום 9.1.95 (להלן "ההסכם הקיבוצי") וצו ההרחבה שנכנס לתוקפו ביום 1.7.97, הועמד שבוע העבודה על 43 שעות שבועיות והחל מאותו המועד נקבע, כי חודש העבודה יעמוד על 186 שעות. שילוב סעיפים 3.א.2 ו-3.ב.2. להוראות ההסכם הקיבוצי אשר הורחב בצו, עם הוראות סעיף 2 לחוק שעות עבודה ומנוחה, מביאות למסקנה, כי כשעות נוספות תחשבנה שעות עבודה שמעבר ל- 186 שעות בחודש, כאשר בשבוע עבודה בן חמישה ימים יעמוד יום עבודה על 8.6 שעות ליום באופן שבשעות שלאחר מכן זכאי העובד לתשלום גמול שעות נוספות. ד. האם היתה דרישה לעבודה בשעות נוספות 16. תנאי לחיוב המעביד בתשלום גמול בעד שעות נוספות הוא שהמעביד דרש את ביצוען. (דב"ע נז/7-3 נחום לבון - מ.ת.מ. תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע ל"ב 584). הלכה פסוקה היא, כי אין עובד יכול לכפות על מעסיקו עבודה בשעות נוספות (דב"ע מט/138-3 חיים שוורץ - עיריית תל-אביב-יפו, פד"ע כ"א 174, 177; דב"ע מז/4-4 מדינת ישראל - ההסתדרות הכללית, הוועד הארצי של עובדי מס הכנסה, פד" י"ח 303, 308). 17. התובעת לא הביאה כל ראיה המעידה על כך כי הנתבעת דרשה ממנה לעבוד שעות נוספות או להתייצב לעבודה בשעות מוקדמות בבוקר. טענת התובעת לפיה, נדרשה על ידי מנהלת הסניף גב' דבורה נויברג (להלן "הגב' נויברג") לעבוד שעות נוספות באופן קבוע ולהגיע לפני השעה 8.00 לעבודה, נסתרה מפורשות על ידי הגב' נויברג אשר ציינה, כי "לא היתה דרישה רשמית ממני להגיע בשעה 7:00" (עמ' 18 לפרוטוקול). 18. הגב' נויברג העידה מפורשות, כי מדיניות הנתבעת היתה לא להעסיק עובדים בשעות נוספות, וכי לפני שהחלה הפעילות המוגברת בייצוא החקלאי, לא היה צורך בעבודת התובעת בשעות נוספות ולא נתבקש עבורה אישור ההנהלה לעבודה בשעות נוספות. ואלו דבריה - "ש. לעניין מדיניות של שעות נוספות, שאת אומרת מדיניות זה מדיניות שלך או של מנכ"ל החברה, המנהלים? ת. זה מתחלק לשני דברים. קודם כל היתה מדיניות. אני חושבת שלא עבדו שעות נוספות." ש. ההנחיות מההנהלה אליך? ת. כן. ההנהלה היתה קשובה. אם היה צורך אני בקשתי ואמרתי שמצאתי לנכון. אני לא מצאתי לנכון לפני כן." (לפני חודש אוקטובר 2003 - י.א.ש). "ש. אם היה צורך שמשהו יעבוד שעות נוספות את היית צריכה לקבל הסכמה מההנהלה? ת. ברור. ש. לגבי התובעת, את ביקשת מההנהלה שעות נוספות עבורה. ת. ספציפית לא. ש. לא ביקשת עבור התובעת שעות נוספות באופן מפורש? ת. לא. ש. אמרת לה שאין לך תקציב לשעות נוספות עבורה, אמרת לה שהיא לא תקבל כסף אם תבוא קודם? ת. לא זוכרת שאמרתי כך. אני הייתי טורחת ומתאמצת אם הייתי דורשת שהיא תבוא בשעה 07:00. אני לא רוצה לפגוע באף אחד. לשלומי זה היה ברור ומובנה. ראיתי שזה חשוב לי מאוד שהוא יהיה מוקדם והוא יפוצה. כאן לא היה ברור". (עמ' 21-22 לפרוטוקול). (הדגשות שלי - י.א.ש.). ובהמשך העידה הגב' נויברג, כי התובעת יכלה לצאת לפני הזמן אם הגיעה בשעה מוקדמת וכי היא לא נדרשה לעבוד מעבר למכסת השעות הרגילות. (עמ' 22 לפרוטוקול). לשאלת ב"כ התובעת "אם היתה אומרת לך שהיא רוצה שעות נוספות" השיבה הגב' נויברג - "הייתי אומרת לה שהיא לא צריכה לעבוד מעבר ל-8 שעות. אלו היו השעות הפורמליות לפני בואו של אפי". 19. עדותה של התובעת לפיה, נדרשה על ידי הגב' נויברג להתייצב במקום העבודה בשעה מוקדמת, לא היתה מהימנה עלי, ואילו עדויות העדים מטעמה לא תמכו בגרסתה זו. עדותה של הגב' נויברג אשר סיימה את עבודתה בשירות הנתבעת בשנת 2004 ואשר העידה מטעם התובעת, היתה מהימנה ועקבית וממנה עולה בבירור כי התובעת לא נדרשה כלל לעבוד שעות נוספות. אף עד התביעה מר שלמה אליה העיד, כי לא אמר לתובעת להגיע מוקדם ומעדותו עולה כי לא שמע את המנהלת נותנת הוראה כזו לתובעת (עמ' 14 - 15 לפרוטוקול). 20. יתרה מזו, גרסת הנתבעת לפיה, הסיבה להגעתה של התובעת בשעה מוקדמת וקודם לשעות פעילות המשרד היתה, כי ניתן לה "טרמפ" על ידי שכנה מר יוסי יוסף, שעבד במקום סמוך (תצהיר מר ששון סעיף 3.5. ועדותו בעמ' 26), אושרה על ידי התובעת בחקירתה הנגדית. וכך העידה התובעת בעניין זה - "ש. את מכירה את יוסי יוסף? ת. כן. ש. הוא היה שכן שלך בתקופה הרלוונטית? ת. למשרד ובבית. ש. הוא נהג להגיע לעבודה מוקדם בבוקר? ת. כן. אני נילוותי אליו לטרמפ אם לא היה מגיע הגעתי במונית ספיישל או באוטובוס והגעתי גם מוקדם". (עמ' 13 לפרוטוקול). 21. זאת ועוד, העובדה שביצוע העבודה בשעות נוספות נדרשה רק בשלב מאוחר יותר של עבודת התובעת וזאת עקב פעילות בייצוא החקלאי (עדות הגב' נויברג עמ' 21, 23, עדות מנהל הנתבעת עמ' 27), יכולה ללמד אף היא על כך שלא נדרשה עבודה בשעות נוספות קודם לכן. 22. עם זאת, משהוכח, כי כרטיסי הנוכחות של התובעת הועברו להנהלת החשבונות מדי חודש בחודשו ועל בסיסם שולם לתובעת שכרה וחושבו ימי החופשה והמחלה שלה (עדות הגב' נויברג, עמ' 22 -23 לפרוטוקול), סבורני, כי מקום בו הוכח באופן חד משמעי מכרטיסי הנוכחות כי התובעת עבדה מעל המכסה החודשית הנדרשת ו/או המסגרת היומית על פי צו ההרחבה, הרי שזכאית היא לגמול השעות הנוספות הקבוע בחוק, אף בנסיבות בהן לא נדרשה התובעת מפורשות לעבוד שעות נוספות. בעניין זה יש להדגיש, כי הנתונים הועברו לנתבעת מידי חודש בחודשו ואף שאין עובד יכול לכפות על מעבידו עבודה בשעות נוספות, גם המעביד, אינו יכול לקבל עבודת עובד בשעות נוספות במשך תקופה ממושכת, לעצום את עיניו, לא לומר לו דבר, להינות מעבודתו ולא לשלם בעבורה. מעביד הסבור, כי עובד אינו רשאי לעבוד בשעות נוספות ואשר מודע לעבודתו (ומכרטיסי הנוכחות, היה עליו להיות מודע להן), עליו להבהיר עמדתו לעובד. לא עשה כן, ידרש לשלם לעובד בגין עבודתו. התחייבות לתשלום שעות נוספות גלובאלי 23. התובעת טענה, כי לאחר סיום עבודתה, מר גיליס חשב החברה התחייב בפניה, כי הנתבעת תשלם לה תשלום בגין שעות נוספות וגמול שעות נוספות בעבור שעה נוספת אחת ליום עבור 7 שנים רטרואקטיבית ובהתאם לכך ערכה את תביעתה הנדונה. התובעת לא פירטה את ימי העבודה המהווים בסיס לחישוביה אלא הציגה תחשיב כללי ולא מפורט. הנתבעת הכחישה קיומו של הסכם זה וטענה, כי מר גיליס שימש רק כחשב שכר ולא כחשב החברה וכי הוא לא היה מוסמך לחתום בשם החברה על התחייבות לתשלום שעות נוספות כפי שנטען. 24. נטל ההוכחה לקיומו של הסכם זה, מוטל על התובעת ולא מצאתי כי היא עמדה בנטל להרימו. ככלל, עדותה של התובעת לא היתה מהימנה והתובעת לא טרחה להעיד מטעמה את מר גיליס (שאינו עובד הנתבעת כיום) לעניין זה, אף כי עדותו היתה יכולה לשפוך אור על טענתה. הלכה פסוקה היא - "הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל כן ההימנעות מחזקת את ראיות התביעה [ע"פ 728/84 פד"י מא (3) 617]. התובעת לא הציגה כל ראיה המעידה על התחייבותו של מר גיליס לתשלום שעות נוספות לאחר פיטוריה למעט מכתבה שלה עצמה למר גיליס מיום 20.6.04. מעיון במכתב ניתן ללמוד, כי מדובר במכתב דרישה של התובעת ולא בהסכמה בין הצדדים (נספח ד' לתצהיר התובעת). 25. עדותה של הגב' נויברג לפיה, התקיים דין ודברים בין התובעת לבין מר גיליס בעניין השעות הנוספות (עמ' 18 לפרוטוקול), אין בה כדי להוכיח קיומה של התחייבות מצדו של מר גיליס למתן תשלום ואין בה כדי להוכיח, כי מר גיליס היה מוסמך מטעם הנתבעת להתחייב על מתן תשלום שעות נוספות לתובעת עם סיום עבודתה. יתר על כן, ההתכתבות אליה מפנה התובעת נערכה לאחר סיום עבודתה וכך לדבריה, גם ההסכמה לה היא טוענת. לו נכונה היתה טענתה כי הדבר מוסכם על הנתבעת, לא היתה כל מניעה מצד הנתבעת לשלם לתובעת את התשלום הנדרש/המוסכם. העובדה כי התשלום לא שולם, ומבלי שהוכח כל שינוי נסיבות מלמדת על כך שמלכתחילה, לא היתה כל הסכמה בעניין זה. משכך, דין טענה זו - להידחות. הוכחת השעות הנוספות 26. הלכה פסוקה היא, כי - "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב." (ראה: דב"ע לב/32-3 מרלן פרומוביץ - ישראל בר אדון, פד"ע ד 39; דב"ע נז/7-3 נחום לבון - מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ פד"ע לב 584). היינו - "מי שתובע תשלום גמול שעות נוספות - עליו להוכיח כל שעה ושעה שעבד, ואם לא יצליח בכך - כמובן שתביעתו תידחה" (ראה: דב"ע 97/ 237-3 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל, רשות השידור, פד"ע לו, עמ' 577). משמע, הלכה היא שעל התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך. עם זאת נפסק, כי גם במקרה בו מצליח העובד להוכיח קיומה של מתכונת עבודה קבועה, ניתן להסיק ממנה לגבי כל תקופת עבודתו, אף אם לא הוכיח עבודתו בכל שעה ושעה (ראה בהתאמה דב"ע לז/1-2 תופיק חלב מחמוד - דקל מרקט, פד"ע ח 343, 351 וכן ע"ע (ארצי) 1351/04 מראט זרצקי - שירותי אבטחה ושמירה (תשמ"ו) בע"מ, ניתן ביום 6.4.06). 27. טענת התובעת לפיה הוכיחה מתכונת שעות עבודה אחידה - דינה להדחות. התובעת הצהירה בתצהירה, כי הגיעה לעבודה באופן קבוע בשעה 7.00 או 6.30 וכן היתה עובדת שני ימי שישי בחודש כארבע שעות נוספות. (סעיף 4 לתצהיר התובעת, עמ' 9 לפרוטוקול). 28. די לעיין בחלק מדוחות הנוכחות שצירפה התובעת לתצהירה כדי להיווכח כי לגרסת התובעת אין כל בסיס. מהדוחות עולה, כי שעות הגעתה של התובעת היו משתנות ונעו בין השעה 6.09 (12/9/02) בבוקר (במקרים נדירים) ועד השעה 8.30 (30/1/03) בבוקר. כך, למשל עולה מדוח חודש מרץ 2003, כי התובעת הגיעה מספר פעמים אחרי השעה 8.00 וכך גם בחודש פברואר 2003. התובעת אישרה בעדותה, כי השעות המצוינות בדוח מקובלות עליה וכי היו ימים בהם הגיעה לאחר השעה 8.00 (עמ' 8 - 9 לפרוטוקול). עוד עולה מהדוחות, כי שעות סיום העבודה היו משתנות. היו ימים בהם סיימה התובעת לעבוד בסביבות השעה 15:00 (2.10.02) ואף קודם לכן, והיו ימים בהם עבדה עד לאחר השעה 17:00 (22.1.03). (עדות התובעת - עמ' 10 לפרוטוקול). התובעת הודתה בעדותה, כי תביעתה הינה גלובאלית וכי לא הפחיתה מתביעתה את ימי המחלה או ימי החופשה בהם נעדרה מהעבודה (עמ' 12 לפרוטוקול). יתרה מזו, במסגרת תביעתה של התובעת לא נלקחו בחשבון הימים בהם היה חוסר בשעות, אף כי התובעת עצמה הודתה בכך כי היו חודשים לא ספורים בהם לא השלימה את מכסת השעות החודשית הנדרשת (לפי שעות של 8.00 ועד 16.30), (למשל חודש אוגוסט 2002 או חודש מרץ 2003) וכי הנתבעת לא הפחיתה משכרה בגין חוסרים אלה (עדות התובעת עמ' 10-11 לפרוטוקול). 29. אף גרסתה של התובעת באשר לעבודה בימי ששי פעמיים בחודש, נסתרה. מעדותה של הגב' נויברג עולה, כי התובעת נדרשה לעבודה בימי שישי, אך לא בהיקף הנטען על ידה אלא בהיקף מצומצם יותר. וכך העידה הגב' נוירברג - "עשו תורנות של ימי שישי בסבב. לא שישי כן ושישי לא. הם היו 6 או 7 אנשים במשרד. עשו סבב שכל פעם היה עובד אחד. בהתחלה היה שניים ואחר כך עברנו לאחד." (עמ' 18 לפרוטוקול) (הדגשות שלי- י.א.ש.). 30. מדוחות הנוכחות שצורפו על ידי התובעת עצמה וממסמך נ/4 שערכה התובעת המתייחס למספר חודשים רצופים בשנת 2002 ובשנת 2003 עולה, כי במרבית החודשים עבדה התובעת יום שישי אחד בחודש (נ/2, נ/3, נ/4, נ/9 נ/10). התובעת העידה בפני כדלקמן - "ש. אני מציג בפניך טבלה שאת ערכת וצרפת לתצהירך, אני מפנה לעמ' הראשון המתייחס לדוח הנוכחות לשנת 2000 שם לטענתך בחודשים אפריל, מאי, יולי, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר עבדת רק יום שישי אחד? ת. אין לי כאן דפי נוכחות. ש. מה כתוב בטבלה שאת ערכת? ת. אני יודעת שעבדתי שישי כן ויום שישי לא. אבקש לציין בשנת 2002 בשנה וחצי האחרונה לפני הפיטורים שלי וראיתי שלא נותנים לי שעות נוספות ואני נותנת מעל ומעבר החלטתי שאני עובדת כמו כולם. שאר הבנות קמו הדפיסו כרטיס והולכות. הרגשתי מקופחת ופניתי ושאלתי מה קורה. אם אראה את הדוחות אוכל לומר בוודאות אם עבדתי רק יום שישי אחד. אני ערכתי את הטבלה בכתב. יכול להיות שזה נכון שעבדתי רק יום שישי אחד. ש. מפנה אותך לטבלה בעמ' המתייחס לשנת 2003, בחודש פברואר, מרץ, אפריל ויולי מופיע כי עבדת לטענתך רק יום שישי אחד? ת. אם מופיע מופיע. מה אומר לך. אני לא יכולה לזכור 7 שנים אחורה מה עשיתי כל יום. בסופו של דבר אני בן אדם ולחזור יום יום ספציפי אני לא יכולה לזכור. אני אוכל לזכור אם אראה את הניירות מול העיניים. לא יכולה להשיב תשובה מדוייקת" (עמ' 10-11 לפרוטוקול) (הדגשות שלי- י.א.ש.). עוד אוסיף, כי התובעת עצמה חזרה בה מגרסתה באשר לעבודה בשני ימי שישי בחודש והעמידה את תביעתה על 1.4 ימי שישי בחודש (סעיף 20 לסיכומים). מן המקובץ עולה, כי התובעת לא הוכיחה מתכונת עבודה קבועה בימות השבוע או עבודה של שני ימי ששי בחודש כנטען על ידה, ואשר על בסיסה ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום שעות עבודה נוספות. על כן - דין טענתה בעניין זה להידחות. 31. עם זאת, התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי עבדה יום שישי אחד בחודש לפחות וניתן לקבוע כי מדובר במתכונת עבודה קבועה. דא עקא, משמסגרת שעות העבודה הרגילות עומדת על סך של 186 שעות חודשיות, והתובעת טוענת כי נדרשה לעבוד בכל יום רק 8 שעות, היינו, 40 שעות שבועיות (160 שעות בחודש), ומידי פעם ביום שישי, אין בעבודתה ביום שישי אחד לחודש משום מתכונת עבודה בשעות נוספות. יתרה מזו, משסוכם בין הצדדים, לגרסת התובעת, כי התובעת תעבוד 8 שעות ביום במשך 5 ימים בשבוע ועוד יום שישי אחד לחודש, מסגרת זו נכללת בשעות העבודה הרגילות המוסכמות במסגרת משרתה הרגילה של התובעת ואין אף מקום לקבוע, כי מדובר בשעות עודפות אשר יש לשלמן בנפרד. אוסיף ואציין, כי ככל שהנתבעת העמידה את מסגרת המשרה על 8.6 שעות ליום, הרי שעבודת התובעת בימי שישי יכולה להחשב כעבודה בשעות נוספות, אך התובעת לא השכילה להוכיח את המועד בו השתנתה מסגרת שעות העבודה, ככל שהשתנתה, ואין בכך כדי לסייע לתובעת בהוכחת מתכונת עבודה בשעות נוספות בימי שישי. 32. באשר לטענת הנזק הראייתי לו טוענת הנתבעת - בנסיבות האמורות בהן הנתבעת סיפקה לתובעת את כל דוחות הנוכחות שהיו ברשותה (עדות מנהל הנתבעת עמ' 28-29), ומהן נסתרה טענת התובעת לעצם קיומה של מתכונת שעות עבודה בשעות נוספות ונוכח העובדה, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הנתבעת דרשה ממנה עבודה בשעות נוספות עד לחודש אוקטובר 2003, לא מצאתי מקום לקבל את טענת התובעת כי זה המקרה בו יש ליישם את דוקטרינת ה"נזק הראייתי" והקלה בנטל ההוכחה המוטל על כתפי התובעת בהוכחת השעות הנוספות ודין הטענה בעניין זה - להידחות. תחשיב התובעת המבוסס על דוחות הנוכחות 33. מכאן, נותר אך לבחון - האם הרימה התובעת את הנטל להוכיח כי בפועל עבדה בשעות נוספות. בעניין זה נציין, כי אף לאחר שהועברו לידי התובעת העתק ממספר דוחות נוכחות, לא תיקנה התובעת את תביעתה ולא פירטה את השעות המדויקות אותם היא תובעת. רק לסיכומיה צירפה התובעת תחשיב נוסף של שעות נוספות המבוסס על כרטיסי הנוכחות המצויים בידי התובעת (התחשיב סומן כנספח ז') והעמידה את תביעתה לתשלום שעות נוספות בעבור 352 שעות נוספות. 34. עיון בתחשיב התובעת מעלה, כי אין לקבל את תחשיב התובעת המבוסס על חישוב של השעות מעבר ל 8 שעות ביום. כמו כן, יש לדחות את טענת התובעת, כי משקבעה הנתבעת מסגרת שעות עבודה רגילות בין 8.00 ל -16.00, הרי כשעות עבודה נוספות תחשבנה שעות שמעל 160 בחודש. לטענה זו אין כל בסיס שבדין. משנקבע בצו ההרחבה, כי מסגרת שבוע עבודה תעמוד על היקף של 43 שעות שבועיות והחל מאותו המועד נקבע, כי חודש העבודה יעמוד על היקף של 186 שעות, הרי כאמור, כשעות נוספות תחשבנה שעות עבודה שמעבר ל 8.6 שעות ליום ו/או שמעבר ל- 186 שעות בחודש. אשר על כן, זכאית התובעת לגמול שעות נוספות רק בגין החודשים בהן הוכיחה כי עבדה מעל ל-186 שעות או מעבר ל- 8.6 שעות ליום ואין לקבל את תחשיב השעות המפורט בנספח ז'. 35. זאת ועוד, תוספת גמול השעות הנוספות על פי החוק עומדת על שיעור של 25% ולא על 30% כנטען על ידי התובעת. (סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה). עם זאת, אין חולק כי בפועל הנתבעת שילמה גמול בשיעור של 30%. משכך, ניתן לראות בכך הסכמה לתשלום גמול שעות נוספות בשיעור העולה על השיעור הקבוע בחוק ואין הנתבעת יכולה להתנער מהסכמה זו כיום. 36. מעיון בתחשיב השעות הנוספות שערכה התובעת (נספח ז' לסיכומים) עולה, כי לפי גרסתה זכאית היא לגמול שעות נוספות בחודשים הבאים: 4/02, 5/02, 7/02, 8/02, 9/02, 10/02, 11/02, 12/02, 1/03, 2/03, 3/03, 4/03, 6/03, 7/03 ו-8/03. כפי שפורט לעיל בסעיף 34 לעיל, אין לבסס את חישוב השעות הנוספות על תחשיב התובעת. עם זאת, מעיון בכרטיסי הנוכחות לחודשים האמורים עולה, כי התובעת אכן עבדה שעות נוספות מעבר ל- 8.6 שעות ליום, בגינן היא זכאית לגמול. עוד עולה מכרטיסים אלה, כי היו מספר חודשים בהן עבודת התובעת בימי שישי עלתה על 186 השעות החודשיות הרגילות ואף בגין שעות אלה, זכאית היא לגמול. כעולה מדוחות הנוכחות עבדה התובעת בשעות נוספות כדלקמן - חודש מס' שעות 4/02 2.5 5/02 11.86 7/02 10.8 8/02 10.1 9/02 6.63 10/02 18.4 11/02 11.3 12/02 2.4 1/03 4.4 2/03 7.8 3/03 4.3 4/04 11.9 6/03 15.18 7/03 8.55 8/03 10.31 סך הכל - 136.4 שעות נוספות * 22.62 ₪ לשעה* 1.3 שהם 4,011 ₪. עם זאת, הוכח בפני כי לתובעת היו "שעות חוסר" (ימים בהם עבדה פחות מ-8.6 שעות), אשר בגינן הנתבעת לא נכתה משכרה ולא ניכתה לתובעת ימי חופשה. (עדות מנהל הנתבעת, עמ' 29 לפרוטוקול, עדות התובעת עמ' 11 לפרוטוקול). מדוחות הנוכחות עולה, כי סך שעות החוסר עומד על סך של 87.72 שעות (המשולמות בשיעור של 100%), אשר בגינן זכאית היתה הנתבעת לנכות משכרה הרגיל של התובעת שכר בסך של 1,984 ₪. אשר על כן, חייבת הנתבעת בתשלום הפרשי השכר בסך של 2,027 ₪. 37. באשר לטענת הנתבעת כי לתובעת ניתנה הפסקה רצופה של חצי שעה מדי כל יום למנוחה ולסעודה וכי יש לקזז מהשעות את שעות ההפסקה - דינה להדחות. סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כדלקמן - "א)ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות. (ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות...." (הדגשה שלי - י.א.ש.). מעדותה של הגב' נויברג עולה, כי "התובעת אכלה במשרד" (עמ' 19 לפרוטוקול) ולא הוכחה טענת הנתבעת לפיה, קיבלה התובעת הפסקת אוכל רצופה בת חצי שעה, וזאת במנותק מעבודתה. אשר על כן, לא הוכיחה הנתבעת כי התובעת לא עמדה לרשות המעביד בשעת ההפסקה ואין הנתבעת רשאית לקזז משעות עבודתה של התובעת, שעות הפסקה. אחרית דבר 38. תביעת התובעת לתשלום שעות נוספות באופן גלובאלי- נדחית. תביעת התובעת לתשלום גמול שעות המבוסס על דוחות הנוכחות - מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לתובעת סך של 2,027 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.4.04 ועד למועד התשלום המלא בפועל. 39. משנדחתה התביעה ברובה ונתקבלה אך בחלקה הקטן - ישא כל צד בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום. שעות נוספות