1. בפנינו תביעתם של מימון ציון ודוד יעקב (להלן - התובע 1 או מימון, התובע 2 או יעקב, בהתאמה) כנגד משרד התקשורת היא רשות הדואר בלבושה המאוחר יותר והממונה על הגמלאות (להלן - הנתבעת והנתבע בהתאמה ו/או הנתבעים). 2. כל אחד מהתובעים הגיש תחילה תביעה נפרדת כנגד כל אחד מהנתבעים, בהמשך אוחדו כל התביעות לתיק אחד. 3. השאלה העומדת להכרעה בתביעה זו הינה זכאותם של התובעים לכלול במסגרת משכורתם הקובעת לצורך קביעת גמלתם החודשית ולצורך חישוב תשלומים ששולמו להם במועד פרישתם, את מרכיב השעות הנוספות ששולם להם, לטענתם, מדי חודש משך תקופת עבודתם באופן פיקטיבי ושלא כנגד עבודה בפועל. 4. התובע 1 החל עבודתו במשרד התקשורת בתאריך 11.10.51 בתפקיד שליח, בהמשך עבר לתפקיד דוור והתקדם בתפקיד ומונה כמבקר סניפים בבית המיון המרכזי בת"א. בתקופה שבין 11.10.1951-20.4.1953, היה התובע 1 במעמד עובד ארעי. הת' 1 פרש לגמלאות מהנתבעת ביום 30/11/91 כאשר שנה וחצי לפני פרישתו מונה כמנהל סניף ברח' מקווה ישראל בת"א. סה"כ עבד התובע 1 ברשות הדואר 40 שנה וחודש. 5. התובע 2 החל עבודתו במשרד התקשורת בתאריך 12.10.1958 ובמשך תקופה ארוכה עבד במחלקת המיון המרכזי בת"א, כאיש תחזוקה. עובר לפרישתו לגמלאות, עקב תאונה בעבודה, הועבר הת' 2 לעבוד בעבודות משרדיות, כפקיד חבילות בסניף הדואר גאולה בת"א, בו עבד 5 חודשים עד לפרישתו לגמלאות מהנתבעת בתאריך 30.4.92. סה"כ עבד הת' 2 אצל הנתבעת 33 שנים ו-6 חודשים. 6. טענות התובעים בתמצית התובעים היו עובדים שכירים ברשות הדואר אשר שילמה להם, מידי חודש, את השכר. השכר כלל רכיב שכונה "עבודה נוספת" ו/או "שעות נוספות", ואשר הווה חלק קבוע בלתי משתנה ובלתי נפרד ממשכורתם. במרכיב "שעות נוספות" היה סעיף פיקטיבי שנכלל כרכיב במשכורות התובעים במשך שנים רבות, והווה חלק ממשכורתם הרגילה. התשלום בגין "השעות הנוספות" שולם לתובעים בגין שעות העבודה הרגילות ללא שעבדו שעות נוספות. מכסת השעות הנוספות ששולמה לתובעים, היתה מוכפלת באחוזים מסוימים ו/או מחושבת בערך מסוים שלא צוין במפורש בתלושי משכורתם. התובעים אמנם קבלו את ערכי השעות הנוספות תחת השם "עבודה נוספת" אך הסכום היה למעשה חלק משכר היסוד המשולב של התובעים. בעת פרישת התובעים מרשות הדואר שולמו להם תשלומים בגין פיצויי פיטורים וחופשת מחלה שלא נוצלה, כאשר החישוב לא כלל את הסכומים ששולמו תחת הרכיב - "עבודה נוספת". רכיב השכר שכונה "עבודה נוספת" התחלק לתשלום עבור ש.נ 125%, ש.נ 150% וש.נ 175% כאשר בגין כ"א נרשמה כמות מסוימת של שעות נוספות לחודש ובסה"כ 50 שעות נוספות. תשלום זה ניתן בעבור העבודה הרגילה בשעות העבודה הרגילות מבלי שהתובעים עבדו או היו אמורים לעבוד בשעות הנוספות. ברכיב השכר שכונה "עבודה נוספת" נכלל תשלום נוסף שכונה ש.נ 100% אשר ניתן לפי חישוב של שעה נוספת אחת עבור כל יום של נוכחות בעבודה. כל זאת כאשר העובדים כלל לא עבדו שעות נוספות וללא כל סיבה אחרת לקבלת התשלום למעט מעצם נוכחותם של העובדים בעבודה בשעות העבודה הרגילות. בנוסף תבעו התובעים את הסכומים כלהלן: לתובע 1 - הפרשים בגין פיצוי עבודה נוספת לתקופה 1.12.91-31.12.95 לפי 1,324 ש”ח בחודש. הפרשים בגין פיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה בסך 3,360 ש”ח. לתובע 2 - הפרשים בגין פיצוי עבודה נוספת לתקופה 24.5.92-1.4.96 לפי 1,300 ש”ח בחודש. הפרשים בגין פיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה בסך 4,300 ש”ח. 7. בתביעות שהגישו התובעים כנגד הממונה על הגמלאות הוספו הטענות שלהלן: א. רכיב השכר שכונה "עבודה נוספת" שולם לכלל עובדי רשות הדואר במחוז ת"א במשך שנים רבות והווה חלק משכרם הרגיל. הרכיב היה סכום כמעט קבוע ובלתי נפרד ממשכרותם של התובעים בשעור 40% משכר היסוד. ב. שכרם הרגיל של התובעים כלל את הרכיב המכונה "עבודה נוספת" והתשלום בגין רכיב זה חושב עפ"י כמות של 50 שעות נוספות לחודש, שהיתה מכסה קבועה ובלתי תלויה בשום גורם וללא צורך לעבוד את השעות הנוספות. עובדים בדרגות שונות קבלו את התשלום עפ"י חישוב אחר של שעות נוספות, מידי חודש בחודשו. ג. המכסה של שעות נוספות חולקה כדלקמן: 130 שעות שכונו "שעות נוספות" לפי 125%. 220 שעות שכונו "שעות נוספות" לפי 150%. ד. לתובעים יגרמו עוול ונזקים כספיים וזכויותיהם לגמלה תפגענה עקב אי הכללה בגמלתם של רכיב "עבודה נוספת" ששולם להם במשך שירותם אצל הנתבעת ואשר היווה חלק בלתי נפרד ממשכורתם. ה. במספר רב של פסקי דין קבעו בתי הדין לעבודה כי רכיב שכר כדוגמאת שעות נוספות, אחזקת רכב וכו' ששולם בקביעות ללא קשר בכל גורם שהוא, יש לכלול בין רכיבי המשכורת הקובעת לצורך חישוב הגימלה. ו. הממונה על השכר הכיר ברכיב השכר "עבודה נוספת" ששולם במשרד התקשורת וברשות הדואר, כרכיב שיש להביאו בחישוב במשכורת הקובעת ויש לשלמו על פי החישוב של 30 שעות לפי 125% ו 20 שעות לפי 150% - השעור שהווה אותו מרכיב מתוך השכר. ז. ביה"ד קבע, במספר רב של פסקי דין, כי רכיב השכר שכונה "עבודה נוספת" וששולם במשרד הדואר ו/או במשרד התקשורת מהווה חלק משכר העובדים ויש לכלול אותו במשכורת הקובעת של העובד בעת פרישתו. 8. טענות הנתבעת בתמצית: א. כטענה מקדמית טענה הנתבעת כי יש לדחות או לחילופין למחוק את התביעה כנגדה, כולה או חלקה, על הסף. משהתובע 1 אינו זכאי לפיצויים בגין התקופה 1.12.91- 31.12.95 והתובע 2 אינו זכאי לפיצויים בגין התקופה 24.5.92-1.4.96. קל וחומר להפרשים, משכלל לא היו עובדי הנתבעת בתקופות הנ"ל שכן המדובר בתקופה שלאחר ניתוק יחסי העבודה. ב. גם אם צודקים התובעים בכל טענותיהם העובדתיות, הרי לא הנתבעת קובעת את גמלתם החודשית אלא הנתבע, אליו היו צריכים התובעים להפנות את תביעתם. משכך - דין תביעתם של התובעים כלפי הנתבעת, ככל שהינה מתייחסת לתיקון גמלתם החודשית, להדחות או להמחק על הסף. ג. בהתאם להוראת סעיף 115 לחוק רשות הדואר התשמ"ו-1986, אין הנתבעת באה במקום המדינה לעניין תביעות של עובדי מדינה בשל תקופת היותם עובדי מדינה. ד. דין התביעה להדחות או להמחק על הסף, גם בשל התיישנותה. ה. התובע 1, אשר פרש לגמלאות ביום 30.11.91, והתובע 2, אשר פרש לגמלאות ביום 30.4.92 (ולא 24.5.92 ככתוב בתביעתו), הגישו את תביעתם בחודש מאי 1996, למעלה מ 4 שנים לאחר פרישתם לגימלה, וזאת לאחר תום 60 הימים שמוקצבים עפ"י תקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), התש"ל-1970. ו. במרבית הזמן לא היו התובעים עובדים של הנתבעת אלא של משרד התקשורת ממנו קבלו את שכרם. ז. רכיב "עבודה נוספת" ששולם לעובדים היה מותנה, לא קבוע ושולם על פי דווח. רכיב זה לא היה ואינו מהווה חלק אינטגרלי של המשכורת לצורך חישוב זכויות מכח מקור כלשהו, לא במהלך העבודה ולא לאחר פרישתו של העובד. ח. לא היתה כל כוונה מצד הצדדים, לא במפורש ולא מכללא, כי התשלום יהווה חלק מהשכר הרגיל. כוונת הצדדים שהרכיב "עבודה נוספת" לא יהיה חלק מהשכר הרגיל היתה ברורה ולא שנויה במחלוקת וכך חושבו, במשך כל השנים, זכויות התובעים, לרבות בכל הנוגע לחישוב דמי חופשה ודמי מחלה. ט. עד זמן קצר לפני הגשת תביעתם, התובעים לא העלו כל טענה בכל הנוגע לחישוב ולא תבעו זכויות המגיעות כביכול על בסיס של עבודה נוספת. בנסיבות אלה, נוצר השתק והתובעים מנועים היום, למעלה מ-4 שנים לאחר פרישתם, כי זכויותיהם בעת הפרישה. אם קיימות כאלה, תחושבנה גם על בסיס "העבודה הנוספת". י. התובעים לא קיבלו שעות נוספות פיקטיביות כטענתם. יא. התובע 2 קיבל בחודש עבודתו האחרון 550.46 ש”ח ולא כנטען בתביעה. זאת ועוד - ממוצע התשלום בשנתו האחרונה של התובע 2 היה אף נמוך מ-550.46 ש”ח. יב. התובע 1 אכן קיבל, בסיום עבודתו, תשלום בגין מחלה שלא נוצלה ופיצויי פיטורים, אולם לא מדובר בפיצויי פיטורים עבור כל תקופת עבודתו אלא בפיצויים עבור תקופת עבודתו כעובד ארעי בלבד (11.10.1951-20.4.1953). בגין יתר התקופה קיבל ומקבל התובע 1 גמלאות מהנתבע. התובע 2, לא קיבל ולא זכאי היה לקבל פיצויי פיטורים משבגין תקופת עבודתו קיבל ומקבל גמלאות מהנתבע. יג. הנתבעת לא הכירה בתשלום שעות נוספות או עבודה נוספת כחלק ממשכורתם של עובדים אשר קיבלו תשלום זה בגין עבודה בפועל אותה ביצעו. יד. הנתבעת מכחישה כל האמור בכתבי התביעה לרבות הסכומים לחילופין טוענת כי אין לחייב בפיצויי הלנה בשל התיישנות ולחילופי חילופין עקב מחלוקת של ממש בדבר עצם קיום החוב. 9. טענות הנתבע, בתמצית: א. רכיב "עבודה נוספת" ששולם לתובעים, היה מורכב מהתשלומים הבאים: 1. תשלום "שעה נוספת" בערך של 100% לכל יום עבודה מלא בפועל בגין "ביטול זמן נסיעה" בשל המעבר לבנין החדש. 2. תשלום בגין עבודה בשעות נוספות המחושב בהתאם לדרישות חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א -1951. ב. שני תשלומים אלה היו מותנים, לא קבועים ושולמו על פי דווח, לא היוו ואינם מהווים חלק אינטגרלי של המשכורת לצורך חישוב זכויות מכח מקור כלשהו- לא במהלך העבודה ולא לאחר פרישתו של העובד. ג. מדובר בתוספות אמיתיות ששולמו רק כנגד מילוי תנאי מסוים. ד. חוק הגמלאות קובע לגימלה בסיס סטנדרטי משותף וכוללני, והוא הבסיס של הדרגה. תוספת לשכר הדרגה לא תהיה בגדר חלק מהמשכורת הקובעת אם איננה משולמת לבעלי אותה דרגה ואותו תפקיד, באשר אם היא משולמת לאינדיבידואל או לקבוצת אינדיבידואלים, אין בה היסוד הכוללני אליו מתייחס חוק הגמלאות. ה. גישה אחרת תוביל למצב בו שני עובדים, בתפקידים זהים ובדרגות זהות, יקבלו גמלאות שונות עקב הסדרים אינדיבידואלים או מקומיים שונים, ובכך יאבד קנה המידה האובייקטיבי העומד בבסיס השירות הציבורי, והוא קנה המידה של לוח דרגות ושל ספר תאורי תפקיד בתקן. בכך אף עלול להפתח פתח להעדפות אישיות או מקומיות שמקומן לא יכירן בשירות הציבורי. ו. הכללת הרכיב "עבודה נוספת" בגימלה תגרום לאפליה ותעמוד בניגוד לפסיקה בעניין תוספות אמיתיות, ועל כן לא נכלל במשכורתם הקובעת של התובעים. ז. ביחס לרכיב "שעת בנין" מקורו בזכרון דברים לפיו כל עובד שהוגדר כמועבר "העברה לבנין המיון החדש", היה זכאי לשעה אחת נוספת בשעור של 100% עבור כל יום עבודה בפועל לתקופה של שנה מיום ההעברה, כל עוד הוא ממשיך בעבודתו בבית המיון בתל אביב. המדובר בתשלום זמני שמראש נקבע כי ישולם לפרק זמן של שנה אחת ובהתקיים תנאי או גורם מסויים. שני התשלומים נועדו לפצות את העובדים עבור עבודה בשעות נוספות ועבור תוספת נסיעה (בתקופה מסוימת), ולכן אין לראות בהם חלק מהשכר הרגיל עבור העבודה הרגילה. לא היתה כל כוונה מטעם מי מהצדדים, לא במפורש ולא מכללא, כי התשלומים האמורים יהוו חלק מהשכר הרגיל. ט. כוונת הצדדים שהרכיב "עבודה נוספת" לא יהווה חלק מהשכר הרגיל היתה ברורה ולא שנויה במחלוקת וכך נהגה הנת' במשך כל השנים כאשר חישבה את זכויותיהם של התובעים בכל הנוגע לחישוב דמי חופשה ודמי מחלה, ללא אותו רכיב. י. התובעים מעולם לא העלו כל טענה ביחס לחישובים כאמור לעיל, ולא תבעו זכויות המגיעות להם כביכול גם על בסיס רכיב "עבודה נוספת". בנסיבות אלה נוצר השתק והתובעים מנועים מלתבוע היום כי זכויותיהם תחושבנה גם על בסיס "עבודה נוספת". יא. לחילופין, גם אם הוסכם עם גורם כלשהו בנתבע כי רכיב העבודה הנוספת הוא חלק מהשכר הרגיל היה זה בחוסר סמכות ומשהסכמה זו, גם אם ניתנה, לא יושמה במהלך שנות עבודתם של התובעים לצורך חישוב הזכויות- הרי איבדה מתקפה על ידי התנהגות הצדדים ובודאי שאינה אכיפה עם תום עבודתם של התובעים ולאחר ששתקו בעניין זה שנים רבות. יב. לחילופי חילופין, מקורו של התשלום בגין עבודה בשעות נוספות הינו בתקש"יר והוא מותנה בעבודת שעות נוספות מעבר למסגרת העבודה הרגילה. מכאן שגם אם ויתר גורם זה או אחר בנתבעת, בחוסר סמכות, על עבודת השעות הנוספות ואישר דיווח כוזב כך שהתובעים או מי מהם קיבלו תשלום ללא עבודה בפועל, אין בכך כדי לשנות את מהות התשלום. יג. לחילופי חילופי חילופין, אין ליצור מצב בו עובדים אחרים שעבדו הלכה למעשה בשעות נוספות וקיבלו אותו גמול שקיבלו התובעים מבלי שעבדו -תחושבנה זכויותיהם רק על בסיס השכר הרגיל ללא רכיב "עבודה נוספת". יד. גם אם שילמה הנתבעת במקרה כלשהו תשלום מעבר למגיע על פי דין הרי שהדבר נעשה לפנים משורת הדין מתוך נימוקים ספיציפיים היפים לאותו מקרה ו/או עקב טעות ואין בכך כדי לחייב את הנתבע. טו. הצדדים מעולם לא התכוונו כי התוספת בגין "עבודה נוספת" תהווה חלק מ"השכר הרגיל", וכוונתם היתה כי תוספת זו תשולם מחוץ לשכר הרגיל. טז. התשלומים אינם בני הלנה, הזכות לפיצויי הלנה התיישנה ולחילופין מבוקש שלא להשית על הנתבע פיצויי הלנת קיצבה בשל קיומה של טעות כנה ו/או מחלוקת של ממש. מטעם התובעים העידו התובעים, ציון מימון ויעקב דוד ומטעם הנתבעים העיד יצחק אטיאס - עוזר המנהל הכללי אצל הנתבעת. 10. המצב המשפטי הלכה פסוקה היא כי כינויו של תשלום כתוספת אין בו כדי לקבוע את מהותו של התשלום. בעניין שטצלר (דב"ע לה/70-3 ערד תעשיות כימיות - מאיר שטנצלר, פד"ע ז 271, 277) כתב בית הדין: "על מהותה של תוספת לשכר עבודה, ועל כך אם רכיב מסויים של שכר הוא בכלל בגדר תוספת לא ילמדו מהכינוי, אלא ממהותו של אותו רכיב השכר. כל המצוי בסבך הרכיבים של שכר עבודה וברקע להתהוותם יודע, שהכינוי אשר מכנים בו רכיב מסוים אינו בא, הכרחית, להעיד על מהותו, או שאינו מעיד כלל על מהותו של אותו רכיב; לעיתים יבוא אמנם להעיד על תוכנו, אך לעיתים יבוא ל'נוחיות'; לעיתים יבוא להסוות ולעיתים יבוא לשמש תחליף לציון המספר של התוספת. אשר ישמש מבחן טוב למהותה של התוספת, הוא המבחן העיוני". בית המשפט העליון סיכם סוגיה זו בבג"ץ 5580/94 יהודה מירוז ואחרים נגד בית הדין הארצי לעבודה ומדינת ישראל פ"ד נב(1), 252, 263-262: "תשלום המכונה תוספת, והוא במהותו משכורת יסודית, ייכלל אפוא במשכורת הקובעת. אופיו ה"קוגנטי" של סיווג התשלום כמשכורת מקטין במישרין את "סכנת הגריעה", והוא מנטרל בעקיפין את "סכנת השחיקה". שכן, תשלום זה ייכלל במשכורתם הקובעת של הגימלאים, גם אם הוא ניתן לאחר פרישתם לגימלאות, ואף שהממשלה לא הכירה בתשלום כתוספת קבועה. המבחן המעשי לסיווגה של תוספת הוא מבחן "התנאי או הגורם". לפי מבחן זה, תשלום המותנה בתנאי או גורם ממשי יסווג כתוספת... תשלום המכונה תוספת, והוא במהותו משכורת יסודית, ייכלל אפוא במשכורת הקובעת. אופיו ה'קוגנטי' של סיווג התשלום כמשכורת מקטין במישרין את 'סכנת הגריעה', והוא מנטרל בעקיפין את 'סכנת השחיקה'. שכן, תשלום זה ייכלל במשכורתם הקובעת של הגימלאים, גם אם הוא ניתן לאחר פרישתם לגימלאות, ואף שהממשלה לא הכירה בתשלום כתוספת קבועה". לעניין זה ראה גם ע"ע 1072/02 שלמה בן יונה ואח' - האוניברסיטה העברית מיום 5.8.05, טרם פורסם) כמו כן, עובד המבקש לכלול רכיב שכר המשולם כתוספת או כהחזר הוצאות בשכר הקובע לצורך תשלום גמלה, עליו נטל ההוכחה כי המדובר בשכר להבדיל מתוספת לשכר שאיננו חלק מהגמלה. התובעים פרשו לגמלאות בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל -1970. (להלן: חוק הגמלאות) סעיף 8 לחוק הגמלאות קובע: ""משכורת קובעת", לגבי אדם פלוני בזמן פלוני - שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע, באחד לחודש שבו חל אותו זמן, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות; אם הורד בדרגתו, עקב אמצעי משמעת לפי כל דין, תהיה משכורתו הקובעת במשך כל תקופת ההורדה נחשבת לפי הדרגה שאליה הורד ובתום תקופת ההורדה תחזור ותיחשב לפי הדרגה שלפני ההורדה." סעיף זה מגדיר "תוספת קבועה" - כ"תוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של עובד ושהוכרה על-ידי הממשלה כתוספת קבועה לענין חוק זה". מכאן שהמשכורת הקובעת לצורך חישוב גמלתו של גמלאי הינה זו ערב פרישתו מהשירות בתפקידו האחרון. 11. מן הכלל אל הפרט: האם תשלום בגין "שעות נוספות" אצל התובעים דנן היה בגין עבודה בפועל בשעות נוספות או שהיה בגדר פיקציה ושולם לתובעים ללא כל תלות עם ביצוע העבודה בפועל? בפס"ד לנדסמן (ע"ע 600011/97 משה לנדסמן ואח' - הממונה על תשלום הגמלאות ואח'. עבודה ארצי כרך לג(9) 33)(להלן פס"ד או עניין לנדסמן) בית הדין הארצי מצטט בהרחבה את דברי בית הדין האזורי ביחס לתשתית העובדתית הנוגעת להסדר גמול השעות הנוספות אצל הנתבעים ומצאנו גם אנו להביא כאן את עיקרי הדברים - א. עד שנות השבעים, הנוהל הרגיל של עבודת השעות הנוספות, הדיווח והתשלום בגינו שרר גם בבית המיון המרכזי;אולם בראשית שנות השבעים הלך ופשט במקום נוהל ייחודי לפיו, את 50 השעות הנוספות אמנם לא עובדים, אבל מאידך מדווחים עליהם למשרד הראשי כאילו נעבדו. ב. ההסדר של דיווח בגין שעות נוספות שלא נעשו וקבלת גמולן המלא, לא היה נחלתם של עובדים מעטים בבית המיון, אלא הפך, במרוצת השנים, להסדר מקיף וכולל כמעט את כל עובדיו בכל התפקידים והרמות. ג. החוזרים השונים והודעות הרענון שנשלחו פעם בפעם, ובהם הדרישה להקפדה על קיום נוהל השעות הנוספות התקשירי, לא רק שלא זכו להתייחסות, אלא שהיתה הקפדה יתירה שלא ליישמם. ואם קרה ועובד עבד כבר שעות נוספות, לא אחת הוא דאג, במהלך אותו חודש, להחסיר שעות עבודה רגילות, כמנין השעות הנוספות שעבד וזאת למען שמירת אותה מיכסה מלאה של 50 שעות נוספות בלתי עשויות. ד. בהסכמים שנחתמו לאחר מכן, לאור חוק רשות הדואר התשמ"ו -1986 דובר, כללית, על שמירת הזכויות עפ"י הסדרים קודמים ועל שמירת השעות הנוספות הקיימות עפ"י ההסכמים הקיימים, בפרט. ההסכמים האמורים לא שינו דבר לגבי הסדר השעות הנוספות שרווח בבית המיון המרכזי, פרט לכך שאותו הסדר יושם סלקטיבית מאז הקמת הרשות. כלומר הוא המשיך לחול על עובדי משרד התקשורת בבית המיון המרכזי שעברו לרשות הדואר, אך לא הוחל על עובדי המיון המרכזי שהתקבלו לעבודתם לאחר הקמת הרשות, למרות שמדובר היה בעובדים שעשו אותה עבודה בדיוק. ה. אותו הסדר של שעות נוספות, יכול היה להמשיך ולהתקיים במתכונתו, באין מפריע ומבלי שיודע לאיש מחוץ לנוגעים לו ישירות באין פוצה פה, אלמלא החלו להתברר בבית הדין, משנת 1989 ואילך, תביעות עובדים כנגד הממונה על הגמלאות להכללת אותו רכיב במשכורתם הקובעת לצורכי הגימלה. תחילה המדיניות היתה, עפ"י העצה המשפטית שנתקבלה, לקבל אותן תביעות ספורות, מן הטעם שאותו גמול עבור שעות נוספות לא היה אלא תוספת שכר פיקטיבית, והיה חשש מקבלת פס"ד שיקבע זאת עקרונית באופן מחייב לגבי מאות עובדי המיון. לפיכך נתקבלו בהסכמה, בין השנים 90' 91', תביעותיהם של כעשרה גמלאים. אולם, משהתבררה היקפה של התופעה ונחשול תביעות עמד להציף את הרשות הוחלט, לאחר התייעצות משפטית נוספת, להעמיד למבחן ביה"ד את שאלת משמעותו של אותו גמול בגין 50 "שעות נוספות". במקביל נוהל באותו פרק זמן מו"מ בין הרשות, ההסתדרות והנציגות המשותפת של העובדים ברשות וביום 18.3.93 נחתם בין הצדדים הסכם קיבוצי מיוחד לפיו בוטל הסדר השעות הנוספות הקודם, ונקבעה זכאות לתשלום מיוחד של עובדי הרשות, עפ"י רשימה שצורפה, אשר חל עליהם בשעתו אותו הסדר שבוטל של ה"שעות נוספות". (להלן יכונה הסכם 1993) בית הדין האזורי, בעניין לנדסמן, דחה את תביעת התובעים להכללת גמול השעות הנוספות הפיקטיביות במשכורת הקובעת לצורך חישוב גמלתם ולצורך חישוב פיצויי פיטורים, ואילו בית הדין הארצי קיבל את ערעורם וקבע כי יש להכליל את גמול השעות נוספות הפיקטיביות במשכורת לצורך חישוב הגימלה. בית הדין הארצי קבע מספר קביעות חד משמעיות, באשר להסדר שנהג בבית המיון, "התמונה המצטיירת היא, איפוא, של הסדר שרבים וטובים בצמרת המשרד ידעו ממנו, ואין פוצה פה ומצפצץ לעשות לביטולו". "גם אם היינו מגיעים למסקנה, שהסדר גמול השעות הנוספות הפיקטיביות, היה פרי יוזמה מקומית, אזי מחומר הראיות ניתן להסיק, כי הסדר זה זכה להכשר בדיעבד על ידי כל הגורמים הרלוונטיים במשרד התקשורת ולאחר מכן ברשות הדואר". "התמונה המתקבלת עד כה מכל האמור לעיל היא, שאכן ראשי שירותי הדואר היו ערים להסדר השעות הנוספות הפיקטיביות, ולא רק שלא עצרו את המשכו, אלא בפועל נתנו ביטוי להמשך ההסדרים לגבי העובדים הוותיקים." "תמונת המצב המתגלה בסופו של דיון היא, שגמול השעות הנוספות הפיקטיביות זכה אכן, להכשר בדיעבד". זאת ועוד - נקבע כי "משאין חולק שלאותם מערערים שעבדו בבית המיון המרכזי בת"א שולמו במשך השנים 50 שעות נוספות פיקטיביות אין כל מקום להפלותם מחבריהם שהסכם 1993 חל לגביהם, או לחילופין מאותם עובדים שהגיעו להסכמה עם הנתבעות בדבר הכללת השעות נוספות בחישוב הגמלה הקובעת". משכך - במקרה מושא תיק זה די לנו שהתובעים יוכיחו כי שעה שעבדו בבית המיון נהנו מהסדר לפיו שולמה להם תמורה של 50 שעות נוספות בלא שנדרשו לעבוד בפועל. בנוסף - לאור הוראת סעיף 8 לחוק הגמלאות יש מקום לבחון האם הסדר זה המשיך לחול לגביהם שעה שעברו לתפקידם החדש. 12. התובע 1 - ציון מימון שנה וחצי לפני פרישתו לגמלאות מונה מימון כמנהל סניף ברח' מקווה ישראל בת"א. קודם לכן עבד בבית המיון המרכזי בת"א - תחילה בתור עובד משרד התקשורת ובהמשך, כאמור, עבר לרשות הדואר. לטענתו, קיבל מידי חודש מכסה של 50 שעות נוספות - המכסה היתה קבועה ובלתי תלויה בשום גורם וללא צורך לעבוד בפועל את השעות הנוספות. מימון טוען כי לגביו המשיך לחול ההסדר של 50 שעות נוספות פיקטיביות גם כשניהל את סניף הדואר במקוה ישראל כהמשך להסדר שנהג בבית המיון המרכזי, שם עבד קודם לכן. "ש. נכון שבבית המיון היתה תופעה שכולם מקבלים שעות נוספות פיקטיביות? ת. כל עובד בבית המיון קיבל שעה בערך של 100% מידי יום עבודה. כשלא עבד לא קיבל את זה. ש. וגם דיווחתם על שעות נוספות שלא עשיתם? ת. כן" (ע' 5 לפרוטוקול ש' 11-15) ובהמשך: "ש. כמה זמן שמשת כמנהל סניף מקוה ישראל? ת. מאמצע 88 עד סוף 91. ש. בבית המיון האם שולמו לך 50 שעות נוספות? ת. כן. בהחלט פלוס שעה נוספת 100% מידי יום. ש. כאשר עברת להיות מנהל ויתרת על שעות נוספות? ת. מה פתאום. תלושי המשכורת יעידו על כך". (ע' 4-3 לפרוטוקול ש' 20 ואילך) ובחקירה הנגדית: "ש. כל טופסי דווח שעות נוספות שהגשת מידי חודש הם שקריים, הם לא נכונים? ת. הם פיקטיביים. זה בוודאי שיקרי. כל הטפסים האלה שקריים. ש......מישהו מטעם הרשות היה אחראי על השעות שלך ? ת. מנהל מחוז אשנבים. הסניפים נקראים אשנבים. ש. הוא ידע שהדיווחים שקרים? ת. כן. ש. והוא אישר לך לדווח דיווחים שקריים? ת. הוא אישר לדווח 50 שעות בחודש. ש. אני שאלתי אם הוא אישר לך לדווח דווחים שלא נכונים? ת. נכון. ש. הוא אמר לך לעשות את זה? ת. זה היה מקובל. הוא אמר תרשום 50 שעות בחודש". ( ע' 7-8 לפרוטוקול ש' 23 ואילך) דבריו של מימון כי שעה שעבד בבית המיון קיבל 50 שעות נוספות פיקטיביות היו עקביים וחד משמעיים ולא נסתרו ע"י הנתבעים. מאידך, כאשר נשאל אטיאס לעניין תפקידו הקודם של מימון בבית המיון, הוא התקשה להשיב. "ש. בקשר לאדון מימון- ידוע לך מה תפקידו היה? מאיזו תקופה? ת. לא ידוע לי בדיוק. אני יודע שבסמוך לפרישתו... ש. לפני שעבר לסניף מקוה ישראל מה הוא עבד? ת. אין לי מושג". (ע' 17 לפרוטוקול ש' 2 ואילך) מהאמור אנו קובעים, כי שעה שעבד מימון בבית המיון המרכזי הוחל לגביו ההסדר של 50 שעות נוספות, בלא תנאי של ביצוע עבודה בפועל. עוד העיד מימון לגבי המדיניות בסניף מקווה ישראל לפיה עובדים לא מקבלים גמול שעות נוספות אם הם לא מבצעים שעות נוספות בפועל.מימון טוען כי הוא הביא את הסדר 50 השעות הנוספות הפיקטיביות מבית המיון שם עבד קודם לכן. "ש. כשאתה היית מנהל סניף מקוה ישראל, העובדים שלך גם דיווחו על שעות נוספות שהם לא עשו? ת. לא. היתה לי סגנית וביקשתי ממנה לרשום בדיוק כמה כל אחד עבד והיא רשמה. ש. אני מניח שעובדים אצלך בסניף עבדו שעות נוספות? ת. כן ומי שעבד קיבל. ש. סגנית שלך בסניף היתה עובדת שעות נוספות? ת. כן. ש. ואתה היית מאשר לה אותם? ת. כן. לכל העובדים אני הייתי מאשר. היא היתה רושמת את השעות של העובדים ואני הייתי חותם חתימה אחרונה". ובהמשך: "ש. אבל בא נסכים שקו קדוש היה שעובדים לא מקבלים שעות נוספות אם הם לא ביצעו אותם". ת. נכון". ש. אתה רוצה לומר שלכל העובדים שלך אתה היית מאשר עבודה בשעות נוספות והם היו מקבלים על כך תשלום, ואתה אף פעם לא עשית שעות נוספות? ת. אני סגור בזה שאני מקבל 50 שעות נוספות בחודש. לשאלתך-זה נכון. חוץ מהתאריכים שאמרתי אף פעם לא עשיתי שעות נוספות" (עמ' 6-5 לפרוטוקול ש' 21 ואילך) (ההדגשות הוספו - א.ס.) בתצהירו התייחס אטיאס, בין היתר, לתפקידו של מנהל סניף והבהיר - "תפקידו של מנהל סניף מעצם הגדרתו, מחייב עבודה רבה בשעות בלתי שגרתיות ובשעות מפוצלות, הכל בהתאם לצרכי השירות". (סעיף 27 לתצהיר) גם בחקירתו הנגדית חזר אטיאס על הטענה כי לא יתכן שמנהל הסניף במקווה ישראל, הסניף הגדול בת"א, לא יידרש לעבוד שעות נוספות. ...."ש. אתה היית שם וידעת אם הוא עבד? ת. אני יודע מה נדרש ממנהל סניף מקוה ישראל שהיחידה שלו עובדת מ 8.00 בבוקר עד 18.00 בערב, כשיש לו כמות של עשרות עובדים כפופים והיקף עבודה כזה שמחייב אותו להישאר מעבר לשעות העבודה הרגילות. ש. אתה בסך הכל מסיק מסקנות? ת. אני לא מסיק מסקנות, אני מכיר את כל העבודה בפועל, אני מכיר את יחידות הרשות. אני בניתי את כל תיאורי התפקידים ברשות הדואר. אני הסתובבתי עם המנכ"ל בסיורים רבים ביחידות הדואר, כולל בסניף מקווה ישראל ואני לא אומר דברים אלא מידיעה...." (ע' 19 לפרוטוקול ש' 10-1) מנגד חזר וטען מימון בעקביות כי למעט ה- 15 בחודש לא נדרש הוא לעבוד שעות נוספות בפועל - "ש. וכמה שעות נוספות היית עושה מידי חודש בתאריכים שאמרת? ת. ב 15 לחודש לפעמים הייתי נשאר עד 22:00.21:00". (ע' 6 לפרוטוקול ש'21-22 ) הגם שסדרי עבודה ומינהל תקין אינם מתיישבים עם ההגיון לפיו מנהל סניף לא יידרש לעבוד שעות נוספות מאחר והוא "סגור על כך שהוא מקבל 50 שעות נוספות מידי חודש", הרי שעולה מחומר הראיות כי מימון המשיך לנהוג עפ"י אותם כללים ותנאים שנהגו לגביו בבית המיון המרכזי בת"א. כל זאת על אף שכל יתר העובדים בסניף מקוה ישראל (כולל הסגנית) נדרשו לעבוד בפועל שעות נוספות על מנת לקבל גמול עבודה נוספת. על דברים אלו חזר שוב ושוב מימון ואילו מטעם הנתבעים לא הובאה כל ראיה שעם מעברו של מימון לסניף מקוה ישראל, השתנו תנאי עבודתו. מצאנו כי לכל היותר יש מקום לטעון כי בגין ה- 15 לחודש הגיע לו תשלום נפרד ונוסף תמורת ביצוע שעות נוספות בפועל. כאמור, בעוד הנתבעים טענו כי מנהל במעמדו של מימון נדרש מעצם תפקידו לבצע שעות נוספות בפועל, לא ידעו הם לומר אם בפועל אכן עבד אותם. לענייו זה נשיב כי מה שמונח בפנינו הוא לא ההגיון אלא הראיות והמסמכים שהובאו בפנינו ומהם אנו למדים מה שהתרחש במציאות. הוכח כי מימון המשיך להיות מועסק באותם תנאים בהם הועסק שעה שעבד בבית המיון המרכזי. הכלל הוא כי עד המעיד בבית משפט מעיד על "עובדות" שקלט בחוש מחושיו ולא על "מסקנות" שהוא מסיק מאותן עובדות. הסקת מסקנות מופקדת בלעדית בידי בימ"ש והוא זה שקובע אותן על פי "העובדות הרגילות" ועפ"י העובדות שבמומחיות (עפ"י עדות מומחה). מסקנותיו של עד, למעט עד מומחה פסולות ראיה. (י. קדמי, על הראיות, חלק שני, 554-555). מהאמור וכן מהקביעות החד משמעיות שהובאו לעיל מעניין לנדסמן, אנו קובעים כי שעה שמימון עבד בבית המיון, לא נדרש הוא לביצוע עבודה בפועל בשעות הנוספות, על מנת להיות זכאי לתשלום בגינן - מנהג שנמשך לגביו אף בתקופה שניהל את סניף הדואר במקווה ישראל. יתר על כן, בעוד הנתבעים לא הגישו לבית הדין כל אסמכתא המעידה כי מימון ויתר על קבלת שעות נוספות פיקטיביות בשיעור 26 שעות לפי 125% ו 24 שעות לפי 150%, הרי שכל תלושי המשכורת של התובע בשנה האחרונה עובר לפרישתו מעידים על המשך ההסדר של קבלת שעות נוספות גלובליות, אותו הסדר שנהג לגביו קודם, שעה שעבד בבית המיון. הנתבעת צירפה לתצהירו של אטיאס כנספח ב' את תלושי השכר לשנת עבודתו האחרונה של מימון (דצמבר 1990- נובמבר 1991), מהם עולה כי בכל התלושים למעט חודשים פברואר ואוקטובר 1991 קיימת חלוקה שווה על פי 26 שעות לפי 125% ו 24 שעות לפי 150%. בהקשר זה נשאל מימון, בחקירתו הנגדית, מה קרה שבשני חודשים אלה קיבל פחות? על אף שמימון לא ידע להסביר את מקור הטעות במכלול הראיות שהובאו בפנינו לא ראינו לייחס לכך משקל של ממש. בנוסף מצאנו לציין כי מקובלת עלינו טענת התובע 1 לפיה לא הגיוני שאדם הזוכה לקידום בדרגה,משכורתו תפחת (יצויין כי התובע טען ששעור הגימלה מהווה כ 40% מסך משכורתו) הנתבעים כאמור לא הביאו כל אסמכתא ו/או ראשית ראיה לכך. בעניין לנדסמן מאמץ בית הדין הארצי את דברי בית הדין האזורי ביחס להסדר גמול השעות הנוספות וכותב בין היתר כך: "... בראשית שנות השבעים הלך ופשה במקום (בית המיון המרכזי- א.ס) נוהל ייחודי לפיו, את 50 השעות הנוספות אמנם לא עובדים; אבל מאידך מדווחים עליהם למשרד הראשי כאילו נעבדו. הסדר זה, של דיווח על שעות נוספות שלא נעשו וקבלת גמולן המלא, לא היה נחלתם של עובדים מעטים בבית המיון; אלא הוא הפך במרוצת השנים להסדר מקיף וכולל כמעט את כל עובדיו בכל התפקידים והרמות מהעובד הפשוט ועד למנהל המחוז שאף נתן לאותו הסדר גושפנקה רשמית בחתימתו על טופסי הדווח".... הגם שדעתנו אינה נוחה עם סיטואציה בה אדם מקבל תשלום במשך שנים עבור עבודה שלא ביצע בפועל רק מאחר ומדובר בתופעה "שפשטה במקום עבודה מסוים" ברם - *משלא נסתרו דברי התובע 1 כי שעה שעבד בבית המיון נהנה מגמול של 50 שעות נוספות ללא ביצוע עבודה בפועל; *משמהראיות שהוגשו לבית הדין לרבות תלושי השכר של התובע 1 עולה כי לא חל כל שינוי במכסת השעות הנוספות ששולמו לו שעה שעבר לנהל את סניף הדואר במקוה ישראל; *משמקובלת עלינו עמדת התובע 1 כי נסיון החיים לא מתיישב עם כך שככל שאדם יקודם תנאיו יפחתו; *משהנתבעים לא הביאו כל ראיה כי התובע, עם מעברו לנהל את סניף מקוה ישראל, ויתר על הטבה זו; *וכן על מנת שלא ליצור אפליה בין התובע 1 לבין התובעים בעניין לנדסמן שגם שם דובר בעובדים בבית המיון המרכזי, שמחד לא צויינו שמותיהם בנספח להסכם 1993 ומאידך גם לא הגיעו עם הנתבעים להסכמה ומששוכנענו כי אין כל הבדל בין המערערים שם לבין התובע 1 ולאור דברי בית הדין הארצי כי "אין בקביעות אלה, כדי לקבוע אוטומטית את גורלן של תביעות ממתינות אחרות, אלא אם כן יתברר שמדובר בנתונים עובדתיים רלוונטייים זהים" - הרי ששוכנענו כי לצורך חישוב הגמלה הקובעת של התובע 1 יש לקחת בחשבון גם את מרכיב 50 השעות נוספות ששולמו לתובע 1 במשך שנות עבודתו אצל הנתבעות. יחד עם זאת ובהמשך ליישום פס"ד לנדסמן הרי שיש לחשב את גמלתו של התובע 1 עפ"י התוספת החילופית המוקטנת שבהסכם 1993. ובלשון בית הדין הארצי: "יהיה מי שיבקש לטעון, שלאור ההכשר בדיעבד של המציאות כפי שהייתה עד למועד כריתתו של ההסכם ת/30 (הסכם 1993 -א.ס.), זכאים המערערים שפרשו קודם לכריתת ת/30 להכללת הגמול המלא של השעות הנוספות הפיקטיביות במשכרות הקובעת ולאו דווקא לגמול המוקטן שבא לעולם רק מתאריך כריתתו של ת/30. אין מקום להרחיק לכת עד כדי כך, שהרי אין לשכוח שלידתו והורתו של הסדר גמול השעות הנוספות הפיקטיביות הוא בחטא. הגריעה משעורו ב ת/30 מבטאת במשהו את היחס השלילי הראוי להסדר ממין זה"... מצאנו גם להוסיף כי אין לקבל טענת ב"כ הנתבעים שיש להחיל בענייננו את ההלכה כפי שנקבעה בעניין איבן אבנר (ע"ע 1396/04 איבן אבנר - רשות הדואר, עבודה ארצי, כרך לג(66), 57) לפיה המערער לא היה זכאי לתוספת קבועה של שעות נוספות, בגמלתו. בפרשת איבן אבנר שימש התובע כמנהל סניף ברשות הדואר ועל סמך תפקידו זה ביקש להחיל לגביו הסדר תשלום בגין שעות נוספות פיקטיביות. בית הדין האזורי למד מחומר הראיות כי רוב מנהלי הסניפים במרחב ת"א לא נהנו מאותו הסדר פסול וביה"ד הארצי הוסיף וקבע בעניין זה: "על פי טיעון המערער עצמו, 36 מתוך 44 המנהלים באזור ת"א לא נהנו מאותו הסדר פסול". ברם, בענייננו, התובע 1, קודם שהפך למנהל סניף מקווה ישראל, עבד ביחידת המיון ברח' החרש בתור עובד משרד התקשורת ולגבי מקום עבודה זה, בהתייחס לעובדים שהיו בתחילה עובדים של משרד התקשורת ובהמשך עובדים של רשות הדואר, קבע בית הדין הארצי כי "פשה המנהג של קבלת תגמול עבור 50 שעות נוספות פיקטיביות". זאת ועוד - בעוד התובע 1 במקרה מושא תיק זה, ביסס תביעתו על כך שגמול שעות נוספות בתפקידו כמנהל היה המשך למנהג שפשט בבית המיון המרכזי בת"א הרי שבעניין איבן אבנר ביסס התובע את תביעתו על כך שגמול שעות נוספות גלובלי הובטח לו מתוקף היותו מנהל סניף. בעניין איבן אבנר וכפי שהתרשם בית הדין האזורי מעדות התובע, התובע עצמו לא היה משוכנע כי קריטריון זה הוא שאמור להחיל את אותו הסדר מיוחד לגביו ואילו במקרה שבפנינו, להבדיל, הקריטריון שבגינו מבוקש להחיל את ההסדר המיוחד הוא עצם החלת הסדר גמול שעות נוספות פיקטיביות,שעה שהתובע 1 עבד בבית המיון. ביחס לקריטריון זה שוכנענו כי הוא התקיים אצל התובע 1. נוסיף - התובע 1 טען, וטענה זו לא נסתרה ע"י הנתבעת, כי שעה שעבד בבית המיון המרכזי קיבל תוספת של 50 שעות נוספות, ללא עבודה בפועל ואילו בעניין איבן אבנר נקבע באופן ברור ע"י בית הדין האזורי כי: "אין חולק כי טרם חתימת ההסכם הקיבוצי, מעולם לא שולם לתובע גמול שעות נוספות גלובלי". 13. תובע 2 - מר יעקב דוד יעקב החל את עבודתו במשרד התקשורת ביום 12.10.1958 ופרש לגמלאות, לטענתו, ביום 24.5.1992 ולטענת הנתבעת, ביום 30.4.1992. התובע 2 החל תפקידו במשרד התקשורת וביום 1.4.1987 ועם הקמתה של רשות הדואר, עבר התובע לעבוד בנתבעת, עד לפרישתו לגמלאות. תקופה ארוכה בטרם פרישתו עבד יעקב כאיש תחזוקה במרחב תל אביב, ועקב תאונה בעבודה הועבר לעבוד בעבודות משרדיות. עלינו לבחון באם הצליח התובע 2 להרים את הנטל כי שעה שעבד בבית המיון כאיש תחזוקה נהנה מהסדר לפיו שילמה לו הנתבעת תמורה של 50 שעות נוספות בלא שנדרש לעבוד בשעות אלה בפועל? יצויין כי משב"כ הנתבעת הצהיר לפרוטוקול. כי: "אין צורך בחקירתו של ליאור אלי משאין לי התנגדות שירשם שאנו מסכימים שהתובע עבד תקופה מסויימת בגאולה וקיבל בגאולה את כל התנאים אותם קיבל כשהיה במיון". (ההדגשות הוספו- א.ס.) ומשהצהרה זו ודאי מקובלת על התובע 2, די לנו להכריע בסוגיה מה היו תנאיו של יעקב שעה שעבד בבית המיון ונתון זה משליך מימלא הן על תנאיו בסניף הדואר בגאולה והן על אופן חישוב הגמלה הקובעת. אטיאס נשאל, בחקירתו הנגדית: "ש. אני מפנה אותך לסעיף 3 לתצהירך- איזה אי דיוקים יש אצל דוד יעקב? ת. לטענתי דוד יעקב לא קיבל שעות נוספות גלובליות ועבד בפועל על פי השעות הנוספות שקיבל. רואים את זה בטופסי השעות הנוספות שלו. שנית-אף פקיד במעמד שלו וברמה שלו לא נכלל במסגרת ההסדר של שעות נוספות גלובליות שהוסדרו בהסכם 93'". (ע' 11 לפרוטוקול ש' 9-5) ובהמשך נשאל אטיאס ביחס להיקף תופעת הדיווחים הכוזבים והשיב: "ש. אדון דוד יעקב אומר שהוא לא עבד שעות נוספות בסניף גאולה מה אתה אומר על זה? ת. אני אומר שהוא כן עבד שעות נוספות בסניף גאולה. על סמך בדיקה שעשיתי בכל מרחב ת"א, בכל סניפי הדואר בת"א, לא מצאתי פקיד אחד שקיבל שעות נוספות גלובליות. לא מצאתי אפילו פקיד אחד כזה לא שכן במעמדו ולא שלא במעמדו. את הבדיקה הזאת עשיתי עם כל המנהלים של העובדים האלה". (ע' 12 לפרוטוקול ש' 17-21) (ההדגשות הוספו - א.ס.) ובהמשך דבריו : "אני אומר לך בפירוש שבכל המערכת של האשנבים בת"א לא היו עובדים במעמדו ולא היו עובדים ברמתו שקיבלו שעות נוספות גלובליות. ההסדר הזה לא היה קיים לעובדי חבילות ואשנבים בכל סניפי ת"א. זה הסדרים שהיה קיים ביחידות אחרות ולא ביחידות האשנבים בת"א". (ע' 13 לפרוטוקול ש' 2-5) אטיאס חזר בעדותו שוב ושוב - עדות שלא נסתרה - על טענתו לפיה עובדים ברמתו ובמעמדו של התובע 2 לא נהנו מהסדר של שעות נוספות גלובליות. בין היתר הפנה אטיאס לתלושי השכר של התובע 2, אשר צורפו כנספח ד' לתצהירו והמתייחסים לשנת עבודתו האחרונה (מאי 1991- אפריל 1992). עיון בתלושים מלמד כי באף לא אחד מהחודשים שולמה לתובע 2 מכסה קבועה של 50 שעות נוספות כפי שנטען על ידו. במהלך שנה זו, סה"כ מכסת השעות הנוספות נעה בין 19 ל-36 שעות בחודש כאשר המכסה לא היתה קבועה ובכל מקרה לא הגיעה ל"מכסה קבועה של 50 שעות נוספות בחודש". כפי שטוען התובע 2. השוני שבין מספר השעות המדווחות מידי חודש מעיד כמאה עדים על כך שהתובע לא נמנה עם אותה אוכלוסיית עובדים שקיבלה 50 שעות מידי חודש ללא צורך בביצוע עבודה בפועל. שוני זה תומך דווקא בעמדת הנתבעים ולפיה התשלום עבור השעות הנוספות היה כנגד עבודה בפועל בלבד והוא השתנה בהתאם להיקף העבודה. בחקירתו הנגדית אישר יעקב כי דיווחיו של מנהלו הישיר שעל בסיסם שולמו לו שעות נוספות היו מדויקים ונכונים וכי גם היום הוא לא מטיל ספק באמיתותם, "ש. אתה כל חודש היית ממלא גליון לתשלום עבודה בשעות נוספות? ת. אף פעם לא מילאתי, המנהל מילא את זה ואמר לי לחתום. ש. ואתה בדקת על מה אתה חותם או סתם חתמת. ת. נתתי בו אמון. ש. האמנת שמה שהוא כותב זה נכון. ת. כן. ש. וגם היום אתה מאמין שמה שהוא כתב זה נכון. ת. אם אז האמנתי בו אז וודאי גם היום אני מאמין". (ע' 3 לפרוטוקול ש' 22-26 ). לא זו אף זאת - התלושים שהוגשו משקפים למעשה את אופן התשלום בשנת עבודתו האחרונה של התובע 2. ברם, כפי שהעיד התובע 2, רק בחמשת החודשים האחרונים עובר לפרישה לגמלאות, עבד הוא בסניף הדואר בגאולה. משמע - כי אופן העסקתו ואופן התשלומים לא השתנו עם העברתו של התובע 2 לסניף הדואר בגאולה. מכאן אנו למדים כי גם שעה שעבד התובע 2 בבית המיון המרכזי בת"א. רכיב השעות הנוספות שולם לו עבור ביצוע עבודה בפועל ובכל מקרה לא דובר ברכיב בעל מכסה קבועה שאינו תלוי בשום תנאי. אטיאס גם נשאל בחקירה הנגדית - "ש. ואני (כך במקור, צ.ל- אנשי) תחזוקה כן קיבלו שעות נוספות גלובליות? ת. אנשי התחזוקה היו חלק מעובדי בית המיון בדרך ההגנה, שההסדרים האלה היו קיימים אצלם בין היתר. ש. כל הזמן שהוא עבד ביחידת המיון נכון שהוא קיבל את השעות הפיקטיביות? ת. אין לי מושג. ש. האם יש לך אסמכתא כאשר העבירו אותו לסניף גאולה הוא ויתר על אותם 50 שעות גלובליות? ת. אין לי אסמכתא שכאשר העבירו אותו לסניף גאולה אישרו לו לעבוד שעות פיקטיביות ולקבל שעות כאלה. ש. האם יש לך אסמכתא כי ביטלו את השעות האלה? ת. אני אמרתי שאני לא יודע שהוא קיבל. אני רק יודע שלא אישרו לו הסדר כזה בגאולה. אין שום דבר כתוב על זה". (ע' 13 לפרוטוקול ש' 6-17) אמנם אטיאס לא ידע להשיב מה היו תנאיו של התובע שעה שעבד בבית המיון אך, מהתלושים שהוגשו לבית הדין - תלושים המעידים על השכר שקיבל בשנת עבודתו האחרונה, עולה כי התובע 2 אף פעם לא קיבל באותה תקופה 50 שעות נוספות. זאת ועוד - לאור הצהרתו של ב"כ הנתבעת כי תנאי התובע 2 לא שונו עם המעבר לסניף גאולה, הצהרה שכאמור היתה מקובלת על התובע 2, לאור העובדה כי בסניף גאולה עבד יעקב חמישה חודשים בלבד ואילו התלושים משקפים את תנאי העסקתו בכל שנת עבודתו האחרונה וכן משמאף אחד מהתלושים לא עולה כי התובע 2 קיבל 50 שעות נוספות באופן קבוע - הרי שאנו דוחים את טענת התובע 2 כי יש לחשב את הגמלה הקובעת ככוללת גם 50 שעות נוספות קבועות ששולמו, כטענתו, ללא תלות עם ביצוע עבודה בפועל. התובע 2 עליו מוטל נטל הראיה לא הביא ולו ראשית ראיה לכך ששעה שעבד בבית המיון נהנה מהסדר של 50 שעות נוספות פיקטיביות בלי כל תנאי. מחד - מתלושי השכר של התובע 2 עולה כי בשנתו האחרונה לא שולמה לו תוספת של 50 שעות נוספות באופן קבוע אלא מס' שעות משתנה מידי חודש בהתאם לעבודה בפועל, ומנגד - התובע 2 לא טרח והגיש תלושים קודמים שיכולים היו אולי לתמוך בטענתו שקיבל 50 שעות נוספות כמכסה קבועה, שעה שעבד בבית המיון. לעניין זה נקבע לא אחת כי: "... כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה". (ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד לה (1), 736, 762-763). פעמים רבות חזרו בתי המשפט על הלכה זו (ראה למשל, ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' ק' שמעון ואח' פ"ד מט(1), 450, 458-459 להרחבה ראה י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי בעמ' 1648 ואילך). משהתובע 2, עליו מוטל הנטל בעניין הוכחת 50 השעות הנוספות הפיקטיביות, נמנע מלהביא ראיה לרבות תלושי שכר קודמים, ראיה שבהישג ידו, אין לנו אלא להסיק כי לו הובאה הראיה היתה היא פועלת כנגדו. יצויין כי אמנם הבדיקה ביחס לשעות הנוספות הפיקטיביות שנעשתה עפ"י הוראתו של אטיאס בוצעה חודשים ספורים לאחר פרישתו של התובע 2 לגמלאות, אולם כפי שעולה מתצהירו ומעדותו של אטיאס שלא נסתרו, לא נמצא ולו פקיד אחד בכל סניפי הדואר ובכלל זה גם בסניף הדואר בגאולה ששולמו לו שעות נוספות פיקטיביות. שוכנענו כי יש בכך כדי ללמד על אופי העבודה ושיטת התשלומים הן אצל פקידים והן בסניפים. מחומר הראיות כפי שהובא לעיל בהרחבה עולה כי התובע 2 לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח כי התשלום בגין השעות הנוספות בתפקידו האחרון אצל הנתבעת בטרם פרישתו לגמלאות, כמו כן בתפקיד שביצע לפני כן, שולמו עבור עבודתו הרגילה. משכך יש להחיל את שקבע ביה"ד בעניין לנדסמן לפיו - "אין בקביעות אלה, כדי לקבוע אוטומטית את גורלן של תביעות ממתינות אחרות, אלא אם כן יתברר שמדובר בנתונים עובדתיים רלוונטייים זהים". בבסיס עניין לנדסמן עומדת הטענה כי מדובר בעובדים שהוכח לגביהם כי קיבלו במשך השנים תוספת קבועה של 50 שעות נוספות למשכורת. משהתובע 2 לא הרים את הנטל בעניין זה הרי שמימלא לא מדובר בנתונים עובדתיים רלוונטיים זהים ומימלא לא ניתן להחיל את הלכת לנדסמן בענינו של התובע 2. 14. טענת התיישנות סעיף 43 לחוק הגמלאות קובע כי תובע גמלה הרואה עצמו נפגע מהחלטת הממונה, רשאי לערער עליה לבית דין זה וכי שר המשפטים רשאי להתקין תקנות בדבר המועד להגשת הערעור. תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות)(המועד להגשת ערעור), התש"ל-1970 (להלן - התקנות) קובעת: "המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה הוא ששים יום מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעת המערער, או מיום תחילתן של תקנות אלה, לפי המועד המאוחר יותר". טענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה. בכתב התשובה מטעם הממונה על הגמלאות לא היתה כל התייחסות לטענת ההתיישנות ומשכך לא נטענה היא בהזדמנות הראשונה ויש לראות בנתבע כמי שויתר עליה. די בנימוק זה כדי לדחות את טענת ההתיישנות. תימוכין לאמור ניתן אף לראות בהודעת הצדדים מיום 29.9.96: "מוסכם עלינו כי התיקים יכנסו לפי שעה לתיקים הממתינים לפסק דין בתיק הגדול המתנהל לעניין זה. במקביל, יברר ב"כ התובע עם ב"כ הנתבעים אפשרות להגיע להסדר מחוץ לכתלי בית הדין". הסדר זה מעיד כי הנתבעים זנחו את טענת ההתישנות שנטענה על ידי הנתבעת בלבד בתחילה. עוד נוסיף כי בשלב הראיות לא טענו הצדדים או מי מהם דבר בשאלת ההתיישנות. משכך ולאור הטעמים שפורטו לעיל אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים ביחס להתיישנות והיא נדחית בזאת. לחילופין טענו הנתבעים לשיהוי ניכר וחוסר תום לב בהגשת התביעה. טענת שיהוי אינה עילה למחיקת תביעה על הסף מבלי לבררה לגופו של עניין. לעניין זה נפסק כי "השיהוי כשלעצמו אינו מצדיק עדיין דחיית תביעה למתן סעד.... לא על נקלה ישלול בית המשפט סעד מבעל דין בטענת שיהוי. כדי שיעשה כך, חייבים להתקיים תנאים מסוימים, הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואלה טעונים הוכחה, לפני שימצא בית המשפט יסוד לדחות תביעה מחמת שיהוי". (דב"ע מז/15-3 אפנר יצחק - מפעלי הדסה לחינוך, עבודה ארצי, כרך כ (2), 242). 15. שעת בנין משנזנחה טענת התובעים בסיכומיהם ביחס לשעת בנין בשיעור 100% אין לנו להתיחס לטענה זו. 16. לטענת הנתבעים טוענים כי מתן הסעד המבוקש משמעו חיובה של הרשות לפעול בניגוד לתקנת הציבור לעניין זה הרי שאין לנו אלא לאמץ את דברי בית הדין הארצי בעניין לנדסמן בהקשר זה לפיו "משהגענו לתוצאה ומימלא אין לנו צורך להיזקק לטענה בדבר הסדר הנוגד את תקנת הציבור ואת הוראות חוק התקציב". זאת ועוד - טענה זו עלתה, לראשונה, בסיכומי הנתבעים ואף מטעם זה אין לקבלה. 17. סוף דבר ביחס לתובע 1 - ככל שהתביעה מתייחסת להפרשי גמלה מיום 1.12.91 ובהתבסס על פס"ד בעניין לנדסמן, יש לחשב במשכורת הקובעת של התובע 1, לצורך חישוב הגמלה, את התשלום החלופי המוקטן שנקבע בהסכם 1993. בנוסף יש להוסיף תוספת זו גם לפדיון ימי המחלה שלא נוצלו. להפרשים שיתקבלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועד הקבוע לתשלום כל תשלום ותשלום ועד למועד התשלום בפועל. ביחס לתובע 2 - לאור התוצאה אליה הגענו, כל תביעותיו להפרשים נדחות. 18. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות ושכ"ט התובע 1 בסך 5,000 ש”ח אשר ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין. לא ישולם הסך הנ"ל במועד ישא הוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל. משהתובע 2 הינו גמלאי - על אף שתביעתו נדחתה, לא מצאנו מקום לחייבו בהוצאות. פיצוייםשעות נוספות