I. ההליך 1. בבית-הדין האזורי בירושלים (אב-בית-הדין - השופט נגבי; נציגי ציבור - ה"ה פסטרנק וקדר; תב"ע שם/115 - 3) התבררה תובענה של המערערים נגד המשיבה בעתירה "לצוות על התובעת (צ"ל הנתבעת) להמשיך ולשלם עבור השעות הנוספות כפי שנהגה בעבר וכן "לשלם לתובעים (למערערים) עבור השעות הנוספות אשר הועסקו בהן. .. מחודש אוקטובר ועד למתן פסק-דין...". בית-הדין האזורי דחה את התביעה ומכאן ערעורם של העובדים לבית-דין זה. 2. העובדות הצריכות לערעור, כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי ולמעשה לא היו שנויות במחלוקת הן: א) המערערים עבדו, ומקצתם ממשיכים לעבוד, בתפקידי אבטחה ושמירה בשדה התעופה עטרות; ב) תחילה, מאז 1975, עבדו המערערים בשירות המדינה, ולאחר מכן, מאז חוק רשות שדות התעופה, תשל"ז-1977 (להלן - חוק רשות שדות התעופה) - בשירות הנתבעת (להלן - רשות שדות התעופה); ג) כל אחד מהמערערים עבד על-פי "חוזה מיוחד להעבדת עובד" לתקופה קצובה, במשרה חלקית - חצי משרה (להלן - חוזה העבודה); ד) בחוזה העבודה אין פירוט תנאי העבודה, מלבד קביעת דרגה במסגרת "הדירוג התעופתי" והוראה כללית האומרת, כי "בתקופת החוזה יקבל העובד זכויות סוציאליות כמקובל ברשות, לגבי אופי העסקתו ותפקידו של העובד"; ה) במקום העבודה - יום עבודה מלא היה של שמונה שעות, ועל-כן יום עבודה רגיל של המערערים, שעבדו ב"חצי משרה" היה של ארבע שעות. מדי פעם עבדו המערערים יותר מארבע שעות ליום, היינו יותר ממחצית יום עבודה מקובל; ו) עד לחודש אוקטובר 1979 שילמה רשות שדות התעופה לכל אחד מהמערערים בעד כל שעה מעבר לארבע שעות ליום "שיעורי תשלום הנעים בין 100% לשעה עודפת ועד ל-240%, בהתאם לאופי השעה"; ז) בין רשות שדות התעופה לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל נחתם הסכם קיבוצי, שתוקפו מיום 15 ביוני 1977 (להלן - ההסכם הקיבוצי); ח) הסעיפים הרלבנטיים שבהסכם הקיבוצי מובאים בסעיף 3 שלהלן; ט) החל מחודש אוקטובר 1979 משלמת רשות שדות התעופה לכל אחד מהמערערים, בעד כל שעת עבודה עודפת על ארבע שעות ליום ובמסגרת "שעות עבודה במשמרת מלאה" - שכר רגיל, היינו שכר שאינו עולה על השכר שמשלמים בעד כל שעה מארבע השעות הראשונות. 3. להלן הסעיפים הרלבנטיים שבהסכם הקיבוצי: "עובד לפי חוזה: עובד המועסק על-פי חוזה מיוחד, הן בעבודה צמיתה והן בעבודה שלפי טיבה אינה צמיתה אולם העסקתו מוגבלת מבחינת הזמן (בהתאם לתקשי"ר). שעות נוספות: שעות עבודה מעבר למכסת יום עבודה, משמרת ו/או שבוע עבודה, הנקובים בהסכם זה. תחולת ההסכם והיקפו: א. הסכם זה (להלן 'ההסכם'), הינו הסכם קיבוצי מיוחד ויחול על כל העובדים שהועסקו ביום 15.6.1977 ברשות שדות התעופה, הכוללת בתוכה את שדות התעופה: לוד, אילת וירושלים, כמוגדר בחוק הרשות ואשר יועסקו תוך תקופת תוקפו של ההסכם במסגרת רשות שדות התעופה. אפיון זמני עבודה: מכסת שעות עבודה בשבוע: פועלים - שעות חורף: 47; שעות קיץ: 42; פקידים - שעות חורף: 45; שעות קיץ: 40. שעות נוספות: הרשות תשלם לעובד שכר של שעה ו-30% בעד כל שעה נוספת משתי השעות הנוספות הראשונות". 4. בכתב התביעה טענו, כי "הן על-פי החוק והן על-פי הנוהג, על הנתבעת לשלם עבור השעות הנוספות מעל 100% בהתאם לסוג השעה וכפי שנהגה עד כה. לחלופין, יש לראות בשינוי שנעשה על-ידי הנתבעת באופן חד-צדדי משום הרעת תנאי עבודתם של התובעים. 5. בכתב ההגנה טען עוזר לפרקליט מחוז שייצג את רשות שדות התעופה, כי "התובעים קשורים בהסכם קיבוצי של כל עובדי הנתבעת, המפנה, לעניין השעות הנוספות, לתקשי"ר..."; "'שעות נוספות' משמעותן שעות מעל מכסת השעות של משרה מלאה; כל שעה שבטווח בין חצי משרה למשרה, הן שעות עבודה רגילות". כן טען אותו עוזר לפרקליט מחוז, כי "כספים שקיבלו הנתבעים (צ"ל התובעים) בעבור עבודתם 'כשעות נוספות' מעל מחצית משרתם, שהיו מעל שיעור של 100% לשעה, היוו תשלום יתר בטעות והיו בחזקת מתת חסד שהנתבעת זכאית להחזרתם, אם כי לא תתבע זאת בהליך זה". 6. בסיכום טענות בכתב שהוגש לבית-הדין האזורי בשם התובעים (המערערים): (א) סמכו על הגדרת "שעות נוספות" בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה), וטענו שבאותו חוק נקבע רק תחום; בעוד שהנורמה היתה חוזית, כך ש"שעות עודפות" הן שעות נוספות; (ב) הנוהג שהיה קיים עד לחודש אוקטובר 1979 לשלם שכר מוגדל בעד שעות מעבר לארבע ליום - היווה תנאי מכללא של חוזה העבודה האינדיבידואלי. 7. בפסק-הדין שבערעור: א) מקבל בית-הדין האזורי את טענת המערערים, כי לעניין חוק שעות עבודה ומנוחה "שעות נוספות" הן גם שעות העולות על המוסכם, ועל-כן חייבים בתשלום גמול שעות נוספות בגין השעות שמעבר למוסכם; ב) בחוזה העבודה האינדיבידואלי לא נקבעה מכסת שעות עבודה שמעבר להן משתלם גמול שעות נוספות, ועל כן יש לפנות להסכם הקיבוצי; ג) ההסכם הקיבוצי חל על המערערים; ד) לו הוכח הנוהג לשלם למערערים גמול שעות נוספות בעד כל שעה מעבר לשעה הרביעית - היה בית-הדין פוסק לטובת המערערים, אלא שלא הוכח הנוהג שטענו לו. 8. בערעור חזרו באי-כוח הצדדים על טענותיהם בבית-הדין האזורי. II. פסק-דין 1. עד שנדרשים לשאלות הצריכות לערעור - הערה לטענה שהעלוה בכתב ההגנה העוזר לפרקליט מחוז בשם המדינה כמעביד. הוא טען, כי השכר המוגדל ששולם למערערים עד לחודש אוקטובר 1979 היה ב"חזקת מתת חסד שהנתבעת זכאית להחזרתם". מדברים שיבואו בהמשך פסק-דין זה ברור, שמבחינה משפטית אין שחר לטענה. ההערה באה להצביע על הלשון שבה נקט אותו עוזר לפרקליט מחוז, לשון מעליבה ופוגעת שכמותה אין מרבים לשמוע מפי עורך-דין המייצג מעביד פרטי - לשון שיש בה להעכיר יחסי עבודה. אין עובדי ציבור חייבים לשמוע מפי מי שטוען בשם המדינה, כי סכומים אשר שולמו להם בקשר לעבודתם היו בגדר "מתת חסד". זאת ואף זאת, אם אכן מאן דהוא נטל מכספי המדינה והשתמש בהם ל"מתת חסד" - האם נקרא ליתן דין על כך? יהא אשר יהא - טוב יעשה מי שממונה על אותו פרקליט, אם יעמידו על המתחייב מתפקידו לעניין ברירת לשון. 2. מכאן לצריך לערעור עצמו. ראשית לכל יש לחזור ולעמוד על המשמעות של המונח "שעות נוספות" ושל הדיבור "שעות עודפות". המונח "שעות נוספות" הוא, בתחום משפט העבודה החרות, מונח טכני-משפטי, שבא מחוק שעות עבודה ומנוחה והוגדר בו. 3. המונח "שעות נוספות" מוגדר בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, בתור "שעות העבודה העודפות על התחום שנקבע ליום עבודה בסעיף 2 או ליום עבודה שייקבע על-פי סעיף 4...", ובסעיף 2 נאמר: "יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה". מכאן, שלעניין החוק "תחום" שעות עבודה ליום הוא שמונה, כך שרק "השעות העודפות" על שמונה הן "שעות נוספות"; הוא הדין עת "התחום" נקבע בתקנות מכוח סעיף 4 לחוק, בין שאותו תחום הוא "פחות מן הקבוע בסעיף 2", היינופחות משמונה שעות, ובין אם התחום הוא "יתר על הקבוע". שעות שבתחום יום עבודה שנקבע בסעיף 2 לחוק, אינן "שעות נוספות" לעניין החוק. יכול ולעניין היחסים החוזיים - בין קיבוציים ובין אינדיבידואליים - יהיה במסגרת של שמונה שעות ליום וארבעים ושבע שעות לשבוע, דין שונה לשעות העודפות על מספר מוסכם, אך אלה תהיינה "שעות עודפות" על השעות החוזיות, אך לא "שעות נוספות". אף אם בהסכם קיבוצי מסוים או בחוזה עבודה אינדיבידואלי מסוים יכנו שעות עבודה העודפות על השעות החוזיות, בתחום של שמונה ליום, בשם "שעות נוספות", לא ישנה הכינוי משמעותן לעניין חוק שעות עבודה ומנוחה. 4. לאבחנה בין "שעות נוספות" לבין שעות עודפות התייחס בית-דין זה בפסק- הדין שבדב"ע לד/24 - 3, [1] (בע' 292) ובפסק-הדין בדב"ע לה/70 - 3, [2] (בע' 278). האמור בסעיף הקודם, אינו מחדש דבר. בפסק-הדין שבדב"ע לז/2 - 4, [3], עמד כבר בית-דין זה על הטעם ליתן גמול מיוחד בעד עבודה ב"שעות נוספות". כל אשר נאמר בזכות גמול מיוחד בעד "שעות נוספות", אינו תופס עת מדובר בשעות עודפות, עת "שעות העבודה הרגילות" הן מעטות ובכל אופן פחותות ממה שהמחוקק ראה לנכון לקבוע כ"תחום" מבחינת האינטרס הציבורי. 5. על כך שהמחוקק בשום אופן לא התכוון לכך, שהוראות החוק תחולנה גם על עבודה ב"שעות עודפות", קל לעמוד גם מהתוצאה של יישום הוראותיו על שעות עודפות. כך למשל יהיה מעביד צפוי למאסר או לקנס אם העביד, ללא היתר מאת שר העבודה או מפקח העבודה הראשי, עובד שיום עבודתו הרגיל הוא של שלוש שעות - שעה "עודפת" אחת, או אף חמש. ברור שאין להגיע בדרך פירוש החוק למסקנה, שלתוצאה כזאת התכוון המחוקק. 6. מכאן שלא היה מקום לכך שבית-הדין האזורי יקבל את טענת המערערים, כי אף "שעות עודפות" הן בגדר "שעות נוספות" (סעיף 7, פסקה א', שבחלק I דלעיל). מכאן גם, שבמידה והמערערים טענו לזכות מכוח החוק (סעיף 4 שבחוק I דלעיל) - דין טענתם היה להידחות. 7. נותרים מקורות "חוזיים" שמהם יכול ותקום זכות לשכר עבודה בשיעור מוגדל; מקורות אלה יכול ויהיו הסכם קיבוצי, חוזה עבודה אינדיבידואלי ובו הוראה מפורשת באותו נושא, או - "תנאי מכללא בחוזה האינדיבידואלי" מכוח "נוהג". 8. כאמור בסעיף 2, פסקה ז', שבחלק I לעיל, קיים הסכם קיבוצי מיוחד בין רשות שדות התעופה לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל. השאלה היא, אם אותו הסכם קיבוצי חל על המערערים. תשובה לשאלה זאת יש לחפש תחילה בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים) ולאחר מכן בהסכם הקיבוצי עצמו. אשר לחוק הסכמים קיבוציים, נאמר בסעיף 15 שבו, כי הסכם קיבוצי מיוחד חל על "כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם". ואשר להסכם הקיבוצי עצמו - נאמר בסעיף 3 שבו, כי הוא חל "על כל העובדים... ברשות שדות התעופה... למעט 14 משרות כמפורט..." (סעיף 3 שבחלק I לעיל). תוסיף גם את העובדה שבהסכם הקיבוצי כלולה הוראה המגדירה "עובד לפי חוזה" וישנן הוראות לעניין עובד כזה, והתשובה ברורה: ההסכם הקיבוצי חל על המערער. מכאן שכל הטענות שהעלו בבית-הדין האזורי וגם בבית-דין זה ומהן ביקשו להסיק, כי ההסכם הקיבוצי אינו חל - לא היה להן מקום והיו מיותרות לחלוטין. 9. משחל ההסכם הקיבוצי על "כל העובדים", יש לפנות לסעיף 8, פרק א', שבהסכם הקיבוצי (סעיף 3 שבחלק I לעיל) ולחפש בו את התשובה לענייננו. אותו סעיף נזקק לדיבור "שעות נוספות" במשמעות של "שעות עודפו", כמוגדר בסעיף 1 שבאותו פרק, היינו "שעות מעבר למכסת יום עבודה..." כקבוע בפרק ד' להסכם. מבחינה חוזית במישור היחסים הקיבוציים - ההסדר שבהסכם הקיבוצי הוא ממצה, כך שרק מי שמתקיימים בו התנאים לזכאות - זכאי לתשלום מיוחד. אין כמובן באמור למנוע הקניית זכות לתשלום מיוחד, על-ידי חוזה עבודה אינדיבידואלי. 10. כאמור חל על כל אחד מהמערערים חוזה עבודה אינדיבידואלי (סעיף 2, פסקה ג', בחלק I דלעיל). באותו חוזה לא נאמר דבר על זכאות לתשלום מיוחד בעד עבודה ב"שעות עודפות", היינו עבודה בשעות שמעבר למתחייב מ"חצי משרה" ועל-כן אף מכוח חוזה העבודה האינדיבידואלי, כשלעצמו, לא קמה הזכות שלה טוענים. 11. נותרת השאלה, שמא קמה הזכות מכוח תנאי מכללא שבחוזה העבודה האינדיבידואלי. תנאי מכללא בחוזה עיקרו שאף כי לא בא במפורש במוסכם בין הצדדים, ברור היה לצדדים כי יהווה חלק בלתי-נפרד מהמוסכם, ולא כללוהו מהטעם שאשר בו מדובר הוא בבחינת המובן מאליו (ראה דב"ע לה/7 - 3, [4] (בע' 141). תנאי מכללא ניתן להוכיח בכמה וכמה דרכים. אחת הדרכים להוכחת תנאי מכללא הוא הוכחת "נוהג", שהיה ידוע לצדדים ועליו סמכו. יודגש שמדובר ב"נוהג" - "‎,"USAGE להבדיל מ"מנהג" -"‎."CUSTOM 12. בעובדה שמאז שנת 1975 - ברציפות, על אף שינוי בעלים ומעבידים, שינוי מכוח חוק רשות שדות התעופה, קיבלה קבוצת עובדים מסוימת במקום עבודה מסוים, המורכבת כולה סטודנטים שעבדו בשמירה ואבטחה בשדה התעופה עטרות על-פי חוזה עבודה מיוחד במשרה חלקית, שכר מוגדל בעד עבודה מעבר לשעות שבהן היו חייבים לעבוד על-פי החוזה - בעובדה זאת מספיק כדי לקבוע, כי אכן היה נוהג כזה במידה הדרושה להיווצרותו של תנאי מכללא בחוזה העבודה האינדיבידואלי. לשון אחר - באותה עובדה מספיק כדי לבסס הנחה, שכל אחד מהמערערים יניח כי תמורת עבודתו יקבל את השכר המיוחד ששולם לו בעבר. 13. כאן המקום להידרש לטענה של הפרקליט אשר ייצג את המדינה, כי התשלומים היו "בחזקת מתת חסד" וכי "היו בטעות" (סעיף 5, קטע שני, שבחלק I לעיל). על הפסול באותה טענה מבחינת יחסי עבודה וסדרי מינהל תקין עמדנו כבר בסעיף 1 לעיל. נחזור ונציג את השאלה, ממתי עושים עובדי המדינה בכספיה כבשלהם ומחלקים כ"מתת חסד" כספים לעובדים אחרים? וממתי אין מעמידים עובדים הנוהגים כך בכספי ציבור לדין? ואשר לטענת "טעות" - הרי על סמך אותה "טעות" עבדו המערערים שעות רבות יותר משהיו חייבים ואין כלל ודאות שלו ידע מערער זה או אחר שלא יקבל תשלום בעד ה"שעות העודפות" - היה מסכים לעבוד אותן שעות. זאת ואף זאת. הטענה נתתי לפלוני כסף בתור "מתת חסד" וטענה שנתתי לו את הכסף מתוך "טעות", כי פירשתי לא נכון חוזה שבינינו - היא גיבוב תירוצים, ואין שתי הטענות מתיישבות זו עם זו. 14. האמור לא יביא לפסק-דין שיפסוק כעתירת המערערים. הטעם לדבר הוא, שאין להתעלם משני נתונים בסיסיים. הנתון האחד הוא, שכל אחד מהמערערים עבד על-פי חוזה מיוחד לתקופה של שנה אחת, ולא היתה על הרשות כל חובה לחדשו מקץ אותה שנה. הנתון השני הוא, שמדובר ב"תנאי מכללא" והרי תנאי כזה מעמדו נחות לא רק מהוראה שבחוק או בהסכם קיבוצי, אלא אף מהוראה מפורשת. מכאן שביטוי חד-משמעי, בעת חידוש חוזה, שלא ינהגו לפיו יותר - תופס ביחסים בין הצדדים. רשות שדות התעופה נתנה ביטוי לכוונתה שלא להמשיך לפעול על-פי אותו "תנאי מכללא" על-ידי עצם הפסקת התשלום החל מחודש אוקטובר 1979 (סעיף 2, פסקה ט', בחלק I לעיל). 15. מהאמור עולה, כי בדין דחה בית-הדין האזורי את העתירה "לצוות על התובעת להמשיך ולשלם עבור השעות הנוספות כפי שנהגה בעבר". אשר לעתירה "לשלם לתובעים עבור השעות הנוספות אשר הועסקו בהן מאז הפסיקה התובעת לשלם, היינו מחודש אוקטובר 1979 ועד למתן פסק-הדין בצירוף הריבית החוקית" חסרים נתונים ביחס לכל אחד ואחד מ-18 המערערים בדבר התאריך שבו הסתיים החוזה האינדיבידואלי שהיה בתוקף בחודש אוקטובר 1979. נתונים אלה הם בסיסיים בתביעה לפרעון חוב, ומשלא באו לא בכתב התביעה ולא במהלך הדיונים, אין המקרה מצדיק לדעתנו שבית-הדין יעשה, בשלב זה, להשלמתם. 16. התוצאה היא שדין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. תעופהרשות שדות התעופהשעות נוספות