1.הערעור והערעור שכנגד הוא על פסק-דינו של בימ"ש השלום בקריות (כבוד השופטת אביטל בית-נר, סגן נשיא), שניתן בת"א 1465/01 ביום 26/8/03. בפסק-הדין קבע בית משפט קמא כי המערער בערעור העיקרי (להלן: המערער) נפגע בתאונת עבודה שארעה ביום 10/1/99. בית המשפט קיבל טענתו בדבר חבות המשיבות בערעור העיקרי (להלן: המשיבות), והעמיד את הפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו למערער על סך של 150,000 ₪ נכון למועד מתן פסק-הדין, וזאת לאחר שהפחית רשלנות תורמת בשיעור של 20%, ולאחר ניכויי תגמולי המל"ל. הערעור העיקרי בפנינו עניינו בשיעור הנמוך של הפיצוי שנקבע למערער ובהטלת אשם תורם, ואילו הערעור שכנגד מתייחס הן לשאלת החבות והן לעניין טעויות שנפלו בחישוב הפיצוי, ככל שזה נוגע להפסד השכר המלא והחלקי לעבר של המערער, לרבות טענות כנגד שיעור בסיס השכר שנקבע על ידי בית משפט קמא. הנסיבות הצריכות לעניין: 2.התובע יליד 20/12/99 עבד אצל המשיבה מס' 1 (להלן: החברה) כעוזר לאדם אחר בשם אורי נחום, בהרכבת חלונות, בפרוייקט בצומת קרית אתא. על פי קביעותיו של בימ"ש קמא מדובר בחלון גבוה אשר המערער נדרש לשים גומי סביב לו. בעת ביצוע העבודה האמורה, עמד המערער על סולם שהיה מונח על רצפת קרמיקה, העמיד רגל אחת על החלון ורגל שניה על הסולם, כדי שיוכל לאחוז את הגומי בידו. הסולם החליק והמערער נפל החוצה מגובה שלוש קומות. בעת אירוע התאונה היה המערער בעל ותק של שנה אחת בעבודתו אצל החברה, הגם שהמערער ביצע כבר בעבר עבודות של התקנת גומי בחלונות. במועד התאונה, לא היה אדם נוסף נוכח במקום, ואף לא הותקנו פיגומים, וזאת מאחר שהחברה התייחסה לעבודה שבוצעה, כ"עבודה פנימית", שאינה מחייבת הקמת פיגומים. פסק-הדין של בימ"ש קמא: 3.בהסתמך על הראיות שהוצגו, ותוך הדגשה כי החברה לא הביאה למתן עדות את מר אורי נחום - מי ששימש כראש צוות האחראי על עבודת המערער אצל החברה - אלא את מנהל החברה, מר פלד, אשר לא יכול היה להעיד על נסיבות התאונה - קבע ביהמ"ש, כי מדובר בבניין בן שלוש עד ארבע קומות, כאשר המערער יחד עם האחרים נדרשו להרכיב חלונות גדולים וקטנים, במעטפת החיצונית. העבודה נחשבה כעבודת פנים, ולא נעשתה עם פיגומים. בית משפט קמא היה ער להיות עדותו של המערער עדות יחידה. הוא מצא, כי עדות זו אמינה עליו. עוד קבע בית המשפט כי יש לתת משקל להעדר זימונו של מר אורי נחום על ידי החברה, שהיה באתר, הכיר היטב את שיטת העבודה ואף הנחה את המערער כיצד עליו לבצע אותה. על פי גרסת המערער שהייתה מקובלת על בית המשפט, נקבע שכתוצאה מכך שעמד עם רגל אחת על החלון ורגל שניה על הסולם, ונדרש להפעיל כוח כדי להרכיב גומי קשה, עמידתו האמורה גרמה לאיבוד שיווי המשקל ולנפילתו. בית המשפט קבע שבעצם העובדה שהחברה איפשרה למערער לנקוט בשיטת עבודה כפי שתוארה לעיל, כאשר מדובר בגובה של קומה שלישית של בניין, שעדיין לא הורכבו בה חלונות, מחייבת הטלת חבות עליה. מן הטעמים האמורים קבע בית משפט קמא, כי החברה חבה ברשלנות, מאחר שהפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כמעביד סביר, בכך שנקטה שיטת עבודה רשלנית ובכך שהתרשלה בפיקוח על התנהגות המערער ואופן ביצוע עבודתו. בית המשפט מצא גם לנכון לקבוע אשם תורם בשיעור של 20%, מן הטעם שהמערער היה צריך להיות מודע לשיטת העבודה כפי שננקטה, כשיטת עבודה שאינה בטוחה. 4.לעניין שיעור הפיצוי, קבע בית המשפט כי הנכות הרפואית של התובע בתחום האורטופדי עומדת על 20%. המערער נותר צולע בהליכתו וממשיך לסבול מכאבי גב תחתון, ומאז התאונה לא חזר לעבודתו. במסגרת הליך השיקום עבר קורס גרפיקה ממוחשבת, אך טרם מצא עבודה. על בסיס הראיות שהוצגו, העמיד בית המשפט את הפגיעה בכושר התפקוד של המערער על שיעור של 40%, במיוחד בהתחשב בגילו, ועוד נלקח על ידי בית המשפט בחשבון אפשרות השתלבותו של המערער במקצוע אחר, וכי השכר שהוא עתיד לקבל שם עשוי להיות גבוה משכרו אצל החברה. בהיות התאונה תאונת עבודה, ניכה בית המשפט את ניכויי תגמולי המל"ל על פי חוו"ד של האקטואר שי ספיר שהוצגה לו, לאחר הפחתת שיעור האשם התורם. נדון תחילה בשאלת החבות. החבות (הערעור שכנגד) טענות בעלי הדין: 5.בערעור שכנגד טענו המשיבות, כי לא היה מקום שבית המשפט יתעלם מן הסתירה העולה בין תיאור נסיבות התאונה בכתב התביעה לבין גרסתו בעדותו. קיומו של סולם ועשיית שימוש בו לא נזכר בכתב התביעה. עוד טענה החברה שנפילה "סתם" אפילו מסולם אינה מעידה על רשלנות המעביד. החברה גרסה שלא היה מקום לאפשר הרחבת חזית ואזכור נושא הסולם בשלב מאוחר. המשיבות הוסיפו וטענו שכתב התביעה כפי שפורטו בו העובדות, לא גילה עילת תביעה. לגופו של עניין טענו, שלא היה מקום להסתמך על עדותו של המערער כעדות יחידה, שאין לה סיוע, וגם מן הטעם האמור היה מקום לקבוע שדין התביעה להידחות, במיוחד מאחר שלא היה מקום לייחס לחובת החברה העדר זימונו של מר אורי נחום, שכלל לא היה עד לאירוע התאונה. 6.על אף שהמערער לא הגיש עיקרי טיעון המתייחסים לערעור שכנגד, מחמת טעות, ביקש לראות את טיעוניו כחלים גם לעניין זה. יש בדעתנו להיעתר לבקשה זו. דיון ומסקנות: 7.לעניין החבות, דין הערעור שכנגד להידחות. משמוגש כתב תביעה ומנוסח באופן כללי, וסבור בעל הדין שכנגד שכתב התביעה אינו מנוסח כהלכה, מאחר שהעובדות המהוות את עילת התובענה, לא פורטו בו כראוי, וכפי שנדרש עפ"י תקנה 9(5) אין מניעה, כי בעל הדין שכנגד יגיש הליך של מחיקה על הסף בשל חוסר עילה, או שידרוש פרטים נוספים וטובים יותר, כפי שרשאי הוא לעשות בהסתמך על תקנה 65 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). יכול גם הנתבע, כפי שעשו המשיבות בתיק דנן שלא לנקוט באף הליך שהוזכר לעיל, שהרי יש בנקיטה בהליכים שפורטו לעיל ובמיוחד בהליך האחרון, כדי לרמוז על הצורך בתיקון כתב התביעה. הבחירה היא אמנם בידי בעל הדין, אך נוהג טוב הוא לבקש פרטים נוספים ולעמוד על נתינתם, אם אכן נדרשים אלה, לצורך חשיפת העובדות הצריכות לעניין. משבחרו המשיבות לנקוט בדרך בה נקטו, ולאחר עיון חוזר בכתב התביעה כפי שהוגש, לא ניתן לומר כי כתב התביעה אינו מגלה עילה, ובדין עשה בית משפט קמא משהתיר את העדויות כפי שניתנו לצורך הבאת מלוא הנסיבות בפניו. 8.בכתב התביעה נטען כי התובע עבד בהרכבת חלון האלומיניום באתר העבודה ונפל מגובה רב. עולה לכאורה כי אכן חסרים פרטים לנסיבות אירוע התאונה, אולם נטען מפורשות לקיומה של רשלנות באופן ביצוע העבודה ולאחריותה של החברה לכך. לפיכך אין לקבל את הטענה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה, על אף שאינו מפורט דיו. לעניין הסתמכות על עדותו של המערער כעדות יחידה, גם בנושא זה יש לדחות את טענות המשיבות. בדין נהג בית המשפט, משהסתמך על עדותו של המערער. בנוסף להיות העדות עדות מהימנה, העדר הזמנת מר אורי נחום כעד מטעם החברה - עד שבשליטתה - מקימה חזקה שאילו הוזמן העד היה בתוכן עדותו כדי לבסס את עדותו של המערער (ע"א 293/90 גרינהולץ מרמלשטיין, תק-על 94(4) 82, 88, וכן ע"א 4391/94 טייק ואח' נ' קורן ואח', תק-על 98(4) 147, 150). הימנעותה של החברה, מקימה איפוא הנחה לכאורית כי היא חששה מפני העדתו של העד וחשיפתו לחקירה, כעד רלבנטי וכמי שיכול היה, כאמור, לתמוך במלוא הגרסה שהובאה על ידי המערער. יש להוסיף ולומר שלא היה מקום בנסיבות העניין לטעון ל"הפתעת" החברה עקב טענת המערער לקיומו של הסולם, וכמו כן לא היה מקום לרמוז כי הודעת המערער בפני החוקר אינה תואמת את גרסתו בבית המשפט. ב"כ המשיבות ביקש להסתמך על הודעה שנגבתה על ידי חוקר מטעמם מן המערער ושהוגשה לבית המשפט ללא התנגדות, ולקבוע כי היא משקפת נאמנה את הדברים שנמסרו לחוקר על ידו. עיון באותה הודעה מלמדת שהמערער הבהיר שעמד על סולם בעל שני מעמדים מחוברים בעזרת חבל, הניח רגל אחת על אדן החלון והאחרת על הסולם וכי תוך כדי איבוד שיווי משקל, נפל מגובה 9 מטר. העובדה שלא ציין את המלה "החליק", אין בה לשנות מהגרסה המהותית כפי שהובאה במהלך הדיון בבית משפט קמא, ויש בה כדי לבסס את קביעת בית משפט קמא כי שיטת העבודה שהונהגה היא פסולה ורשלנית. 9.נוסיף ונבהיר כי ההחלטה כי מדובר בעבודה פנימית, ואשר איננה מחייבת התקנת פיגומים, וכי יש להקים פיגומים רק כאשר מדובר בעבודה חיצונית, ספק אם נתקבלה כדין על ידי החברה. על דרך ההשוואה לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988, החלות על בניה - ולצורך זה אין מניעה לראות בהתקנת חלונות בגובה של שלוש קומות כחלק מבניה - מחייבות הקמת פיגומים, כאשר העבודה איננה יכולה להיעשות בביטחון, תוך עמידה על הקרקע או על משטח עבודה יציב ובטוח, בין אם מדובר בעבודת פנים ובין אם מדובר בעבודת חוץ. מכל מקום, הימצאות בגובה של כשלוש עד ארבע קומות, עם פתחים פרוצים ועבודה להתקנת גומי, מבלי לנקוט באמצעי זהירות ראויים אשר ימנעו החלקה או נפילה דרך החלון, היא רשלנות של המעביד, ובענייננו החברה. 10.לנושא אחריות המעביד, כאשר לזו יש גם השלכות לעניין אשם תורם - אשר יידון בהמשך - יש גם לאזכר את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה בהוראות תקנת הבטיחות בעבודה הנזכרות לעיל, ככל שאלה קובעות חובה להתקין אמצעי מיגון בכל מקום בו יכול אדם ליפול מגובה של מעל שני מטרים. הוראות אלה מדגישות את חובת המעסיק/הקבלן לדאוג למניעת אפשרות נפילה של העובד (ראה סעיפים 50 ו-55 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, וכן תקנות 8 ו-9 לתקנות הבטיחות בעבודה הנ"ל. כן ראה ע"א 713/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח', תק-על 2003(3) 1694). מן הטעמים המפורטים לעיל, דין הערעור שכנגד בשאלת החבות, להדחות. אשם תורם (ערעור עיקרי): 11.בית משפט קמא הטיל, כאמור, אשם תורם על המערער בשיעור של 20% בקובעו כי אדם סביר היה נמנע מלנקוט בשיטת עבודה בה נקט המערער. עוד קבע בית המשפט שהמערער היה צריך להיות מודע לכך ששיטת עבודה זו איננה בטוחה, ומן הטעמים האמורים הטיל עליו אשם תורם בשיעור של 20%. ב"כ המערער הדגיש כי שיטת העבודה שננקטה על ידי המערער היתה מחויבת בנסיבות העניין. עוד הפנה לכך שמדובר בעבודה ראשונה שעשה בסוג זה של התקנת גומי. יש בדעתנו לקבל את הערעור בעניין זה, גם אם המערער ביצע עבודות כאלה בעבר. 12.הקביעה לקיומו של אשם תורם הוא מבחן האדם הסביר. כאשר מדובר בתאונת עבודה, ההלכה היא שיש לדקדק ולהחמיר עם המעביד ולהקל עם העובד (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו פ"ד לו(2) 592, 604). על הלכה זו חזר בית המשפט בהלכות אין ספור. הלכה פסוקה היא שרמת הזהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו אינה נדרשת מן העובד כלפי עצמו (ראה ע"א 3769/97 דהן ואח' נ' דני ואח' פ"ד נג(5) 581, לרבות האזכורים המפורטים שם). כאשר מדובר ביחסי עובד ומעביד, לא מקפידים עם העובד, והנטייה היא שאין להטיל אחריות על העובד הנפגע ב"אשם תורם", אלא במקרים חריגים ואלה הם אותם מקרים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין. מהלכה פסוקה זו אין מקום לסטות. יישומה בענייננו מחייבת קבלת הערעור וקביעה לפיה אין להטיל אשם תורם על המערער. אשר על כן אנו קובעים כי הערעור העיקרי מתקבל, וכי אין להטיל על המערער אשם תורם. שיעור הפיצוי (הערעור והערעור שכנגד) 13.בנושא זה יש לקבל את הערעור שכנגד בחלקו וכן את הערעור העיקרי. המשיבות טענו גם כנגד חישוב מוטעה של הפסד השכר בעבר, והגיעו למסקנה כי גם לפי חישוב מינימלי יש להפחית מהפיצוי בראש נזק זה סכום של 101,600 ₪ ולפי החישוב המקסימלי, יש להפחית סכום של 80,000 ₪. בשני המקרים מדובר בטעות בחישוב, אשר בסמכותו של בימ"ש לתקנו, מכוח הסמכות הכללית לתקן טעות בחישוב. כאמור, יש לקבל טענות אלה. הפסד שכר מלא לעבר: בהתייחס להפסד שכר מלא לעבר, נפלו מספר טעויות, שראוי לתקנן: בית משפט קבע כי בסיס השכר של התובע משוערך למועד מתן פסק הדין עמד על 3,200 ₪. למרות האמור, קבע את בסיס השכר גם לצורך חישוב שכרו לעבר בסמוך למועד התאונה על סך של 5,000 ₪, מתוך הנחה שיכול היה המערער להתקדם מעט בשכרו. הנחה זו אינה יכולה לחול בהתייחס לתקופה בסמוך לאירוע התאונה. לכן, לתקופה של הפסד השכר המלא, היה מקום לבסס את החישוב על סך של 3,200 ₪ ולא על 5,000 ₪. חישוב כאמור מקטין את שיעור הפיצוי שנפסק בגין הפסד שכר עד לחודש מרץ 2001, באופן שבמקום הסכום של 130,000 ₪, יקבע סכום של 83,200 ₪. הפסד שכר חלקי לעבר: גם בנושא זה יש לקבל את טענת המשיבות בערעור שכנגד באופן חלקי. בסיס השכר אכן צריך שיעמוד על 5,000 ₪. כמו כן אין מקום להתערב בשיעור הפסד השכר שהועמד על 40%, ואולם, מספר החודשים הוא 30. חישוב זה מקטין את הסכום שנקבע על ידי בית משפט קמא באופן שבמקום סכום של 140,000 ₪, יקבע סכום של 60,000 ₪. הפסד שכר לעתיד: בנושא זה יש לקבל את הערעור העיקרי, לפיו היה מקום להעמיד גיל הפרישה על 67 ולא על גיל 65 וכן לתקן את טעות החישוב שנעשתה על בסיס הנתונים שקבע בית המשפט. בפיצוי שנקבע בראש נזק זה נפלה טעות. יש לקבל את טענות המערער כי לאור השינוי בגיל הפרישה, יש מקום להביא בחשבון מקדם היוון עד גיל 67, כלומר מקדם של 292.9697 (במקום המקדם 286). ואולם, אין בדעתנו להגדיל את בסיס השכר, כפי שביקש המערער, אלא לערוך את החישוב על פי הנתונים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. לפיכך, הפיצוי בגין ראש נזק זה יעמוד על סך של 585,939 ₪ (5,000 * 40% * 292.9697). לא מצאנו לנכון להתערב בשיעורי הפיצוי שנקבעו בהתייחס לראשי נזק אחרים. אשר על כן, סכום הפיצוי נכון למועד מתן פסק הדין בבית משפט קמא יעמוד על: כאב וסבל80,000 הפסד שכר מלא לעבר83,200 הפסד שכר חלקי לעבר60,000 הפסד שכר לעתיד585,939 עזרת צד ג' כולל הוצאותואגרה10,000 819,139 ₪ מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 560,160 ₪. לפיכך, סכום הפיצוי המגיע למערער הוא 258,979 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין בבית משפט קמא (26/8/03). התוצאה: 14.אשר על כן אנו מורים על קבלת הערעור העיקרי והערעור שכנגד באופן חלקי, ומחייבים את המשיבות ביחד ולחוד, לשלם לתובע, במקום הסכום שנקבע בבית משפט קמא סך של 258,979 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% + מע"מ. כל סכום שלא שולם על פי פסק הדין של בית משפט קמא, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין בבית משפט קמא (26/8/03) ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן אנו מחייבים את המשיבות, ביחד ולחוד, לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בערעור ובערעור שכנגד, בסכום של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. בקביעת שיעור זה לקחנו בחשבון שהערעור שכנגד התקבל באופן חלקי. הופקד פיקדון על ידי המערער, יוחזר הפיקדון למערער, באמצעות בא כוחו. הופקד פיקדון על ידי המשיבות, יועבר הפיקדון לידי ב"כ המערער, על חשבון החיובים המפורטים לעיל. אשם תורםתאונת עבודה