בפניי תביעה כספית-חוזית. מורכבותה של התביעה, כמות החומר המשפטי שהונח לפניי בתיק זה והתפרשות המחלוקות על פני עניינים רבים ונפרדים מחייבות לפרק את התיק לראשי פרקים. בראשי פרקים אלה יידונו השאלות המרכזיות שבמחלוקת, ובסוף כל פרק אתן הכרעתי הנפרדת בכל שאלה. ראשי הפרקים אשר יבחנו על ידי ביהמ"ש על פי סיכומי הצדדים ובנוסף, תעשה התיחסות לאחר ראש הפרק השביעי וזאת לאור הצורך בדיון בענין בנושא של "אחריות בגין אשם תורם בחוזים", הן בין השאר כדלקמן: פרק א' - עסקה אחת (מכר) או שתי עסקאות (מכר+בנייה) קשורות זו לזו פרק ב' - גובה סכום התשלום: 1,461,800 ₪ או 1,035,800 פרק ג' - טענות למצג שווא ולחוסר תום לב פרק ד' - מקור הבטוחות להלוואה על פי ההסכם פרק ה' - טענות להטעיה על ידי הנתבעים בדבר גובה ההלוואה שניתן לגייס פרק ו' - הגורם לביטול החוזה פרק ז- טיוטת הסכם הביטול פרק ח - שעיניינו שאלת האחריות של מי מהנתבעים ו"אחריותם של התובעים בגין "אשם תורם" לאור פרקים ג' - ז' פרק ט- נזקי התובעת ביחס לנזקים שנגרמו לנתבעים והאם יש מקום לקיזוז פרק י' - חוסר תום לב דיוני והאם יש מקום לקיזוז בגינו פרק י"א - מעמדם של נתבעים 2-3 (בר-ציון) והאם יש אחריות בתיק זה ביחס אליהם ושכר טרחה אותו נאלצו לשלם והאם יש אחריו להלן התייחסות לראשי הפרקים על פי סדרם: פרק א': עסקה אחת (מכר) או שתי עסקאות (מכר + בנייה) קשורות זו לזו לטענת הנתבעים, הוכח, כי מדובר היה בעסקה אחת גדולה. בסופו של דבר גם התובעים הודו בכך בעדותם. הסיבה שהיא נרשמה כשתי עסקאות מנותקות הייתה משום שהתובעים רצו להפחית את שיעור מס הרכישה. לטענת הנתבעים 2 ו-3 (להלן: בר ציון), התביעה הוגשה בגין עסקת המכר בלבד כדי שניתן יהיה להוציא מהם כסף באופן אישי, וזאת לאור היותם חתומים על הסכם המכר בלבד. לטענת בר ציון מדובר בשתי עסקאות מקבילות ובצדדים אדישים לשיוך התשלומים לכל עסקה, ויש לראות את התמורה בהן כמשתלמת באופן יחסי כלפי כל חיוב. לטענת הנתבע מס' 4 (להלן: אוזן), מדובר על "חלוקה בין העסקאות" ולא על חלוקה יחסית, אבל הטענות דומות: התשלומים נועדו לשתי העסקאות, שהרי אחרת, יוצא שלעסקה אחת לא שולם כלום. גם בסיכומי התובעת (קניון ארגמן באמצעות בני הזוג לוי), יש התייחסות לשתי העסקאות, אולם עדיין היא עומדת על כך שהתשלומים ניתנו לעסקת המכר בלבד, וההוכחה - טיוטת הסכם הביטול נעשתה לעסקת המכר ולא לעסקת הבנייה (סיכומי התשובה של התובעת). בסופו של יום ולאחר בחינת חומר הראיות והסברי הצדדים, והגם שבפועל מדובר בעסקה אחת כוללת, השאלה היא האם בימ"ש נותן אמון כי הכספים שהשקיעו בני הזוג לוי ניתנו לצורך עסקה זו או שהכספים פוצלו. זו השאלה המרכזית בהקשר תביעה זו. מסקנתי היא כי בפועל הכספים הנדרשים כהשבה ע"י התובעת ניתנו במסגרת עסקה אחת, היא עסקת הרכישה. פרק ב': גובה סכום התשלום: 1,461,800 ₪ או 1,035,800 ₪ לטענת הנתבעים שינו התובעים גרסה. שינוי הגרסה נעשה לאחר שהוכח, כי השיק של בנק המזרחי לא נפדה ולכן פנו וטענו בנושא העברה בנקאית וזאת כאמור, לאחר שנסתרו טענותיה. ההעברה הבנקאית נעשתה לפני ששיק הפיקדון הוחזר לפרנסואה, מה שמוכיח לטענתם שאין מדובר בתחליף. ההעברה נעשתה בהקשר של עסקים אחרים שהיו לפרנסואה מול "נגה" (רכישת דירות) שלא קשורים לענייננו. לטענת הנתבעים, יש קשר בין התשלום בהעברה בנקאית לבין שיק אחר שניתן מאותו חשבון לעסקה אחרת. בעסקה הזו היה שימוש בחשבון שונה. התובעים מצביעים על כך שבבקשת הרשות להתגונן עצמה הודה אוזן, כי קיבל את הסכום של 426,000 ₪ שבמחלוקת. הטיעונים הפרוצדוראליים, על חוסר היכולת לחקור אינם יכולים לטענתם להחליף את הטיעונים המהותיים, ובפרט שהנתבעים לא זימנו את עדי התובעת לחקירה. בעניין רכישת הדירות, גם אוזן הודה שהתשלומים לעסקה זו היו מופרדים ועם קבלות של חברת "אמדר". נדמה לי שיש לקבל את טענות התובעת בהקשר זה. אמנם התנהלותה של התובעת בהוכחת טענתה, לא הייתה חפה מכשלים, אבל בסופו של יום, יש לקבל את עמדתה שיש להתייחס למהות ולא לפרוצדורה ובבחינת המהות ומה שהוצג בפניי, אכן גובה התשלום משקף סכום של 1,461,800 ₪, כולל אותם 426,000 ₪ שבפועל הועברו וכך גם צריך להתייחס אליהם. פרק ג': טענות למצג שווא ולחוסר תום-לב מצד בני הזוג לוי לטענת הנתבעים, החוזה נוצר במצג שווא. בני הזוג לוי הציגו עצמם כעשירים מופלגים, תוך פיזור מתנות, ארוחות ענק והבטחות, כאשר הם יודעים שמצבם איננו כזה. אוזן טוען שמצג השווא מאפשר לבטל את ערבותו האישית לחוזה שהושגה רק בגינו. רק בשלב מאוחר התברר, כי שווי נכסי הזוג נמוך בהרבה: קרקעות שהוצגו כעומדות לפני שינוי יעוד לא הופשרו גם היום, וכמה חלקות בהם נמכרו; תשלומים בגין נכס רב קומות שנמכר הופסקו; מכרז למצלמות תנועה - פרנסואה לא זכה בו; עסק החלפנות היה עסק מפסיד. התובעת טוענת, כי נטל ההוכחה לרמאות וזיוף הוא מוגבר, והנתבעים לא עמדו בו. הנתבעים עונים, כי לא טענו למרמה וזיוף, אלא להטעיה ומצג שווא, וכי גם אם הנטל מוגבר - הם עמדו בו. בסיכומו של יום, יש לומר כך: הטענה שכביכול יש לבטל את ערבותו האישית של אוזן לאור מצג השווא, היא טענה בלתי נכונה ובלתי ראויה והיא נדחית. עם זאת, חומר הראיות שכנע אותי שגם אם לא נקבל את הטענות למרמה וזיוף שנדחות, הייתה כאן סיטואציה שבמהלכה אכן הציגו בני הזוג לוי את עצמם בצורה שלא שיקפה הלכה למעשה את יכולתם הכלכלית עצמה ומכאן שהייתה להם תרומה בכישלון ההסכם, כמו גם לנתבעים, שלא טרחו לברר את המצב לאשורו. מצב עניינים שכזה מחייב הפחתה היה והתביעה תתקבל מתוך הסכום הנתבע כהחזר ע"י בני הזוג לוי בבחינת "אשם תורם". דוקטרינת האשם התורם בחוזים תובהר על ידי בפרק נפרד (פרק ח') שכן יש לה רלבנטיות גם ביחס לראשי פרקים אחרים אליהם התייחסו הצדדים בסיכומיהם. פרק ד' הבטוחות להלוואה לטענת התובעים, הנכס צריך היה לשמש כבטוחה למשכנתא, כפי שבדרך כלל הכוונה כשמדובר במשכנתא לשם קניית נכס. בחוזה לא הובהר, כי הנכס איננו יכול לשמש לתכלית זאת, והצדדים פעלו מתוך הנחה שחלק מן ההלוואה תכוסה על ידי משכנתא על הנכס. נספח ז' לתצהיר התובעים הן פניות לבנקים שמהן עולה, כי הנכס הוא זה שהיה צריך להיות ממושכן. הנתבעים לא ענו על כך ישירות. לטענת הנתבעים אין שום סיבה להניח שהבטוחות להלוואה היו אמורות להיות הנכס שנמכר. מסעיפים 12 ו-25.1 לחוזה עולה, כי הקונים הם אלה שאמורים להעמיד את הערבויות. לכל אורך התנהלות הצדדים לא נאמר שהנכס הנקנה ישועבד, וב"כ התובעים אפילו ביקש אישור שהבנק ייתן משכון שני לטובת הקניון, ומכאן שהוא ידע שיש משכנתא ראשונה רשומה על שם "נגה". בנוסף, שווי הקרקע לא מאפשר לה להיות בטוחה. הזוג לוי, בסיכומי התשובה, מצביעים על כך שגובה ההלוואה בעסקה זו היה חריג (80%), מה שחייב הסדרה מיוחדת על ידי הנתבעים, ומה שמסביר את חובתם להעמיד את המשכנתא. מעבר לכך, טוענים הנתבעים, כי התובעים לא העמידו את אוסף התמונות להערכת שמאי ומנעו את גיוס ההלוואה, וכן כי בחלק מההלוואה שהושגה לא השתמשו התובעים למימון העסקה, וכן סכום של 250,000 ₪ שימש להסרת שיעבוד על דירה בנתניה. התרשמותי היא, כי על אף שנושא המשכנתא הינו תלוי-פרשנות, והוא לא הוסדר בין הצדדים באופן חד משמעי, ממכלול הנסיבות, ובפרט מגדלה של ההלוואה שנדרשה לשם ביצוע העסקה, יש להסיק כי נכון יותר לפרש את החוזה כך שהנכס ישמש כמשכנתא לשם ביצוע העסקה. נדמה לי שגם התשובה לשאלה זו עניינה בהערכת "חלוקת האשמה" בין הצדדים והדבר ימצא את ביטויו מטבע הדברים בחלוקת ה"אשם התורם" שתיפסק. פרק ה' טענות להטעיה על ידי הנתבעים בדבר גובה ההלוואה שניתן לגייס התובעים טוענים, כי הוטעו על ידי הנתבעים באשר לאפשרות להשיג הלוואה בגובה 80% מסכום העסקה. הנתבעים טוענים שזו "הרחבת חזית", שנעשתה לראשונה בסיכומים. מעבר לכך, ההנחה הייתה שבני הזוג לוי אמידים מאוד, ולכן ניתן להשיג עבורם הלוואה בגובה כזה. שוב, טענות אלה רלוונטיות לגבי הנושא של "אשם תורם" ואתייחס אליהן בנפרד. פרק ו' הגורם לביטול החוזה לטענת הנתבעים החוזה לא קוים עקב הפרתו על ידי התובעים. אפילו התשלום הראשון, של 1,065,000 ₪ בכל חוזה, לא שולם כלל במעמד החתימה ובסה"כ לא שילמו התובעים אפילו 30% ממה שהיו צריכים לשלם מהונם העצמי בסה"כ. מתוך 6 שיקים של 71,000 ₪ כל אחד, רק אחד נפרע. עוד שיק מבנק צרפתי חולל. גב' מרי טענה שלא ידעה מדוע לא נפדה השיק, פרנסואה טען לגבי השיק בחקירה, כי היה שיק ביטחון, כי נגנב מאוזן ועוד, כאשר לפני כן הודה הזוג בתשובה לשאלון שהשיק חולל (עמ' 33-36 לסיכומי הנתבעים). לטענת התובעת, ההפרות היו של הנתבעים: אי רישום משכנתא (על פי חובת הנתבעים וכן אי העברת ערבויות על פי חוק המכר, אי השלמת עסקת בר ציון ואי המצאת אישורי מסים בגינה (עמ' 71 לסיכומי התובעת). נקודה אשר יכולה לשפוך אור על נסיבות ביטול החוזה היא טיוטת הסכם הביטול, אשר תידון בפרק הבא. פרק ז' טיוטת הסכם הביטול לאחר שהוברר לצדדים, כי העסקה ביניהם לא תצא מן הכוח אל הפועל, הוכנה טיוטת הסכם ביטול לחוזה בין הצדדים (מוצג מ/15). לטענת התובעים, לשון הסכם הביטול מלמדת, על הכרת הנתבעים בחובת ההשבה שיש להם כלפי התובעים. כך, טיוטת ההסכם מציינת, כי חברת "נגה" (נתבעת 1) היא זו שלא הצליחה להסדיר את קבלת המימון לעסקה; הטיוטה מחייבת השבה של התמורה שניתנה; וכן, נקבע, כי עם קיום הסכם הביטול אין לכל צד טענות כלפי צד אחר. הטיוטה הוכנה ע"י עו"ד גולדהמר לבקשת נתבע 4, בשם נתבעת 1, ועל אף שאין היא חתומה, יש בה כדי ללמד על הלוך הרוחות בעת עריכתה. באותה עת לא הביע מי מהצדדים ערעור על נכונות הנכתב בה, ויש בכך כדי ללמד על מצב יחסי החבות בין הצדדים כפי שהיה לאשורו. נוסף על כך, מביאה התובעת לראיה, הקלטת שיחה שערכו מרי ופרנסואה לוי עם נתבע 4, מר אוזן, בה הצהיר על ביטולה של העסקה בין הצדדים ועל העברת סכומי הכסף שניתנו מצד מרי ופרנסואה לטובת רכישת שתי דירות באמדר וילאז'. כמו כן, מוצג מ/14, מכתב לא חתום שהוכן על ידי נתבע 1, מלמד גם הוא, על כוונה להשיב את כספי התובעים במטרה להעבירם לרכישת שתי הדירות. לעומת טענות אלה, מדגישים הנתבעים את היות טיוטת הנכתב שהוכנה על יד עו"ד גולדהמר בלתי חתומה, וכן את זאת שהמכתב איננו כולל טענות ויתור מצד נגה נדל"ן על זכותה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה. גם מהשיחה המוקלטת לא עולה, לטענת הנתבעים, כי נתבע 1 הסכים לוויתור על פיצוי, וכן משתמע ממנה, כי על הצדדים חלה עדיין חובה לערוך תחשיב כספי ביניהם. לאחר שבחנתי, את הטיעונים האמורים, אני פוסק כדלקמן: על אף שלטיוטת ההסכם אין כמובן מעמד חוקי של חוזה, התרשמותי היא כי אכן, כפי שטענו התובעים, יש בה כדי ללמד על אומד דעת הצדדים, ועל ההבנות ששררו ביניהם במועד הכנתה. טיוטת הסכם הביטול מעידה, אם כן, על כך שהצדדים הבינו כי בשורה התחתונה על "נגה" להחזיר את הכספים שקיבלה מבני הזוג לוי, גם אם הדבר ייעשה באופן שסכום זה לא "יינתן בעין", כי אם יושקע בעסקת רכש נוספת בין הצדדים, באופן שיהיה בו פיצוי מסוים על נזקיה של "נגה", ומתוך הבנה הדדית, כי אין ראוי כי "נגה" היא שתשא לבדה בעלות ביטול העסקה בין הצדדים. מהנאמר בפרקים ג-ז עולה כי בחינה ראויה וצודקת של נסיבות הפרת החוזה תלמד כי אין ראוי לתלות הפרה זו באשמת צד אחד לבדו, תוך התעלמות מוחלטת מהשתתפות הצד השני בקרות הנזק ובגודלו. תוצאת פסיקתי, איפוא, כי דין התביעה בעיקרון, להתקבל במישור של האחריות ואולם, לא בצורה מלאה לאור קיומו של אשם תורם חוזי מצידם של התובעים, כפי שיובהר בפרק הבא. פרק ח' אשם תורם בדיני חוזים ברגיל, דיון במקרה של הפרת חוזה מחייב הכרעה בשאלה מיהו הצד האשם בהפרת החוזה, אשר תשובה לה מובילה בהכרח לחובת צד זה לשפות את הצד האחר בנזקיו. כך, על פי סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה): "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים"... לכאורה, על פי לשונו הפשוטה של החוק, הצד היחיד הזכאי לשיפוי הוא זה אשר מוגדר כנפגע מן ההפרה, בעוד שעל המפר, ועליו לבדו, לשאת בהוצאות ההפרה. משום כך, הקביעה מיהו הצד האחראי להפרת החוזה הינה בעלת חשיבות מכריעה, כאמור לעיל, והיא גוררת אחריה אוטומטית את חיובו של הצד במתן התרופות לנזקיו של משנהו. אולם, הבנה כזו של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), המחפשת את האשם הבלעדי בהפרה, טומנת בחובה בעייתיות רבה במקרים בהם לשני הצדדים תרומה להפרתו של החוזה, ובייחוד במקרים בהם הפרת החוזה של צד אחד הייתה כרוכה בחוסר שיתוף פעולה מן הצד האחר. אכן, במקרים מעין אלה דומה, כי קשה מאוד להצביע על הצד הנפגע, כמי שהוא נקי לחלוטין מאחריות, ועל הצד הפוגע כאשם הבלעדי עליו יושת כל הנזק. בניסיון להתמודד עם קושי כזה, פיתחה הפסיקה זה מכבר מנגנון התמודדות המתאים למקרים המורכבים. כך, בע"א 3912/90 EXIMIN S.A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פררארי בע"מ (פ"ד מז(4) 64, 85-84), מצא לנכון כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר לחלק את האחריות הנזיקית בדרך של ראיית הצדדים כמפרים הדדיים של חוזה. ביהמ"ש הגיע למסקנתו זו תוך שהוא משתמש בעקרון "תום הלב" לשם ראיית הצד הנפגע שלא עשה כל צרכו כדי למנוע את הפרת החוזה כמפר בעצמו, ובאופן זה חילק בין הצדדים את האחריות לנזק הנגרם כתוצאה מן ההפרה. דרך אחרת המובילה לתוצאה דומה היא של החלת ההגנה הנזיקית של האשם התורם גם בדיני החוזים (א' פורת, "הגנת אשם תורם למפר חוזה - אימתי?" עיוני משפט יח (תשנ"ג) 103, 158-155; א' פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים, ירושלים 1997). גם דרך זו התקבלה זה מכבר בפסיקה (ראה לדוגמה: ע"א 3353/96 - ארז קרור והנדסה יצור ושירות בע"מ נ' מירון מפעלי תעשיות הגליל. תק-על 98(1), 632 , עמ' 634). נמצאנו למדים, כי הפסיקה המנחה העמידה בידי בית המשפט כלים המאפשרים לו לחלק, בסופו של דבר, את חובת הפיצוי הנזק על פי מידת אחריותו של כל צד להפרה, וכך להגיע לתוצאה שתהיה במקרים רבים תואמת יותר את נסיבות ההפרה, וממילא צודקת יותר. גם במקרה נשוא דיוננו נכון יהיה, אם יידונו טענות כל צד כלפי משנהו לאור אחריותו ומחדליו-שלו ולכן יש לבחון את אשמו התורם של כל צד בנזק שנגרם לו. ומן הכלל אל הפרט: ניתוח המקרה נשוא דיוננו מלמד, כי הייתה הפרת חוזה מצדה של חברת "נגה" כלפי מרי ופרנסואה לוי. ניתוח החוזה בין הצדדים מלמד, כי חלק מהותי ממנו היה חובתה של חברת "נגה" להשתמש בקשריה בכדי להשיג את ההלוואה הדרושה למימושו. אין ספק, כי לכישלון הנתבעים במילוי חובתם היה חלק מכריע באי יציאת ההסכם מן הכוח אל הפועל. עם זאת, את הפרת החוזה יש לבחון בהקשר הכללי שלה: התנהלותם של הזוג לוי לא הייתה חפה מכל רבב: נוח היה להם להציג עצמם כבעלי ממון רב, כשהם יוצרים ציפייה אצל שותפיהם לעסקה (הנתבעים), כי השגת ההלוואה הנדרשת לעסקה תעלה בידם בנקל. הם לא עשו ככל יכולתם, וזאת בלשון המעטה, כדי לסייע בידי הנתבעים להשיג את הבטוחות הנדרשות להלוואה והעדיפו לסמוך על התחייבותו של אוזן להשיג את המימון, תוך התעלמות מן הסיכון אשר הם נוטלים על עצמם בסוג כזה של עסקה, ותוך שחלק מן הכסף שהושג בסופו של דבר לא משמש לשם ביצוע העסקה. נוסף על כך, יש לציין כי אף התובעים עצמם לא עמדו בנדרש מהם, והם לא שילמו את מלוא סכום הכסף אשר נדרש מהם, ואף לא את מלוא סכום ההלוואה אשר הצליחו להשיג. בין אם נראה את התנהגות התובעים כהפרה עצמאית של החוזה, ובין אם נבחר לראות הפרה זו כגורם תורם להפרת החוזה בידי הנתבעים, ברור כי להתנהגות זו השפעה על תוצאות ההפרה, קרי: על סכום הפיצוי שייפסק לטובת התובעים. בנסיבות העניין, אני סבור כי יש לחלק את האשם בין הצדדים כך שרובו, אך לא כולו, יוטל על הנתבעים. החלוקה תעשה על ידי בדרך הבאה: 70% על מי מהנתבעים ו- 30% אשם תורם על בני הזוג פרנסואה ומרי לוי. פרק ט' נזקי התובעת ביחס לנזקים שנגרמו לנתבעים לטענת הנתבעים הם זכאים לקיזוז הסכומים הבאים: 1. פיצוי מוסכם של 600,000 ₪, על פי סעיף 28 להסכם המכר. אוזן מבצע חישוב של ההפרשים במחירי הקרקע, כשהוא מתבסס על כך ששווי קרקע = 30% מהמחיר. לטענת בר ציון, הנזק שנגרם להם בירידת שווי הקרקע צריך להיות מחושב כך: לפי הסכם המכר, שווי הקרקע היה 1,250,000$, שהם 5,325,000 ₪. הקרקע נמכרה בפועל על ידי הכונס במחיר של 820,000 $. לפי נתבעים בר-ציון, ערך הקרקע הנוכחי הוא 328,000 $ [עפ"י תחשיב שקרקע = 40% X (קרקע + שטח)]. לפי זה ההפרש בערך הקרקע הוא מעל 4 מיליון ₪. אי מכירת הקרקע למשקיע האנגלי שהעסקה עימו הייתה במו"מ מתקדם, אך הצעת נגה הועדפה על פניו (הסכים לרכישה בסכום 3.6 מיליון $). נזקים עקב אי תשלום ריבית, שהייתה מתקבלת לו היה התשלום משולם במועדו. חישוב הריבית, גם בהנחה שהתובעת שילמה את כל התשלומים שטענה להם, מגיע לסכום 2,139,000 ₪. נזקי הסתמכות: עמלה של 640,000 ₪ למשווקי הפרויקט; שכ"ט עו"ד, 10,000$ (סעיף 25 להסכם המכר); תרגומים למסמכים בצרפתית, 15,000 ₪. ובסה"כ: 697,600 ₪. טענת התובעים היא, כי משבוטל החוזה, יש צורך רק בהשבה. מעבר לזה, מהקלטת של השיחה בין הצדדים, עולה, כי אוזן עצמו הודה שאין לו תלונות או טענות ביחס למרי ופרנסואה. בסיכומי התשובה אומרים התובעים שמוסכם שסעיף 12 לחוזה (העוסק בהשגת ההלוואות ובהעמדת הבטוחות: "היה והמוכר לא יצליח להסדיר את המשכנתא...יחשב החוזה כבטל ומבוטל") הוא תנאי מתלה, ומשלא התקיים התנאי, אין חוזה. משום כך יש רק חובת השבה ותו לא. בחינת טענות הצדדים מביאה למסקנה שהדין עם התובעים. מרגע שבוטל החוזה, אין מקום עוד לפסוק פיצויים נוספים בגינו. לנתבעים נגרם נזק, אולם נזק זה יש לתלות, בראש ובראשונה, בחוסר זהירותם שלהם - כאשר התחייבו לערוך עסקה בעלת סיכונים גבוהים ביותר, וזאת מבלי לבדוק כראוי את סיכויי השלמתה. אמנם, אין לפטור לחלוטין גם את בני הזוג לוי מאחריות לביטול העסקה אשר הביא בעקיפין למצב העגום אליו הגיעו הנתבעים, אולם אחריות זו כבר בוטאה באופן מעשי לעיל, על ידי כך שהפיצוי אשר ניתן להם בגין ביטול העסקה לא היה פיצוי השבה מלא, ואשמם של התובעים נלקח בחשבון. פרק י' חוסר תום לב דיוני לטענת בר ציון, נקטו התובעים לאורך כל ניהול ההליך בצעדים שיש בהם משום חוסר תום לב דיוני. כך למשל, הגישה מרי את דפי החשבון בעניין 426,000 ₪ שבמחלוקת לאחר שטענה שאין בידיה דפי חשבון, כך גם לעניין הסתרת העובדה שמדובר בשתי עסקאות. דומני כי אין להפריד בין התנהלותם של כל הצדדים (למעט הזוג בר ציון) בתיק זה בטרם באו אל בין כתלי בית המשפט, התנהלות שלוותה בחשדנות ובהסתרת מידע הדדית, לבין התנהלותם במהלך ההליכים. גם לעניינו של ההליך - עסקה אשר עתידה הייתה להניב רווחים נאים ובסופו של דבר התנפצה לאכזבת כל הצדדים והסבה נזק עצום לכל הנוגעים בדבר - הייתה תרומה מכרעת לעניין זה. משום כך, אין אני מוצא לנכון לפסוק הוצאות בגין התנהלות זו של מי מהצדדים, ועניינם של הזוג בר ציון יידון בנפרד בפרק הבא. פרק יא' מעמדם של נתבעים 2-3 (בר ציון) ושכר הטרחה אותו נאלצו לשלם לטענת הזוג בר ציון הם אינם צד לתביעה. הם לא היו שותף פעיל במו"מ וגם לא קיבלו תקבולים כלשהם לידם. גם מעדות שושני עולה כך. מעבר לכך, סבור הזוג בר ציון, כפי שהוזכר כבר לעיל, שהיה ניסיון ראשוני לטפול עליהם מעורבות בכל העסקה כדי לנצל את יכולתם הכספית. בר ציון מדגישים כי נאלצו לשלם, חרף העובדה שהם אינם קשורים לחוזה ולא להפרה, סכומי כסף ניכרים לצורך שכר טרחה ובניגוד לשאר הצדדים מדגישים, כי נאלצו לשלם 100,000 ש"ח שכ"ט עו"ד. התובעים משיבים, כי אדם הנושא במשרות בכירות ואיש כלכלה מנוסה כזמיר בר ציון יודע מה משמעות חתימה על הסכם ולא יכול להתחמק מהפסד כפי שציפה לרווח. לעניינם של הזוג בר ציון הכרעתי הינה חד-משמעית: יש לפטור את הזוג בר ציון מכל חובה חוזית או אחרת בגין אי-התממשות החוזה. לזוג בר ציון לא היה צד פעיל בעסקה, וממילא לא ניתן לתלות בו כל אשמה באשר לכישלונה. יש להפריד באופן ברור בין ההפסד הכלכלי, אותו ספגו כל הצדדים לחוזה ובתוכם הזוג בר ציון, ובין חובה לשיפוי צד אחר בגין ההפסד. הטענה כי למר בר ציון ניסיון כלכלי עשיר, אין בה כדי לחייבו בשיפוי על נזק שלא הוא גרם לו ואין כל מקום להטילו עליו על פי החוזה, וזאת גם אם באופן פורמאלי הוא צד לחוזה. הגורם היחידי אשר צריך לחוב בגין פסק דין זה, הינם הנתבעת מס' 1 (הנמצאת בפירוק) ומר אוזן אלי (הנתבע 4), אשר היה ערב אישית ואין כל סיבה שלא לקבל ערבות זו כנגד הסכומים אשר שולמו על ידי בני הזוג מרי ופרנסואה, שהם למעשה התובעים. סוף דבר: מתוך סך התביעה שהינו, 1,461,800 ₪, ישלמו הנתבעים 1 ו - 4 לתובע, סך של 70% מתוך הסכום שנתבע (ולאור קיזוז 30% בגין אשם תורם בחוזים). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית ביחס לכל תשלום ותשלום ששולם. לסכום זה, יש להוסיף הוצאות משפט הכוללות אגרות בית משפט ששולמו, הוצאות ויציאות המשפט אשר שולמו לעדים, אם שולמו, וכן שכ"ט עו"ד בגובה של 15%+מע"מ מתוך הסך שנפסק. סכום זה יש לשלם תוך 30 יום שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לענין בני הזוג זמיר ועירית בר- ציון, הנתבעים 2 ו - 3: כאמור, לא מצאתי הצדקה לתביעה כנגדם והדבר ראוי שיזכה אותם בפסיקה של הוצאות משפט. מדובר במשפט שהתנהל זמן רב, עם הרבה עמודי פרוטוקול והרבה מוצגים. בני הזוג בר ציון מעידים על עצמם כמי ששילמו הוצאות משפט בסך 100 אלף ₪. עם זאת, השיקול בפסיקה של הוצאות משפט הוא בידיו של ביהמ"ש. אני פוסק להם הוצאות משפט בסך של 45,000 ₪. סכום זה בחיוב נפרד ושונה, ישלם להם התובע בתוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. סכומים כאלה או אחרים, אם נפסקו בהליכים אחרים בתיק זה בהליכי בקשת רשות להתגונן או הליכים אחרים, יעמדו בעינם לכל דבר וענין. הפרת חוזהחוזהאשם תורם