התובענה 1. התובע - שהועסק כעובד של הנתבע מס' 1 (להלן - הנתבע) בהתקנת קירות גבס - עותר בתובענה הנדונה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מפציעתו בתאונה שארעה ביום 21.9.92 במהלך עבודתו אצל הנתבע (להלן - התאונה). התאונה ארעה בבית רוזנר באיזור התעשייה באזור - מקום שבו הועסק התובע על-ידי הנתבע בהתקנת קירות גבס (להלן - האתר) - עת נפל התובע מסולם, ונפגע בשורש כף ידו מהשוליים החדים של שיירי מסילת מתכת המשמשת לעיגון לוחות הגבס. התובענה הוגשה הן כנגד הנתבע שהיה מעבידו של התובע בעת התאונה, והן כנגד הנתבעת מס' 2, אשר על-פי הנטען בכתב התביעה ביטחה במועד הרלבנטי לתאונה את חבותו של הנתבע כלפי התובע בקשר לארועים מסוג התאונה הנדונה. הפלוגתא שבית המשפט נדרש להכריע בה בשלב זה מתמקדת אך בסוגיית האחריות, דהיינו - בשאלת חבותו של הנתבע. במסגרת הדיון הנוכחי נשמעו עדויותיהם של בעלי הדין - התובע והנתבע, וכן שני עדים מטעם התובע, ועד נוסף מטעם הנתבע - דוד ברדיאן (להלן - ברדיאן) אשר שימש אף הוא כעובד של הנתבע באתר. הרקע העובדתי 2. התובע, שהיה בעת הארוע בן עשרים ושלוש, החל לעבוד אצל הנתבע בהתקנת קירות גבס כחודש לפני התאונה, ובתקופה קצרה זו עדיין היה נתון בעיצומה של רכישת מיומנות בעבודה. לתובע לא היה כל נסיון קודם בעבודות מהסוג הנדון, ומדובר במקום עבודתו הראשון לאחר שחרורו משירות סדיר בצה"ל ושובו מטיול ממושך בחו"ל. 3. התקנת מחיצות גבס היא עבודה פיזית, שבמהלכה מוצמדים לוחות מגבס באמצעות ברגים לקונסטרוקציה הנבנית ממסילות עשויות מפח, שהפרופיל שלהן בצורת האות ח. הקונסטרוקציה מורכבת ממסילות אופקיות - המעוגנות בברגים לרצפה ולתקרה, וממסילות ניצבות - המחוברות בברגים למסילות האופקיות. המסילות, המיוצרות באורך סטנדרטי, נחתכות באתר העבודה, לשם התאמתן למידות הנדרשות לבניית הקונסטרוקציה שעליה יורכבו לוחות הגבס. החיתוך נעשה אמצעות מגזרי-פח המצויים בידי כל עובד, ולאחר החיתוך נותרים השוליים - הן של המסילה והן של שייריה - חדים מאוד. נוכח מהות העבודה האמורה של התקנת לוחות גבס, חלק לא מבוטל ממנה מתבצע כאשר העובד המתקין את המסילות או הלוחות, נמצא על סולם. באתר זה נעשה שימוש בסולם דו-זקפי, שעובדים מיומנים הניצבים עליו אף מסוגלים לנוע באמצעותו - במעין "הליכה" - מבלי לרדת ממנו, להזיזו ולעלות עליו שנית. באתר הנדון, מרבית פעולות החיתוך - לשם התאמת המסילות למימדים הנדרשים - נעשו כאשר העובד המבצע את פעולת החיתוך עומד על הרצפה. ואולם, במקרים שבהם החיתוך הראשוני לא היה מדוייק או לא התאים למידות הנדרשות, נהגו העובדים לבצע פעולות חיתוך נוספות גם בעת שניצבו על הסולם. במהלך פעולות החיתוך האמורות באתר זה - הן על הארץ והן מעל גבי סולמות - נשרו חלקי מסילות ושייריהן על הרצפה. 4. התובע - שהיה כאמור בראשית דרכו המקצועית בעיסוק הנדון ואף בשלב לימוד העבודה - עבד במועד הארוע באתר תחת פיקוחו והדרכתו של ברדיאן, אשר היה בעל ותק של כשנה בעבודתו אצל הנתבע. כל אחד מהשניים עסק בהקמת קירות גבס בחדר נפרד, ומעת לעת השגיח ברדיאן על עבודתו של התובע. 5. לאחר כשלוש עד ארבע שעות עבודה, בעת שהתובע עמד על סולם ועסק בקדיחה לשם הצמדת לוח גבס, נפל הלה מהסולם. הוא נפגע בידו הימנית משיירים של מסילה, אשר היו מונחים על הרצפה. קצה חד של שיירי קטע מסילה חתוך, אשר פנה כלפי מעלה, חדר לשורש כף ידו. התובע הובהל לבית החולים ע"ש שיבא בתל השומר, שם אובחנו קרע חלקי של העצב המידאני וקרעים מלאים של העצב והעורק האולינריים. בניתוח שעבר, נקשר העורק ונתפרו העצבים שנפגעו. הפלוגתאות 6. הפלוגתאות בין הצדדים מתמקדות בשלוש שאלות. השאלה הראשונה היא - האם קמה לתובע עילת תביעה בנזיקין כנגד הנתבע בעוולת הרשלנות. ההכרעה בשאלה זו נגזרת משלוש שאלות משנה: האם חב הנתבע לתובע חובת זהירות הן מושגית והן קונקרטית; אם כן - האם הפר הנתבע חובת זהירות זו; ואם התשובה אף לכך חיובית - האם התקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת חובה לבין הנזק. (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113). השאלה השניה היא - האם קמה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבע בעוולת הפרת חובה חקוקה. אם אחת משתי השאלות הראשונות תוכרע בחיוב, תידרש הכרעה בשאלה שלישית - האם נושא התובע באשם תורם להתרחשות הנזק. חובת זהירות מושגית 7. אין חולק, כי הנתבע חב כלפי התובע בחובת זהירות מושגית, מכוח יחסי מעביד-עובד שהיו ביניהם בעת הארוע. הלכה פסוקה ונטועה היא, כי ביחסי מעביד-עובד קמה חובת זהירות לראשון כלפי האחרון למנוע סכנות הצפויות לעובד, אשר מעביד סביר יכול וחייב לחזותן מראש. (ראו: ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, בעמ' 349; ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 בעמ' 229). בהתייחס לאופי החובה האמורה נפסק: "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום שבו היא מתבצעת. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה". [כב' השופט שמגר (כתארו אז) בע"א 235/80 - לא פורסם ואוזכר בע"א 371/90 לעיל בעמ' 349]. חובת הזהירות המושגית ביחסי מעביד-עובד כוללת חובות משנה, ובהן - בין השאר - החובות לנקוט בשיטות עבודה בטוחות, להדריך את העובדים ולפקח על עבודתם, באופן שלא תרבוץ סכנה לפתחם. (ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415, בעמ' 420). באשר לבטיחות שיטת העבודה, החובה הינה להנהיג שיטה אשר תשמור על העובד מפני סיכונים ותקלות אשר מעביד סביר עשוי וחייב לצפות מראש. (ע"א 371/90, סובחי, לעיל, בעמ' 349). בעניין זה חובתו של המעביד היא כפולה - הן לנקוט בשיטת עבודה בטוחה, והן לדאוג לקיומה (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209); וההלכה הפסוקה מקדמת דנא מורה, כי חובה זו - להנהיג שיטת עבודה בטוחה - "משתרעת גם על עבודות פשוטות ואפילו על פעולה חד-פעמית". (ע"א 214/58 קירילין נ' סברנסקי, פ"ד יב 1727, בעמ' 1728). חובת זהירות קונקרטית 8. לאחר שקבעתי, כי קמה חובת זהירות מושגית בענייננו, יש לבחון אם חובה זו מתגבשת לכלל חובת זהירות קונקרטית לגבי הפציעה הנדונה. חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות, שלפיו נדרש בית המשפט להכריע בשתי שאלות. הראשונה: האם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדת של המקרה הספציפי - זוהי "הצפיות הטכנית"; והשניה: בהנחה שאפשר היה לצפות את הנזק - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות נזק זה - וזוהי "הצפיות הנורמטיבית". (ע"א 145/80 ועקנין, לעיל, עמ' 125). לעניין מהותה של הצפיות הנדרשת, כבר נפסק, כי הצפיות הרלבנטית "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד". (ד"נ 12/63 לאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח(4) 701, בעמ' 712). עוד מורה ההלכה הפסוקה, כי ככלל, מובילה "הצפיות הטכנית" ל"צפיות נורמטיבית", וההנחה היא כי מקום שבו ניתן לצפות את הנזק קמה חובה לצפותו, אלא אם כן קיימים שיקולי מדיניות מיוחדים המצדיקים הצרתה של החובה. (ראו: ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, בעמ' 129; ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(1) 802, בעמ' 818). 9. השאלה הראשונה שיש לבחון, במסגרת הדיון בקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, היא האם על רקע נסיבותיו הספציפיות של המקרה יכול היה הנתבע לצפות את ההתרחשות שבה נפגע התובע. השאלה הינה אפוא - האם הנתבע יכול היה לחזות מראש, כי אחד מעובדיו עלול ליפול מסולם במהלך עבודתו, ולהיפצע מקטעי מסילות הפח החתוכות אשר היו פזורות על הרצפה באיזור שבקרבת הסולם. התשובה לשאלה זו חיובית. מעביד סביר - ככל אדם בר-דעת - יכול לצפות, כי עובד שעוסק על גבי סולם במלאכות של קדיחה לשם התקנת לוחות גבס, עלול לאבד את שיווי משקלו וליפול מהסולם, ובפרט כאשר מדובר בעובד חדש ובלתי מיומן המבצע פעולות אלו לבדו. המעביד גם יכול לצפות, כי במקרה של נפילה מהסולם, ואף במעידה לארץ שלא מסולם, עלול העובד להיפצע מהשוליים החדים של קטעי המסילות החתוכות הפזורות על הרצפה. זאת ועוד: האפשרות - שלפיה אחד העובדים יפול מהסולם ויפגע מחלקי מתכת הפזורים על הרצפה - לא רק שהיא ניתנת לצפייה על-ידי האדם הסביר, לא כל שכן על-ידי המעביד הסביר, אלא שהיא נצפתה בפועל על-ידי הנתבע. במענה לשאלות, מדוע נדרש לשמור על סדר ונקיון באתר, השיב הנתבע - "זה שבמידה ונופלים שהפציעה תהיה מינימלית" (עמ' 20 ש' 28), וש"במידה ומישהו ימעד ויפול מן הסולם, שהחומרה של הפציעה תהיה קלה יותר" (עמ' 24 ש' 18). לא זו אף זו: מעדויותיהם של התובע, הנתבע וברדיאן, עולה כי פציעת עובדים מהשוליים החדים של חלקי המסילות החתוכות היא תופעה שכיחה בעבודה הנדונה. כך למשל, העיד התובע, כי נחתך בידו פעמים רבות מהשוליים החדים של המסילות - "אתה רק מרים את זה ונחתך" (עמ' 29 ש' 28), ותימוכין לכך באו גם מפיו של ברדיאן - מנהל העבודה - אשר העיד: "אני צברתי הרבה שעות של חתכים... זה חד מאוד" (עמ' 18 ש' 18-14). 10. ומכאן, לבחינת "הצפיות הנורמטיבית". בעוד שהשאלה הקודמת היתה טכנית בעיקרה, הרי שהשאלה הנוכחית היא "נורמטיבית באופיה וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי". (ע"א 145/80 ועקנין, לעיל, בעמ' 126). חובת הזהירות הקונקרטית, בהיבט של הצפיות הנורמטיבית, מבחינה בין סיכונים "סבירים" או "רגילים" לבין סיכונים "שאינם סבירים" או "שאינם רגילים", ומטילה את האחריות רק בגין האחרונים. "הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". (ע"א 145/80 ועקנין, לעיל, בעמ' 127). כפי שנפסק, "ההבחנה בין סיכון 'רגיל' לסיכון ש'אינו רגיל', משתנה מעניין לעניין על-פי נסיבותיו, ובכל מקרה תישאל השאלה: האם בנסיבות הנתונות היה על המעביד לצפות את התאונה". (ע"א 663/88 שיריזיאן, לעיל, בעמ 230). הקריטריונים שנקבעו בפסיקה בעניין אפיון טיבו של הסיכון, מתייחסים - בין השאר - למהות הסכנה, מיהות הניזוק והערך שעליו חפצים להגן מפני הסכנה. (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, בעמ' 76). ההבחנה בין סכנה "רגילה" לסכנה "בלתי רגילה", נעוצה, בין השאר, ב"טבעיות" הסכנה. סכנה לא טבעית היא סכנה שעל-ידי נקיטת אמצעי זהירות ברמה סבירה - בהתחשב באופייה של הסכנה ובמהות הניזוק - ניתן וראוי למנעה או להקטין את סיכויי התרחשותה. סכנה שכזו הינה סכנה ש"אינה רגילה". לעומת זאת, סכנה "רגילה" היא סכנה "הנמנית עם הסיכונים הרגילים הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום, לעיל, בעמ' 78), או כל סכנה אחרת שהיא טבעית ואינהרנטית לסוג הפעילות המצמיחה אותה, אשר החברה אינה רואה אותה כאמור במידת חומרה הדורשת נקיטת אמצעי זהירות סבירים כדי למנעה. 11. גם התשובה לשאלה בדבר קיומה של "צפיות נורמטיבית" בענייננו הינה חיובית. בטיעוניו בדבר אי סבירות הסכנה, התמקד התובע בסיכון שנוצר בסביבת העבודה, לפציעה מחלקי מתכת חדים בעת נפילה עליהם תוך כדי ביצוע עבודות על סולם. סבורני, כי הסיכון האמור הנשקף לעובד - של פציעה משיירי המסילות בעת נפילה מסולם - אינו סיכון "סביר" או "רגיל" במלאכת התקנת מחיצות גבס. הסיכון שבו עסקינן אינו תולדה של העבודה שביצע התובע בעת שעמד על הסולם, אלא נובע מהתנאים החיצוניים של סביבת העבודה, בכך שהצטברה על הרצפה בסמוך לסולם פסולת של שיירי מסילות חתוכות. בהתחשב בכך שבעבודה הנדונה יש לצפות, ואף נצפתה בפועל, אפשרות של נפילת עובד מסולם, ונוכח מהות הסכנה של פציעה חמורה כתוצאה מנפילה על שיירי מסילות חתוכות בעלות שוליים חדים כתער - ניתן וראוי היה למנוע הסיכון האמור באמצעות שיטות עבודה בטוחות, שבהן ינקטו אמצעי זהירות סבירים של שמירה על סביבת עבודה נקייה מהמכשולים האמורים. מדובר באמצעי זהירות פשוטים שאין בהם הכבדה של ממש. כך למשל, אפשר וראוי להבטיח - על-ידי קביעת נוהלי בטיחות מסודרים והקפדה אחר קיומם - כי סביבת העבודה, ובפרט זו שמתחת לסולם, תהיה נקייה מפסולת מתכת, אשר תושלך מיידית למיכל אשפה או תורחק לאיזור של ריכוז פסולת מחוץ לסביבת העבודה. ודוק, המעביד אינו יוצא חובתו בנסיבות האמורות בהתראה לפני העובד על הסכנה הנשקפת לו מנפילה על פסולת המתכת, וכבר נפסק בעניין זה כי "על המעביד לקחת בחשבון שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה, אף אם הוזהר מפני סיכונים", וכי "לא די על כן באזהרה, לעובד מפני סיכונים, שעה שניתן למנוע סיכונים בדרך אחרת, ואפילו זולה". (ע"א 662/89 מדינת ישראל, קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597). על המעביד להנהיג, אפוא, בנסיבות הנדונות שיטת עבודה בטוחה, שתכלול אמצעי זהירות ובטיחות מוחשיים - כמו אלו שצויינו לעיל, ולהקפיד על פיקוח יעיל אחר קיום הוראות הבטיחות בעבודה. 12. הנתבעים טוענים שההסתברות לנפילה מהסולם על אחד מקטעי המסילות כשהצד החד שלו פונה כלפי מעלה, היא כה נמוכה, עד שאין להטיל על המעביד החובה למנוע את הסיכון האמור. אין ממש בטיעון זה. ההסתברות לתאונה הנדונה - בנסיבות הקונקרטיות שבענייננו - אינה כה בלתי מתקבלת על הדעת, וכאמור אף נצפתה בפועל על-ידי הנתבע. וכאן המקום להעיר, כי לא רק נפילה על קטע מסילה כאשר צדו הפתוח מופנה כלפי מעלה עלולה לגרום לפציעה, אלא כל נפילה עליו כך שאחד מהקצוות החדים עלול לבוא במגע עם גופו של הנופל עליו. יתר על כן: גם בהנחה שההסתברות הנ"ל הינה רחוקה - והדבר אינו כך בענייננו - הרי שאמצעי מניעת הסכנה במקרה זה הינם קלים ופשוטים, ואך סביר על כן לדרוש מהמעביד לנקוט בהם על-מנת למנוע פציעות חמורות של עובדיו. 13. סיכומם של דברים עד כאן: בנסיבות הנדונות, הסכנה של פציעה - כתוצאה מנפילה מסולם על שיירי מסילות מתכת עם שוליים חדים מאד - לא היתה טבעית ואינהרנטית לעבודת התקנת מחיצות גבס, ויש לראותה כסיכון בלתי סביר. לפיכך הנתבע - כמעביד סביר - צריך היה לצפות את התרחשות הנזק, והוכחה אפוא גם "הצפיה הנורמטיבית". אשר על כן, מעביד סביר יכול היה, בנסיבות הספציפיות של המקרה, לחזות מראש את התרחשות התאונה וקרות הנזק, ואף צריך היה לצפות זאת. מכאן, שהוכחה בענייננו חובת הזהירות הקונקרטית על שני היבטיה. הפרת חובת הזהירות 14. הנתבע הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובע, בכך שנמנע מלהנהיג שיטת עבודה בטוחה ומלנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר יש בהם כדי למנוע את הסיכון של פציעה מפסולת המתכת החדה בעת נפילה או מעידה. על הנתבע היתה מוטלת החובה להנהיג שיטת עבודה והסדרי בטיחות, שלפיהם שיירי המסילות - שמהם נשקפה סכנה ממשית לפציעת העובדים - לא יושלכו על הרצפה אלא לתוך פח או מיכל אשפה, ולהתיר לפועליו לעבוד על סולם רק כאשר סביבת העבודה נקייה משיירים אלו. למותר להעיר, כי אין באמצעי הבטיחות האמורים משום הכבדה של ממש על המעביד, מה גם שיישומם אינו כרוך בהוצאה כספית משמעותית או בסרבול רב של העבודה. כבר צויין, כי בהתווית שיטת עבודה בטוחה אין די, והיה צורך בהנחייה ספציפית של העובדים להקפיד לשמור על הסדרי הבטיחות, ובפיקוח אפקטיבי אחר קיומם הלכה למעשה של נוהלי העבודה והוראות הבטיחות והטמעתם על-ידי הפועלים במהלך עבודתם. 15. הנתבע - שמעדותו עולה כי היה מודע לחובתו לדאוג לשמירת נקיון סביבת העבודה מפני מפגעים כמו שיירי מסילות המתכת החדות - לא עמד במילוי חובות הזהירות האמורות שהוטלו עליו כמעביד. הוא הסתפק במתן הנחייה כללית לעובדיו לשמור על סביבת עבודה נקייה, אך לא הנהיג שיטת עבודה בטוחה שתמנע את הסכנה של פציעה משיירי המתכת החדים בעת נפילה או מעידה. הנתבע נמנע מהצבת פח או מיכל אשפה שלתוכו ניתן היה להשליך מיידית את השיירים החדים של קטעי מסילות המתכת. כשנשאל בחקירתו הנגדית, מדוע לא דאג להצבת פחי אשפה באיזורי העבודה, פטר הנתבע עצמו בתשובה: "אי אפשר לעשות את זה" (עמ' 25 ש' 7) - סתם ולא פרש. הוא גם נמנע מלהורות לעובדיו שלא להשליך את פסולת המתכת על הרצפה, ואף לא אסר עליהם לבצע עבודות של התקנת לוחות גבס, ובפרט עבודות על סולמות, כל עוד סביבת העבודה אינה נקייה מהמכשולים החדים האמורים. הנחיותיו הכלליות לעובדים היו, לאסוף מעת לעת את הפסולת המצטברת על הרצפה, אך לא ניתנו הוראות בטיחות להשליך מיידית את השיירים החדים לתוך מיכל אשפה, ומכל מקום - להימנע מלבצע עבודות על סולם אם למרגלותיו פזורים מכשולים, ובפרט הפסולת החדה שממנה נשקפת סכנה ממשית של פציעה בעת נפילה או מעידה. 16. מעדותו של מנהל העבודה ברדיאן, שהעיד כאמור מטעם הנתבעים, עולה כי ההוראות הכלליות שקיבל ואשר הועברו על-ידו לתובע היו "לנקות מדי פעם" (עמ' 15 ש' 13), כי לא ניתנו הנחיות לאסוף מיידית את שיירי המתכת החדים עם חיתוכם (עמ' 17 ש' 13), וכי הלכה למעשה נאספו חלקי המתכת מהרצפה רק אחת לחצי שעה (עמ' 17 ש' 15). 17. גם מעדותו של הנתבע עולה, כי הלה לא ייחד הנחיות ספציפיות בעניין סילוק שיירי המסילות שמהן נשקפה סכנת פציעה, וכי הוראותיו בדבר נקיון סביבת העבודה היו כלליות והתייחסו לאיסוף "לכלוך"; וכלשונו: "מסביר להם באופן עקרוני... לגבי נקיון האתר - במידה ומצטבר לכלוך במקום העבודה שאתם נמצאים, יש לאסוף ולשים אותו באיזו פינה, ובסוף היום לשים אותו בפח אשפה" (עמ' 23 ש' 20-19, וכן ראו עמ' 21 ש' 18). באשר לאיסוף שיירי המסילות שנחתכו, טען הנתבע בעדותו, כי סילוק מיידי של כל פסולת מתכת מסביבת העבודה הוא אבסורדי, ופוגע בכדאיות הכלכלית שבביצוע העבודות. הוא הוסיף והעיר, כי לדידו היה מקום לאסוף את השיירים רק אם אלו הפריעו לעבודה. בהפרעה לעבודה התייחס הנתבע להפרעה לתנועת הסולם (אם "התהלכו" באמצעותו) ולא לחשש מפציעה חמורה אגב נפילה או מעידה, למרות שהיה ער לסיכון האחרון (עמ' 25-24). זאת ועוד: לא זו בלבד שהוראותיו של הנתבע היו כלליות ולא מספקות, אלא שהלה אף לא דאג לוודא שההוראות תועברנה לתובע על-ידי מנהל העבודה ברדיאן, ולפקח אחר יישומן בשטח. לדבריו, הואיל והתובע היה עובד חדש, היה ברדיאן אמור לעבוד בצמוד אליו ובקשר עין עמו, ולפקח אחר הוראות הבטיחות (עמ' 23). דא עקא, שעל גירסתו זו טפחה עדותו של ברדיאן, אשר ציין בחקירתו הנגדית, כי לא ראה עצמו אחראי על התובע, וכי לא היה זה מתפקידו לדאוג לכך שהאחרון יבצע את עבודתו תוך שמירה על כללי בטיחות (עמ' 16-15). 18. במחדליו של הנתבע, הופרו על-ידו חיקוקים שנועדו להסדיר שיטת עבודה בטוחה אשר תגן במידת האפשר על העובד מפני פגיעה במהלך עבודתו. כבר נפסק, כי ניתן להעזר בכללי זהירות שנקבעו בחיקוק כראיה בדבר נורמות הזהירות שלפיהן חייב האדם הסביר לנהוג. (ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה ואח', פ"ד לו (3) 32). בענייננו הופרו שתי הוראות דין שהפנה אליהן התובע בסיכומיו: האחת - הוראת תקנה 15 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח-1988 - הקובעות כי "משטח עבודה... הרצפה וכל מקום אחר ... בו נמצא .. עובד אדם יהיו נקיים ממסמרים בולטים... ומכל עצם בולט או מכשול אחר שבו עלול להתקל אדם".; והשניה - הוראת סעיף 49(3) לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל-1970 - המורה, כי "אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבוד בו יותקנו ויקויימו ככל שהדבר אפשרי במידה סבירה", וכי "המקום שבו מבצע העובד את עבודתו יותקן ויקויים במצב בטוח". 19. על שיטת עבודה בטוחה והולמת העיד העד אריה אלטמן, שהוא קבלן לביצוע עבודות גבס. הלה העיד, כי מחמת החשש מפציעה משיירי מסילות המתכת בעת נפילה עליהם - מקפיד הוא שלא להשליך את השיירים על הרצפה, ובמקרה שפסולת מתכת נופלת על הרצפה - מרימים אותה מיד. 20. מן המקובץ לעיל עולה, כי הנתבע לא הנהיג שיטת עבודה בטוחה שתמנע סכנה של פציעה משיירי המתכת החדים בעת מעידה או נפילה, ולא נקט אמצעי זהירות סבירים הנדרשים למניעת הסיכון האמור, שהתרחש, לרוע המזל, בפועל. בכך, הפר הלה את חובת הזהירות שלו כמעביד כלפי עובדיו, ובפרט כלפי התובע שהיה בראשית דרכו בעבודה אצלו. נוכח מסקנתי האמורה, מתייתר הצורך להכריע בשאלת תקינות הסולם שעליו ניצב התובע בעת הנפילה. עם זאת, התרשמותי מעדותו של התובע הינה, כי הנפילה ארעה כתוצאה מאבדן שיווי משקל בעת שקדח באיזור התקרה, ולא הוכח כי הגורם לאובדן שיווי המשקל היה פגם כלשהו בתקינות הסולם, מה גם שהתובע לא העיד כי חש לפני הנפילה באי יציבות הסולם. הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לנזק 21. ותחילה - לקשר הסיבתי העובדתי. "משמעות מבחן זה היא כי הפרת החובה מהווה גורם אשר בלעדיו אין. כלומר, שלולא הפרת החובה לא היה הנזק נגרם". (ע"א 145/80, ועקנין, לעיל, בעמ' 144). במקרה דנן, מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי בין הפרת חובת הזהירות שהוטלה על הנתבע לבין התרחשות הנזק. בעניננו פציעתו של הנתבע מהמתכת החדה לא היתה נגרמת - אילו הונהגה שיטת עבודה שלפיה לא היתה אמורה להיות פזורה על הרצפה פסולת מתכת חדה, לו היו ניתנות הוראות בטיחות למניעת הסיכון הנדון, ואם היה מונהג פיקוח אפקטיבי אחר קיום שיטת העבודה ומילוי הוראות הבטיחות. 22. משהוכח הקשר הסיבתי העובדתי, יש להוסיף ולבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, דהיינו - יש לשאול האם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". שאלת הגורם המנתק את הקשר הסיבתי, מתעוררת על רקע טענת הנתבעים בדבר התרשלות התובע, בכך שלא דאג בעצמו לקיום סביבת עבודה בטוחה ונקייה ממכשולים. סעיף 46(ב) לפקודת הנזיקין קובע, כי לא יראו אדם כמי שגרם נזק באשמו, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". המבחנים לקביעתה של "הסיבה המכרעת" הם למעשה - מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. (ע"א 145/80, ועקנין, לעיל, בעמ' 146). אין בידי לקבל את הטענה, שלפיה התרשלות התובע ניתקה את הקשר הסיבתי. ממכלול הראיות עולה, כי התובע, שהיה בעיצומו של לימוד העבודה, פעל על-פי ההנחיות הכלליות והחסרות שקיבל ממעסיקו. יתרה מכך, הלכה פסוקה היא כי מעביד, מתוקף מעמדו, צריך גם לצפות מעשים רשלניים של עובדיו, "ולהשליט מראש הסדרים כלליים אשר יקחו בחשבון גם את רשלנויותיהם הצפויות של העובדים" (ע"א 100/66 בראון נ' יעקב בנצינברג ובניו מפעלי מתכת ויציקה, פ"ד כ(3) 183, בעמ' 191); וזאת אף כשהעובד עצמו מודע לסכנה שבמעשהו. (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785, בעמ' 790). לפיכך, אף אם ייקבע שהתובע התרשל, אין בהתרשלות זו כדי לשלול את הקשר הסיבתי שבין מחדליו של הנתבע לבין גרימת הנזק. הוכחת רשלנות מצד הניזוק, יכול שתטיל עליו אשם תורם - ובשאלה זו יורחב הדיון בהמשך - אך אין בה, בנסיבות המקרה הספציפי, כדי להביא לניתוק הקשר הסיבתי האמור. מכאן, שהוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת חובת הזהירות על-ידי הנתבע לבין הנזק. מהמקובץ לעיל עולה, כי הוכחו כל יסודות עוולת הרשלנות בעניינו של הנתבע, וקמה אפוא לתובע נגדו עילת תביעה בנזיקין בעוולה זו. הפרת חובה חקוקה 23. משהגעתי לכלל מסקנה, כי התובע הוכיח קיומה של עילת תביעה כנגד הנתבע בעוולת הרשלנות בגין הנזק שהוסב לו בתאונה הנדונה, אין עוד צורך להיזקק לשאלת האחריות בעוולת הפרת חובה חקוקה. למעלה מן הנדרש, אציין כי בנסיבותיו של המקרה הנדון הוכחו אף יסודותיה של העוולה האחרונה. עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין כוללת חמישה יסודות, אשר התקיימו בענייננו וימנו להלן: (א) על הנתבע הוטלה חובה מכוח חיקוקים להקפיד על כך שמקום העבודה שבו נמצאים עובדיו יהיה "במצב בטוח", ושמשטח העבודה יהיה ללא מכשולים - כאמור בסעיף 49(3) לפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנה 15 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) - חיקוקים שאוזכרו לעיל. (ב) החיקוקים נועדו לטובתו ולהגנתו של הניזוק - הואיל ובאו להגן על שלמות גופו של העובד מפני מעידה ומתוצאותיה של נפילה בסביבת עבודתו. (ג) המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו בחיקוקים אלו - שכן כבר נקבע בדיון בעניין עוולת הרשלנות, כי הנתבע הפר את חובתו להקפיד על כך שסביבת העבודה שבה נמצאים עובדיו תהיה נקיה ממכשולים. (ד) הפרת החובה על-ידי המזיק גרמה לנזק - דרישה זו טומנת בחובה קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי אשר נבחן בהתאם למבחני הסיבתיות שבעוולת הרשלנות (ע"א 145/80 ועקנין, לעיל, בעמ' 147-144), וכבר הוצג לעיל קשר סיבתי שכזה. (ה) הנזק אשר נגרם הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אשר אותו נתכוון החיקוק למנוע - והחיקוקים האמורים אכן נועדו למנוע נזקי גוף לעובדים במהלך עבודתם תוך כדי היתקלות במכשולים בסביבת העבודה או אגב נפילה על מכשולים אלו, ובפרט כאשר מדובר במכשול שפגיעת גופו של אדם בו עלולה לגרום לפציעה חמורה - כמו המכשול הנדון. לאור האמור לעיל, קמה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבע גם מכוח העוולה של הפרת חובה חקוקה. שאלת האשם התורם 24. הנתבעים טוענים, לחלופין, כי אם תיוחס לנתבע אחריות לתאונה, אזי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור גבוה, המגיע להערכתם לכדי 80% לפחות. אפנה תחילה לסקירת הרקע המשפטי בסוגיית האשם התורם. בפסיקה נקבעו שני מבחנים עקריים לבחינת האשם התורם: האחד - הוא מבחן האדם הסביר, שלפיו יש לקבוע האם אדם סביר היה נזהר יותר מן הניזוק; והשני - מבחן "מידת האשמה", "שעיקרו בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד". (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום, לעיל; וכן ראו: ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, בעמ' 75). הלכה פסוקה היא, כי "משהאמור הוא בתאונה בעבודה שארעה לעובד וכשמדובר בחלוקת אחריות בין העובד למעביד - נוטה הכף למבחן של האשמה המוסרית." (ע"א 477/85 בוארון, לעיל, בעמ' 424). עוד יש לציין את מגמת המדיניות השיפוטית להקל עם העובד באשר לאחריותו בגין רשלנות תורמת, וכה נאמר בעניין זה בע"א 663/88 שריזיאן, לעיל, (בעמ' 516): "יצויין גם, כי קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין... נטיה זו מקובלת גם בבית משפט זה. כך נאמר בע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' (פ"ד כז(1) 650): 'מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה'". כשמדובר ביחסי מעביד-עובד, נפסק לא אחת, כי טעותו של עובד אינה בהכרח רשלנות תורמת, וכי אין למהר ולהטיל אשם תורם על עובד בהתחשב באותם גורמים העלולים לרפות את עירנותו ולהקהות את חושיו, כגון - חד-גוניות העבודה, התרכזותו בה וחריצותו, שנובעת לעיתים מחשש לאבדן מקום עבודתו. (ע"א 438/58 קבוצת בניין בע"מ נ' פוגל, פ"ד יג 864, בעמ' 867). המדיניות המשפטית בעניין האשם התורם ביחסי מעביד-עובד, הינה שלא לייחס אשם תורם לעובד אם פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד. על-פי מדיניות זו, יש לזקוף לחובת העובד את רשלנותו באשם תורם, רק אם יוכיח המעביד כי העובד נפגע כתוצאה מהתממשות סיכון שנוצר מהחלטה חופשית ואוטונומית של העובד ומהפעלת שיקול דעת עצמאי על-ידו בעניין זה. (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524). כך נפסק בפרשת בוארון (לעיל), כי לא חל אשם תורם על תובע, ששני גלילי אצבעותיו נקטעו, שעה שהכניס ידו לתוך מכסחת דשא על-מנת לתקן בתוכה קפיץ, מבלי שקיבל ממעבידו תדרוך על הפעלת הכלי והסיכונים הצפויים ממנו: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפצע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת". (עמ' 425). על הטעם שבאי החלת אשם תורם בגין טעותו של עובד, עמד כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד יט(3) 205: "...עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים." על דברים אלה חזר כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פ"ד כה(1) 724, בעמ' 728-727) בקבעו, כי עובד אשר ניסה לשחרר קורת ברזל כבדה מקרש עץ שבו נתפסה ונפגע כתוצאה מכך, טעה, אך אין לייחס לו רשלנות תורמת: "בנסיבות המקרה היה זה אך טבעי שמתוך רצונו לדאוג לביצוע העבודה, בה הוא עסק כאחד מהצוות, ינסה המערער לסלק בעצמו את המכשול שנוצר, מתוך חוסר הערכה של הסכנה שבדבר, שעליה לא הועמד מעולם. ... קיצורו של דבר, המשיבה לא עמדה בחובה להדריך את המערער הדרכה של ממש.. . להוראה הכללית שניתנה לו, לא היתה, כאמור, משמעות למניעת הסכנה ואין די בה כדי להטיל על המערער אף חלק באחריות במה שקרה לו. המערער טעה בעשותו את הפעולה שעשה, אבל אין לייחס לו רשלנות תורמת בשל כך." עוד יפים לענייננו דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ ואח' (פ"ד מח(1) 436, בעמ' 436), בהתייחסו לאי הטלת אשם תורם על עובד שטעה בהיסח הדעת במהלך ביצוע עבודה מונוטונית ושגרתית: "המשיבות מבססות את טענת האשם התורם על כך שהמערער היה מפעיל מיומן של המכונה והפעיל אותה במשך שנים רבות, ועל כן לטענתן, השענת היד על המכונה מהווה התרשלות מצדו. טענה זו אינה מקובלת עליי. כאשר מדובר באדם המפעיל בצורה שיגרתית ומונוטונית מכונה, אין בהיסח דעת רגעי כדי להוות אשם תורם, ולעניין זה אין להתחשב בהיותו עובד מיומן ובוותק שלו בעבודה. בסיטואציות אלו בהחלט ניתן לצפות שאדם השקוע בעבודתו יפחית במידת מה את זהירותו כלפי עצמו, ואין לראות בכך אשם תורם... וזאת בתנאי שבהתנהגותו אין הוא נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר או מתעלם מסיכונים ודאיים." 25. יישום ההלכות האמורות על עובדות המקרה הנדון, מוביל למסקנה שאין לחייב את התובע בתרומת רשלנות כלשהי להתרחשות התאונה. התובע - שהיה עובד חדש ובלתי מיומן בעבודה - לא תודרך בנוהלי בטיחות ראויים למניעת סיכון של פציעה כתוצאה מנפילה על פסולת המתכת החדה. הוא עבד בהתאם לשיטת העבודה שהותוותה על-ידי הנתבע ומנהל העבודה, שלפיה שיירי מתכת חדים של קטעי המסילות הושלכו על הרצפה ולא לפח, ולא נדרש לאספם מיידית אלא מעת לעת - אחת לחצי שעה עם הצטברותם. שיטה זו העמידה אותו בסיכון מיותר של פציעה אגב נפילה של שיירים אלו - סיכון שלרוע המזל התממש. הנתבע היה, אפוא, מי שהעמיד את התובע בפני סיכון מיותר שלא היה אינהרנטי לעבודתו, ואשר ניתן היה למנעו באמצעים סבירים שצויינו לעיל. סטנדרט הזהירות של התובע לא חרג מזה המקובל במקום עבודתו, וגם הנתבע אישר זאת בעדותו. במענה לשאלה כיצד היה מתאר את הקפדת התובע בנושא סדר ונקיון - השיב הנתבע: "אין שום משהו חריג. כמו שכולם התנהגו הוא התנהג". (עמ' 21 ש' 14). גם אם היה מקום לצפות מהתובע, כי ינקוט מיוזמתו בשיטת עבודה בטוחה יותר, ויסלק באורח מיידי את חלקי המסילות מסביבת עבודתו, יש לראות בכך לכל היותר טעות, שאינה מגעת כלל ועיקר לדרגה של אשם תורם, ובפרט כשמדובר בעובד חדש שפעל בהתאם לשיטת העבודה שהותוותה לו, ולא הוזהר על-ידי מעבידו מפני הסיכון הנדון. בנסיבות אלו, לא הרימו הנתבעים את נטל ההוכחה בדבר אשמו התורם של התובע. סוף דבר 26. הנתבע הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובע, וכתוצאה מכך נפצע התובע בידו בעת שנפל מהסולם במהלך העבודה. לפיכך, קמה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבע בעוולת הרשלנות ועליו לפצות אותו בגין הנזקים שהוסבו לו כתוצאה מהפציעה הנדונה. מנגד, לא הוכיחו הנתבעים כי התובע נושא באשם תורם לקרות הנזק. ישיבת קדם משפט נוספת שבה תידונה הבקשות שהוגשו בעניין המומחים הרפואיים תקויים ביום 18.5.99 בשעה 12:30.תאונות נפילהאשם תורםנפילה מגובה / מסולםנפילה