1. בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בנצרת (כב' ס. הנשיא ש. סרחאן, מיום 10.03.10, להלן: "פסה"ד"), ע"י המבקשות אשר ערעורן ייסוב סביב סוגיית אי הטלת אשר תורם על המשיב 3 (התובע). רקע; 2. המשיב 3, נפגע ביום 07.04.04 בתאונת עבודה, כעובד זיפות ואיטום בניינים אצל מעסיקתו הישירה (להלן: "המשיבה 2" ו/או "המעסיקה"). 3. המבקשת 1 (להלן: "סולל בונה") שימשה כקבלן ראשי של העבודה אותה ביצע התובע ועל כן המעסיקה הגישה הודעת צד ג' כנגדה וכנגד חברת הביטוח המבטחת אותה (להלן: "המבקשת 2" ו/או "כלל"). 4. ביהמ"ש קמא קבע כי המעסיקה התרשלה וחייב אותה ואת חברת הביטוח (להלן: "המשיבה 1" ו/או "הפניקס") בנזקיו של התובע. עוד נקבע כי גם חברת "סולל בונה" אחראית בנזקיו של התובע, בהיותה קבלן ראשי בפרויקט וכי אין לייחס לתובע אשם תורם. 5. פסה"ד נמנע מלכמת את שיעור אחריותה הנזיקית של חברת "סולל בונה". 6. ביום 27.04.10 הגישו המשיבות 1-2 ערעור כנגד פסה"ד, הערעור נסב סביב שאלות משפטיות שונות, בהן גם סוגיית אי הטלת אשם תורם על התובע והימנעות מקביעת שיעור האחריות בנזיקין בין נעמאנה פאוזי בע"מ וחברת "הפניקס", לבין "סולל בונה" ו"כלל", וחרף הודעת צד ג' שנשלחה כנגדן. 7. המבקשות נמנעו מלהגיש ערעור שכנגד, עם זאת, בעיקרי הטיעון מטעמן, ביקשו להצטרף לערעור לעניין סוגיית אי הטלת אשם תורם על התובע (ראה ס' 55 לעיקרי הטיעון). 8. ביני לביני, התקיימו מספר דיונים לרבות ניסיונות פישור שלא צלחו והוגשו השלמות טיעונים. ביום 22.12.10, הגישו המשיבות השלמת טיעון, ממנה עולה כי הן זונחות את טענותיהן נשוא סוגיית אשמו התורם של התובע ומבקשות להמשיך את מותר הליכי הערעור כנגד המבקשות. בנסיבות אלה, הוגשה הבקשה דנן. טענות הצדדים: 9. המבקשות טוענות כי חזרת המשיבות מהערעור כנגד התובע, תמוהה ומעוררת סימני שאלה רבים בהיותה נוגדת את טובת המשיבות. המבקשות לא יכלו לצפות מראש את התנהלות זו ועל כן נמנעו מהגשת ערעור עצמאי. 10. לגופו של עניין, חזרת המשיבות מטענתן כנגד התובע, פוגעת במבקשות וגורמת להן נזק של ממש, נזק זה לא ניתן לתקן אלא בדרך של הארכת מועד להגשת ערעור לסוגיה זו. 11. לגופו של עניין, נטען כי סיכויי הערעור בסוגיית אי הטלת אשם תורם על התובע הינם גבוהים, הן בשל נסיבות האירוע, הן בשל ניסיונו ומיומנותו של התובע והיותה של הפעולה אשר הובילה לפציעתו פשוטה ושגרתית. 12. מנגד, המשיב 3 מתנגד לבקשה, לדבריו המועד להגשת ערעור על פסק הדין חלף לפני חודשים רבים. ביהמ"ש מכיר באירועים חריגים כטעם להענקת הארכת מועד להגשת ערעור, אירועים קצרים הנובעים ממקרים שאינם בשליטת בעלי הדין. 13. פסה"ד נשוא הערעור כלל קביעות רבות עליהן יכלו המבקשות לערער, הן לעניין האשם התורם, הן לעניין גובה הנכות התפקודית והן לקביעה כי חברת "סולל בונה" התרשלה והפרה את תקנות הבטיחות בעבודה. חרף הקביעות הללו, נמנעו המבקשות מלערער על פסה"ד במועד ועל כך אין להן אלא להלין על עצמן. 14. המבקשות למעשה זכו בדין ולא העלו בדעתן לערער כנגד ממצאי והחלטות ביהמ"ש קמא, הטענה בדבר הסתמכות כביכול על ערעור המשיבות, מועלית עתה כניסיון לשנות את רוע הגזירה, שעה שהבינו כי ערכת הערעור תהפוך את פסיקת ביהמ"ש קמא. 15. ממשיך המשיב וטוען כי אף שהשלמת הטיעון מטעם המשיבה במסגרתה נזנחה סוגיית האשם התורם הוגשה כבר ביום 22.12.10, המבקשות הגישו את הבקשה להארכת מועד רק ביום 13.02.11, עובדה המעידה על יחסן למועדים ולתקנות. 16. לגופו של עניין, נטען כי סיכויי הערעור בשאלת ה"אשם התורם" אפסיים וכי קביעת ביהמ"ש קמא לעניין העדר אשם תורם נומקה כדבעי. דיון והכרעה 17. תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א) קובעת לאמור: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן.. נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו ". נשאלת השאלה מהם אותם "טעמים מיוחדים" אשר יצדיקו הגשת ערעור לאחר חלוף התקופה הקבועה לכך בדין. בפסיקה נקבע כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד ייבחנו מכלול שיקולים, ובהם: פרק הזמן של האיחור; האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך או אחריו; קיומו של "הליך תלוי ועומד"; מהות ההליך שלגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעלי הדין שכנגד על האיחור, וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך שלגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. כן הובהר כי אין מדובר ברשימה סגורה וכי השאלה תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין (ראה לדוגמה: בש"א 10255/07 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.2008). 18. מן הכלל אל הפרט; בנסיבות העניין כאן ובמכלול, שלושה טעמים עיקריים מובילים למסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשה: האחד, מהות הטעם שהוצג להגשת ההליך באיחור בנסיבותיו הספציפיות של המקרה; השני, מידת ההסתמכות של הצד שכנגד; והשלישי, השאלה המצומצמת בעטייה יופנה הערעור לכשיוגש. המבקשות רואות לערער על פסק-דינה של הערכאה הראשונה בגזרה מסוימת (צרה יחסית) שלגביה לא השלימה עם קביעותיה של הערכאה הראשונה ובנסיבות בהן הצטרפו לטיעוני המשיבות 1-2, טיעונים מהם חוזרות האחרונות כעת. מכתבי הטענות עולה כי המשיבים ידעו על כוונת המבקשות להצטרף לערעור בסוגיית אשמו התורם של התובע (ראה סעיף 55 לעיקרי הטיעון מטעם המבקשות), קרי, בעניין בו הוגשה הבקשה שעל מדוכת הדיון. בנסיבות אלה, לא התפתחה בלב המשיבים צפייה כי לא יוגש ערעור שכנגד על פסק הדין. אף לא ראיתי כל טענה בתגובת בא כוח המשיב לפיה התקיימה צפייה כאמור. שיקול זה הינו שיקול חשוב בבקשה כאן, לעניין זה יפה הכרעת ביהמ"ש ברע"א 9073/01 סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק רדיפות הנאצים (טרם פורסם, 29/01/02): "לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה". (ההדגשה שלי-י.כ.) מצידו השני של המתרס, יש לייחס משקל לציפיית המבקשות - בבחינת הטעם לאי הגשת הערעור במועד. המבקשות למעשה הצטרפו לערעור בסוגיית אשמו התורם של התובע, כעת, במפתיע, החליט הצד שכנגד לחזור בו מערעור בסוגיה זו. חזרת המשיבות מערעורן בנושא זה בלתי צפויה, שכן בירור סוגיה זו יכול היה רק להיטיב עימן באמצעות פיזור האחריות על כתפיים נוספות. 19. איני מוצא להידרש לטענות המופנות כלפי המשיבות לעניין חוסר תום הלב במהלך זה, שכן מדובר בזכות הקנויה להן כבעלי דין לניהול ההליך כחפץ ליבם, עם זאת, אין להתעלם מהעובדה כי בפשט הדברים, אין לדרוש מהמבקשות לצפות מהלך שכזה. 20. עוד יש להקיש למקרה כאן מההלכה בעניין אי ביטול ערעור שכנגד בעקבות ביטול הערעור הראשי. מקרה שכזה נדון בה"מ 734/75 שלמה אריאל, ו-5 אח' נ' צורי ו-יהודית קירשבאום, פד"י ל(1) 405 (1975), שם נטען שלשון תקנה 401 לתקסד"א מלמדת שרק אם מתקיים דיון בערעור יכול להתקיים אז גם הדיון בערעור שכנגד; מכאן, שאם הערעור בוטל לפני שהגיע לשמיעתו, כך שהוא לא יתברר, אף הערעור שכנגד דינו להתבטל. כב' השופט אגרנט דחה את הטענה וקבע כי לא ניתן להיבנות מטיעון זה, אשר קבלתו תביא לתוצאה אשר הדעת אינה סובלת: "ברם, האם אפשר לגרוס את אשר מתחייב מטענת הפרקליט: כי ביטול הערעור גורר בעטיו גם את ביטול הערעור שכנגד, אף-על-פי שהמשיב עומד על רצונו שהוא יתברר? התשובה היא בעליל שלילית, כשכן היפוכה נוגד את השכל הבריא ומהווה תוצאה בלתי-מוצדקת. כיון שכך, הדין אינו יכול להיות שונה במקרה שבו גרם המערער, בשל אי-הפקדת הערבון, לביטול ערעורו לפני שהגיע המועד לשמיעתו וחרף זאת מתמיד המשיב בכוונתו, שהערעור שכנגד, שהגיש, יגיע לבירורו". בהיות טענת המבקשות לעניין סוגיית האשם התורם, נסמכת על שולחנן וערעורן של המשיבות 1-2, וכעת משנשמטה הקרקע תחת רגלי שולחן זה, נטיית הלב והעט בעקבותיו לא לאפשר מצב בו לא ניתן לצד יומו בביהמ"ש, בפרט במצב בו לא ניתן לטעון לאינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. 21. עוד איני מוצא ממש בטענת המשיב לפיה המבקשות המשיכו בחוסר המעש ולא פעלו להגשה מיידית של בקשה זו. אכן, המשיבות חזרו בהן מערעורן בסוגיית האשם התורם בעיקרי הטיעון אשר הגישו ביום 22.12.10, כאשר הבקשה שבפני הוגשה רק ביום 13.02.11. אולם, רק ביום 09.02.12 התקיים הדיון בפנינו בו הצהירו הצדדים כי הניסיון להגיע להבנות בניהם, לא צלח. ימים אחדים לאחר מכן הוגשה הבקשה ובנסיבות אלה אין בסיס לטענת השיהוי. 22. סוף דבר, לו דעתי תתקבל, יש לקבל הבקשה ולאפשר למבקשות 1 ו- 2 להגיש ערעור בסוגיית אשמו התורם של המשיב 3 (וסוגיה זו בלבד) וזאת תוך 21 יום מהיום. המשיבים כולם יגישו השלמת טיעון ותגובה לסוגיה זו, ככל שימצאו לכך מקום, תוך 21 יום מקבלת ערעור חברם בעניין האשם התורם. אשם תורםערעור