##מה הדין בסוגיית אשם תורם של קטין ?## הפסיקה מכירה באפשרות קביעת אשם תורם של קטינים (ע"א 310/89 אליהו כהן נ' לנטוש, פד"י מו(1) 410). בע"א (חיפה) 47856-09-12 אבו ראס מוחמד נ' מועצה מקומית ג'דידיה מכר, ביהמ"ש המחוזי קבע אשם תורם לקטין בן 13 בשיעור של 20% ובנסיבות אותו עניין אירעה נפילה של אבו ראס מוחמד, כשרכב על אופניו ברחוב פנימי בתחומי המועצה והגלגל הקדמי נכנס לתוך בור באמצע הרחוב, וביהמ"ש המחוזי ייחס לקטין אשם תורם בשיעור של 20%. (כמו כן ראו ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר (קטין) פד"י מה'). בתי משפט הטילו אשם תורם על קטינים, אשר עשו מעשי קונדס ובאופן ברור סיכנו את עצמם (כמו למשל בקפיצת עם אופניים מעל חומה, מקרה שבו הושת אשם תורם של 30% על נער בן 13, ת"א (מח' ת"א) 1039/96 גרציקוב נ' עיריית רחובות, 12.10.03), אך לא חייבו באשם תורם כלל שעה שמדובר בהתנהגות רגילה מצדו של הקטין, כמו בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(1) 802 שם נפסק כי נער צעיר נעדר שיקול דעת מספיק להערכת סיכונים, ולפיכך יושת עליו אשם תורם רק אם יימצא כי אכן הסתכן במידה כזו, שאף נער בגילו יכול היה להבין את הסיכון שבמעשה. הלכה זו חלה על אף שקטין שגילו נמוך מ – 12, נמצא בפועל "מתחת לרדאר" של האחריות הנזיקית והפלילית, כעולה מסעיף 9 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומסעיף 34 ו' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. כך גם מקובל בספרות [י. אנגלרד מתוך דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית בעריכת גד טדסקי, עמ' 243]. בפועל, נקטה הפסיקה במבחן ביניים המשלב בין מימד אובייקטיבי – סבירות, לבין תכונות ונטיות סובייקטיביות טיפוסיות של קטינים, כגון כושר שיפוט מוגבל, היעדר ניסיון חיים, פזיזות, שובבות ונכונות והתפתות להתנסות במצבים אסורים ומסוכנים. על כן וככלל, נבחנה מידת הזהירות בה חב קטין כלפי עצמו מול התנהגות קטין סביר "ממוצע" בגילו [ אנגלרד, שם, עמ' 244]. טעם הרציונלי, המשמש להלכה האמורה, הוא, כי אין בכוחם של ילדים בגיל רך להעריך כראוי, במקרים כאלה, את הסיכון שהם מקבלים על עצמם. יסוד ההלכה האמורה מונח כמובן הרעיון כי לגבי ילד בגיל רך מתווספת לענין של חוסר התפתחותו השכלית, תכונת השובבות האופינית לו, ושני דברים אלה הם הנותנים שאין לצפות ממנו כי בשעת מעשה ידע להעריך, במידה מתאימה, את הסכנה שמהווה בשבילו המשחק. ##להלן פסק דין בנושא אשם תורם קטין:## הקדמה: לאחר שהצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית , למדנו כי בין בעלי הדין בתובענה דנא כמעט ולא נותרה מחלוקת עובדתית, ולכן הושג הסדר דיוני לפיו הוסכם כי הצדדים יגישו את סיכומי טענותיהם בכתב וביהמ"ש יתן את פסק דינו, מנומק בקיצור ובתימצות, על סמך כל החומר שבפניו, ללא צורך בחקירת עדים. עובדות: התובע, קטין יליד 29/3/1988 שהה ביום 7/6/00 בקניון לב העיר בנצרת עילית. תוך כדי עלייתו בדרגנוע, התיישב לו התובע על הרצועה הנעה והממוקמת מעל המעקה לאורך הדרגנוע ובהגיעו לסוף מסלול הדרגנוע, ניסה לקפוץ מעל למעקה אלא שמשימתו לא צלחה וכתוצאה מכך רגלו נתפסה בין המעקה של הדרגנוע לבין המעקה השקוף הגודר את קומה ב' בקניון ועקב כך נחבל ברגלו. אחריות: עצם העובדה שבין המעקה של הדרגנוע לבין המעקה השקוף של קומה ב' בקניין קיים מרווח שבו יכולה רגלו של אדם, בגיר או קטין, להיתקע או להיתפס, מהווה - כשלעצמה - התרשלות מצידן של הנתבעות. כבר נפסק שאם במקום מסויים נמצא מתקן, מכונה, או כל מכשיר העשוי לשמש "פיתוי" לילדים לעלות עליהם, לטפל בהם או לשחק איתם, כי אז מחובתו של בעל המתקן או המכונה או המכשיר לבדוק את אותו מתקן ולנקוט באמצעים סבירים כדי להבטיח מראש שלא יאונה לילד כל רע במקרה שיתפתה לנהוג באותה דרך לא מקובלת. הטעם הרציונלי המשמש יסוד ותשתית להלכה האמורה הוא כי אין בכוחם של ילדים בגיל רך להעריך כראוי, במקרים כאלה, את הסיכון שהם נוטלים על עצמם או חושפים את עצמם להם. כמו כן, ביסודה של ההלכה האמורה מונח הרעיון שלגבי ילד בגיל רך מתווספת לעניין של חוסר התפתחותו השכלית, תכנות השובבות האופינית לו, ושני דברים אלה ביחד הם הנותנים שאין לצפות ממנו כי בשעת מעשה ידע להעריך, במידה מתאימה, את הסכנה שהמשחק באותה מכונה מהווה בשבילו. (לעניין הנ"ל ראה ע"א 361/59 בעמ' 481, וכן ע"א 849/80 בעמ' 742 - 743, וכן ע"א 310/89 עמ' 408). על הנתבעות היה לדאוג שמפגע או סיכון כאלה שגרמו לחבלה בתובע שבפנינו יוסרו, ומשלא נעשה הדבר, ברורה התרשלותן של הנתבעות אשר, כך נראה, לא צפו שילדים יתיישבו על מעקה הדרג נע למרות שכולנו עדים לתופעה דומה בכל פעם שמי מאיתנו מבקר בקניון. אשם תורם: בסעיף 7 לכתב הגנתן וכך גם בסעיף 12 לסיכומי הנתבעות, נטען כי אין שום אחריות על הנתבעות. ולחלופין אשמו התורם של התובע הוא בשיעור 100%. בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נגד מדינת ישראל (פד"י מז (1) 802, בעמ' 821 ) נפסק כי טענת אשם תורם יש להעלותה במפורש בכתב ההגנה וכן נקבע שאם נתבע מעלה טענה לפיה התובע הוא האחראי הבלעדי לתאונה שאירעה, חבויה בטענה זו טענה של אשם תורם, וכך במקרה שבפנינו, אמנם טענה של אשם תורם לא נטענה מפורשות, אבל ניתן למצוא טענה זו חבויה ומסתתרת בקרב הטענה שהתובע הוא האשם הבלעדי לתאונה. כבר נפסק , מימי ימימה, כי גם קטין חייב לשמור על בטחונו הוא, ובחודלו , עשוי הוא להתחייב באשם תורם. יש להביא בחשבון בנדון דא את הנסיבות בכללותן, לרבות העובדה שאדם רך בשנים, שיקול דעתו אינו מיושב ובשל להערכת סיכונים וסכנות. המבחן שנקבע בפסיקה הוא מבחן הקטין הסביר בגילו של הניזוק, לפיו יבחן בית המשפט אם יש או אין מקום להטלת אשם תורם על אותו קטין ניזוק. לעניין אשם תורם של קטין ראה ע"א 2061/90 , ע"א 310/89 אליהו כהן (קטין) נגד מאיר לנטוש, פד"י מל (1) 402: ע"א לאחר ששקלתי את המקרה, נסיבותיו, גילו של התובע התנהגותו והמדיניות השיפוטית הראויה שיש להנהיג כדי להציב סטנדרט התנהגותי ראוי גם בקרב קטינים בני 12-13 שנים, נחה דעתי כי יש להטיל על התובע במקרה דנא אשם תורם בשיעור של 20%. הסתכנות מרצון: באשר לטענת הנתבעות בעניין החלת הכלל של הסתכנות מרצון (סעיף 5 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) , תשכ"ח - 1968) כנטען בסעיף 13 לסיכומיהן, אני בדעה שטענה זו אין בה ממש משום שהתנאים להחלת כלל זה אינם קיימים במקרה שבפנינו. הערכת הנזק והפיצוי: באשר לנזקי התובע ולפיצוי ההולם את המקרה, אני מעריך אותם כלהלן: כאב וסבל -9,000 ₪ הוצאות, עזרת צד ג' והפסדי מטיבים - 1000 ₪. סה"כ נזקים - 10,000 ₪ ניכוי אשם תורם 20% - 2000 ₪. הפיצוי 8,000 ₪. לפיכך, אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 8,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 17% ומע"מ כחוק וכן בתוספת 540 ₪ בגין אגרת תביעה שהתובע שילם עם פתיחת ההליך. הנתבעות תשלמנה את הסכומים הנ"ל לתובע בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. יתרת אגרה: לאור הסכמתם הדיונית של הצדדים, הסכמה שחסכה לא מעט זמן יקר של בית המשפט, אני משתמש בסמכותי שבתקנה 6 (3) לתקנות בית משפט (אגרות) תשמ"ח - 1987 , ומחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם 1/3 מסכום האגרה החלה בנסיבות התיק, בניכוי הסכום שהתובע שילם עם הגשת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, ופוטר את הצדדים מתשלום 2/3 האגרה. קטיניםאשם תורם