1. התובעת ילידת 25.03.44, אלמנה ואם לשני ילדים, תבעה את הנתבעים על נזק גוף בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 15/9/06, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. הצדדים חולקים על הנזק. במועד התאונה התובעת עבדה כשכירה במשרד החינוך והתרבות כמורה לאמנות. התובעת פרשה לפנסיה ב- 31/10/07 בגיל 63. התובעת גם עבדה כעצמאית משנת 2000, כעולה מדו"ח רציפות של המל"ל. התאונה קרתה כאשר התובעת הייתה רכובה כנוסעת על אופנוע בו נהג הנתבע מס' 1 בכביש בינעירוני. התאונה קרתה כי האופנוע פגע בגזם עץ שנפל ממשאית. התובעת הובהלה ממקום התאונה לבית החולים "איכילוב" שם נותחה ובהמשך ביום 22/9/06 היא הועברה באמבולנס למרכז הרפואי "רעות" לצורך שיקום. ביום 25/9/06 היא הועברה למחלקת שיקום ב"בית הדר" באשדוד. ביום 22.10.07 התובעת אושפזה לצורך הסרת קיבוע חיצוני עד ליום 24.1.07, והיא חזרה להמשך שיקום ב"בית הדר". התובעת נשארה ב"בית הדר" עד ליום 15.2.07. בהמשך היא עברה ניתוח להחלפת הברך במרכז הרפואי ע"ש "סוראסקי" בתל אביב. היא אושפזה מיום 11.10.08 ועד ליום 24.10.08. משם היא עברה לשיקום לבית החולים ע"ש "הרצפלד" בגדרה מיום 24.10.08 ועד ליום 12.11.08. סך הכול התובעת הייתה מאושפזת 215 ימים. נכות רפואית 2. בשלב ראשון מונה מומחה בית המשפט בתחום האורתופדי, וחוות דעתו הראשונה קדמה את ניתוח החלפת הברך. הוא המליץ על מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה. כמומחה בתחום הפסיכיאטריה מונה ד"ר אור. ד"ר אור קבע לתובעת בתחום הפסיכיאטריה נכות צמיתה של 5% בגין הפרעת התסגלות שהמומחה קושר לתאונה לפי סעיפים 34א'-ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התוספת לתקנות"), וכן נכות זמנית של 10% בגין אותה הפרעה בחצי שנה הראשונה. כמו כן הוא המליץ על טיפול פסיכותרפוייטי של פגישה שבועית אחת למשך שנה כאשר עלותה הצפויה לפגישה היא 400 ₪ למועד מתן חוות הדעת, 12/3/09. ההפניה לטיפול פרטי היתה כי הטיפול לא ניתן באופן מספק במסגרות הציבוריות. ד"ר קורנגרין המומחה בתחום האורתופדיה נתן שתי חוות דעת. על פי חוות דעתו הראשונה, מיום 24/3/08 נגרם לתובעת בתאונה שבר מרוסק בטיביה פרוקסימלית ברגל ימין, שקובע בשלב ראשון בגבס ובהמשך בקיבוע חיצוני. בוצעה החדרת בורג שנץ לפרגמנט הלטראלי המשמש כ-joy stick . נעשתה הבאת הפרגמנט למקומו, רדוקציה של הפרגמנט המידיאלי ע"י פריאר באופן מיל-עורי. הוכנסו שני קירשנרים עם אוליבה בהצלבה. הכנסו שני ברגי שנץ לדיאפיזה . חוברה טבעת לקירשנרים וחיבורה בעזרת מערכת טובולרית לברגים דיסטאלים. המקבע החיצוני פורק ביום 23/1/07. המומחה בדק את התובעת ביום 17/3/08, לפני החלפת פרק הברך. המומחה תיאר את התובעת הולכת בצליעה על רגל ימין, מתקשה לעלות ולרדת מדרגות, טווח ברך ימין : בין 15 מעלות ל- 120 מעלות כאוב בקצהו. יציבות הברך תקינה. ציר הברך ב- valgus של כ- 20 מעלות לעומת 10 מעלות בברך שמאל. צלקות נקודיות באזור השוק הפרוקסימאלית והדיסטלית שחלקן דבוקות לרקמות מתחתיהן. ד"ר קורנגרין קבע לתובעת נכות זמנית של 100% מיום התאונה ועד ליום 28/2/07, נכות זמנית של 50% מיום 1/3/07 ועד ליום 31/12/07 ונכות צמיתה של 30% מיום 1.1.08 לפי סעיף 35(1)(ד) לתוספת לתקנות. ביום 14/10/08 נותחה התובעת ובוצעה החלפת ברך שלמה בבית החולים ע"ש "איכילוב" ובהמשך שהתה התובעת שבועיים בשיקום בבית החולים ע"ש "הרצפלד". המומחה חיווה את דעתו בחוות דעת משלימה, כי למרות שההחלפה הייתה מוצלחת, ואין סימנים לכך שהתותב רופף או מזוהם, התוצאה התפקודית אינה טובה וקיימת הפרעה בתפקוד ברך ימין יותר מבינונית. לכן המומחה לא שינה את חוות דעתו באשר לנכות הצמיתה. כמו כן הוא ציין כי אורך חיי התותבת בין 10- 15 שנים וכי החלפת תותבת הוא ניתוח יותר קשה טכנית והתוצאות פחותות מהניתוח הראשון. על פי החלטה בדיון ביום 12.09.11, התובעת נבדקה בשנית על ידי ד"ר קורנגרין, ועל פי חוות דעתו המשלימה, הוא העמיד את הנכות הצמיתה על 30% על פי אותו סעיף ליקוי. ב"כ הנתבעים חלקו על עמדתו של המומחה והציעו, כי הנכות האורתופדית תועמד על 15% כי המומחה לא שינה את הנכות הרפואית על אף הניתוח להחלפת ברך שנועד לשפר את המצב הרפואי של התובעת. 3. הנכות לפי סעיף 35(1) לתוספת לתקנות היא תפקודית במהותה. הנכות הצמיתה לפני הניתוח, הועמדה על 30%, שהיא: "השפעה על כושר הפעולה הכללי היא יותר מבינונית או קיימת הגבלה ניכרת בתנועות" (סעיף 35(1) (ד) לתוספת לתקנות). בחקירת התובעת עולה כי אחרי שעה או שעתיים של ישיבה הברך מתנפחת, יש לה בצקת ברגל, היא עושה הליכה של 200-300 מטר כדי שהשריר האחורי לא יתקצר (עמ' 12 לפרוטוקול). היא הגיעה לביהמ"ש באוטובוס והקושי הוא שאין אפוא להניח את הרגל בצורה חופשית ואין מנוס אלא מכיפוף הברך דבר שגורם לכאבים (עמ' 12 לפרוטוקול). העולה מעדותה של התובעת אינו מגבלת תנועה ניכרת אלא מצב הברך לאורך זמן. הן בישיבה והן בעמידה (עמ' 18 לפרוטוקול). התובעת נחקרה אחרי הניתוח שבו הוחלפה הברך. עדותה אפוא מתייחסת למצבה אחרי החלפת הברך. גם תצהיר עדותה מאוחר לניתוח. הגרסה של תלונותיה לפני הניתוח להחלפת הברך מופיעה בחוות דעתו הראשונה של ד"ר קורנגרין (מוצג ת/9 למוצגי התובעת). בפרק תלונות הנבדקת רושם המומחה: "מתארת צליעה קבועה. לאחר הליכה של כ- 100 מ' מופיע כאב עז בברך ונעצרת... כמו כן כאבים במנוחה... ". המומחה בדק את התובעת אחרי עדותה בבית המשפט. לפי ממצאיו תלונותיה של התובעת הם שהניתוח לא שיפר את מצבה. היא מתארת אירועי כאב קשה לסירוגין. היא מוגבלת בהליכה של מאות מטרים בלבד ולאחר מכן, הברך כואבת ונפוחה. המומחה ציין בחוות דעתו כי כאשר מוחלפת ברך שלימה בעקבות שחיקת סחוס יש צפי להפרעה קלה בתפקוד של כ- 93% מהחולים למשך כ- 10 שנים. כאשר ההחלפה היא לאחר טראומה קשה האחוז יורד ל- 85% (עמ' 4 לחו"ד השניה). בחקירתו הוא הוסיף כי מתוך ה- 10 שנים רק חלק מהזמן יש "הפרעה קלה" ואח"כ יש שוב התדרדרות לאחר כ- 7-8 שנים ואז לוקח זמן להחליט האם הגיע זמן להחלפת התותבת ויש גם לקחת בחשבון את הניתוח והשיקום של כחצי שנה אחר כך (עמ' 32 לפרוטוקול מול שורות 3-11, עמ' 33 לפרוטוקול). הוא הוסיף כי לאור גילה הצעיר, מבחינת החלפת הברך, היא צפויה לעבור את הניתוח בשנית בגיל 74 (עמ' 31 לפרוטוקול, מול שורות 25-26). בהתייחס לאחוז הנכות הצמיתה, הוא הסביר כי פחות מ- 30% תואם "הפרעה קלה" (עמ' 31 לפרוטוקול). המומחה מסכם את חוות דעתו השניה בכך שהניתוח לכשעצמו עבר בהצלחה "ואין סימנים לכך שהתותב רופף או מזוהם..." (עמ' 4, פרק "לסיכום" לחוות הדעת). לאור שסעיף הליקוי הוא תפקודי במהותו, ההתרשמות התפקודית היא מכרעת בבחינת הנכות הרפואית. בהותרת אחוז הנכות הרפואית הקבועה על כנה, התרשם המומחה מהתובעת ותלונותיה תוך ציון שראייתה היא "שחורה ביותר וקודרת מאוד". גרסת התובעת למומחה בבדיקתה השניה היא מעל שנה אחרי שהיא העידה בבית המשפט (במאי ובאוקטובר 2010). 4. התובעת גם נבדקה בימים 25.01.09 ו-01.02.09, ע"י ד"ר אור, המומחה בתחום הפסיכיאטרי. בדיקה זו היא כ- 4 חודשים לאחר החלפת הברך - ד"ר אור מציין את הנתונים הבאים בפרק "קשיים תפקודיים בעקבות התאונה הנדונה": לפי גרסתה התובעת לא יכולה לעמוד שעות. היא נזקקת לעזרה בתפקודה הביתי אבל "היא מצליחה לשמור כך על הטיפול וניקיון הבית"; "הבית לא מוזנח אצלי ... אני אוהבת את האסתטיקה ואת היופי...". היא מכינה אוכל לעצמה, אך "על פי רוב סנדוויצ'ים...". התובעת הלינה על קוצר רוח, העדר סבלנות, "צריכה את הפינה שלי...". צמצום תפקוד חברתי. התובעת לא התלוננה על אכזבה מהחלפת הברך, או על העדר יכולת ללכת מעבר ל- 100 או מספר מאות של מטרים. בחקירתה הנגדית באוקטובר 2010 היא אשרה שהיא חברה באגודת אמני אשדוד והיא לקחה חלק בתערוכה של פתיחת הבית הזמני של האגודה בקניון לב אשדוד בסמוך לפני עדותה (עמ' 15 לפרוטוקול). היא הציגה עבודה שהיתה כרוכה בציור. לפי עדותה ציוריה מופיעים בספר כאשר ציוריה הגדולים הם שני מטר פלוס (עמ' 16 לפרוטוקול). לדבריה אחרי התאונה התמקדה בגרפיקה, תחת הציור שקדם את התאונה (עמ' 16 לפרוטוקול, מול שורות 11-12). הציור נעשה על פני פרקי זמן לא קצרים כאשר מחליטים לאפשר פתיחת תערוכה (עמ' 16 לפרוטוקול). כשהברך מתנפחת היא נחה (עמ' 17 לפרוטוקול) כמו כן, היא עוזרת בהתנדבות במוזיאון. יושבת כמה שעות ומכניסה את ההזמנות (עמ' 16 לפרוטוקול). התובעת הסבירה שנותרו לה כאבים, בכיפוף, הליכה, ויש לה בריחה של 10% (נתון שלא נקבע על ידי מומחה) (עמ' 17 לפרוטוקול). 5. בסיכומים עתרו ב"כ התובע לאמץ את סעיף הליקוי שקבע המומחה תוך צירוף שאלות הבהרה שנשלחו למומחה על ידי ב"כ הנתבעים ביום 18.06.12 ותשובותיו מיום 18.07.12. המומחה לא הסכים שהתובעת נמנית עם האוכלוסיה לה יש 85% הצלחה ברמה של "הפרעה קלה בתפקוד" כי קיים "כאב מתמשך, צליעה ניכרת והפרעה בכושר הליכה למרחקים". לכן התבועת נכנסת לקבוצה שהתוצאה שלה היא בינונית (FAIR) (תשובה לשאלה 1). אך הוא הסכים כי בגליון טיפול במרפאה אורתופדית מיום 06.10.10 נרשם "בבדיקה צליעה מינימלית" (שאלה ותשובה 5). המומחה הסכים כי בבדיקה השניה התובעת האדירה את מצבה בטענה לצליעה וקושי במדרגות והליכה של מספר מאות מטרים. השילוב של הרישום של ד"ר אור משנת 2009, התשובות האמורות של ד"ר קורנגרין, הרישום בגיליון טיפול במרפאה אורתופדית, כשנתיים לאחר הניתוח של "צליעה מינימלית" והעולה מהראיות וההתרשמות מעדויות של התובעת ואחותה אינו מאפשר לי לקבל את עמדת המומחה לנכות הצמיתה של התובעת. אני מקבלת כי קיימת השפעה שהיא בינונית על כושר הפעולה לאור שמעבר לצליעה יש גם את התלונות על התנפחות הברך, כאבים בכיפוף והגבלה על פרקי הזמן של עמידה והליכה שהם מעבר להגדרה של "קלה". לפיכך, השתכנעתי כי סעיף הנכות הרלוונטי הוא 20% לפי סעיף 35(1)(ג) לתוספת לתקנות. אני לא סבורה על פי התשתית הראייתי שיש לקבוע אחוז נכות בין 10% [סעיף 31 (1)(ב) לבין 35(1)(ג)] כפי שמציעים ב"כ הנתבעים. אני מקבלת את אחוז הנכות של 30% לתקופה הקודמת לניתוח. לאור זאת, אני קובעת את הנכויות הזמניות, על פי המתווה לעיל ועל פי חו"ד המומחה הראשונה כדלקמן: 100% מיום 15.09.06 ועד ליום 28.02.07. 50% מיום 01.03.07 ועד ליום 31.12.07. 30% מיום 01.01.08 ועד ליום 10.10.08. 100% מיום 11.10.08 ועד ליום 24.10.08. 50% מיום 24.10.08 ועד ליום 12.11.08. 20% נכות צמיתה מיום 13.11.08. לתובעת גם נכות צמיתה של 5% בתחום הפסיכיאטרי. לפיכך, הנכות הרפואית הצמיתה שלה היא 24%. אובדן כושר השתכרות בעתיד 6. הנכויות האמורות הן ממהותן תפקודיות ולכן אני קובעת שהן גם יהוו את אחוז הפגיעה בכושר השתכרות של התובעת. למועד התאונה הייתה התובעת בת 62. התובעת פרשה לפנסיה ביום 31/10/07 בגיל 63. למועד מתן פסק הדין התובעת עברה גם את גיל 67. התובעת טוענת שאלמלא התאונה היא היתה יכולה גם לעבוד עד גיל 70 כתפאורנית בנוסף למכירה של עבודות האמנות שלה. מחקירתה עלה כי הפגיעה בפיתוח מקור הכנסה זה קרתה כאשר עזבה את העיר ערד מטעמים משפחתיים ועברה לאשדוד בשנת 2001, כאשר הייתה כבת 57 (עמ' 5-6 לפרוטוקול). התאונה קרתה כ-5 שנים אחר כך בהיות התובעת כבת 62. הצפי להיקלט מחדש לשוק תחרותי לאחר פער של כ- 6 שנים נראה לי מרחיק לכת. זאת ועוד, ללא קשר לתאונה, התובעת סבלה מדלקת באוזן התחתונה דבר שגרר סחרחורות אם היא מכופפת את הראש קדימה (עמ' 21 לפרוטוקול), מגבלה המשליכה על עבודה כתפאורנית. לפיכך, אני לא מחשבת את הפסדה של התובעת בהתייחס לעבודה כתפאורנית. בהתייחס להוראה התובעת הסבירה שהפכה לחסרת סבלנות (עמ' 11 לפרוטוקול). בשנת 2007, שנת הלימודים תשס"ח, פנה בא כוח התובעת למשרד החינוך להשיבה לעבודה מלאה או להפרישה לגמלאות בפנסיית נכות (כלול בנספח 12 למוצגי הנתבעים). כלומר, התובעת בחרה כמסלול חלופי להוראה את הפרישה. בהתייחס למתן שיעורים פרטיים, הסבירה התובעת כי התכוונה לעבוד עד גיל 67, ואם אפשר עד גיל 70, אבל מה שמטריד אותה זה הכאבים והצורך לעסוק בברך, גם אחרי הניתוח (עמ' 17 לפרוטוקול). נכון למועד מתן פסק הדין, הנתבעת כבת 69. לאחר ששקלתי את העדויות שהונחו בפני, אני פוסקת לתובעת סכום גלובאלי בסך של 5,000 ₪ בגין הפסד שכר לעתיד, עד גיל 70. כי אלמלא התאונה גם אם התובעת הייתה פורשת מהחינוך הפורמאלי, היה בידה לתת שיעורים פרטיים וכי היא לא עושה כן מחמת עיסוקה בכאבים ובברך וחוסר סבלנות. הפסד פנסיה 7. בראש נזק זה חושב ההפסד להיות 9% כי אלמלא הפרישה המוקדמת, התובעת הייתה צפויה לפרוש ב-46% פנסיה תחת הפנסיה שפרשה בו בפועל. ב"כ התובעת הפנו למוצג ת/1 כדי להוכיח זאת. מוצג ת/1 קובע את שיעורי הפנסיה בפועל המורכבים מקצבת מינימום ועוד אחוז נכות כפול 3 פרומיל. אחוז הנכות אינו מתייחס לנכות שנקבעה בתיק זה אלא הנכות שנקבעה לצורך הפרישה המוקדמת משירות המדינה. על פי האישור במוצג ת/21, צויין כי התובעת פורשת אחרי 16 שנים ו-6 חודשים. בהתבסס על 2% לשנה אחוז הפנסיה שחושב לפי חוק שירות המדינה (גמלאות), נ"מ תש"ל - 1970. יחד עם זאת, האישור יכול לשמש בסיס לחישוב, על יסוד ההנחה של צבירת 2% לשנה. במועד הפרישה התובעת הייתה כבת 63 ולכן ההפרש הוא 4 שנים נוספות קרי: 8%. הפסד הפנסיה לעבר הוא אפוא 8% כפול מספר החודשים עד למתן פסק הדין: 72 חודשים. התובעת טוענת כי לאור הגילאים בה נפטרו הוריה, יש לקבוע את תוחלת חייה בהתאם. טיעון זה לא גובה בחוות דעת רפואית ועל כן הוא נדחה. לצורך חישוב השכר התבססתי על משכורת התובעת הקובעת לפנסיה בשנת המס 2006 שהיא 6,300 ₪ כי זו שנת מס מלאה ובת/18 יש נתונים של משכורת קובעת לפנסיה (75,595.70 חלקי 12). מסכום זה הפחתתי סך של 713 ₪ מס הכנסה - סך הכול נטו: 5,587 ₪. הפסד הפנסיה בעבר: 5,587 ₪ X 8% X 72 = 32,181 ₪. סכום זה משוערך מיום 01.11.07 להיום : 33,569 ₪. הפסד הפנסיה לעתיד: התובעת כבת 69 ותוחלת חייה הצפויים עד גיל 85. לפיכך ההפסד הוא: 5,587 ₪ X 8% מקדם היוון X 16 שנים ( 152.3383) = 68,089 ₪. סכום זה משוערך מיום 01.11.07 להיום: 71,026 ₪ סך הכל: 104,595 ₪. אלמלא התאונה התובעת לא הייתה יוצאת לפנסיה בגיל 63 ולכן חישבתי את ההפסד במלואו. הפסד השתכרות בעבר 8. התובעת טוענת כי מהתאונה ועד שיצאה לפנסיה שולם שכרה על חשבון ימי מחלה שצברה. לפיכך, היא עותרת לפיצוי בגין הפסד פדיון ימי מחלה בעת פרישה. התובעת הגישה אסמכתא למספר ימי מחלה צבורים ערב התאונה, אך לא לכך שהיא זכאית לפדיונם בעת פרישה או למנגנון החישוב. אולם ב"כ הנתבעים לא חלק על אופן התרגום שביצע ב"כ התובעת, אלא על בסיס השכר ומספר הימים לחישוב. המפתח הוא 8 ימים על כל 30 יום שנצברו (סעיף 91 לסיכומיו של עו"ד ד"ר עמרם מליץ). בסיס השכר לחישוב הוא השכר כאמור לעיל. התובעת הגישה ראיה כי נותרו לזכותה 128.4 ימי מחלה לפדיון (מוצג ת/24), אך לטענתה לולא התאונה, בהתבסס על ההנחה שהייתה פורשת במועד שפרשה, היא הייתה צוברת 150 ימים. בא כוח הנתבעים טען כי על פי הגיון זה, יש לבחון את ממוצע ניצול ימי מחלה ע"י התובעת לפי שנפגעה. בשנת 2005 היא ניצלה 16 ימים מתוך 30 ימים, ובשנת 2006 היא ניצלה 12 ימים מתוך 29.76 ימים. מוצג ת/24 מלמד על ניצול שנתי קבוע של ימי מחלה של כמחצית ויותר מאז שנת הלימודים 1993-1994 ועד שנת הלימודים האחרונה המלאה 2005 -2006. ב"כ הנתבעים הציע להעריך זאת במחצית. חישוב ממוצע ניצול ימי חופשה ב-3 שנות ההוראה המלאות האחרונות מעמיד את הניצול על שליש ולא מחצית. לפיכך, ההפסד יחושב כדלקמן: על פי מוצג ת/24 הפיצוי עומד על 48 ימים (מעוגל כלפי מטה) (לפי 37.5% מ-30). לכך יש להוסיף עוד 7.5 ימים לפי 37.5% מ-20 ימים. סך הכול 46 ימים (מעוגל כלפי מעלה). ב"כ הנתבעת חישב את מספר הימים להיות 47 - אני מקבלת זאת ודוחה את החישוב של ב"כ התובעת העומד על 59 ימים. ב"כ התובעת חישב את ההפסד לפי שכר חודשי של 10,000 ₪. לצורך חישוב ההפסד התבססתי על שכר ממוצע לפי מוצג ת/18, שנת 2006 שהוא גבוה משנת 2007, מוצג ת/19. הסכום החודשי ברוטו הוא 6,842 ₪, הנטו הוא 6,165 ₪ נומינלי לפי מדרגת מס 10% עד 4,280 ₪ ו - 14% על ההפרש. סכום זה משוערך מאמצע תקופה מ- 15.09.06 הוא 6,475 ₪. לכן ההפסד הוא 6,475 ₪ עבור 30 יום, ועוד 3,669 ₪ (מעוגל כלפי מעלה) לגבי 17 ימים נוספים (לפי 56.66% מ-30). סך הכול: 10,144 ₪. התובעת טוענת גם להפסד שכר של 3 חודשים מעבר לתקופה בה ניצלה את ימי המחלה וכן הפסד שכר בכך שאלמלא פרשה, היה שכרה עולה ובסיס הפנסיה היה יותר גבוה. לגבי ההפסד הראשון, התובעת מפנה לטפסים 106 לשנים 2006 ו-2007 (מוצגים ת/18-ת/19). מוצג ת/18 מתייחס ל-12 חודשים ומוצג ת/19 מתייחס ל-8 חודשים. שכן התובעת החלה לקבל פנסיה מיום 31.10.07. התובעת הפסידה 2 חודשים. דהיינו, 6,475 ₪ לחודשX 2. סך הכול: 12,950 ₪ נכון להיום. הפסד נוסף הוא הפסדה של התובעת בגלל שפרשה לפנסיה לפני גיל 67. החישוב הוא שכר מלא פחות הפנסיה. השכר המלא הוא מיום 1.11.07 ועד גיל הפרישה. ב"כ הנתבעים חישבו את ההפסד עד גיל 65 ולא עד גיל 67. לטענת ב"כ התובעת היא אולצה לפרוש לפנסיה בהיותה בת 63. ההגדרה של "אולצה" אינו מדויק. יחד עם זאת, באופן מעשי לא הייתה לתובעת חלופה אחרת במקום עבודתה לנוכח הפציעה בברך שהפריעה לה בתפקודה היום יומי ונכותה הנפשית. בהעדר ראיות למועד פרישה מיוחד בתחום ההוראה לא מצאתי לחשב לתובעת הפסד בהתבסס על גיל פרישה של 65, ולפיכך, חישבתי את ההפסד לפי גיל פרישה של 67. התובעת עותרת גם לחשב לה שכר כאילו נותרה לעבוד וקיבלה שכר גבוה יותר לפי תוכנית "אופק חדש", שהיה חל לגביה אלו נותרה בהוראה. לא הובאו ראיות חיצוניות לשכר שהתובעת הייתה צפויה לקבל מידי חודש אילו נותרה לעבוד ונכללה בתוכנית "אופק חדש". לפיכך, החישוב של ההפרש בין הפנסיה ששולמה עד גיל 67 והשכר יחושב לפי סכומים משוערכים לפי אמצע התקופה. התובעת פרשה ביום 01.11.07 והגיעה לגיל 67 בחודש מרץ שנת 2011 ולכן החישוב הוא של 41 חודשים. סך של: 265,475 ₪ נכון להיום. מסכום זה אני מפחיתה את הפנסיה ששולמה בפועל לפי חוו"ד אקטוארית שצורפה לסיכומי ב"כ הנתבעים שהיא 138,949 ₪ משוערכת להיום (135,023 ₪ משוערכת מ- 31.12.12). ההפרש הוא 126,526 ₪. כמו כן, אני פוסקת לתובעת סכום גלובאלי של 15,000 ₪ בגין הפסד הכנסה משיעורים פרטיים ממועד הפרישה בגיל 63 ועד למועד מתן פסק הדין כשאני לוקחת בחשבון את הנכות התפקודית של 24%. התובעת גם תבעה בראש נזק של "הפסד תמיכה כללית" מבן זוג שעזב אותה בעקבות התאונה. תביעה זו נדחית. התובעת לא הניחה תשתית ראייתית שפורנסה בעברה ולא העידה את בן הזוג שחדל לעשות כן בגלל התאונה. זאת ועוד, העתירה היא לפיצוי עד לתום תוחלת חיי התובעת ללא שהונחה תשתית ראייתית לכך. לפיכך התביעה לפיצוי כאמור נדחית. בהתייחס להלוואות שהתובעת נטלה - הפיצוי לפי ראשי הנזק נשוא פסק-הדין נועדו להחזיר את מצבה של התובעת לקדמותו אלמלא התאונה. ככל שההלוואות חורגות מראשי נזק אלה, הנתבעת אינה צריכה לשאת בהם. סך הכול בראש נזק זה: 10,144 - הפסד ימי מחלה; 12,950 - הפסד שכר (חודשיים); 126,526 - הפסד הכנסה פחות פנסיה; 15,000 - הפסד מהכנסות כעצמאית. סך הכול: 164,620 ₪. הוצאות רפאויות לעתיד 9. התובעת צפויה לעבור ניתוח נוסף להחלפת ברך בגיל 74. אני פוסקת לה סכום גלובאלי מעבר לעלות שמכוסה ע"י סל הבריאות, בסך של 30,000 ₪ נכון להיום. סכום זה כולל גם כ-6 החלפות של מדרסים ונעליים אורתופדיות עד לתום תוחלת חיים. לכך אני מוסיפה, בגין טיפול פסיכותרפוייטי סך של- 19,200 ₪. סך הכול: 49,200 ₪. עזרת זולת בעתיד 10. התובעת נדרשת לעזרה פעם בשבוע לאור מגבלותיה ואני מעמידה זאת על 35 ₪ לשעהX 5 שעות שבועיות נכון להיום. סך הכלל 700 ₪ לחודש מהיום ועד גיל 74. מאחר והמומחה הסביר שההחלפה השניה צפויה להיות פחות טובה אני מגדילה את מספר השעות ל-4 שעות פעמיים בשבוע, לפי 35 ₪ לשעה סך הכלל 1,120 ₪ לנכון להיום עד לתום תוחלת החיים, בגיל 85, דהיינו, 11 שנים. בנוסף, לתקופת הניתוח הבא אני פוסקת לתובעת סכום גלובאלי נכון להיום של 4,000 ₪ שלוקח בחשבון את הסיוע בתקופת הניתוח, ובתקופת השיקום לאחר מכן. בחישוב הסכום לקחתי בחשבו את גילה הצפוי של התובעת במועד הניתוח הבא. סכום זה נכון להיום. לפיכך, אני פוסקת לתובעת כדלקמן: ממועד פסק-הדין ועד לניתוח הבא: 700 X4 שנים מהוון (45.1787) = 31,625 X 24% = 7,590 ₪ נכון להיום. מהניתוח הבא ועד לתום תוחלת חיים - 1,120 ₪ X 11 שנים מהוון (112.3121) = 125,790 X 24% = 30,190 ₪ נכון להיום. סך הכול: 37,780 ₪ סכום זה מתווסף על תגמולי מל"ל עתידיים בגין סיעוד ולוקח בחשבון כי חלק התאונה באי הכושר הוא 20%, בהקשר האורתופדי. לגבי ראש נזק זה הנכות הנפשית חופפת. נסיעות לעתיד 11. התובעת נדרשת לסיוע בנסיעות לאור מגבלותיה. אני פוסקת לה סכום גלובאלי בסך של 50,000 ₪ נכון להיום עד לתום תוחלת חייה. הוצאות רפואיות לעבר אני פוסקת לתובעת סכום גלובאלי נכון להיום בסך של 5,000 ₪, בהעדר קבלות. נסיעות לעבר אני פוסקת לתובעת סכום גלובאלי בסך של 10,000 ₪ נכון להיום. עזרת זולת לעבר 12. התובעת עתרה בראש נזק זה לסכום של 414,000 ₪ בהתבסס על עזרה בהיקף של 5 שעות ביום בסכום של 6,000 ₪ לחודש מחושב לפי 40 ₪ לשעה, כולל הסיוע מבני המשפחה, מעבר לסיוע שניתן עלידי הנתבעים והמל"ל. ב"כ הנתבעים העריכו את הסיוע בתקופת האשפוז בין 15.09.06 ועד 15.02.07 על סך של 3,000 ₪ ובתקופת הניתוח להחלפת ברך על סך של 2,000 ₪. נטען כי התובעת קיבלה סיוע מהמל"ל וחברת דנא"ל בתקופה שבין 03/07 ל-12/07 שאז נכותה עמדה על 50% בהיקף של 4 שעות ביום כפול 6 ימים. לגבי התקופה של הנכות הצמיתה הוצע הסכום של 5,000 ₪ גלובאלי. לגבי העבר, העידו התובעת ואחותה. על פי תצהירה של התובעת, בתקופת האשפוז והשיקום בבית הדר סעדו אותה בני משפחתה. כאשר היתה בבית הדר לא אהבה את האוכל ואחותה הביאה לה אוכל מבושל. גם אחרי שעזבה את בית הדר, המשיכה המשפחה לסעוד אותה מעבר למטפלת של המל"ל. גם בהמשך אחותה המשיכה להגיע אליה. התובעת המציאה את אשור המל"ל על שעות הסיעוד שניתנו לה (מוצג ת/29). אחותה של התובעת, ז'קלין יאיש, העידה כי מרגע שידעה שאחותה נפצעה, היא עברה להתגורר אצל הבת שלה בתל-אביב וסעדה את אחותה. כאשר התובעת עברה לרעות היא חזרה לביתה. בהמשך כאשר התובעת היתה בבית הדר, היא נסעה אליה 3-4 פעמים בשבוע עם אוכל מבושל וישבה עמה בין 4-5 שעות לעודד את רוחה. לפי עדותה אחרי שהתובעת חזרה לביתה, היא היתה נותרת בבית לבד, אחרי עזיבת המטפלת, על כסא גלגלים. העדה הצהירה שהגיעה לפחות 3 פעמים בשבוע ויתר המשפחה גם הגיעו. כמעט בכל סוף שבוע היא לנה אצל התובעת מיום חמישי ועד ליום ראשון ועשתה עבורה את כל שנדרש לה כולל אחזקת הבית, ובכלל זה מקלחת והליכה לשירותים וליווי לפיזיותראפיה ולרופאים. בהמשך עם השיפור במצבה של התובעת היא מגיעה פעם פעמיים בשבוע ונשארה בסוף שבוע וטיפלה בבית. חקירת האחות העלתה שהצורך בסיוע הצמוד היה בתקופה שבה היה לתובעת סיוע מטעם המל"ל, בשעות אחרי שהמטפלת עזבה (עמ' 25-26 לפרוטוקול). היא העריכה זאת כ- 5 חודשים (עמ' 26 לפרוטוקול). אחר כך, הסיוע פחת לדברים שמחייבים הליכה כגון לצאת לקניות, ללכת לבנק (עמ' 26 לפרוטוקול). התקופה העיקרית של סיוע אפוא מפברואר 2007 ועד יוני 2007 ושוב חודש לאחר ניתוח החלפת הפרק בברך מיום 13.11.08 - 12.12.08. על פי האישור של דנא"ל מספר השעות הסיוע ירד עם שיפור מצבה של התובעת לפי החלוקה הבאה: 18.02.07 - 17.03.07 - 24 שעות שבועיות 18.03.07 - 20.04.07 - 16 שעות שבועיות 22.04.07 - 30.06.07 - 6 שעות שבועיות עיקר הסיוע ניתן בתקופה של 50% נכות אורתופדית זמנית. החלוקה מעידה על כ- 4 שעות יומיות בשלב הראשון, על בסיס 6 ימים בשבוע, וירידה הדרגתית ל- 1 שעה בשבוע. על פי הראיות שהוצגו בפני לא הוכח כי התובעת נדרשה ל- 5 שעות יומיות כבר מלכתחילה. כלומר, שגם ההערכה של המל"ל היתה שהיא זקוקה לעזרה ובכלל זה בניהול ביתה, שפחתה עם חלוף הזמן ככל שמצבה של התובעת השתפר. התובעת קיבלה סיוע מוגבר בשנית חודש לאחר הניתוח של החלפת פרק הברך, ואז ניתנו לה 12 שעות שבועיות, דהיינו כ- 2 שעות ליום (בין 13.11.08 ועד 12.12.08). יחד עם זאת אני מקבלת כי המשפחה התגייסה הן לסופי השבוע, והן כתוספת שנדרשה לדברים שחייבו הליכה ועמידה, כגון קניות, הליכה לבנק, בישולים, אך לא לפעולות היום יום. לגבי התקופות שהתובעת היתה בבית החולים ובשיקום אני פוסקת לתובעת סכום גלובאלי של 5,000 ₪ לתקופת האשפוז והשיקום עד כולל 15.02.07 לנוכח הסמיכות לתאונה, מצב הברך, והעלויות הנלוות למשפחה כולל העלות של בישול אוכל ביתי. לגבי תקופת האשפוז השניה והשיקום, שהיו פחות טרואמתיים, אני פוסקת סך 2,000 ₪, כסכום גלובאלי. הסכומים נכונים להיום. סך הכול: 7,000 ₪. לתקופה של 01.03.07 ועד 31.12.07 ומ 24.10.08 ועד 12.11.08 התקופה שבה נקבעה לתובעת נכות זמנית של 50% בתחום האורתופדי, אני פוסקת לתובעת בנוסף לשעות מטפלת שכוסו על ידי המל"ל, עוד 8 שעות שבועיות לפי 35 שעות לשעה כפול אחוז הנכות של 50%. מ 01.01.08 ועד 11.10.08 ומ - 13.11.08 ועד היום לפי 4 שעות שבועיות לפי 35 שעות לשעה כפול אחוז הנכות באותה תקופה. בתקופות אלה ראיתי את הנכות בתחום הנפשי כחופפת לנכות האורתופדית. החישוב הוא איפוא: מיום 1/3/07 ועד ליום 31/12/07: 8 X 4 X 35 X 50% X 9 חודשים = 5,040 ₪ נכון להיום. מיום 1/1/08 ועד ליום 10/10/08: 4 X 4 X 35 X 30% X 10 חודשים = 1,680 ₪ נכון להיום. מיום 24/10/08 ועד ליום 12/11/08: 8 X 3 X 35 X 50% = 420 ₪ נכון להיום. מיום 13.11.08 ועד למועד מתן פסק-הדין: 4 X 4 X 35 X 20% X 60 = 6,720 ₪ נכון להיום. סך הכל: 13,860 ₪. לפיכך, בראש נזק זה סך הכול: 20,860 ₪. נזק לא ממוני 13. מחושב לפי 24% בניכוי מעל גיל 30, וכן 215 ימי אשפוז - סך הכול: 121,989 ₪ נכון להיום. סוף דבר 14. הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן: נזק לא ממוני - 121,989 ₪; אבדן שכר לעתיד - 5,000 ₪; הפסד פנסיה לעבר ולעתיד - 104,595 ₪; הפסד שכר לעבר - 164,620 ₪; הוצאות רפואיות לעתיד - 49,200 ₪; עזרת זולת לעתיד - 37,780 ₪; נסיעות לעתיד - 50,000 ₪; הוצאות רפואיות לעבר - 5,000 ₪; נסיעות לעבר - 10,000 ₪; עזרת זולת לעבר - 20,860 ₪; סה"כ : 569,044 ₪. 15. התובעת קיבלה מהנתבעת תשלומים תכופים בשווי נומינלי של 79,582 ₪. סכום זה משוערך להיום, לפי הפרשי הצמדה בלבד ללא ריבית, עומד על 94,471 ₪. יש להפחית זאת מהתוצאה. היתרה בסך של 474,573 ₪, תשא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעת תשלם לתובעת את חלק אגרת ביהמ"ש שנשאה בו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.רפואהתאונת דרכיםבית חולים