##מהי מטרת אשפוז כפוי של נאשם חולה נפש ?## מטרתו העיקרית הינה "קבלת טיפול רפואי". אם טיפול זה עלה יפה, תורה הוועדה הפסיכיאטרית על שחרורו של החולה. היועץ המשפטי לממשלה ישקול אם יש מקום להמשיך בהליך הפלילי נגדו. אך מה הדין אם הטיפול הרפואי אינו עולה יפה, באופן שאין מקום לשחרר את החולה מבית החולים, שכן הוא מסוכן לעצמו ולזולתו, ואין להעמידו לדין פלילי? התשובה הינה, כי במצב זה ימשיך הנאשם-חולה-הנפש לשהות, מכוח צו האישפוז, בבית החולים לחולי נפש. אמת, האישפוז הכפוי פוגע בחירותו ובכבודו של חולה הנפש, אך פגיעה זו מוצדקת היא ברצון להגן עליו ועל החברה " ##אשפוז כפוי של נאשם חולה נפש:## בית המשפט העליון אבחן בין אשפוז כפוי של נאשם חולה נפש לבין אשפוז חולה נפש שאינו נאשם. ישנם שני מסלולים שונים ונפרדים קבע החוק למי שנדרשים לבדיקות פסיכיאטריות ולאשפוז - בכפייה או שלא בכפייה. המסלול האחד הוא המסלול האזרחי - אם תרצו: המסלול המינהלי - ומסלול זה מיועד להסדיר טיפול באנשים שלא ביצעו כל עבירה, אין הם מעורבים בפעילות עבריינית, אך מתעורר צורך לבודקם בדיקה פסיכיאטרית או לאשפזם בשל כך (בין השאר) שעלולים הם לסכן את עצמם או את סביבתם. המסלול האחר הוא המסלול הפלילי, והוא מסלול המייעד עצמו לאנשים המעורבים בפלילים - כפירוטו של החוק - והם חולי נפש או שיש חשש כי חולי נפש הם. המאפיין העיקרי של שני המסלולים, כל אחד מהם לעצמו - המסלול האזרחי מזה והמסלול הפלילי מזה - יימצא בבעלי-הסמכות הקובעים בכל אחד מן השניים. הסמכויות הישירות והעיקריות במסלול האזרחי נתונות בידי הפסיכיאטרים המחוזיים והוועדות הפסיכיאטריות - קרא: בידי רשויות-מינהל של בעלי-מקצוע - ואלה מפעילים את סמכויותיהם בלא מעורבותו הישירה של בית משפט, או במעורבותו המצומצמת בלבד. שלא כמותו של המסלול האזרחי הוא המסלול הפלילי, שבעל הסמכות העיקרי והראשי בו הוא בית המשפט. אכן, בית משפט לא יפעל, דרך כלל, אלא על פי חוות-דעתם של פסיכיאטרים; ואולם, שלא כבמסלול האזרחי שההכרעה העיקרית בו ניתנת בידי אנשי-המקצוע, ההכרעה העיקרית במסלול הפלילי היא בידי בית המשפט דווקא. השוואת מעמדם של הנוסעים במסלול האזרחי למעמדם של הנוסעים במסלול הפלילי יגלה לנו - ולא להפתעתנו - כי ראשונים מעמדם נוח משל אחרונים; המסלול האזרחי נוח לו למטופל, המסלול הפלילי קשה הימנו. הטעמים להבדל זה גלויים לעין: שהנוסעים במסלול הפלילי - להבדילם מהנוסעים במסלול האזרחי - עשו לכאורה מעשה רע ומזיק לחברה; הפירו את שלום הציבור; ומכאן נגזר - על דרך הכלל - כי הצורך להגן על אינטרס הציבור עמוק ונמרץ הוא יותר מאשר במסלול האזרחי. יתר-על-כן: הדעת נותנת כי במקרים רבים יהיה מקום לבוא חשבון עם אלה הנוסעים במסלול הפלילי גם בגין מעשיהם הרעים. ##להלן החלטה בנושא נאשם חולה נפש:## 1. בפניי בקשת ב"כ המאשימה להורות על אשפוז הנאשם בכפייה מכוח הוראת סעיף 15 (א) חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א- 1991 (להלן: "החוק"). אלה הם עיקרי העובדות הצריכות לעניין: כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען בו, כי בתאריך 16.11.05 תקף את המתלונן בכך שאחז בשערות ראשו, הטיח את פניו ברצפה מספר פעמים וגרם לו דימום מהאף ומהפה וכן חבלה בזרת יד ימין. לבקשת הסניגור, הפסיכיאטר המחוזי בדק את הנאשם, הנמצא במצב נפשי לא מאוזן במחלקה הסגורה במוסד. בחוות דעתו, שנערכה בתאריך 4.9.07, נקבע ,כי במצבו הנוכחי אינו מסוגל לעמוד לדין. נוכח חוות הדעת הפסיכיאטרית, ביקש ב"כ הנאשם מבית המשפט להפסיק את ההליכים המשפטיים כלפי מרשו. ב"כ המאשימה הסכים לבקשה בכפוף לכך שבית המשפט יורה על אשפוזו הכפוי. לכך התנגד ב"כ הנאשם. טענות הצדדים 2. ב"כ המאשימה טען, כי הנאשם נמצא במצב נפשי לא מאוזן, מתפרץ בזעם כלפי הזולת ולכן הומלץ לאשפזו במחלקה סגורה. עוד טען, כי בהתקיים שני מסלולי אשפוז, האזרחי והפלילי, קמה לבית המשפט, הדן באישום, הסמכות להורות על אשפוזו הכפוי . ב"כ הנאשם השיב, כי הנאשם התאשפז מרצונו הטוב והפסיכיאטר המחוזי לא ביקש כי ינקט לגביו אמצעי טיפולי כפוי. עוד טען, כי הסמכות שבסעיף 15 (א) לחוק הינה רשות ולא חובה, וכי יש לנקוט בדרך הפוגעת פחות בנאשם. לחילופין טען, כי הפסיכיאטר המחוזי פעל על-פי סמכותו האזרחית ולפיכך מתייתר הצורך שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו כמפורט לעיל. המסגרת הנורמטיבית 3. הסעיפים הרלוונטים לענייננו הינם סעיף 170 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ") וסעיף 15 לחוק. זה לשון סעיף 170 (א) לחסד"פ, שעניינו נאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין: "(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו ; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו." הוראת סעיף 170(א) לחסד"פ מפנה לסעיפים בחוק, שעוסקים בדרכי הטיפול בחולה נפש, שעבר עבירה ונמצא בלתי כשיר לעמוד לדין. הסעיף הרלוונטי בענייננו הינו סעיף 15 לחוק, שהחליף את הוראת סעיף 6 המצויינת בסעיף 170 לחסד"פ: "(א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי. (ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי. (ג) לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו. (ד) בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם. (ה) לא מילא הנאשם אחר צו בית המשפט בענין טיפול מרפאתי, או חל שינוי לרעה במצבו הנפשי ונתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9, יורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזו; דין הוראת אשפוז לפי סעיף קטן זה כדין צו בית משפט, לכל דבר וענין. (ו) לענין ערעור, דינו של צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) כדין הרשעה. (ז) הפסיכיאטר המחוזי יקבע באיזה בית חולים או מרפאה יבוצעו צו או הוראת אשפוז לפי סעיף זה." 4. בית המשפט העליון אבחן בין אשפוז כפוי של נאשם חולה נפש לבין אשפוז חולה נפש שאינו נאשם. בבש"פ 2305/00 - פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 289 ,עמ' 309-310 קבע כב' השופט חשין כדלקמן: "שני מסלולים שונים ונפרדים קבע החוק למי שנדרשים לבדיקות פסיכיאטריות ולאשפוז - בכפייה או שלא בכפייה. המסלול האחד הוא המסלול האזרחי - אם תרצו: המסלול המינהלי - ומסלול זה מיועד להסדיר טיפול באנשים שלא ביצעו כל עבירה, אין הם מעורבים בפעילות עבריינית, אך מתעורר צורך לבודקם בדיקה פסיכיאטרית או לאשפזם בשל כך (בין השאר) שעלולים הם לסכן את עצמם או את סביבתם. המסלול האחר הוא המסלול הפלילי, והוא מסלול המייעד עצמו לאנשים המעורבים בפלילים - כפירוטו של החוק - והם חולי נפש או שיש חשש כי חולי נפש הם ... המאפיין העיקרי של שני המסלולים, כל אחד מהם לעצמו - המסלול האזרחי מזה והמסלול הפלילי מזה - יימצא בבעלי-הסמכות הקובעים בכל אחד מן השניים. הסמכויות הישירות והעיקריות במסלול האזרחי נתונות בידי הפסיכיאטרים המחוזיים והוועדות הפסיכיאטריות - קרא: בידי רשויות-מינהל של בעלי-מקצוע - ואלה מפעילים את סמכויותיהם בלא מעורבותו הישירה של בית משפט, או במעורבותו המצומצמת בלבד. שלא כמותו של המסלול האזרחי הוא המסלול הפלילי, שבעל הסמכות העיקרי והראשי בו הוא בית המשפט. אכן, בית משפט לא יפעל, דרך כלל, אלא על פי חוות-דעתם של פסיכיאטרים; ואולם, שלא כבמסלול האזרחי שההכרעה העיקרית בו ניתנת בידי אנשי-המקצוע, ההכרעה העיקרית במסלול הפלילי היא בידי בית המשפט דווקא. ... השוואת מעמדם של הנוסעים במסלול האזרחי למעמדם של הנוסעים במסלול הפלילי יגלה לנו - ולא להפתעתנו - כי ראשונים מעמדם נוח משל אחרונים; המסלול האזרחי נוח לו למטופל, המסלול הפלילי קשה הימנו. הטעמים להבדל זה גלויים לעין: שהנוסעים במסלול הפלילי - להבדילם מהנוסעים במסלול האזרחי - עשו לכאורה מעשה רע ומזיק לחברה; הפירו את שלום הציבור; ומכאן נגזר - על דרך הכלל - כי הצורך להגן על אינטרס הציבור עמוק ונמרץ הוא יותר מאשר במסלול האזרחי. יתר-על-כן: הדעת נותנת כי במקרים רבים יהיה מקום לבוא חשבון עם אלה הנוסעים במסלול הפלילי גם בגין מעשיהם הרעים..." 5. סעיף 15(א) לחוק, עוסק בעניינו של נאשם, שנקבע לגביו, בהסתמך על חוות דעת פסיכיאטרית, כי אינו מסוגל לעמוד לדין. בנסיבות אלה המחוקק אפשר לבית המשפט להורות על אשפוזו הכפוי, אך אין עליו חובה לעשות כן. הוא רשאי גם שלא להורות על כך, אלא להסתפק בטיפול מרפאתי כפוי, או לא להורות כלל על טיפול, אם הנאשם אינו זקוק לכך מבחינה רפואית. מהי מטרת האשפוז הכפוי של נאשם חולה נפש? לשאלה זו התייחס כב' הנשיא ברק בע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית , פ"ד נז(1) 900 ,עמ' 907-908 כדלקמן: "מהי מטרתו של האישפוז הכפוי של נאשם-חולה-נפש? מטרתו העיקרית הינה "קבלת טיפול רפואי" (סעיף 35(ב) רישא לחוק). אם טיפול זה עלה יפה, תורה הוועדה הפסיכיאטרית על שחרורו של החולה. היועץ המשפטי לממשלה ישקול אם יש מקום להמשיך בהליך הפלילי נגדו. אך מה הדין אם הטיפול הרפואי אינו עולה יפה, באופן שאין מקום לשחרר את החולה מבית החולים, שכן הוא מסוכן לעצמו ולזולתו, ואין להעמידו לדין פלילי? התשובה הינה, כי במצב זה ימשיך הנאשם-חולה-הנפש לשהות, מכוח צו האישפוז, בבית החולים לחולי נפש (ראו סעיף 35(ב) סיפא לחוק). אמת, האישפוז הכפוי פוגע בחירותו ובכבודו של חולה הנפש, אך פגיעה זו מוצדקת היא ברצון להגן עליו ועל החברה " 6. בהחליטו על אשפוז כפוי, בית המשפט יעמיד, זה מול זה, שיקולים מתנגשים: מחד, כבוד המטופל וחירותו, ומאידך, הצורך לטפל בו ולמנוע את הסכנה הנשקפת ממנו כלפי הציבור וכלפי עצמו. עמד על כך בית המשפט העליון ברע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1) 697, עמ' 710 כדלקמן: "צו לאשפוז כפוי אינו עונש. מטרתו של האשפוז הכפוי הפלילי אינה עונשית. אשפוז כפוי אינו תחליף למעצר... מטרתו של האשפוז הכפוי הפלילי היא טיפול בחולה הנפש והגנה עליו ועל שלום הציבור. אין לאשפז נאשם באשפוז כפוי אך לשם הגנה על הציבור או עליו (סעיף 35(ב) לחוק). האשפוז הכפוי הוא פרי של איזון בין המטרות המרכזיות המונחות ביסוד החוק: טיפול בנאשם חולה הנפש, מניעת סכנה (לעצמו ולציבור) וכל זאת תוך שמירה על זכויות האדם של הנאשם. במסגרת איזון זה יש לשאוף תמיד לאמצעי שפגיעתו בחירותו של חולה הנפש-הנאשם, היא הפחותה ... במסגרת זו נקבע בחוק טיפול בחולי נפש -התשנ"א - והיה זה חידוש לעומת חוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955 - כי ניתן לצוות על טיפול מרפאתי בכפיה. טיפול כזה מהווה אמצעי שפגיעתו בחירות הנאשם -חולה-הנפש פחותה מאשפוז כפוי ויש לנקוט בו במסגרת כללי המידתיות" (שם, בעמ' 713-714). 7. אין ספק, כי אשפוז כפוי במוסד לחולי נפש פוגע באופן חמור בחירותו ובכבודו של חולה הנפש, אך פגיעה זו לעיתים מוצדקת היא, בשל הצורך להגן על הציבור ועל חולה הנפש עצמו. השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול הם בעיקר שיקולים רפואיים, דהיינו צרכי הנאשם וטובתו, אך גם שיקולים של אינטרס הציבור ואמון הציבור במערכת. בע"פ (חיפה) 1290/04 - פלוני נ' מדינת ישראל , תק-מח 2004(3), 5942 ,עמ' 5948, נקבע, כי: "עת דן ביהמ"ש בשאלת אשפוזו של נאשם, עליו לשקול, בין היתר, את מסוכנותו של הנאשם כלפי הציבור. כמו כן, ישקול ביהמ"ש את סיכויי השיפור במצב הנפשי של הנאשם מבלי להורות על טיפול כפוי, דהיינו עד כמה הנאשם יתמיד בטיפול מרצונו החופשי והאם כלל הינו מסוגל לדאוג לטיפול בעצמו מבלי שיכופו אותו לעשות זאת. עולה מן האמור, כי יש וישתכנע ביהמ"ש שהנאשם אינו מהווה סכנה לציבור במידה המצדיקה את אשפוזו הכפוי, ואז רשאי הוא להורות על טיפול מרפאתי. אולם ייתכנו מקרים, בהם לנגד ביהמ"ש עומד נאשם, אשר, על אף שאינו כשיר לעמוד לדין, לא זו בלבד שאינו מסוכן לשלום הציבור ולעצמו, אלא הוא אף מעוניין בקבלת טיפול ומסתבר, כי הינו מסוגל להתמיד בקבלתו בכוחות עצמו, מכיוון, שלמשל, נהג כך בעבר, או שהוא מצוי בשלב הסופי והמתקדם של טיפול שהחל עוד לפני הדיון המשפטי ובעת הדיון הוא מוכן לקבל הטיפול, או שאינו זקוק לו. במקרה זה רשאי ביהמ"ש שלא להורות כלל על טיפול כפוי." מן הכלל אל הפרט 8. נמצא לנו, כי בית המשפט הינו הגורם המוסמך להורות על טיפול מרפאתי כפוי, וגם להורות על אשפוז בכפיה. הנאשם עבר עבירה פלילית ולכן הוא פוסע במסלול הפלילי. הוא מוכר למערכת בריאות הנפש כמי שסובל מהפרעת אישיות גבולית ומהפרעה סכיזואפקטיבית ואף עבר אשפוזים רבים. מחוות הדעת הפסיכיאטרית עולה, כי התאפיין בהתנהגות בלתי מאורגנת עם מרכיב בולט של אלימות כלפי הזולת. עוד נכתב בה, כי: "טופל במגוון רחב של תרופות (נוגדי פסיכוזה, מייצבי מצב רוח ותרופות אחרות להרגעה). ברקע חוסר שיתוף פעולה בנטילת הטיפול. מדובר באדם לא ממושמע, שלעיתים קרובות מפגין התפרצויות זעם ותוקפנות כלפי הזולת..." בתאריך 16.8.07 הנאשם אושפז במחלקה סגורה עקב החרפה פסיכוטית במצבו. לעתים קרובות הוא מתפרץ באלימות וגם מפגין תוקפנות כלפי הסביבה. הוא אף היה מעורב במספר אירועי אלימות חוזרים ונשנים כלפי אמו וכלפי חברי הקיבוץ, שבו התגורר. 9. בבוא ביהמ"ש לבחון את סיכויי השיפור במצב הנפשי של הנאשם, מבלי להורות על טיפול כפוי, עליו לבדוק עד כמה יתמיד בטיפול מרצונו החופשי והאם הוא בכלל מסוגל לטפל בעצמו. מחוות הדעת עולה, כי בעברו טופל במגוון תרופות, אך לא שיתף פעולה. כבר באשפוזו בתאריך 12/05 בלט העדר שיתוף פעולה בנטילת התרופות, דבר שגרם לקבלת טיפול אחזקתי ארוך טווח (אחת לשבועיים). באשפוזו האחרון מתאריך 16.8.07 נמצא, כי חלה החרפה פסיכוטית וכי מצבו אינו מאוזן. לאור האמור בחוות הדעת, שוכנעתי, כי הנאשם אינו מסוגל להתמיד בקבלת טיפול בכוחות עצמו. אני רואה עין בעין את התרשמות הפסיכיאטר המחוזי, כי עסקינן בנאשם אלים, שאינו שולט בהתנהגותו ומסוכן לציבור. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח כתב האישום החמור שהוגש נגדו, שתכנו מדבר בעדו. לאחר ששקלתי את כל השיקולים דלעיל, מצאתי סיבה טובה להניח, כי הסכנה המיידית הנשקפת מהנאשם לסביבה, העבירה המיוחסת לו ועברו הפסיכיאטרי, מחייבים להיעתר לבקשת המאשימה. סוף דבר 10. אני מפסיק את ההליכים המשפטיים נגד הנאשם, משום שאינו מסוגל לעמוד לדין ומכוח סמכותי שבסעיף 15(א) לחוק, אני מורה על אשפוזו הכפוי. משפט פליליהתחום הנפשיחולי נפשרפואהאשפוז כפוינאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין