1. א. תחילת ההליכים בעניין שלפנינו בכך שביום 29.12.99 הגישה המשיבה (להלן - "התובעת") תביעה לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 31197/99) ובה עתרה לחייב את המבקשת (להלן - "הנתבעת") לשלם לה סך של 1,000,000 ש"ח. ב. כשנה וחודשיים לאחר הגשת התביעה לבית משפט השלום הגישה התובעת לבית משפט השלום בחיפה "בקשה לתיקון כתב התביעה ולהעברת התובענה לבית המשפט המחוזי" (בש"א 4740/01 של בית משפט השלום בחיפה). בהחלטתו מיום 04.03.01 נעתר בית משפט השלום בחיפה (כבוד הנשיא קיטאי) לבקשה, התיר את תיקון כתב התביעה והורה על העברתה לבית המשפט המחוזי. ג. ביום 14.03.01 הוגש לבית משפט זה כתב תביעה מתוקן שבו עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לפצותה בסך של 1,000,001 ש"ח. ד. ביום 14.03.01 הגישה התובעת לבית משפט זה בקשה להתיר את המצאת כתב התביעה הנ"ל אל מחוץ לתחום השיפוט (בש"א 4646/01). בהחלטתי מיום 22.3.01 נעתרתי לבקשה והוריתי כמבוקש. ה. בבקשה שלפני, בש"א 11627/01, עותרת הנתבעת - "1. להורות, כי התביעה שבנדון תסולק על הסף, בין השאר, בהעדר סמכות שיפוט בינלאומית ומקומית ו/או בהעדר המצאה כדין ו/או בהעדר פורום נאות לברורה. 2. לחלופין, מתבקש בזה בית המשפט הנכבד להורות, כי יבוטל היתר ההמצאה מחוץ לתחום, אשר ניתן לתובעת, במעמד צד אחד (וכי לאור ביטולו, תסולק התביעה, על הסף). 3. לחלופי-חלופין, מתבקש ביהמ"ש הנכבד לעכב את ההליכים בתיק מהטעם שביהמ"ש הישראלי איננו הפורום הנאות לברור התובענה (ולהורות, כי במידה שהתובעת עומדת על ברור התובענה, עליה להגישה בביהמ"ש המוסמך בספרד). 4. בכל מקרה - לשם הזהירות בלבד, מבלי לגרוע מהאמור לעיל ולהלן, בגוף הבקשה ומבלי שהדבר יחשב להכרה ו/או הסכמה כלשהי ואף לא לסמכות, לפורום או להליכי ההמצאה - מתבקש בית המשפט הנכבד לדחות את ראשית מניינו של המועד הקצוב (75 ימים) לתחילתם של ההליכים הענייניים (לרבות הגשתו של כתב הגנה בתיק), עד למתן החלטה חלוטה בסעדים 3-1 לעיל". 2. בקשתה של הנתבעת נתמכה בתצהיר וגם התובעת, שהגישה תגובה כתובה, צירפה לתגובתה תצהיר. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים הודיעו ב"כ הצדדים כי הם מוותרים על חקירתם הנגדית של המצהירים וביקשו לסכם טענות בכתב. בעקבות כך ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים בכתב. עתה הגיעה שעת ההכרעה. 3. התביעה א. התובעת טענה בתביעתה כי היא עצמה הינה חברה להובלות וכי הנתבעת הינה, בין היתר יצרנית של נגררים להובלת כלי רכב, שמענה בברצלונה שבספרד. ב. התובעת טענה כי החליטה "להתחיל להוביל מכוניות חדשות בין היעדים השונים בארץ, ובכך לחדור ל"שוק" הובלות המכוניות החדשות בישראל". לשם השגת המטרה האמורה הזמינה התובעת מן הנתבעת מגררים להובלת כלי רכב "בהתאם לנתונים טכניים אותה הציגה התובעת בפני הנתבעת, עובר לביצוע ההזמנה". התובעת טענה כי הנתבעת אישרה כי היא מסוגלת לעמוד בדרישות התובעת על פי ההזמנה. ג. התובעת טענה כי ארבעת הנגררים הראשונים הגיעו אליה במהלך חודש יוני 1998. התובעת טענה כי לתדהמתה גילתה כי הנגררים הגיעו עם "פגמים מהותיים, לרבות פגמים במערכת הבלמים, פגמים בצבע, פגמים בעבודות גימור, פגמים ברכיבים אלקטורניים, פגמים בשילדה ועוד". זאת ועוד: התובעת טענה כי לאחר הפעלת הנגררים בארץ התברר כי "קיימים פגמים מהותיים נוספים המסכנים את מפעיל הנגררים אשר עלולים לגרום נזקים לגוף ולרכוש, לרבות פגמים במנגנון הרמת הרמפה, הנושאת את כלי הרכב". ד. התובעת טענה כי ביום 8.7.99 פנתה אל הנתבעת וטענה כי הנגררים אינם תואמים את ההזמנה. התובעת טענה בפני הנתבעת כי חלקים שונים בנגררים משתנים בעת השימוש בהם. לטענת התובעת בעת השימוש בנגררים "קרסה הרמפה העליונה של שניים מהנגררים בהמלך העבודה ונגרם נזק לרכוש ולשמה הטוב של התובעת". ה. התובעת טענה כי לאחר הפצרות חוזרות ונישנות שלה, שלחה הנתבעת נציגים מטעמה לבצע תיקון ושינוי של תכנון הנגררים, על חשבון הנתבעת. ואולם, ימים ספורים לאחר עזיבת נציגי הנתבעת את הארץ, חזרו הפגמים האמורים על עצמם ובכלל זה קריסת הרמפות הנושאות את כלי הרכב וכתוצאה מכך ניזוקו שני כלי רכב חדשים. ו. התובעת טענה כי לא נותרה בידה ברירה אלא לבצע את תיקון הנגררים על פי הנחיות הנתבעת "על מנת שלא יגרמו לה נזקים נוספים עם כניסתה ל"שוק" הובלת המכוניות החדשות". ואולם, גם תיקונים אלה לא הועילו. ז. התובעת טענה שכתוצאה מרשלנותה של הנתבעת וההוצאות הרבות והנזקים אותם הסבה לתובעת, העניקה הנתבעת לתובעת הנחה במחיר הנגררים. ביום 22.10.98 חתמו הצדדים על הסכם לפיו תוענק לתובעת הנחה בשל הנזקים הרבים שנגרמו לה עקב רשלנותה של הנתבעת וכך גם הוארכה תקופת האחריות. ח. התובעת טענה כי - "עקב הצהרותיה והפצרותיה של הנתבעת כי ארוע זה הינו חד פעמי ומקרי וכי הנתבעת תפצה על רשלנותה בהזמנה הראשונה, הסכימה התובעת להזמין מהנתבעת ארבעה נגררים נוספים בכפוף למספר תנאים, ביניהם כי הנתבעת תשפר את איכות הנגררים הקיימים, תשפר את התכנון של הנגררים הקיימים והחדשים וכן תשפר את הייצור של הנגררים החדשים ותאריך את תקופת האחריות לשמונה עשר חודשים". ט. התובעת טענה כי ביום 28.10.98 התקבל דו"ח בדיקת הנגררים מחברת שלדות מפעלי מתכת בע"מ אשר התבקשה לבצע בדיקה לארבעת הנגררים הראשונים. מן הדו"ח עולה כי הנגררים שסופקו על ידי הנתבעת אינם מתאימים למטרתם וכי יש לבצע תכנון מחדש של מערכות הנגררים. י. התובעת טענה כי בחודש יוני 1999 הגיעו ארבעת הנגררים הנוספים. התובעת טענה כי להפתעתה התברר כי לא נעשו בנגררים אלה כל שינויים למרות התחייבויות הנתבעת בהסכמים שנחתמו עימה. לאחר שימוש קצר ביותר נתגלו גם בנגררים אלה פגמים חמורים ובכלל זה פגמים בצבע, סדקים בשילדת הנגרר שברים ועוד. י"א. התובעת טענה כי - "עוד בתקופת האחריות, מיד לאחר שהתברר דבר המירמה והפרתם הבוטה של ההסכמים, מפורשים ומכללא (כך במקור! ע.ג.), פנתה התובעת לנתבעת כי תבצע את התיקונים בכל שמונת הנגררים ובכלל זה תזמון מחדש, שיפור האיכות, צבע ועוד (...) אולם זו האחרונה לא נענתה, השתהתה ואם טרחה להשיב הרי נתנה תשובות מתחמקות". י"ב. התובעת טענה כי למרות פניות חוזרות ונשנות שלה אל הנתבעת לא נאותה הנתבעת לתקן את הליקויים. י"ג. התובעת טענה כי פנתה לחברת אי - שר תעשיות מתכת בע"מ (להלן - "המעבדה המטלורגית") כדי לקבל דו"ח מטלורגי. עניינו של הדו"ח הוא חקר כשל שלדת הובלת מכוניות. המעבדה האמורה בדקה את שמונת הנגררים ומצאה בכולם פגמים מהותיים, פגמים בתכנון ובהליך הריתוך, לרבות פגמים בשילדה, שברים, סדקים, תיקוני ריתוך שכשלו ועייפות חומר בזמן קצר ולא סביר. י"ד. התובעת טענה כי ביום 19.09.00 ניתנה חוות דעת חלקית מטעם א. זגול שמאים ומעריכים המבוססת על ממצאי בדיקת מדגם. ביום 23.11.00 ניתנה חוות דעת משלימה של זגול אשר קבעה כי מצב הנגררים מבחינת תפקוד הינו - ‎.TOTAL LOSS "דהיינו, ערכם המסחרי של הנגררים יחד לכדי 50%". התובעת טענה כי אם עלות נגרר הינה סך של כ- 90,000 דולר הרי משמעות ה - TOTAL LOSS של כל שמונת הנגררים היא 720,000 דולר. ט"ו. התובעת טענה כי אמנם נזקיה "טרם התגבשו לגמרי", אולם ברור כי נזקיה יגיעו לכדי מיליוני שקלים המוערכים על ידה, בשלב זה, בסך של כ- 4,000 ש"ח. התובעת טענה שכבר הזמינה נגררים חדשים מיצרנים אחרים ואם יהא עליה להחליף את כל שמונת הנגררים בנגררים של יצרנים אחרים "הרי נזקיה יהיו גדולים אף יותר". התובעת טענה כי על מנת להקטין את נזקיה תיקנה בעצמה ועל חשבונה חלק מהפגמים, באופן זמני עד למציאת פתרון כולל על מנת שהנגררים יוכלו לעבוד. אולם, לטענתה, אין היא מסוגלת לתקן את כל הליקויים שכן מדובר בפגמים מהותיים ביצור. ט"ז. התובעת חתמה את תביעתה באומרה כי - "הנתבעת הפרה את ההסכמים השונים עם התובעת, בניגוד לכל דין, ולא סיפקה לה את המוצרים כפי שהתחייבה, התעשרה על חשבון התובעת שלא כדין ובמחדליה גרמה (...) נזקים חמורים ביותר לתובעת". 4. טענות הנתבעת בבקשתה הנתבעת טענה בבקשתה כי מן הדין לסלק את התביעה על הסף או לבטל את היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשל הטעמים שלהלן: א. משום שבית משפט זה חסר סמכות שיפוט בינלאומית ומקומית לדון בתובענה, בהעדר המצאה כדין ובהעדר פורום נאות לבירור התביעה. בהקשר זה טענה הנתבעת כי בין ישראל לממלכת ספרד נחתמה אמנה בינלאומית שנכנסה לתוקפה ביום 13.01.91. לטענתה, סעיף 3 לאמנה מונה את המקרים בהן יחשב בית המשפט הישראלי כבעל סמכות בינלאומית לדון בתובענה שהוגשה כנגד נתין ספרדי (ולהיפך) וכי התביעה שהוגשה לבית משפט זה איננה נמנית על אף אחת מן החלופות המנויות באותו סעיף ועל שום כך אין לבית המשפט סמכות שיפוט בינלאומית לדון בתובענה: "אמנה בין מדינת ישראל ובין ממלכת ספרד בדבר הדדיות בהכרה ובאכיפה של פסקי דין בעניינים אזרחיים ומסחריים", "כתבי אמנה" מספר 1016, בעמ' 707. ב. הנתבעת ביקשה לבטל את היתר ההמצאה משום שהבקשה שהוגשה בידי התובעת בעניין זה הוגשה לאחר שיהוי רב המצדיק, כשלעצמו, את ביטול ההיתר. ג. משום שכל ההליכים הנוגעים לבקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט לוקים בחוסר תום לב, שימוש לרעה בהליך שיפוטי "ואולי מגיעים כדי הטעיה של בית המשפט בערכאות השונות". 5. פירוט ההליכים הרלוונטיים לעניין העומד להכרעה א. ביום 27.12.99 (יומיים לפני הגשת התביעה לבית משפט השלום) הגישה הנתבעת בקשה להטלת עיקול זמני על "כל הכספים המגיעים ו/או שיגיעו למשיבה (היינו, הנתבעת. ע.ג.), הנמצאים אצל המחזיק (היינו, בנק לאומי לישראל בע"מ. ע.ג.), במחלקת אשראים דוקמנטריים, אשראי דוקמנטרי מספר (...) לחיוב מחשבון פמ"ח מספר (...)". ב. בהחלטתה מיום 27.12.99 הבהירה כבוד הרשמת פומרנץ כי אינה מוצאת לנכון ליתן צו לעיקול בטרם הגשת התביעה והורתה על הגשת כתב תביעה. ג. ביום 29.12.99 הגישה התובעת את תביעתה המקורית ובה עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה סך של 1,000,000 ש"ח. ד. בהחלטתה מיום 30.12.99 נעתרה כבוד הרשמת ש. פומרנץ לבקשת העיקול באופן חלקי בלבד בכך שהורתה לאמור: "צו עיקול זמני להבטחת 500,000 ש"ח - ברישום. צו העיקול על נספחיו יומצא למשיב ולמחזיק על ידי המבקשת (היינו, התובעת. ע.ג.)". (ההדגשה במקור! ע.ג.). בו ביום חתמה כבוד הרשמת פומרנץ גם על "צו עיקול זמני ברישום", ובשוליו הוסיפה בכתב ידה לאמור: "צו העיקול על נספחיו יומצא למשיבה ולמחזיק על ידי המבקשת". ה. ביום 13.12.00 הגישה התובעת לבית המשפט, באמצעות בא כוחה המלומד עו"ד אליעד שחם, הודעה ובה בקשה "שלא למחוק את התובענה מחוסר מעש ולהותירה על כנה". [אינני מוצא בתיק שלפני את ההודעה או ההחלטה לפי תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות"), אך אני מניח שנשלחה לתובעת הודעה על פי תקנה 156 ובעקבות כך הוגשה הבקשה האמורה]. בהודעתה האמורה ציינה התובעת כי "מיום הגשת התביעה ועד היום למעשה עשתה התובעת נסיונות רבים, בעל פה ובכתב, על מנת ליישב את המחלוקת עם הנתבעת". לטענתה, הנסיונות האמורים לא צלחו. ב"כ התובעת הוסיף וציין בהודעה כי "בימים אלה מקבלת התובעת את חוות הדעת האחרונה לה היא זקוקה לביסוס טענותיה בכתב התביעה. כאמור, לאור הצורך בהגשת התביעה במהירות לא הספיקה התובעת להגיש עם תביעתה חוות דעת". ב"כ התובעת הוסיף וטען בהודעתו האמורה כי - "4. (...) לאור האמור בחוות הדעת לא תהא עוד סמכות להתדיין בתביעה זו בפני בית משפט נכבד זה, כי אם לתקן את כתב התביעה ולהעביר הליך זה בהתאם לבית המשפט המחוזי בחיפה. 5. (...). 6. בימים הקרובים תוגש בקשה לתיקון כתב התביעה ולהעברת ההליך לבית המשפט המחוזי בחיפה". כבוד הרשמת פומרנץ הורתה, על גבי הבקשה האמורה, לאמור: "אני מאריכה את המועד לביצוע פעולה בתיק זה עד 31.03.01". ו. ביום 28.02.01 הגישה התובעת לבית משפט השלום בחיפה "בקשה לתיקון כתב התביעה ולהעברת התובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה" (בש"א 4740/01 של בית משפט השלום בחיפה). בבקשה נטען כי - "המבקשת (היינו, התובעת. ע.ג.) נאלצה להגיש את כתב התביעה בתיק דנן ללא חוות דעת שמאי, כפי שצויין בכתב התביעה, וזאת לאור הצורך בהגשת התביעה במהירות המירבית". התובעת ציינה בבקשה כי בחודש ספטמבר 2000 ניתנה חוות דעת חלקית מטעם א. זגול שמאים ומעריכים, שניתנה תוך כדי מעקב על התיקונים שבוצעו בנגררים. לטענתה, בחודש ינואר 2001 קיבלה התובעת את חוות הדעת המשלימה מטעם השמאים הנ"ל, חוות דעת שהתובעת זקוקה לה לביסוס טענותיה בכתב התביעה. התובעת טענה כי - "5. מן האמור בחוות הדעת ומהדו"ח הנ"ל התברר למבקשת כי הנזקים שנגרמו לה עולים לאין שיעור על הנזקים שהוערכו על ידה בעת הגשת כתב התביעה. על כן המבקשת מבקשת לתקן את כתב התביעה בהתאם לחוות הדעת ולדו"ח הנ"ל כך שלא תהא עוד סמכות להתדיין בתביעה זו בפני בית משפט נכבד זה ועל כן בית המשפט הנכבד מתבקש להורות על העברת הליך זה לבית המשפט המחוזי בחיפה. 6. יצויין כי כתב התביעה טרם הומצא למשיבה ומיותר לציין כי טרם התקבל כתב הגנה בתיק, על כן לא יגרם למשיבה כל נזק מתיקון כתב התביעה והעברת הדיון לבית המשפט המחוזי כמבוקש". כאמור לעיל, ביום 04.03.01 נעתר כבוד הנשיא קיטאי לבקשה, התיר את תיקון כתב התביעה והורה על העברת התובענה לבית משפט זה. ז. ביום 14.03.01 הגישה התובעת לבית משפט זה את כתב תביעתה המתוקן ובו עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה סך של 1,000,001 ש"ח. ח. ביום 14.03.01 הגישה התובעת את בקשתה שבבש"א 4646/01 ובה עתרה להתיר לה את המצאת כתב התביעה, לנתבעת, אל מחוץ לתחום השיפוט, בספרד. בהחלטתי מיום 22.03.01 נעתרתי לבקשה והוריתי כמבוקש. 6. דיון א. לאחר עיון בסיכומי טענותיהם של ב"כ הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לבטל את היתר ההמצאה שניתן, במעמד צד אחד, ביום 22.03.01 במסגרת בש"א 4646/01. הגעתי למסקנה כי ההליכים הקשורים להגשת הבקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, היו נגועים בחוסר תום לב משווע והגשת הבקשה עצמה לקתה בשיהוי ממושך ללא כל הצדקה שבדין. ב. בהתייחסה לטענות השיהוי ולעצם העברת התובענה לבית משפט זה טענה התובעת בסיכומי טענותיה לאמור: "30. ביום 29.12.99 הגישה המשיבה כתב תביעה לבית משפט השלום בחיפה. תביעה זו הוגשה במועד זה אך ורק מן הסיבה כי המשיבה ביקשה לעקל כספים שאמורים היו להיות משולמים באמצעות מכתב אשראי על ידי בנק לאומי לישראל בע"מ לבנק של המבקשת בספרד. יש לציין כי מועד התשלום היה אמור להיות ביום 30.12.01 ושמכך הוגשה תביעה זו בחיפזון. יש לציין כי במועד הגשת כתב תביעה זה, התובענה לא היתה מוכנה בשלמותה לאור חסרונן של חוות הדעת. לאור העובדה כי לא ניתן לעקל כספים המשולמים באמצעות אשראי דוקומנטרי, לא הוטל העיקול אצל בנק לאומי ומשכך בחרה המשיבה שלא להמשיך בהליך זה, כי אם להגישו באופן מלא ומסודר, ובמיוחד לאחר קבלת חוות הדעת. לא היה כל טעם להגיש בקשה אל מחוץ לתחום ו/או לבצע המצאה של תביעה שממילא היה ידוע כי תתוקן. היות והמשיבה המתינה לקבלת חוות הדעת ובעקבותיה התעתדה לתקן את כתב תביעתה, לא היה טעם להמציא למבקשת את כתב התביעה המקורי ולאחר מכן להמציא שוב כתב תביעה מתוקן. דבר שהיה גורם להטרדה מיותרת של המבקשת ולהוצאות משפט מיותרות. על כן, מיד לאחר קבלת חוות הדעת, תוקן כתב התביעה, הועבר לבית משפט המחוזי והוגשה בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום. לא זו אף זו, ממילא, מאחר והעיקול לא הוטל לא היתה כל נפקות לתביעה זו כל עוד שלא נמסרה למבקשת וממילא למבקשת לא נגרם כל נזק עקב כך. 31. במהלך סוף שנת 2000 נמסרו חוות הדעת למשיבה ובהתאם תוקן כתב התביעה, הוספו לו חוות הדעת ולאור האמור בחוות הדעת היה צורך להגישו לבית המשפט המחוזי. בתחילת שנת 2001 הוגשה בקשה מתאימה לבית המשפט השלום, תוקן כתב התביעה בהתאם להחלטה והתביעה הועברה לבית המשפט המחוזי. מכיוון שברור הוא כי הנזקים הנטענים הינם מעל הסך של 1,000,000 ש"ח ואולם היקף הנזקים טרם התגבש במלואו היה הצורך להגיש את התביעה לערכאה הדנה בתביעות שסכומן עולה על מיליון ש"ח. לפיכך, כל הנטען על ידי המבקשת לעניין זה, ולרבות בסעיף 6.9, אינו נכון כלל ועיקר וגם הוא נועד להטעות. 32. בנוסף ומבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל בכל אותה שנה - שנת 2000 - התקיימו שיחות טלפון בין הצדדים בניסיון לפתור עניין זה ואולם ללא כל הועיל, לפחות מצידה של המבקשת. מיום הגשת התביעה המקורית לבית משפט השלום בחיפה המשיבה פעלה במרץ על מנת לסיים את התיק בפשרה ולמנוע מהמבקשת התדיינות ממושכת בבתי המשפט בישראל. למרות כל מאמציה של המשיבה נסיונות הפישור בין הצדדים לא צלחו והמבקשת הודיעה למשיבה כי היא מתנערת מכל אחריות באשר לנזקיה של המשיבה ובאשר להפרת החוזה שבין הצדדים. (ראה סעיפים 15-17 לתצהירו של עו"ד שחם המצורף לכתב התשובה). 33. טענתה של המבקשת בסעיף 5.6 לבקשתה אינה נכונה ומוטעית היא שכן להחלטת בית המשפט בדבר "מחיקה מחוסר מעש" לא היתה כל השפעה על קצב השתלשלות העניינים וראה לעניין זה כי המשיבה לא מיהרה בחיפזון והגישה את התביעה המתוקנת בשל החלטה זו, כי אם הגישה אותה לאחר פרק זמן שנתן לה בית המשפט, רק כאשר כל החומר היה ברשותה". ג. הנתבעת השיבה על הטענות האמורות שבסיכומי התובעת. בנסיבות העניין, נראה לי כי נכון יהיה להביא את תשובתה של הנתבעת, כפי שנכתבה בסיכומיו של עו"ד אלכס עירד, ככתבה ולשונה. וכך כתב עו"ד עירד: "בסעיפים 30-32 לסיכומיה, מנסה התובעת להסביר את האחור הבלתי סביר בבקשתה ואת ההליכים ה"מוזרים" (לשון המעטה) שבהם נקטה. "הסברים" אלו (הופיעו גם בתשובתה לבקשה לביטול ההמצאה) תמוהים לא פחות מהאירועים עצמם: 4.1. בסעיף 30 לסיכומיה - טוענת התובעת, כי הגישה את תביעתה, בחיפזון, ביום 29.12.99, כדי להספיק ולעקל כספים שאמורים היו להיפרע שנתיים אח"כ (!!!), ביום 30.12.2001. הסבר זהה מצוי בסעיף 4 לתצהירו של עו"ד אלעד שחם. (...). 4.2. בהמשך הסעיף מסבירה התובעת, כי הסתבר לה (מתי?!) שלא תוכל לעקל כספים שאמורים להשתלם באמצעות אשראי דוקומנטרי. לכן, החליטה שלא להמשיך בהליך זה אלא להמתין עד לקבלתה של חוו"ד. תרוץ זה שקוע, עד צוואר, בחוסר תום לב: ראשית - רשמת ביהמ"ש הורתה לתובעת להמציא לנתבעת את בקשת העיקול, עוד ב - 30.12.99. הוראה זו לא הותנתה בתוצאותיו. כיצד זה נטלה לעצמה התובעת חרות להתעלם מהצו המפורש?! שנית - כיצד ידעה התובעת, כי תאלץ לתקן את תביעתה, עוד לפני שנתקבלה חווה"ד?! שלישית - אם ידעה התובעת, כי תאלץ לתקן את תביעתה וכי הנזק האמיתי (לגרסתה) איננו ידוע, על סמך מה בדיוק ביקשה את העיקול?! רביעית - התובעת ידעה, כי עליה להקדים ולדאוג להמצאה מחוץ לתחום. מדוע לא פנתה לביהמ"ש בבקשה לדחות את ההמצאה בשל התיקון הצפוי?! לחלופין, מדוע לא ביקשה למחוק את תביעתה ולהגישה מחדש כשיהיו בידה כל הנתונים הנחוצים (לגרסתה)? חמישית - לגרסת התובעת, היא רצתה לעקל כספים שיגיעו לנתבעת. מאליה מתבקשת השאלה, מה בדיוק תכננה לעשות עם תביעתה אם וכאשר תשיג את העיקול המבוקש?! האם אז כן היתה דואגת להמצאה של התביעה המקורית?! שישית - בסעיף 17 לתביעתה המקורית, מבהירה התובעת, כי כבר כעת ידוע לה (מפי המומחים) שכל הכלים שרכשה הם בבחינת "TOTAL LOSS". עובדה זו לא השתנתה גם בתביעה המתוקנת. במצב דברים זה, מכיוון שאין מדובר בעניין שברפואה, חוות הדעת איננה אלא ראיה, שיש להגישה בשלב מתקדם של ניהול ההליך! מדוע צריך היה להמתין לקבלתה?! שביעית - כפי שראינו לעיל, כבר בכתב התביעה המקורי טענה התובעת לנזק של 720,000 דולר (.4,000,000- ש"ח)! מדוע, אם כן, לא הוגשה התביעה מלכתחילה לביהמ"ש המחוזי?! שמינית - משקיבלה התובעת את חווה"ד שחזרו ואישרו, פעם נוספת, את היקף הנזק האמור (.4,000,000- ש"ח), מדוע לא תוקן כתב התביעה ולא הועמד על סכום הנזק האמיתי (הרי זו, לגרסתם, היתה תכלית ההמתנה) ?! האם מתכוונת התובעת לתקן את תביעתה פעם נוספת (כדי להעמידה על מלוא הנזק) ?! תשיעית - אם בחרה התובעת שלא לתקן את הסכום שנתבע מלכתחילה בבימ"ש השלום (שינוי בשקל אחד בלבד) מדוע טרחה להעביר את התיק לביהמ"ש המחוזי? עשירית - בתביעתה המקורית (סעיף 17) ובתצהיר התומך בבקשת העיקול (סע' 25) מודיעה התובעת, כי היא צפויה לקבל את חווה"ד הסופיות בימים אלו ממש (סוף 1999). מה פשר העיכוב של 14 חודשים ומדוע לא דאגה לקבלן תוך מועד סביר?! (...). אחד עשר - בראשית חווה"ד שצורפה כנספח "יג" לתביעה המתוקנת (...) מבהיר המומחה, כי רק בסוף נובמבר 2000 (11 חודשים תמימים לאחר שהוגשה התביעה) פנתה אליו התובעת בבקשה להכינה? מדוע המתינו זמן כה רב?! וכיצד "נשמטה" עובדה זו מטיעוניה של התובעת?! 4.3. תרוץ נוסף שמעלה התובעת הוא, כי במהלך שנת 2000 התקיימו שיחות טלפון עם הנתבעת, בנסיון לסיים את הסכסוך בפשרה. תרוץ זה תמוה לא פחות מקודמיו: ראשית - מנהלה של הנתבעת מכחיש בתצהירו, כי בשנת 2000 התקיים מו"מ כלשהו. שנית - אם זו הסיבה והיו חילופי דברים בעלי משקל, מדוע לא טורחת התובעת להציג נתונים כלשהם אודות המו"מ (עם מי דיברו, כמה פעמים, מתי וכו')? שלישית - מן המפורסמות הוא, כי מו"מ לפשרה איננו מצדיק עיכוב בהגשה של כתבי בי-דין או נקיטה בפעולות אחרות (אלא אם נתבקשה ואושרה ארכה מתאימה). רביעית - כיצד זה ניהלה התובעת (לגרסתה) מו"מ עם הנתבעת תוך שהיא מעלימה ממנה את התביעה התלויה ועומדת ואת ניסיון העיקול?! קיצורו של דבר, גם תרוץ נדוש זה (מו"מ לפשרה) חסר כל תוכן ממשי, אין בו מאום ודינו להידחות על הסף!". ד. טענותיה הנ"ל של הנתבעת, כפי שהובעו על ידי עו"ד עירד, מקובלות עלי. ובכדי לחדד את התמיהות העולות מטענותיה והתנהגותה של התובעת, כאמור לעיל, אוסיף עוד כדלקמן: נראה לכאורה כי התובעת הטעתה את בית משפט השלום בחיפה (כבוד הנשיא קיטאי) כאשר הציגה בפניו, בבקשתה שבבש"א 4740/01 הנ"ל (הבקשה לתיקון כתב התביעה והעברתו לבית המשפט המחוזי) מצג כאילו היא מבקשת לתקן את תביעתה באופן מהותי באופן שיביא לידי ביטוי את תוצאות חוות הדעת שעמדה לקבל כך שהסעד לו תעתור התובעת בעקבות חוות הדעת יחרוג מגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום. כפי שצויין לעיל, כבר בכתב התביעה המקורי טענה התובעת כי סך נזקיה הוא כ- 720,000 דולר (לפי שווי הדולר נכון להיום מגיע הסכום האמור לסך של כמעט 4,000,000 ש"ח). והנה, כפי שבכתב התביעה המקורי הסתפקה התובעת בתביעתו של סך 1,000,000 ש"ח בלבד, כך, לאחר שכבר השיגה את מבוקשה על ידי תיקון כתב התביעה והעברתו לבית המשפט המחוזי בחיפה, הסתפקה בתיקון הסעד המבוקש בשקל בודד אחד!. למותר לציין שהתובעת לא צריכה היתה להמתין לחוות דעתו של שמאי כלשהו כדי לתקן את תביעתה בשקל אחד. כך גם לא למותר להוסיף כי בעל דין רשאי להעמיד את תביעתו על כל סכום שבו יחפוץ. אלא מאי? שהתנהגותה של התובעת בפועל כאשר ביקשה וקיבלה את התיקון המבוקש בהתבסס על טיעון כוזב, שלא היתה כל כוונה לממשו, היא המצביעה על חוסר תום הלב. ה. תקנה 500 רישא לתקנות קובעת כי בית המשפט "רשאי" להתיר המצאת כתב בי דין אל מחוץ לתחום שיפוטה של המדינה. ותקנה 501(ב) קובעת כי בית המשפט רשאי שלא להעתר לבקשה להמצאה אל מחוץ לתחום "אם ראה מנסיבות העניין שהבקשה הוגשה באיחור בלתי סביר". ברי, על כן, שעניין מתן ההיתר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, הן בכלל והן באופן ספיצפי לעניין השאלה אם הבקשה הוגשה באיחור בלתי סביר אם לאו. הלכה פסוקה היא כי בבוא בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו אם ליתן היתר המצאה לחו"ל כמבוקש אם לאו, עליו לעשות כן בזהירות רבה. הלכה היא שכל ספק בשאלה אם להתיר המצאה כזו אם לאו צריך לפעול לטובת תושב החוץ, היינו, נגד הזמנתו של תושב החוץ להתדיין בישראל: ע"א 74/83 חיים סארפסאדה ראד נגד יעקב חי, פד"י מ' (2) עמ' 141. כפי שאמר בית המשפט העליון בעניין ע"א 837/87 סרג'יו הוידה נגד דן הינדי ואח', פד"י מ"ד (4) עמ' 545, הסוגיה אמנם מוסדרת בתקנות סדר הדין האזרחי ואולם השאלה איננה שאלה דיונית גרידא אלא שאלה מהותית. המצאת כתב תביעה למדינה אחרת אינה אלא ביטוי דיוני להטלת מרות השיפוט הישראלי על נתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט דבר שכרוכה בו סכנה של התנגשות סמכויות ופגיעה בנימוס הבינלאומי. בעניין ע"א 837/87 הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי שיהוי בהגשת בקשה להיתר המצאה לחו"ל משמש עילה שלא להעניק היתר המצאה כאמור: שם, בעמ' 551 מול האותיות ה' - ו'; וכך אמר בעניין זה כבוד הנשיא זוסמן בבר"ע 13/78 "KATHARINA" נגד ביטרמן חברה לביטוח ימי בע"מ ואח', פד"י לב (2) בעמ' 539, בעמ' 540: "על פי תקנה 468(ב) [שהיא התקנה שבתקנות סדר הדין האזרחי מתשכ"ג-1963 המקבילה לתקנה 501(ב) לתקנות משנת תשמ"ד-1984. ע.ג.] רשאי בית המשפט שלא להתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט אם ראה שהבקשה לכך הוגשה באיחור בלתי סביר. לא ניתן כל נימוק סביר להשהיית קבלת ההיתר, מחודש פברואר 1975 בו הוגשה התובענה עד לחודש ספטמבר 1976, בו הושג היתר ההמצאה, אשר על כן מן הדין היה, על פי תקנה 468(ב) לסרב לבקשת ההיתר, והואיל ומטבעו של דבר ניתן ההיתר על פי צד אחד, לכאורה רשאית המבקשת לביטול ההיתר ולהפסקת ההליך נגדה משהוזמנה לבית המשפט בישראל ובאה לפניו". ו. סבורני כי בנסיבות העניין שלפני, הן בשל התנהגותה חסרת תום הלב של התובעת, כאמור לעיל, והן בשל האיחור הבלתי סביר בהגשת הבקשה להתיר את המצאת התביעה לנתבעת, לספרד, (איחור שלא ניתן לו כל הסבר המניח את הדעת), הרי שנראה לי כי זהו מקרה בולט שבו ראוי שבית המשפט יפעיל את שיקול דעתו בדבר ביטולו של היתר להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. 7. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: א. אני מקבל את הבקשה שבבש"א 11627/01 ואני מורה על ביטול היתר ההמצאה שעליו הוחלט ביום 22.03.01 במסגרת בש"א 4646/01. ב. המשיבה (התובעת) תשלם למבקשת (הנתבעת) הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. אשראיסמכות שיפוט