פתח דבר 1. הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) ניהלה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, בבנק לאומי לישראל, סניף רמת אשכול בירושלים (להלן: הבנק או התובע), חשבון חש"ק מס' 4966/54 (להלן: החשבון). החשבון במקור היה בבעלותם המשותפת של הנתבעת ובעלה המנוח עד למועד פטירתו. לדברי ב"כ הנתבעים, בתחילת שנות ה-90, לאחר שקיבלו הנתבעים ירושה בסך 120,000₪, הציע להם יועץ ההשקעות של הבנק, מר דני מינץ (להלן: מינץ), להשקיע בקרנות נאמנות של הבנק (להלן: הקרנות או קרנות הנאמנות), דבר חדשני בשוק ההון. ההשקעה תוארה כהשקעה סולידית בעלת סיכון נמוך. הנתבעים נענו להצעה והשקיעו בקרנות סך של כ-200,000₪, למן חודש אוקטובר 1990 ועד לתחילת שנת 1993. הבנק הציע לנתבעים שתי הלוואות לצורך השקעה בקרנות: האחת, בסך 100,000₪, בחודש אוקטובר 1992 והשנייה כשנה לאחר מכן, בסך 368,750₪, בחודש אוקטובר 1993. בחודש פברואר 1994 נענו הנתבעים להצעתו של מינץ, לגוון השקעותיהם תוך השקעה ישירה במניות, הנסחרות בבורסה. בעקבות ירידת השערים בבורסה, לאחר שדובר על מיסוי רווחי הון בבורסה, התברר לנתבעים, כי השקעותיהם לא היו סולידיות, כדברי הבנק. בין החודשים אוקטובר - נובמבר 1994, נפרעו שתי ההלוואות על ידי הבנק וביוזמתו מתוך חשבון העו"ש של הנתבעים. הדבר הביא את מצב החשבון ליתרת חובה של מאות אלפי שקלים, וכן הביא הנתבעים למצבם הנוכחי. כתב התביעה וההליכים המשפטיים 2. התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר. כאמור בכתב התביעה, חתמו הנתבעת ובעלה על תנאי ניהול חשבון חש"ק - לפיהם, בין היתר, יש לסלק כל יתרת החוב שתתהווה בחשבון - כולל הקרן, הריבית, ההוצאות והעמלה, במועד שנקבע לכך או לפי דרישת הבנק. בנוסף, התחייבו הנתבעים לשלם לבנק את יתרות החובה בחשבון, מיד עם היווצרן, וכן התחייבו לדאוג לתשלום ההוצאות, הכרוכות בהליכים המשפטיים, ולתשלום ריבית בשיעור המרבי, הנהוג מפעם לפעם בבנק. שער הריבית המרבית, אשר היה נהוג בבנק גבי יתרות חובה בחשבונות מסוג חש"ק, עמד, החל מיום 31.8.00, על 21.6% ריבית לשנה. שיעור זה הצטבר לקרן החוב בסופו של כל רבעון קלנדארי ונשא אף הוא ריבית כאמור. נכון ליום 18.9.00, היו הנתבעים חייבים לבנק סכום של 1,100,108₪, כולל ריבית. הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם ולא סילקו חובם בסך האמור. הנתבעים נדרשו בכתב לסלק את חובם, אך לא עשו כן. 3. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן. בית המשפט קיבל הבקשה בשתי טענות: האחת, התניית שירות בשירות, שכן לטענת הנתבעים, העניק להם הבנק הלוואות לרכישת קרנות הנאמנות שלו בלבד. השנייה, הפרת חובות הנאמנות והזהירות של הבנק כלפי הנתבעים, לפי סעיף 7 לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א - 1981 (להלן: חוק הבנקאות (שירות ללקוח)). האי לכך קבע בית המשפט, כי התובע זכאי לפסק דין חלקי גבי היתרה שצוינה בחוות דעת מומחה, אשר הוגשה בנדון. כן קבע בית המשפט הוצאות הבקשה בסך 10,000₪, לפי תוצאות התביעה העיקרית. לאור זאת, ביום 2.12.02, ניתן פסק דין חלקי על סך 33,356.11₪ בתוספת ריבית בשיעור המרבי בחשבונות חש"ק מיום 1.7.00, וכן נפסקו הוצאות משפט חלקיות ושכר טרחת עו"ד חלקי. טענה בדבר הרחבת חזית/שינוי חזית 4. עוד בתחילת הדיון ובמהלכו, התנגד ב"כ התובע נחרצות לכל ניסיון שינוי או הרחבת חזית, בין בעדות ובין בראיה. ב"כ התובע התעקש, כי הדיון יתנהל אך לפי הטענות - לגביהן נתן בית המשפט רשות להתגונן, כמפורט לעיל. ב"כ התובע הגיש בקשה (בש"א 3032/00) - במסגרתה ביקש לאסור הגשתן של ראיות שונות, אשר ביקש ב"כ הנתבעים להגיש (תצהירו של מאיר קרזי; פרוטוקול הכנסת ה-13, מושב רביעי; קלטות ועדותו של זאב אבלס), בטענה שאלה אינן רלוונטיות, יש בהן משום הרחבת חזית והן חורגות מתחומן של טענות ההגנה, שאישר בית המשפט לנתבעים בכתב הגנתם. בית המשפט, לאור הנתונים שהובאו בפניו, החליט לדחות הבקשה בקובעו, כי ראיות אלה אינן חורגות משתי טענות ההגנה אשר אושרו לנתבעים בבקשתם לרשות להתגונן. חרף העובדה שניתנה החלטה בנושא, העלו ב"כ הצדדים את הטענה, שוב, בסיכומיהם. ב"כ התובע שב וטען, כי יש להתעלם מכל העדויות והמסמכים, החורגים מדיני הראיות ומטענות ההגנה שהתיר בית המשפט לנתבעים בבקשתם לרשות להתגונן. ב"כ התובע טען ספציפית נגד עדויות שונות באשר למדיניות הבנק, בין השנים 1992 - 1994 (עדויותיהם של קרזי ואבלס) - לגביהן לא ניתנה לנתבעים רשות להתגונן. התובע שב וציין, כי טענות הנתבעים מופנות כלפי מינץ, יועץ ההשקעות של הסניף דאז. 5. ב"כ הנתבעים התנגד לטענותיו של התובע בציינו, כי התובע מבקש להפוך תביעתו של הבנק לתביעה אישית שבין מינץ לנתבעים - במסגרתה ניצבת מילתו של האחד אל מול מילתם של האחרים. לדידו של ב"כ הנתבעים, השאלה הנה, האם התנה הבנק שרות בשרות והאם נתן ייעוץ מקצועי זהיר ובלתי תלוי, או שמא דאג לשיווק מוצריו? האם במקרה זה קיים הבנק את נהליו או שמא הפרם? בעניינים אלה, אחראי הבנק כגוף, ולא רק פקידיו. מינץ לא פעל על דעת עצמו, אלא פעל כפקידו של הבנק ונציגו כלפי הנתבעים. משכך, יש לבחון מעשיהם של מינץ ויתר הפקידים, בהתאם להוראות חיצוניות לבנק בתקופה הרלוונטית, וכן יש לבדוק המסמכים, האמורים להיות בחזקתו וברשותו של הבנק. אין המדובר בשינוי חזית אלא בעניינים, המצויים בלב החזית דווקא. 6. לעניין זה, אין לי אלא לחזור על החלטתי מיום 10.5.04, ממנה התעלמו ב"כ הצדדים. אין מקום להבחין בין מדיניותו של התובע לבין מעשיו של פקיד בבנק. פקיד הבנק אינו פועל בחלל ריק, גם אם עבד פיזית בסניף אחר ובעיר אחרת. פקיד הבנק פועל על פי המדיניות אשר התווה מעסיקו. נוסף לכך, הבנק כפוף להנחיותיו של בנק ישראל, לחוק הנוגע בדבר וכן לנהליו הפנימיים. העדים, אבלס וקרזי, העידו אודות המדיניות, אשר ננקטה בבנק, הלכה למעשה, וכן על המדיניות, אשר היה על הבנק לנקוט בה - כל אחד בתחומו הוא. אין בעדויותיהם משום שינוי חזית או הרחבתה. יצוין, כי אין בכך גם כדי להצביע על קבלת עדויותיהם של השניים ללא עוררין, בלא שתיבחן הרלבנטיות שלהן לסוגיות המועלות בתביעה, וכן בלא שיבחן המשקל, אשר יש ליתן לכל עדות, כמקובל. למען הסר ספק, יתמקד פסק הדין רק בשתי הטענות - בהן ניתנה לנתבעים הרשות להתגונן - האחת, התניית שרות בשרות; השנייה, הפרת חובת הנאמנות והזהירות. טענות הצדדים בדבר התנית שירות בשירות 7. לטענת ב"כ הנתבעים, עבר הבנק על סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), עת התנה שרות של מתן הלוואות ברכישת קרנות הנאמנות שלו. הנתבעים טענו, כי הבנק הוא אשר יזם את רכישת קרנות הנאמנות שלו על ידי הנתבעים. הבנק, באמצעות מינץ, הציע לנתבעים הלוואות לצורך רכישת קרנות הנאמנות. מן השיחות שנוהלו בין המנוח למינץ והוקלטו על ידי המנוח עולה, כי מינץ, אשר טיפל במתן אשראי לצורך מימון רכישת קרנות הנאמנות, יזם נטילת ההלוואה בסך 368,750₪ (קלטת 6, עמ' 26-30). הבנק התנה קבלתה של ההלוואה ברכישת קרנות - בהן היה מעוניין, ולא אפשר רכישתן של קרנות אחרות. ב"כ הנתבעים הסתמך על עדותו של אבלס - לפיה ישנה חובה לקיים הפרדה ברורה בין מחלקת האשראי ועובדיה, לבין מחלקת רכישת קרנות ועובדיה. בניגוד לכך, כעולה מן השיחות המוקלטות (בשבוע האחרון של אוקטובר 1993), עסק מינץ הן במתן אשראי והן בייעוץ לרכישת קרנות. בנוסף, לא היה קשר עסקי סביר בין מתן האשראי לרכישת הקרנות. אבלס הסתמך על שני טעמים: האחד, אילו ניתן האשראי לצורך רכישת קרנות על בסיס כוחן ועמידתן הפיננסיים, לא היה טעם להגביל הרכישה לקרנות הנאמנות של הבנק עצמו; השני, הנתבעים לא נדרשו להמציא בטחונות מלבד הקרנות עצמן. עוד טען ב"כ הנתבעים, כי לפי עדותו של קרזי, הבנק יכול היה להפריך טענות הנתבעים, לעניין התנית שרות בשרות, באמצעות ראיות חיצוניות הנמצאות ברשותו, כגון: דוחות ניירות ערך, הכוללים הרכב ניירות ערך של הסניף. באם יימצא ריכוז גבוה של ניירות ערך של קרנות הבנק, יש ללמוד, כי הבנק התנה שירות בשירות, בעוד הרכב מגוון של ניירות ערך יסתור טענה זו. דוחות אלה לא הוצגו על ידי הבנק חרף דרישת הנתבעים. ראיה חיצונית נוספת לבחינת העניין הנה פרוטוקול מפורט, אשר שומה על הבנק לערוך, בהתאם לנהליו, עם העמדת אשראי ללקוח. פרוטוקול כזה לא הוגש לבית המשפט הגם שב"כ הנתבעים דרש הצגתו. גם כשביקשו הנתבעים למכור את קרנות הנאמנות של הבנק, אשר רכשו באמצעות ההלוואות, אמר להם מינץ, כי לא ניתן לעשות כן היות שהדבר נוגד מטרתה של ההלוואה (סעיף 22 לתצהיר הנתבעת). ב"כ הנתבעים הסתמך על עדותו של אבלס, המפקח על הבנקים. כעולה מעדותו, ציין אבלס בפני ועדת הכנסת לשוק ההון מיום 7.2.95, את הקשר בין הגידול בשווי קרנות הנאמנות לבין הגידול הישיר בגובה האשראי, אשר נתנו הבנקים, ככל שנוגע הדבר לתקופה הרלבנטית (1993). משנוכח כי התופעה גוברת, זימן אבלס את המנכ"לים של חמשת הבנקים הגדולים וביקשם להפסיק ליזום מתן אשראי לקרנות הנאמנות. ברמה הספציפית הפנה ב"כ הנתבעים לעדותו של קרזי, אשר אישר התופעה של התניית שרות בשרות, בקרב התובע, בתקופה הרלוונטית. ב"כ הנתבעים צטט הדברים דלהלן מתוכן תצהירו של קרזי: "א. בחוזים שחלקה ההנהלה בתקופה זו, וכנסים הרבים שנתקיימו בעניין, הותוותה מדיניות עקבית של העמדת אשראי ללקוחות, בעידוד הבנק וביוזמתו, לצורך רכישת קרנות הנאמנות הקשורות לבל"ל. יודגש: העמדת האשראי היתה לצורך רכישת קרנות הקשורות לבל"ל בלבד. ב. על מנת להגדיל את היקף רכישת הקרנות, עודדו את עובדי בנק לפנות ללקוחות 'הסולידיים' של הבנק (לקוחות שלא היו ספקות לגבי כושר הפירעון שלהם), ולהציע אשראי לצורך רכישת הקרנות. ג. על מנת לעודד את הלקוח, הועמד האשראי בריבית מינימאלית. ד. על מנת לעודד את הרכישות, לא נדרשו הלקוחות להעמיד בטחונות לאשראי שניתן, מלבד שיעבוד הקרנות עצמן. בכך עודדו הלקוחות לחשוב שמקור הסילוק היחיד יהיה הקרנות. ה. עניינים אלו לא התבססו על 'תורה שבעל פה' (אם כי תורה שכזו הייתה קיימת גם קיימת), ולמיטב זכרוני הם עוגנו בכתובים בנוהל העמדת אשראי שהופץ ע"י הנהלת הבנק בתקופה הרלבנטית לתביעה" (סעיף 10 לתצהירו, ההדגשה במקור). 8. ב"כ התובע הכחיש, כי הבנק עבר על סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), וכי ביחסים בין הבנק והנתבעים, לא היה מצב של התניית שירות בשירות. לדידו, לא נתקיימו שלושת התנאים, אשר קבעה הפסיקה לצורך התניית שירות בשירות, כדלקמן: האחד, התניה; השני, העדר קשר עסקי סביר; השלישי, נזק בעטייה. באשר לתנאי הראשון - ב"כ התובע דחה הטענה בדבר הפעלת לחץ או כפייה מצידו של הבנק, על המנוח, לצורך קבלת הלוואות לרכישת קרנות נאמנות של הבנק. היו אלה הנתבעים, אשר לחצו לשם קבלת הלוואות, והבנק הסכים להעמיד להם אשראי לרכישת קרנות נאמנות מסוימות. הדבר דומה, לדידו של ב"כ התובע, לסוחר המוכר מרכולתו בתנאי אשראי. באשר לתנאי השני - לטענת ב"כ התובע, היחסים בין הבנק למנוח, בקשר למתן ההלוואות, היו במסגרת קשר עסקי סביר. ובאשר לתנאי השלישי - לא הוכח שנגרם לנתבעים כל נזק בעטייה של ההתניה הנטענת. הנתבעים הרוויחו, ברבות השנים, כספים רבים. הפסדיהם נגרמו כתוצאה מנפילת הבורסה בשנת 1994. גם אילו רכשו הנתבעים קרנות נאמנות של בנק אחר, היו מצויים במצבם הנוכחי, מבחינת הפסדיהם. הנתבעים פעלו תוך רצון בלתי תלוי בדבר ומחשבה עצמאית. כראיה לכך ניתן לראות, לטענת ב"כ התובע, כי המנוח לא נענה להצעותיו של מינץ, במהלך החודשים נובמבר - דצמבר 1993, למכור הקרנות ולפרוע הלוואותיו, וזאת מן הטעם, ששוק ההון היה "גבוה", באותה התקופה. ב"כ התובע הציג הדוגמאות דלהלן, להמחשת עמדתו: לפי מוצג ת/1, ביום 31.12.93 עמד סך השקעותיהם של הנתבעים בקרנות, על 995,234.13₪, בעוד סך ההלוואות נאמד ב-468,925.30₪. אילו מכרו הנתבעים את הקרנות ופרעו ההלוואות במועד האמור, היה נותר בידיהם, נטו, סך של 526,308.73₪. מכאן יש להסיק, לדברי ב"כ התובע, כי רצונם של הנתבעים להרוויח עוד יותר, הביאם לדחיית המלצתו של מינץ. מקור הפסדיהם בנפילת שוק ההון ולא בהלוואות, אשר קיבלו מן הבנק. 9. ב"כ התובע נימק טענותיו, באשר לכל אחת משתי ההלוואות, כדלקמן: לעניין ההלוואה הראשונה בסך 100,000₪ - נטען, כי המנוח בא בטרוניה כלפי מינץ, מדוע הבנק אינו מעניק לו הלוואה לרכישת קרנות, כפי שהסכים ליתן לו בנק דיסקונט. מינץ נעתר לבקשה והחתים הנתבעים על טופס - לפיו הם מצהירים שההלוואה ניתנה לאור בקשתם וכי רכישת קרנות הבנק לא הייתה לשם מתן האשראי (נספח ד'1 לתצהירו של מינץ). מכאן מנועים הנתבעים מלטעון נגד מסמך בכתב. ב"כ התובע נסמך עוד על עדותה של הנתבעת, כי מינץ ייעץ לה לקבל הלוואה לרכישת קרנות אך לא אילצה לעשות כן (סוף עמ' 53 לסיכומיו). עוד הפנה ב"כ התובע למכתבה של הנתבעת לבנק ישראל - בגדרו ציינה: "ביקשנו וקיבלנו הלוואה בסך 100,000₪ ... לצורך רכישת השקעה בניירות ערך" (עמ' 82, ש' 11-13). ב"כ התובע הפנה גם לתשובתו של בנק ישראל, אשר דחה טענותיהם של הנתבעים. בסופו של דבר, לאור טענות הנתבעים בבקשתם לרשות להתגונן, הרוויחו הנתבעים מן ההשקעה, וההלוואה נפרעה עם תשואה של 11%. באשר להלוואה השנייה בסך 368,750₪ - הרי עוד בטרם ניתנה, וכעולה משיחותיהם של מינץ והמנוח, בתקופה שבין 14.10.93- 31.10.93 (קלטת 6, נ/6-7, עמ' 2, ו-3), הזהיר מינץ את המנוח, בעקבות בקשת המנוח לקבלת הלוואה, כי ההשקעה ב"פיא" מסוכנת, בשל היותה השקעה במניות. המנוח מצידו בא בטרוניה כלפי מינץ, כי בנק הפועלים הציע לו "אשראי בתנאים נוחים ביותר", ומינץ הזהירו, כי תהא זו טעות לנהוג כך. גם לאחר שניאות מינץ ליתן אשראי למנוח, הזהירו מספר פעמים, כי שערי המניות גבוהים ומנופחים, וכי קיימת סכנת מפולת בבורסה (סעיפים 29-40 לתצהירו של מינץ). המנוח לא פעל כעצתו של מינץ, ובחר להסתכן. עם קבלת הלוואה זו הוחתמו הנתבעים על טופס בקשה להעמדת אשראי ביום 31.10.93 (נספחים ז(1) ו-ז(2) לתצהירו של מינץ), כדוגמת הטופס עליו חתמו, עת לקחו ההלוואה הראשונה בסך 100,000₪. מכאן יש ללמוד, כי הנתבעים ביקשו את ההלוואה מרצונם, ללא התניית שרות בשרות. מועד פירעון ההלוואה נקבע ליום 30.4.94. מינץ, אשר צפה נפילות, יעץ לנתבעים למכור הקרנות, כל עוד היה באפשרותם לממשן ברווחים נאים, בין החודשים נובמבר לדצמבר 93', עת היה שוק ההון מנופח ומסוכן (קלטת 4, ת/6 עמ' 2, עמ' 3, עמ' 5, ועמ' 33, שם מציין מינץ: "פשוט לצאת מהשוק, ולעבור לפק"מ, או לחילופין, כמובן לפרוע את ההלוואות ולעבור גם לפק"מ, מתוך הנחה שלקחת את ההלוואה מחדש תמיד נוכל"). לאור האמור טען ב"כ התובע, כי הנתבעת נתנה עדות שקר עת טענה, כי מינץ סירב לאפשר לה למכור את הקרנות באומרו, שמועד פירעון ההלוואה קבוע ולא ניתן לפרעה לפני המועד (עמ' 54). טענות הצדדים בדבר הפרת חובת הנאמנות והזהירות כלפי הנתבעים 10. ב"כ הנתבעים טען, כי הבנק היה מצוי כל הזמן "בניגוד עניינים חמור". הבנק ניהל חשבונם של הנתבעים, ובד בבד "התיימר לפעול כיועץ השקעות בלתי תלוי". הבנק, מחד, נתן הלוואות והרוויח מכך, וכן פעל, מאידך, כבעל עניין בקרנות שנרכשו כתוצאה ממתן הייעוץ וההלוואות. הנתבעים סברו, כי הם מקבלים ייעוץ אובייקטיבי, המציע להם השקעה מועדפת מתוך כלל ההשקעות בשוק ההון. בפועל, לטענת ב"כ הנתבעים, הבנק לא פעל כיועץ אלא כמי "ששווק מוצרים מתוצרתו", בלא ליידע את הנתבעים בנדון. ב"כ הנתבעים ציין עוד, כי בתקופה הרלבנטית, לא היה מינץ מוסמך לייעץ בענייני השקעות ושיקול דעתו היה מוגבל ביותר. מכאן הסיק ב"כ הנתבעים, כי מינץ פעל לשיווק מוצרי הבנק וככזה, לא היה חסר פניות. בעובדה זו כשלעצמה - יש כדי להצביע על קיומו של ניגוד עניינים חמור, שכן מינץ העדיף את האינטרס של הבנק על פני האינטרס של הלקוח. כך נוצר החוב, הנטען על ידי הבנק. לחיזוק טענתו בדבר ניגוד העניינים המתואר, הפנה ב"כ הנתבעים לתמלילי הקלטות - מהם ביקש ללמוד, כי האשראי ניתן אך ורק למטרת רכישת קרנות הנאמנות של הבנק. ב"כ הנתבעים טען, בהמשך דבריו, כי רכישת הקרנות לא היוותה משום השקעה סולידית, בניגוד למה שנמסר לנתבעים בנדון, על ידי הבנק. הנתבעים הפנו לחוות דעתה של חן ביטון, המומחית מטעמם - לפיה הייתה ההשקעה בעלת "סיכון מיוחד". הדבר לא נמסר לנתבעים, בעל פה או בכתב. ב"כ הנתבעים הוסיף, כי אי הגשת דו"ח ניירות הערך של הסניף מצביע על אמיתות טענת הנתבעים בדבר ניגוד עניינים. גם בעובדה, שהנתבעים לא נדרשו לחתום על בטחונות להלוואות, מלבד חתימה על שטר משכון בגובה ההלוואה הראשונה (בסך 100,000₪), יש כדי ללמד, כי אין המדובר בייעוץ ראוי אלא בשיווקו של מוצר. כעולה מעדותה של הנתבעת, לאחר שתיק ההשקעות צבר הפסדים, ביקש הבנק מהנתבעים לחתום על שטר משכון בלתי מוגבל בסכום, למשכון תיק ההשקעות, לצורך הבטחת החזרתה של ההלוואה השנייה בסך 368,750₪. כשסירבו הנתבעים לחתום על שטר המשכון, שימש הדבר, כעולה מעדותו של קרזי, עילה לפירעון מיידי של ההלוואה, בחודש אוקטובר 1994. 11.ב"כ התובע טען לעומת זאת, כי הנתבעים הנם משקיעים כפייתיים, עוד משנת 1989. הם אלה שרצו להשקיע במניות. בפרק הזמן שבין שנת 1990 לבין חודש פברואר 1994, הייתה תקופת גאות בבורסה, והמשקיעים קיבלו תשואה גבוהה. עובדה זו אושרה ע"י גב' ביטון (בקשת הרשות להתגונן, עמ' 7, ש' 23). המפולת בבורסה, לאחר מכן, הייתה כללית וכל הקרנות של כל הבנקים ושל גופים פיננסיים רבים נפלו, ללא הבדל, היות שכולם השקיעו במניות ו/או באג"ח, ששעריהן התמוטטו. ב"כ התובע מבקש להראות, כי גם אילו השקיעו הנתבעים בקרנות של בנקים אחרים, עדיין היו מפסידים. ב"כ הנתבעים השיב כנגד הטענה, לפיה הנתבעים היו משקיעים כפייתיים, באומרו, כי לא הייתה לנתבעים השכלה פורמאלית כלשהי. המנוח היה מזרחן, ואשתו עוסקת בקרמיקה. הם התעניינו בגורל השקעותיהם, על יסוד הייעוץ שקיבלו ממינץ - ייעוץ שעליו הסתמכו באופן שיטתי. אכן, מן הקלטות עולה, כי הנתבעים התעניינו ושאלו שאלות, אך בסופו של יום, קיבלו דבריו של מינץ. בהמשך לכך ציין ב"כ הנתבעים, כי אין ללמוד דבר מן השיחה בקלטת מחודש ספטמבר 1994 (סעיף 36 לסיכומי התובע) - ממנה עולה, כי הנתבעים סרבו לעצתו של מינץ למכור הקרנות. ב"כ הנתבעים הבהיר, כי שיחות אלה התנהלו לאחר מפולת הקרנות - אז נתגבש נזקם של הנתבעים, ונוצר משבר אמון חמור בינם לבין מינץ. דיון - הפן המשפטי עבירה של התניית שירות בשירות והאינדיקציות לגיבושה 12. סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) קובע כדלהלן: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". הספרות המשפטית וכן הפסיקה, העוסקת בסעיף 7(א) דנן גורסת, כי יש לעמוד על קיומם של מספר תנאים, בכדי לקבוע האם אכן לפנינו מצב של התניית שירות בשירות. להלן התנאים הנבחנים: תנאי אחד, הנו קורלציה, קרי: קשר הגיוני וצמוד בין השירותים אשר הותנו זה בזה. קורלציה שכזו מתקיימת בהינתן סמיכות זמנים בביצוע שתי העסקאות המותנות, כגון מתן אשראי ופתיחת תוכנית חסכון, או בהינתן קשר בין שני השירותים המותנים, מבחינת הסכומים בהם מדובר. יצוין, כי ישנם מקרים, בהם לא נדרשת הוכחתה של קורלציה, כאינדיקציה לקיומה של התניה פסולה. בפרשת גרציאני (ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1998) בע"מ ואח', פ"ד נד(2) 145 (2000)), נאמר על ידי כב' השופטת בייניש, כתוארה אז: "ודוק. הקורלציה המתחייבת הינה במובן המהותי, כלומר, קיומו של קשר סיבתי בין פתיחת תוכנית החיסכון או קבלת שירות שהבנק מציע, לבין השירות המבוקש מלכתחילה על ידי הלקוח. מבחינה ראייתית, קורלציה כזו יכול שתוכח על ידי עדות ישירה של הלקוח על התניה כאמור, וכן על ידי נסיבות חיצוניות, כגון סמיכות במועדים שבהם ניתנו שני השירותים, או במקרה בו מדובר על פתיחת תוכניות חיסכון כתנאי להגדלת מסגרת אשראי - הוכחת זהות או קרבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתוכניות לבין גובהה של מסגרת האשראי שאושרה בעקבות זאת; סממנים אלה המצביעים בדרך כלל על קיומו של קשר בין שני סוגי השירות הם בעלי ערך ראייתי, ואף הם תוארו בפסיקת בתי המשפט תוך שימוש במושג קורלציה. אכן, בדרך כלל יתקיימו סממנים אלה של התניית שירות בשירות, אך הם אינם בגדר יסוד חיוני שבלעדיו לא ייתכן קיומה של התניה" (ההדגשות מכאן ואילך אינן במקור אלא אם צוין אחרת). תנאי שני, הוא קשר עסקי סביר - באם נמצא קשר עסקי סביר בין העסקאות, אזי אין המדובר בהתניה פסולה של שירות בשירות (ויינרוט ואדלשטיין התניית שירות בשירות (מהדורה שנייה, תשס"א) בעמ' 87). ואולם, חוסר כדאיות כלכלי יוצר חזקה בדבר קיומה של התניה אסורה, גם אם לא הוכחה קורלציה בין העסקאות. במקרה כזה רובץ נטל הראיה לפתחו של הבנק (שם, בעמ' 97-109): ".. הוכחת קורלציה היא אכן אינדיקציה אובייקטיבית חשובה, אך גם בהעדרה ניתן להוכיח התניית שירות בשירות. זאת באמצעות אינדיקציות אובייקטיביות אחרות המצויות, למשל, בעצם העובדה כי הלקוח פתח תוכניות חיסכון בעת שחשבונו היה מצוי ביתרת חובה קבועה. העדר ההיגיון הכלכלי משמש ראיה אובייקטיבית בדבר קיומה של התניית שירות בשירות, לאור יחסי התלות של הלקוח בבנק ויחסי האמון ביניהם" (שם, בעמ' 102). יש לבחון למעשה, הכיצד מבטח הבנק את כספו. בטוחה בדמות נכס פיננסי אפשרית רק כאשר אינה נובעת ממקורותיו של הבנק עצמו. כאשר נמצאת הבטוחה במקורותיו של הבנק עצמו, אזי אין זו בטוחה, אלא בפועל שעבוד כספים, אשר הושקעו מלכתחילה בתוכניות שהבנק מציע. במצב זה מחזיר הבנק לעצמו את האשראי בדמות "בטוחה", ומפיק רווח מן ההפרש בין הריביות (שם, בעמ' 89). הנשיא (בדימוס) זיילר, במסגרת ת"א (י-ם) 1245/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גולאר, חברה לסינמטוגרפיה בע"מ ואח' (לא פורסם) תאר זאת כלהלן: "קשר עסקי בין תוכניות החיסכון למתן האשראי לא קיים, והטיעון הבלתי הגיוני שתוכנית החיסכון מהווה ביטחון לאשראי הוא טאוטולוגיה, במובן שכסף שהוא כולו אשראי מאותו מקור, אינו מהווה בטחון לחלק אחר של האשראי" (ויינרוט ואדלשטיין, שם בעמ' 90). תנאי שלישי הנו מצב החשבון של הלקוח עת מתן האשראי - בתי המשפט מצאו, כי אין היגיון כלכלי בכך שלקוח יפתח תוכנית חיסכון כאשר חשבונו נמצא ביתרת חובה. על כן, כאשר בא הלקוח לבנק ונוטל אשראי, מהווה הדבר אינדיקציה להתניית שירות בשירות. תנאי רביעי הוא בקיאות הלקוח בענייני עסקים - בתי המשפט נוטים לראות בלקוח, כצד החלש במערך יחסיו עם הבנק, גם אם המדובר הוא בלקוח, בעל בית עסק, הנועץ בבעלי מקצוע מתאימים בענייני כספים ואשראי. הלקוח נתפס כצד החלש בשל פערי הכוחות בינו לבין הבנק ובשל העובדה שעיקר הכוח מצוי בידי הבנק, כמקור לאשראי (שם, בעמ' 116; ראו גם ת"א (י-ם) 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי ייבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח' (לא פורסם)). ויינרוט ואדלשטיין, בספרם, קינחו הדיון בהבהירם, כי יש לבחון האינדיקציות השונות, כמתואר, גבי השאלה האם המדובר הוא בהתניה פסולה של שירות בשירות. יחד עם זאת, בסופו של יום, שומה על בתי המשפט לבחון מדוע פעל הלקוח באופן זה או אחר, שעה שפעולה זו נעדרת כל היגיון כלכלי (שם, בעמ' 125). הפן המשפטי - הלכה למעשה 13. יישום האינדיקציות השונות במקרה שלפנינו מורה, כי הבנק חטא כלפי הנתבעים בעבירה של התניית שירות בשירות, כלהלן: קורלציה - נבחנת, כאמור, במדד של סמיכות זמנים במתן ההלוואות לצורך השקעתן, וכן נבחנת בנתיבי השקעתן. בענייננו, עובדתית, אין כל מחלוקת, כי כספי ההלוואות ניתנו לצורך השקעתם ברכישת קרנות הנאמנות של הבנק, וכי כספים אלה הושקעו, הלכה למעשה, ברכישת קרנות הנאמנות של הבנק בסמוך לנתינתן. קרנות הנאמנות שנרכשו היוו בטוחה להלוואות, דהיינו: היה זה מעגל סגור של הלוואות, אשר שימשו לצורך רכישת תיק השקעות, וזה היווה בטוחה להלוואות. התובע טען, כי רכישת הקרנות לא היוותה תנאי לקבלת האשראי, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בנספח ד2 לתצהירו של מינץ. די בעדותו של מינץ, כדי לדחות הטענה: "ש: איזה בטחונות נתן מר שטוקמן ז"ל להבטחת החזרת ההלוואות? ת: תיק הקרנות שלו. ש: מה היה בתיק הקרנות שלו? ת: קרנות נאמנות, אני לא זוכר בדיוק מה היה, אבל היה קרנות נאמנות - הרי ההלוואה ניתנה לצורך רכישת קרנות נאמנות" (עמ' 6). מינץ אישר, שהמנוח לא יכול היה למכור או לרכוש ניירות ערך של בנקים אחרים: "ש: זכור לך מקרה שבו מר שטוקמן או אשתו אמרו 'אני רוצה לממש את הקרנות ולרכוש מתוך התמורה ניירות ערך אחרים' זכור לך? ת. כן. ש. מה היתה תגובתך? ת. תגובתי היתה: שלצורך רכישת קרנות הנאמנות, הלקוח קיבל הלוואה מוזלת, ואין הוא יכול להמיר אותה לאפיק השקעה אחר זולת רכישת קרנות נאמנות במגוון רחב מאוד בכל אפיקי ההשקעה האפשריים בשוק ההון. ש. אמרת קרנות נאמנות מגוונות. אם הייתי רוצה לקנות קרנות נאמנות של דיסקונט, הייתי יכול. ת. לא, אתה יוכל לקנות של בנק אוצר החיל, אמריקאי ישראלי. זו היתה הלוואה של רכישת קרנות נאמנות של בנק לאומי. היו לנו קרנות נאמנות שמיוצגות ע"י חברת פיא וחברת פסגות בכל אפיקי ההשקעה ש. ההלוואה ניתנה לצורך רכישת קרנות נאמנות של בל"ל בלבד ולא לכל מטרה אחרת. ת. נכון ש: ואם הייתי רוצה לממש את הקרנות יכולתי לעשות אחד משני דברים: להחזיר את ההלוואה או לרכוש קרן של בל"ל. ת. נכון" (עמ' 21-22) כשאמר ב"כ הנתבעים למינץ, כי בידו מסמך אחד, המעיד על משכון בסך 100,000 ₪, המהווה בטוחה יחידה להבטחת החזר ההלוואה, השיב מינץ: "אני איש השקעות ולא איש אשראי, לא אוכל לענות לך ..." (עמ' 9, 15, 16). בד בבד אישר מינץ, כי המנוח לא נדרש להמציא בטוחה חיצונית זולת הקרנות!! (עמ' 10). לא אוכל כאן שלא להעיר באשר לאמינות תשובתו של מינץ. בתחילה אמר מינץ, כי הוטל שיעבוד על כל תיק ההשקעות של הנתבעים, אשר כלל בעיקר את קרנות הבנק. הדבר לא מנעו מלציין, כי הוא איש השקעות ולא איש אשראי, בכדי לא להסתבך במתן תשובות, הנוגעות לאשראי אשר נתן הבנק לנתבעים, באמצעותו. מינץ היה איש הקשר בין הנתבעים לבנק. המנוח ביקש האשראי ממינץ וניהל ויכוחים עימו בנדון. לפיכך, ניסיונו של מינץ להתנער מחלקו במתן אשראי לנתבעים, תמוה ביותר בעיניי. בייחוד אמורים הדברים כאשר בהמשך עדותו ציין מינץ, כי טיפל במתן האשראי "לצורך רכישת קרנות נאמנות" (אמצע עמ' 9), תוך שהבהיר, כי יש להבחין בין המנוח, אשר היה לקוח וותיק, וככזה יש להיעתר לבקשתו לקבלת אשראי, לצורך רכישת קרנות נאמנות ספקולטיביות, לבין כל לקוח אחר, אשר לבקשתו לא היה נעתר מינץ. יתרה מזו, מינץ היה זה אשר פנה למנוח וביקשו לסור לבנק כדי לחתום על טפסים, הנוגעים להלוואה השנייה בסך 368,750₪ (עמ' 16). 14. בקיאות הלקוח - אחת מטענותיו העיקריות של התובע הייתה, כי המנוח היה עצמאי בהחלטותיו, ניווט השקעותיו תוך בקיאות בנבכי שוק ההון, והיה נחרץ בדעתו להמשיך ולהשקיע בקרנות הנאמנות של הבנק, חרף העובדה שקיבל הסבר אודות מידת הסכנה הטמונה בהשקעותיו. בזאת ביקש הבנק להטיל מלוא האחריות על הנתבעים, ולהדוף טענת ההגנה שלהם בדבר התניית שירות בשירות. איני מקבל טענה זו. בעובדה, שהלקוח התעניין במתרחש בשוק ההון והרוויח מהשקעותיו, אין כדי להוכיח בקיאותו ברזי שוק ההון ובנבכיו. בהיצמדותם של המנוח ואשתו למינץ ולעצותיו יש כדי ללמד, כי המנוח היה כטירון, העושה צעדיו הראשונים בענייני השקעות ובשוק ההון בכלל, הגם שניתן להניח, כי כל מעייניו היו נתונים להשקעותיו. אין בעובדה, שהמנוח היה משכיל ובוגר אוניברסיטה כדי ללמד, כי המנוח היה גם בעל ידע בנושא שוק ההון ותהפוכותיו. יש להבחין בין אדם פרטי, הפועל מתוך דחפים ורצון להתעשר מהר ככל שניתן, לבין חברה עסקית, המרשה לעצמה לשכור ייעוץ מקצועי הולם בנדון. גם אם אקבל טענתו של הבנק, כי היה זה המנוח, שהתעקש להמשיך ולהשקיע בקרנות הנאמנות, אין ספק בעיניי, כי היה זה הבנק, אשר "פיתה" את המנוח ליטול הלוואות לשם השקעתן בקרנות, לאחר שהלקוח טעם טעמו של הרווח ה"קל". ב"כ התובע הדגיש, כי הנתבעים לא שעו להמלצותיו של מינץ לצאת מן השוק והתעקשו לא למכור בציפייה לרווחים נוספים, כעולה גם מעדותה של הנתבעת. לא התרשמתי מן הטענה. "המלצתו" של מינץ למנוח לצאת מן השוק ה"מנופח", בשל סכנת נפץ, נועדה להגן בעיקר על כספי הבנק עצמו ולא על הונם של הנתבעים. הא ראיה - הבנק דאג להבטיח את האשראי שנתן למנוח ולנתבעת על ידי שעבוד הקרנות עצמן לצורך השבת אותן הלוואות. חששותיו של מינץ, כי הלוואות הבנק לא תושבנה באם יקרוס השוק, הן שעמדו מאחורי עצתו לנתבעים לצאת מן השוק. 15. קשר עסקי סביר - סבורני, כי המנוח לא היה נוטל הלוואות בסכומים החורגים משמעותית מיכולותיו הפיננסיות, על מנת לרכוש קרנות נאמנות בעלות סיכון גבוה במידה זו או אחרת, אלמלא היה משתכנע, כי אילו הן השקעות כדאיות, אשר ישאו רווחים נאים. רצונם של הנתבעים, לצבור ממון לעת זקנה, הניעם לפעול כפי שפעלו - כעולה מעדותה של הנתבעת. כך ניצבו הנתבעים, אנשים חלשים הדואגים לאחרית ימיהם, אל מול ענק פיננסי. עובדה היא, באין חולק, כי ההלוואות שניתנו לנתבעים, יועדו אך לצורך רכישת קרנות הנאמנות של הבנק, דהיינו: הנתבעים לא היו חופשיים למכור קרנות הבנק ולרכוש תחתן נכסים פיננסיים ממוסדות בנקאיים אחרים. במצב דברים זה, אין כל נפקות משפטית לעובדה, שמינץ האיץ במנוח, בשלב מסוים, לצאת מן השוק. לבנק היה אינטרס להרבות במכירת קרנות הנאמנות שלו ולספק אשראי לצורך העניין, מבלי להתחשב ביכולתו האמיתית של הלקוח להחזיר האשראי. הבנקים השונים התחרו ביניהם בעניין זה, באווירה ששררה אז במשק. באווירה הקיימת דאז, הבאה לידי ביטוי בדבריו של המנוח, כפי שאושרו על ידי מינץ, הציעו הבנקים אשראי נדיב ללקוחות, לרכישת הקרנות, ומשכך סיפק מינץ למנוח אשראי גדול נוסף, אשר נועד לרכישת קרנות הנאמנות של הבנק (ראו לעניין זה גם תצהירו של קרזי, בעמ' 5-6 לפסק הדין). מינץ טען בעדותו, כי התנגד, לאור מדיניות הבנק, למתן אשראי לשם השקעות לא בטוחות, כקרנות נאמנות. התנגדותו הובעה בעל פה לממונים עליו בבנק: "אני הבעתי את התנגדותי הייעוצית באותה תקופה בפני הנהלת הבנק, בנושא לקיחת הלוואות להשקעה בשוק ההון, וזה היה בפני מנהל הסניף .. הוא לא קיבל את עמדתי... אני רוצה לציין כי עמדתי בנושא היתה חריגה, היות והנורמה ועקב האופוריה שהיתה בשוק ההון - הנושא של לקיחת הלוואות באותה תקופה היה מאוד פופולארי ואני הייתי מאלה הבודדים שהתנגדו לו" (עמ' 21). דבריו אלה מחזקים את קביעותיי דלעיל, כי הבנק נהג, כיתר הבנקים, להנפיק אשראי לשם רכישת קרנות נאמנות, הגם שלא דובר בהשקעה סולידית. 16. מצב החשבון של הנתבעים עת מתן האשראי - בחשבונם של הנתבעים היו אך סכומים צנועים, אשר קיבלה הנתבעת בירושה. המנוח השקיעם והצליח להפיק רווחים. עיקר הכספים בחשבונם של הנתבעים נבע ממקורות הבנק עצמו. מינץ התחמק ממתן תשובה ישירה, גבי היקפו הכספי של תיק ההשקעות של הנתבעים, הגם שלדעתי, הכיר היטב את התיק, ועל בסיסו נתן ייעוץ לנתבעים. כך העיד: "ש:ההיקף הכספי שלו היה- רובן ככולן מאשראי שנתן הבנק? ת: לא נכון. ש: מה היה ההיקף הכספי שלו? ת: מה אני צריך להעריך?" (עמ' 15) הכיצד יכול היה מינץ להשיב בשלילה לעניין ההיקף הכספי של תיק ההשקעות המדובר ולהעיד, בו זמנית, כי אינו יודע מה היה ההיקף?! מכל מקום, לא הובאה כל ראייה מטעמו של התובע, הסותרת טענת הנתבעת, כי בהיעדר אשראי מן הבנק, לא היה היקף הפעילות בחשבונם של הנתבעים גדול. רק בשל ההלוואות שהעניק להם התובע, הפכו הנתבעים לקוחות גדולים בעלי תיק השקעות תפוח מימדים. כאמור בתצהירה של הנתבעת, אשר צורף לבקשתה לרשות להתגונן, עד לשנת 1990 ניהלו הנתבעים פעילות בנקאית רגילה, ללא השקעות משמעותיות. החל משנת 1990, עת קיבלה הנתבעת ירושה בסך 120,000₪, פנו הנתבעים למינץ, לייעוץ בעניין השקעת כספי הירושה. מינץ המליץ לנתבעת ולמנוח להשקיע הכסף בקרנות נאמנות של התובע. לדברי הנתבעת, היווה מינץ, עבורה ועבור המנוח, משום "אורים ותומים" לענייני השקעות, והללו לא חשדו, כי עצתו אינה טובה. מן האמור עולה, כי מלכתחילה, לא היו ברשות הנתבעים סכומי כסף גדולים, המיועדים להשקעה ומאפשרים למנוח להשקיע בדבר בר סיכון. ההיגיון מחייב, כי אדם המחזיק בסכום צנוע שכזה, ינהג בו בזהירות יתרה, אלא אם גורם כלשהו שכנעו להעז וללוות סכומים נוספים למטרת השקעות בקרנות נאמנות ברות סיכון, ולו בינוני. אין לי אלא להתייחס, לעניין זה, לאמור בספרם של ויינרוט ואדלשטיין, המציינים כי האינדיקציה החשובה ביותר להתניה פסולה של שירות בשירות, הנה העדר מקור כלכלי עצמאי לפתיחת תוכניות חיסכון. המחברים מציינים, כי באין מענה לשאלה, מדוע נהג הלקוח בחוסר היגיון כלכלי שכזה, נוצרת החזקה, כי הפעולה לא נעשתה מרצונו החופשי אלא כתוצאה מהתניית שירות בשירות (ויינרוט ואדלשטיין שם, בעמ' 125). הגם שהמחברים מתייחסים ספציפית, לפתיחתן של תוכנית חסכון, בעוד בענייננו המדובר בנטילת הלוואות לצורך רכישת קרנות נאמנות, הרי הדברים ישימים באותה מידה ואף ביתר שאת. ככל שנוגע הדבר לנטילת הלוואה לצורך פתיחת חשבון חסכון, נהנה הבנק מהפרש הריבית, בו הוא מחייב לשם נטילת ההלוואה, אך מקנה ללקוח, במקביל, ריבית קטנה בהרבה בעבור החיסכון. במקרה שלפנינו, לעומת זאת, הבנק נהנה מריבית גבוהה בגין ההלוואה - המשמשת בו זמנית בטוחה להחזרתה - בעוד הרווח הצפוי ללקוח מונח על "קרן הצבי"!. במלים אחרות, הסיכון בו נתון הלקוח במקרה הקרנות, הוא הרבה יותר חמור, כך שלמצער, יש ליישם את אותם הכללים בשני המקרים. 17. ב"כ התובע טען, כי המנוח הפעיל לחץ רב על מינץ לקבל הלוואות על מנת להשקיען בקרנות הבנק, ורק בשל כך קיבל המנוח את האשראי הבנקאי. לכן, אין לבוא בטרוניה לבנק ויש לראות בהתנהגות המנוח נימוק להסרת כל אחריות מן הבנק. אין לקבל טיעון זה. גם אם אקבל טענתו של מינץ, כי המנוח לחץ בכל מאודו לקבל הלוואות, כנטען, אין בזאת כדי להסיר אחריות מן הבנק. הבנק מחויב, שלא לעבור על חוקי המדינה בדרך התנהלותו. בעובדה, שהבנקים האחרים נהגו לבצע עבירות על חוק הבנקאות (שירות ללקוח), אין כדי לפטור את התובע מלקיים את החוק, כרוחו וככתבו. החשש, כי הלקוח יעתיק פעילותו לבנק אחר, אינו מצדיק עבירה מצידו של הבנק. 18. ב"כ התובע טען עוד, כי מינץ הסביר למנוח את הסכנות הטמונות בהשקעותיו, וכן הבהיר לו, כי אין המדובר בהשקעות סולידיות אלא בהשקעות ברות סיכון. משכך, יש להטיל על המנוח את מלוא האחריות. איני מקבל גם טיעון זה. יש לזכור, שמקור הקשר בין הנתבעים לתובע - בעצם מתן אשראי בנקאי בתמורה לרכישת קרנות נאמנות של הבנק - בחטא. גם אם אקבל הטענה, כי מינץ הסביר למנוח את הסכנות הכרוכות בהשקעותיו הגם שהנני מפקפק בזאת לאור ממצאי התיק דלעיל, הרי הדבר שולי בעיניי. אין עוררין, כי שתי ההלוואות ניתנו לנתבעים במטרה לרכוש באמצעותן מקרנות הנאמנות של הבנק (מינץ אישר זאת בעדותו מספר פעמים - ראו בהמשך). משאלה הם פני הדברים, מה יועילו אזהרותיו של מינץ למנוח, כי מוטב שיצא מן השוק? מה ציפה מינץ מהדיוט, המרוויח היטב ואך רוצה להעצים עוד יותר את רווחיו? דומה, כי כל הדיוט אחר היה נוהג כמנוח, כאשר איננו מבין משמעותה של הסכנה הכרוכה בזאת. בהתנהגותו זו של המנוח יש כדי לשלול טענת התובע, כי המנוח היה בקיא בנבכי שוק ההון וברזיו. יש בכך דווקא, לדידי, כדי להמחיש אי הבנתו של המנוח בענייני השקעות. כפי שכבר הבהרתי, גם הפסיקה התייחסה ללקוח, אשר אינו בית עסק, כבעל הבנה מוגבלת בענייני השקעות, בעיקר נוכח הבדלי הכוחות בינו לבין מוסד בנקאי חזק (ויינרוט ואדלשטיין, שם בעמ' 116). לדידי, אף אילו היה המנוח בעל מידע בענייני השקעות, אזי לא היה בדבר כדי להסיר אחריות מן הבנק, ובעיקר נוכח קשרי התלות שנוצרו בין הצדדים, כפי שתואר לעיל. 19. יתרה מזאת, בעובדה שהבנק נתן הלוואות למנוח על מנת לרכוש מקרנותיו שלו, יש כדי לדחות טענתו של הבנק, כי היה זה המנוח, אשר התעקש לרכוש מקרנות הבנק. כפי שציינתי עוד קודם לכן, גם "המלצותיו" החמות של מינץ למנוח, לצאת משוק ההשקעות, מאחר שהשוק מנופח ויש סכנה להתפוצצות, לא נועדו להגן על המנוח, אלא דווקא על כספי הבנק, אשר דאג לכתחילה, ל"הבטיח" האשראי שנתן למנוח, בשעבוד הקרנות עצמן לצורך השבת אותן הלוואות. בעובדה זו כשלעצמה, יש כדי להוכיח, כי הבנק חטא בהתניית שירות בשירות. כפי שהבהירו ויינרוט ואדלשטיין בספרם, השאלה המהותית הנה, מהו מקור הכספים ולאן מתנקזים הכספים (עמ' 111-112 לספרם). אין סמוי הדבר, כי כספי ההלוואות ניתנו למימון רכישת קרנות הנאמנות של הבנק, ובעובדה שהקרנות אשר נרכשו, היוו סל ביטחונותיו של הבנק לצורך החזר ההלוואות, יש כדי לחזק עובדה זו. גם בעובדה שהמנוח הרוויח היטב כתוצאה מהשקעותיו, אין כדי לשלול העובדה, שהבנק התנה מתן שירות בשירות, ואין בזאת כדי להטיל האחריות לפתחו של המנוח. 20. אי כדאיות העסקה - גם תנאי זה מתקיים בענייננו. ברור מאליו, כי אין כל היגיון בהחלטתו של המנוח, ליטול הלוואות בסכומים כה גבוהים, הרבה מעבר ליכולותיו הכספיות, על מנת לרכוש קרנות ברות סיכון גבוה, בהיעדר שכנוע מוקדם של הבנק בנדון. מינץ נשאל גבי ההיגיון במתן אשראי להשקעות מסוכנות, והשיב: "תשאל את הנהלת הבנקים, כל הבנקים במדינת ישראל שעשו את זה, למה?" (תחילת עמ' 17, ישיבת יום 8.10.03). אין להתעלם גם מן האינטרס - הבולט במקרה דנן - של פקיד הבנק ורצונו לקדם מכירתם של מוצרי הבנק, כדי להוכיח יעילותו בפני מנהליו, ובעיקר בשוק תחרותי דאז, כמתואר, כעולה מדבריהם של עדי ההגנה ומינץ (עמ' 97, ש' 5-17; ראו גם נ/5, המדבר בעד עצמו). ניתן לראות, כי מינץ התחמק ממתן תשובה ברורה בעניין. כאשר נשאל, האם ראה את החוזרים לעידוד מכירת קרנות הנאמנות השיב, כי אינו זוכר אילו חוזרים ראה לפני כ-10 שנים (עמ' 12, ישיבת יום ה- 8.10.03). בהמשך, לאור התערבות ב"כ התובע בחקירתו הנגדית, נתן תשובה ישירה ועניינית: "ש: האם ידוע לך שהנהלת הבנק גם ברמה הארצית וגם ברמה האזורית הציבה לסניפים יעדים לרכישת קרנות נאמנות של הבנק. ת: אני לא איש הנהלה.. ש: האם ידוע לך שאמרו לסניף פלוני מליון ₪ עד סוף אוקטובר ת: לא ידוע לי מה היה בחדרי ההנהלה. עו"ד בר הילל: מתנגד . שינוי חזית. ש: האם ידוע לך שהנהלת הבנק הציבה יעד לסניף שלך - ככה קרנות נאמנות של הבנק עד למועד פלוני. ת: לא, לא הציבו לי ייעד כזה, כמו כן לא אמרו לי כי הציבו יעד כזה לסניף" (עמ' 12). כפי שהבהרתי, המנוח נכנס לשוק ההשקעות בעידודו של התובע, באמצעות מינץ. לתובע היה אינטרס להגדיל מכירתן של קרנות הנאמנות שלו, בעיקר כאשר לבנקים האחרים הייתה נכונות להעניק אשראי נוח ללקוחותיהם. "כניעתו" של מינץ ללחציו של המנוח אך מחזקת הטענה, בדבר התחרות הבנקים בשיווק מוצריהם ללקוחותיהם, והאשראי הגדול אשר ניתן למנוח, בעקבות זאת, חרג משמעותית מיכולותיו הפיננסיות האמיתיות. 21. ב"כ התובע ביקש גם להוכיח טענתו, כי לא חלה בענייננו התניית שירות בשירות, תוך שהפנה לנספחים ד1 ו-ד2 לתצהירו של מינץ - לפיהם הצהירו הנתבעים, כי בקשתם לאשראי נעשתה ביוזמתם וכי רכישת הקרנות לא היוותה תנאי לקבלת האשראי. לטענת ב"כ התובע, מנועים הנתבעים מלטעון בעל פה נגד מסמך בכתב. יש לדחות גם טענה זו. סעיף 17 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) קובע: "הוראות חוק זה יחולו על אף כל ויתור או הסכם נוגד". עבירה על חוק הבנקאות (שירות ללקוח) הנה עבירה פלילית וכל פעולה שנעשתה תוך כדי ביצוע העבירה - בטלה היא. כל וויתור אינו יכול לקיימה. הרי אילו ניתן היה להתנות על האמור בחוק ולהחתים הלקוח על טופס וויתור, הייתה מטרתו של החוק מסוכלת בנקל. לפיכך, נוכח החשש, שהבנק ינצל כוחו ושררתו על לקוחותיו, קבע המחוקק, שאין אפשרות לוותר על הגנת החוק ולהתנות על סעיף 7 לחוק (ויינרוט ואדלשטיין, שם בעמ' 179; ראו גם ת"א (ת"א) 1097/92 מ.א נתנאל חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ נ' הבנ"ל הראשון בע"מ (לא פורסם)). 22.סיכומו של פרק - הבנק, אשר התנה מתן האשראי למנוח ברכישת קרנות הנאמנות שלו, פעל בניגוד לסעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), עת התנה שירות בשירות. הפרת חובת הנאמנות והזהירות כלפי הנתבעים 23. ב"כ התובע טען כאמור, בהסתמך על דבריו של מינץ, כי הבנק לא הפר כל חובה כלפי הנתבעים, וכי גילה אוזניהם בדבר מידת הסיכון, הכרוכה בהשקעות. משמצאתי, כי הבנק התנה מתן ההלוואות ברכישת קרנות הנאמנות שלו, מבלי לנהוג בגילוי נאות, בדבר הסיכון הגלום בעסקה שכזו, ובלא שהזהיר מפורשות את הנתבעים מפני סיכון שכזה, אין כל חולק גם, כי הבנק נמצא במצב של ניגוד אינטרסים אסור. כפי שהובהר והוסכם, ההלוואות ניתנו אך לצורך רכישת קרנות נאמנות של הבנק. ב"כ התובע אישר בסיכומיו כי "הבנק הסכים להעמיד אשראי מוזל לרכישת הקרנות" (סעיף 51(ב)(2), עמ' 12). מינץ אישר אף הוא בתצהירו (סעיף 23), ש"האשראי התבקש לשם השקעה בקרנות הבנק", ובעדותו אמר: "הרי ההלוואה ניתנה לצורך רכישת קרנות נאמנות" (עמ' 6). מינץ התחמק ממתן תשובה ישירה לשאלה מדוע נתן הבנק אשראי למנוח בתנאים מועדפים ביודעו, כי השקעות אלה מסוכנות, בציינו כאמור, כי הוא אך איש השקעות ולא אשראי. הוא הבהיר, כי במקרה דנן, דובר בלקוח "גדול מאוד של הבנק, בעל נכסים במאות אלפי שקלים" (ישיבת יום ה-8.10.03, עמ' 15), אך "שכח", כי המנוח הפך ללקוח כה גדול אך בזכות האשראי, אשר העניק לו הבנק. במצב דברים זה, כאשר באשראי אשר ניתן הבנק נרכש תיק ההשקעות, היה על הבנק לפעול בהתאם לחובות הנאמנות והזהירות שלו, ולהבהיר לנתבעים מהי מידת הסיכון, הטמונה בהשקעותיהם. שיהוי בהגשת התביעה 24. בשולי פסק הדין אתייחס לנושא דנן. נקודת המוצא הנה, כי "מי שכואב לו צועק, ומי שמשהה את צעקתו זמן רב אות הוא שלא כאב לו" (ע"א 65/97 זילברשלג בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם), כפי שצוטט על ידי ויינרוט ואדלשטיין, שם בעמ' 123). המפולת הנטענת בבורסה התרחשה כבר בשנת 1994, ואילו הבנק מצא לנכון להגיש תביעתו אך בחודש ספטמבר 2000. אין חולק, כי תקופת ההתיישנות בענייננו טרם חלפה, אך בעובדה שהתובע השהה תביעתו משך שנים, יש כדי לעורר תהיות ותמיהות גבי כנות טענותיו. אין לי אלא להסיק בענייננו, כי התובע פעל כן במטרה להאדיר רווחיו תוך ניצול חולשתם של הנתבעים, וחיובם בריבית אדירה של 21.6% לשנה. סיכומו של דבר 25. כפי שהראיתי, כלל האינדיקציות מצביע בענייננו, על חטאו של הבנק בהתניית שירות בשירות והפרת חובת נאמנותו כלפי הנתבעים. אך ברור הוא, כי הנתבעים בענייננו, לא יכולים היו לממן השקעותיהם ממקורותיהם שלהם, והמקור העיקרי להשקעה היה באשראי הבנקאי; כמו כן נמצאה התאמה מלאה בין המימון לבין רכישת הקרנות. הרי כפי שציינו המלומדים ויינרוט ואדלשטיין, מקור המימון ונתיב השקעת הכספים הנם האינדיקציה העיקרית לבחינת השאלה, האם היה זה מצב של התניית שירות בשירות; המנוח נהג מבלי להתמצא ברזי שוק ההון ובנבכיו. משכך, קיבל עצותיו של מינץ בנושא, כגורם מיומן ומהימן. חוסר בקיאותו של המנוח בא לידי ביטוי בהתעקשותו להישאר בשוק, גם כאשר הזהירו מינץ מפני מפולת קשה; כן נראה, שלא היה כל היגיון עסקי בבחירתו של המנוח ליטול סכומים, העולים משמעותית על יכולתו הפיננסית הממשית, לרכישת קרנות בעלות סיכון גבוה בחלקן. הרי בחשבונם של הנתבעים לא היה הסכום הנדרש להשקעות שכאלה מלכתחילה. בל נשכח גם, כי התובע המתין שנים ארוכות בטרם הגיש התביעה, עד למועד ההתיישנות כמעט, באופן תמוה. על פניו נראה, כי התובע נהג כן במטרה להאדיר רווחיו, שכן אילו דאג לכספיו מלכתחילה, היה מגיש תביעתו מיד עם היווצר העילה. 26. לאור האמור, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. אשראינאמנות