מונחת בפני בקשה שנייה של העותרת 3 (להלן:"המבקשת"), לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, לאכוף על המשיבה, משרד הפנים, לבצע את פסק דינו של בית המשפט מיום 7.7.10, בעתירה אותה הגישה המבקשת, בעלה וילדיה, לפיו נקבע כי על המשיבה, באמצעות משרד הפנים, ליתן למבקשת מעמד קבע בישראל. המבקשת הינה תושבת האזור נשאה לאזרח ישראלי מוסלמי, לפני כ- 15 שנה, במהלכן נולדו לבני הזוג 7 ילדים משותפים. בשנת 1996 הגיש בעלה של המבקשת בקשה לאיחוד משפחות עם המבקשת ומאז שנת 2000 קיבלה היא באופן סדיר אשרת תושב ארעי מסוג א/5, אשר התחדשה מידי שנה בשנה. בשנת 2009 נדחתה פניית המבקשת למשרד הפנים להאריך לה את תוקף האשרה מן הטעם כי בעלה, העותר 2, נשא אישה אחרת על פניה ומאחר ומדובר בחיים ביגמים, האסורים על פי חוק במדינת ישראל, הוחלט על גירושה מן הארץ. המבקשת, יחד עם בעלה וילדיה, עתרו כנגד החלטה זו. במסגרת פסק הדין שניתן בעתירה, התקבלה עמדת המבקשת ובני משפחתה תוך דחיית עמדת המדינה ככל שהיא מבוססת על סרובה להאריך לה את האשרה בשל טענת הביגמיה. בהתאם, הוכרה זכותה של המבקשת לקבל מעמד בארץ. במסגרת אותו פסק דין, נקבע כי המשיבה תיתן למבקשת מעמד קבע. בעקבות קביעה זו נדרשתי לבקשות הצדדים. האחת בקשתה הראשונה של המבקשת, לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, בטענה כי משרד הפנים אינו מקיים את פסק הדין של בית המשפט ואינו מנפיק לה אשרת קבע. השניה, בקשת המשיבה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעת בית המשפט העליון בערעור אשר בכוונתה להגיש. טענת המשיבה היתה כי בכוננתה להגיש ערעור כנגד קביעת בית המשפט אשר דחה את עמדת המדינה בסוגיית הביגמיה בנסיבות דנן, ולחילופין טענה, כי גם אם יש ליתן למבקשת מעמד אין ליתן לה מעמד קבע כי אם לכל היותר הארכת אשרה מסוג א/5 שניתנה לה בעבר. בדיון שהתקיים בפניי בבקשות הנוגדות, ביום 02.09.10, גיליתי דעתי בפני הצדדים כי אכן נפלה טעות בפסק הדין, ככל שהדברים נוגעים לסוג המעמד שיש להעניק למבקשת וכי נכון היה לחייב את משרד הפנים להעניק לה אשרה מסוג א/5 ולא מעמד של קבע, שזו גם היתה בקשתה בעתירה. לנוכח הדברים האמורים, הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסכמה לפיה ימחקו הבקשות המקבילות התלויות ועומדות (בקשת המקשת לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט ובקשת המדינה לעיכוב ביצוע) ועוד נאמר על ידי הצדדים כדלקמן: "לאחר ששמענו את דברי בית המשפט, לפיהם הייתה טעות בפסק הדין במתן מעמד של קבע לעותרת מס' 3, אנו נסכים כי בפועל, על אף האמור בפסק הדין, תינתן לעותרת 3 אשרה מסוג א/5, למשך שנה מהיום, כפי שהייתה לה בטרם ההחלטה נשוא העתירה, ובלבד שישמר הרצף מבחינת מעמדה מהמועד בו הסתיימה האשרה הקודמת ועד היום". בנוסף, הצהירה ב"כ המדינה כי אין בהסכמה האמורה כדי למנוע ממנה למצות את הליכי הערעור בכל הסוגיה הנוגעת למהות ההחלטה הדנה בשאלת נשואי הביגמיה. ב"כ המבקשת הסכים לכך ובלבד שאם המדינה תגיש ערעור, לא יעוכב נושא מתן האשרה מסוג א/5, אשר תונפק למבקשת. ביום 14.09.10, חזרה המבקשת ופנתה בבקשה שניה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, בטענה כי משרד הפנים אינו מנפיק לה את האשרה, בהתאם להסדר שגובש וכי דרישת משרד הפנים כי תתייצב במשרדי משרד הפנים, כדי למלא את טפסי הבקשה לאשרה הנדרשים, הינה דרישה שאינה עולה בקנה אחד עם ההסדר שגובש, לפיו תונפק לה אשרה א/5 ללא צורך בפתיחת הליך של בקשה לאשרה. עוד בטרם נדרשתי לדיון בנושא, הגישה המבקשת הודעה מתקנת, הודעה מיום 21.10.10, בה ביקשה לתקן בקשתה לפי פקודת ביזיון בית משפט, באופן שהצו שיינתן יהיה ביחס לאי ביצוע פסק הדין שניתן בעתירה ולא ביחס להחלטת הביניים מיום 02.09.10. טען ב"כ המבקשת, כי לנוכח העובדה שהמדינה לא הגישה ערעור על פסק הדין נשוא העתירה, עומד פסק הדין של בית משפט זה, המחייב את המדינה להנפיק לעותרת אשרת קבע בעינו וכי ההסדר, מיום 02.09.10, בדבר הענקת אשרה לעותרת מסוג א/5, היה הסדר ביניים, אשר חלף מן העולם בהעדר ערעור המדינה על פסק הדין האמור. במילים אחרות, טען ב"כ המבקשת כי ההסדר מיום 02.09.10 היה הסדר ביניים אשר נועד להסדיר את מעמדה של העותרת עד אשר תמצה המדינה הליך של ערעור על פסק הדין של בית משפט זה וכי לא היה בהסדר האמור כדי להביע הסכמה לתיקון פסק הדין של בית משפט זה. מנגד, טענה המדינה כי ההסדר שהוצג בפני בית משפט מדבר בעד עצמו וכי לנוכח הדברים ששמעו הצדדים מבית המשפט, בדבר הטעות שנפלה בפסק הדין במתן מעמד של קבע למבקשת, הסכימו הצדדים לתיקון פסק הדין בהסכמה, באופן שתינתן למבקשת אשרה מסוג א/5. טענה המדינה כי לא היה זה הסדר ביניים ולא הוגבל או הותנה בהגשת ערעור לבית המשפט העליון. ציין ב"כ המדינה, כי הסתייגות המדינה נגעה אך ורק לשמירת זכותה להגיש ערעור, במידה ויוחלט על כך על ידי פרקליטות המדינה, בנוגע להכרעה בסוגיית נשואי הביגמיה. סבורה אני כי דין הבקשה לביזיון בית משפט להידחות. כוונת הצדדים בדיון אשר התקיים בפני ביום 2.9.10 היתה ברורה ונהירה לנוכחים. לאחר שבית המשפט גילה דעתו בפני הצדדים בדבר הטעות בפסק הדין המעניקה למבקשת מעמד של קבע תחת אשרה מסוג א/5, ומאחר ואין המדובר בטעות קולמוס אותה יכול בית משפט לתקן באופן עצמאי, הציגו הצדדים הסכמה משותפת לפיה על אף האמור בפסק הדין, במישור האופרטיבי, תקבל העותרת אשרה מסוג א/5. מאחר ולא נחה דעתה של המדינה מקביעותיו של בית המשפט בסוגיית הביגמיה בתיק דנן, ביקשה היא בנוסף, לשמור לה על זכותה להגיש ערעור אחר קביעות בית המשפט בנושא הביגמייה. לא היתה זו הסכמת ביניים, כפי שטוענת המבקשת כי אם הסכמה שהמבקשת תקבל את האשרה מסוג א'/5 המוארכת מידי שנה. סעיף 81 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, מורה אותנו כי: "בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן". הסכמת הצדדים אשר בא בפני במסגרת הדיון מיום 02.09.10, היה בה כדי לתקן את פסק הדין שניתן, ככל שהוא נוגע לסוג האשרה שהמבקשת זכאית לקבל. משהסכימו הצדדים כי על אף האמור בפסק הדין, תוארך אשרת המבקשת מסוג א/5, כפי שהייתה לה בטרם ההחלטה נשוא העתירה, שהוא גם הסעד שהתבקש על ידה בעתירתה, יש לראות בהסכמה זו בבחינת תיקון פסק הדין שניתן. משניתנה להסכמת הצדדים האמורה תוקף של החלטה ומשהסכמה זו הינה מאוחרת לפסק הדין שניתן, יש לראות בה כמתקנת בהסכמה את פסק הדין. לאור כל האמור לעיל, טענת העותרת כי זכאית היא לדרוש אכיפת פסק הדין כלשונו במובן זה כי ינתן לה מעמד קבע, דינה להידחות והמבקשת זכאית להארכת תוקף אשרת השהייה המוענקת לה מסוג א/5. בהתאם, יש לקבוע כי בקשתה לפי פקודת ביזיון בית משפט נדחית. משרד הפנים ינפיק לעותרת אשרה מסוג א/5, ללא צורך במילוי טפסים, כמתחייב בהצהרת המדינה בדיון אשר התקיים בפני ביום 12.9.10. בנסיבות המיוחדות של העניין, אינני רואה לנכון לחייב את המבקשת בהוצאות.אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפנים