1. בפני עתירה למתן צו על תנאי כנגד המשיבים המורה להם להעניק רשיון ישיבת ביקור ו/או רשיון ישיבת ארעי לעותרת. העותרת הגיעה לארץ ביום 20.10.97 בהיותה כבת 15 עם אימה שהיתה באותה עת קונסול אוקראינה בישראל ושהתה בארץ על פי אשרה דיפלומטית עד ליום 22.10.98. אשרת השהיה של העותרת הוארכה על פי בקשת אימה משנטלה חלק בתוכנית של הסוכנות שהתקיימה בקיבוץ צובא. עם סיום שהייתה בקיבוץ צובא, בחודש אוגוסט 1999 החלה ללמוד בשלוחת אוניברסיטת מנצ'סטר קרית אונו וקיבלה אשרת שהייה כסטודנטית עד אוגוסט 2000. במהלך לימודיה פגשה העותרת אזרח ישראלי והחליטה להתחתן עימו. לבקשתו מתוך כוונה להנשא לעותרת, הוארכה אשרת השהיה שלה עד ליום 29.4.01. בסופו של דבר החליטה לנתק הקשר עם האזרח הישראלי ולא להנשא לו. בחודש פברואר 2001 פגשה את העותר 2, שהינו אזרח בריטי אמיד, התורם לגופים שונים במדינת ישראל וחיה עימו. אשרת השהיה של העותרת הוארכה עד ליום 28.8.02. משלא הוארכה אשרת השהייה של העותרת מעבר למועד זה וכל פניותיה לא נענו באה העתירה שבפני. עמדת העותרים 2. לעמדת העותרים נתנו שתי החלטות סותרות. הראשונה של המשיבה 3, הגב' בתיה כרמון (להלן: "גב' כרמון"), אשר אישרה את בקשתה של העותרת והשניה של המשיב 2, מר הרצל גדז' (להלן: "מר גדז") אשר מבטלת את קודמתה וזאת על רקע סכסוך בין שני משיבים אלה, תוך הפניה לתצהיר של הגב' כרמון שצורף לעתירה המתוקנת, שמקורו בהליכים המתקיימים בין הגב' כרמון לבין עיתון ידיעות אחרונות. החלטתו של מר גדז', אשר שינתה את החלטתה של הגב' כרמון, לא נומקה, נבעה משיקולים זרים של וויכוח בינו לבין הגב' כרמון, נגועה בחוסר תום לב, בניגוד לכלל שכאשר החלטה מנהלית מאוחרת משנה החלטה מנהלית קודמת, על ההחלטה המבטלת לנמק מהם השיקולים המיוחדים שהביאו לביטולה. מה גם שהחלטתה של הגב' כרמון נמסרה לעותר ע"י לשכת שר הפנים ורק אז הוחלט אחרת ע"י מר גדז'. 3. הנוהל לפיו נדחתה בקשתה של העותרת לאשרת שהייה בישראל איננו מתאים למקרה הנדון ועל כן אינו רלוונטי. אף אם היה רלוונטי, מדובר בהנחיה מנהלית אשר הנה בגדר נוהל עבודה בלבד. האמור בנהלים אלה הנו בגדר קווי פעולה כלליים וגמישים, על כן, ניתן לסטות מהם בנסיבות ראויות ואין בהנחיות אלה כדי לשלול את שיקול הדעת של השר. במקרה הנדון חלים שיקולים מיוחדים המצדיקים סטייה מההנחיה באין חשש שהעותרת תשתקע בארץ, תיתמך ע"י מוסד כלשהו או תגזול מקום עבודה של אזרחים ישראלים. כן, טוענים העותרים כי הם מופלים לרעה לעומת תיירים אחרים כדוגמת ספורטאים, יהלומנים ומדענים אשר רשאים להזמין בני זוג. 4. מעצם העובדה שהעותר יכול לקבל אזרחות ישראלית באופן אוטומטי מכח חוק השבות קמה לו זכותו כזכות של כל אזרח להזמין העותרת לשהות עימו. לחילופין, אם לא קמה לעותרת זכות לקבל אשרת שהייה בשל זוגיותה עם העותר, מבקשת היא להישאר בארץ בזכות עצמה בהיותה בת לקונסול לשעבר של אוקראינה ומתגוררת בארץ כ-7 שנים, אינה מהווה סכנה לבטחון המדינה, אינה עובדת ואין בדעתה לעבוד ואינה גוררת משפחה שחפצה לבוא ולגור בארץ בעקבותיה. לחילופין יש להתיר שהייתה בארץ לצרכי גיור. בסיכומי העותרים עלו טענות נוספות שלא באו לידי ביטוי בעתירה ולא אתייחס אליהן במסגרת פסק דין זה. עמדת המשיבים 5. בעניינם של העותרים ניתנה החלטה אחת בלבד, היא החלטתו של מר גדז'. עמדתה המנוגדת של הגב' כרמון לא השתכללה לכדי החלטה שכן אילו הייתה עמדתה משתכללת לכזו, היה הדבר בא לידי ביטוי באישור כתוב ובחותמת מתאימה בדרכונה של העותרת. אף אם נניח כי הייתה החלטה של הגב' כרמון, מר גדז' היה מוסמך לשנותה, בהתאם לכללים החלים על הפעלת סמכות בדרך כלל. 6. הנוהל החל בעניינם של העותרים הוא זה שצורף לעתירה המתוקנת כנספח יז שכותרתו: "נוהל הטיפול במתן אשרות ורשיונות ישיבה לבודדים מסוג ב/2 (ביקור) המוגשות בלשכות מנהל האוכלוסין" ואין זה משנה שהתייר המוזמן נמצא כבר בארץ. עפ"י נוהל זה, רק אזרחים או תושבים זכאים להזמין תייר. אנשים השוהים בארץ כתיירים אינם זכאים לכך. זוהי מדיניות סבירה המופעלת באופן שוויוני ואין מקום כי בית המשפט יורה על סטייה ממנה. מזה שנים רבות נוקט משרד הפנים מדיניות שלא להעניק אשרות ישיבה לזרים, אלא במקרים חריגים בהם קיימים שיקולים הומניטריים מיוחדים וזאת מכוח שיקול הדעת הרחב המוקנה לשר הפנים מכוחו של החוק. 7. החלטתו של מר גדז' אינה נגועה בשיקולים זרים והסכסוך בין מר גדז' לגב' כרמון לא הוא שהביא את מר גדז' לדחיית בקשת העותרת אלא נוהלי משרד הפנים. העותרים לא הראו מדוע המקרה שלהם מצדיק יחס שונה מאשר זה הקבוע בנוהל ואף בבקשתם לא ציינו כי מדובר בבקשה חריגה, אלא פנו עפ"י הנהלים הרגילים. דיון 8. בעקבות פנייתו של העותר, פנתה הגב' כרמון לראש הלשכה באילת בטרוניה מדוע לא הוארכה האשרה של העותרת כשנקודת המוצא שלה שמדובר "בבת זוגו של אזרח ישראלי (ובכך אין ספק)", משכך אין סיבה שלא להאריך האשרה וזאת בהתאם לנוהלים. אכן לו היה מדובר באזרח ישראלי לא היתה מניעה להאריך האשרה, אלא שבעניננו הג' כרמון נתפסה לכלל טעות, שכן לא מדובר באזרח ישראלי. בעקבות פניה זו, פנה מר שניצר, ראש הלשכה באילת ביום 3.9.02 למר גדז' תוך שהוא מודיע לו שלא מדובר באזרח ישראלי אלא בתייר אנגלי. הבקשה לא חוקית ואין בכוונתו להתייחס לפניית הגב' כרמון. בעקבות תשובתו של מר שניצר ומשהועמדה על טעותה, פנתה הגב' כרמון ביום 4.9.02 ללשכה באילת וציינה שאמנם לא ניתן להחיל במקרה הנדון את הנוהל של חיים משותפים עם אזרח ישראלי, אולם משמדובר ביהודי שמתגורר באילת ובאין חשש לעבודה לא חוקית לא נראה לה שיש סיבה שלא לאשר אשרת שהייה בישראל, אשרה רב פעמית. דווקא מתוך מכתביה של הגב' כרמון למר שניצר, ניתן לראות שלא מדובר בהחלטה סופית אלא בהמלצה בלבד, היא פונה שוב ומציינת שלא קיבלה תשובה ומבקשת התייחסות הלשכה, אם קיימת מניעה כלשהי למתן האשרה. הגב' כרמון משהמליצה ליתן אשרה לעותרת, הביעה את דעתה האישית ולא את דעתו של משרד הפנים, שכן לא הפנתה לכל נוהל המאפשר מתן אשרה לעותרת. מר שניצר, מנהל הלשכה באילת, משסבר שאין מקום ליתן האשרה פנה למר גדז, מנהלה של הגב' כרמון והוא אשר החליט בוויכוח שבין הגב' כרמון לבין מר שניצר שלא ליתן האשרה, משהעותרת אינה עונה על הקריטריונים שקבע משרד הפנים ובנסיבות אלה, המלצתה של הגב' כרמון לא השתכללה לכלל החלטה מחייבת אלא נשארה בגדר המלצה שלא אומצה. אין מחלוקת שמר גדז' והגב' כרמון חלוקים בדעותיהם אך דעתו של מר גדז' היא זאת הקובעת בהיותו אחראי גם על הגב' כרמון ועמדתו היא עמדת משרד הפנים, לפיה, תייר לא רשאי להזמין תייר. בהיות העותר תייר (ואין זה משנה שהנו תייר יהודי) אינו רשאי להזמין לארץ תיירים אחרים אלא אם התקיימו חריגים המצדיקים סטייה מכלל זה. דעתה האישית של הגב' כרמון אינה רלוונטית וכפי שקבעה כב' השופטת דורנר בבג"ץ 4247/97, 921/98 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים ואח' נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד נב(5) 241, 277: "... דעותיהם האישיות של נבחרים או של עובדי ציבור בדבר המצב המשפטי הקיים אינן רלוונטיות...". בהחלט יתכנו חילוקי דיעות בין בעלי תפקידים הדנים בנושא מסויים, אלא שאת ההכרעה נוטל בעל הסמכות. אם נקח, לדוגמא, המלצה של פרקליט בפרקליטות מחוז שלא להגיש כתב אישום כנגד נאשם, בעוד פרקליטת המחוז סבורה שיש לעשות כן, האם תשמע הטענה, שיש לאמץ את החלטת הפרקליט בניגוד לעמדת פרקליטת המחוז, שהנושא הוא באחריותה. כך גם בעניננו. חילוקי דעות בין בני אדם אך טבעיים הם ולכן בהיררכיה יש חלוקת סמכויות יש מי שמחליט וקובע, ובעניננו מר גדז' לא קיבל המלצתה של הגב' כרמון משאינה עולה בקנה אחד עם נוהלי משרד הפנים. ב"כ העותרים בנו תלי תלים של תיאוריות בהסתמך על מערכת היחסים שבין הגב' כרמון למר גדז', אלא שמערכת יחסים זו אינה רלוונטית לדיון שבפני והיא תיבחן ככל שהיה בה כדי להשפיע על ההחלטה. לא צלח בידי העותרים להצביע מה פסול נפל בהחלטת מר גדז' הסומכת על נוהלי משרד הפנים בניגוד לעמדת הגב' כרמון, משלא הצביעו מה הבסיס להמלצת הגב' כרמון להעתר לבקשת העותרת. 9. החלטתו של מר גדז' מתבססת על הנוהל הדן במקרים בהם ניתן להעניק אשרת ביקור לתייר. הנוהל קובע כי "הבקשה תוגש ע"י אזרח/תושב ישראל בגיר...". העותר אינו עונה להגדרה זאת ועל כן לא קמה לו הזכות להזמין את העותרת לביקור בארץ. טוענים העותרים כי נוהל זה לא חל בעניינם משהעותרת שוהה בארץ. עיון בנוהל מלמד שאין נפקא מינא אם המוזמן שוהה בארץ, אם לאו. הקריטריונים הם אותם קריטריונים. העובדה שאין נוהל הקובע שתייר רשאי להזמין תייר אחר, בא להצביע כי אפשרות זו אינה קיימת ומדיניות משרד הפנים הנוהגת בארץ, שאין להעניק אשרות ישיבה לזרים, אלא במקרים חריגים. מדיניות אשר הוגדרה כסבירה והגיונית לא אחת בפסיקת בג"צ (ר' לעניין זה בג"ץ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, בג"ץ 3403/97 אנקין נ' שר הפנים, פ"ד נא(4) 522). לו רצה משרד הפנים לאבחן בין תייר השוהה בארץ לבין זה הנמצא בחו"ל, היה מציין זאת מפורשות, שכן לא שהיית התייר בארץ היא זו שמשפיעה על ההחלטה העקרונית. 10. העותרים לא הביאו בפני צידוק שבעטיו יש לנהוג בעניינם באופן שונה מיתר התיירים עליהם חל נוהל זה. עצם היות העותר יהודי לא מעניקה לו זכויות שאין לתייר אחר ואיננה מעניקה לו זכויות של אזרח. טענת העותרים כי אין הבדל בין העותר לבין כל אזרח או תושב אחר עקב הזמן הממושך בו הוא שוהה בארץ אין בה ממש. לא משך הזמן הוא שקובע, אלא הסטטוס בו הוא מצוי. להיות אדם אזרח חובות שאינן קיימות לגבי תייר, כמו החובה לשרת בצה"ל, לדוגמא. יש שוני מהותי בין אזרח לתייר כמו זכות האזרח להצביע ולקבוע את גורל המדינה, זכות שאינה קיימת לתייר, ועוד. השיקולים אותם מונים העותרים ככאלה המצדיקים סטייה מהנוהל, לפיהם העותרת לא עבדה ואין בדעתה לעבוד בארץ, בהיות העותר אדם עשיר הדואג לצרכיה, אין בהם ממש ואינם נמנים על "שיקולים הומניטריים מיוחדים", המצדיקים סטיה מהנוהל, שכן כלפי העותרת קיים חשש של ממש להשתקעות בארץ, הא ראיה שהיא נמצאת כאן כבר שבע שנים. דווקא היענות לבקשה תביא טענה של הפליה כלפי אחרים. אף טענת העותרים כי עד לפני שנה קיבלה העותרת כדבר שבשגרה אשרת שהייה על סמך יחסיה עם העותר, אין בה ממש. שכן, מדובר באורכה אחת בלבד שהבסיס לה מקורו בטעות של הגב' כרמון שמדובר באזרח ישראלי. 11. טענה נוספת של העותרים שיש להתיר לעותרת לשהות בארץ מכוח סעיף 4א לחוק השבות תש"י-1950, משסעיף זה חל על יהודי, גם אם אותו אחד טרם מימש זכאותו, מכיוון שהחוק חל על יהודי שהביע רצונו להשתקע בארץ. העותר לא הביע רצון שכזה, נהפוך הוא, הוצע לעותר שישנה מעמדו לאזרח ואז יוכל להגיש בקשה לזמן העותרת, אך לטענתו טרם גיבש עמדתו בנושא, למרות שהדיון אף נדחה כדי לאפשר לו לשקול ענין זה. כל עוד לא הביע העותר רצונו ומימש זכותו, חוק השבות לא חל ואין העותר זכאי להטבות מכוחו. אכן מדובר ב'זכאי שבות', אך זהו בדיוק ההבדל בינו לבין מי שמימש זכותו עפ"י החוק. בהצעת החוק נאמר: "יהודי יכול לבוא לארץ כעולה (סעיף 2) או להירשם בה כעולה אחרי שבא כתייר או באופן אחר (סעיף 3). בשני המקרים נדרשת כוונה להשתקע בארץ, ובשני המקרים רשאי שר העליה לסרב מלתת את התעודה..." (הצעות חוק 48, יב' בתמוז תש"י, 27.6.1950 בעמ' 189). מפנים העותרים לבג"צ 3648/97 סמטקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, לפיו, אין הבדל בין זכאי שבות שטרם מימש זכותו לבין זכאי שבות שמימש זכותו וקיבל תעודת עולה, אלא שלא זה אשר נאמר בפסק הדין, שם נקבע כי: "זכות השבות מוענקת ליהודי - באשר יהודי הוא - והמאפיין העיקרי של הזכות הוא הנחרצות שבה, זכות שהיא כמעט אבסולוטית. כל יהודי... יכול וזכאי - לרצונו בלבד - לממש את זכות השבות... " (שם בעמ' 751), דהיינו יש צורך במימוש הזכות, אך העותר איננו מעוניין לממש את זכותו, וכל עוד לא הביע רצון לממש את הזכות ולהפוך לאזרח, קיים הבדל בינו לבין זכאי שבות שמימש זכותו. עוד נקבע שם בעמ' 752 כי: "...נגזרת מזכותו של היהודי לעלות ארצה היא זכותו המיידית והבלתי מעורערת להפוך אזרח המדינה. וכלשון סעיף 2(א) לחוק האזרחות: 'כל עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, יהיה לאזרח ישראלי מכוח שבות...'... יהודי העולה ארצה וחוק השבות חל עליו, הופך אזרח המדינה, ומיידית, לכל דבר ועניין". מכאן שחוק השבות חל על יהודי המגיע ארצה ומקבל באופן אוטומטי ומיידי אזרחות (בכפוף לסייגים) היינו עולה. העותר איננו עולה, שכן לא הגיע ארצה מכח חוק השבות. הוא הגיע ארצה כתייר, לא ביקש להפוך לעולה ושומר בקנאות על מעמדו כתייר. כדי לשנות סטטוס ולהפוך לאזרח על העותר לבקש לשנות מעמדו וכל עוד לא שינה מעמד זה, הרי מעמדו כמעמד של תייר ולא כאזרח. 12. טענת ההפליה הועלתה מספר פעמים ע"י העותרים אך תמיד באופן כללי וללא עובדות התומכות בה. בדיון מיום 5/2/04 ציינה ב"כ המשיבים כי הציעה לב"כ העותרים להציג עובדות שיתמכו בטענת ההפליה במסגרת העתירה המתוקנת אך ב"כ העותרים לא עשה כן וניסה להעלות שמות של אנשים במועד הדיון עצמו. בהחלטתי באותו יום קבעתי כי "לא ניתן במסגרת עתירה מנהלית להביא עובדות חדשות ובוודאי לא לכל ישיבה כאשר לשם כך ובמיוחד לשם כך ניתנה הדחייה". העותרים שלחו ביום 25/2/04, מכתב למשיבים ובו פרטו רשימה של תיירים זרים אשר, לטענתם, חיים בארץ עם בני זוגם כאשר בני הזוג קיבלו אשרת שהייה על סמך בקשת התיירים. גם אם אתייחס לגופה של הרשימה, הרי שמדובר במשפחותיהם של יהלומנים, כפי שעולה מתגובת המשיבים, אשר לגביהם קיים נוהל מיוחד המאפשר להם להביא עמם את משפחותיהם, והנוהל שחל עליהם איננו הנוהל שחל על העותרים ועל כן לא ניתן לערוך השוואה בין השניים. טענת העותרים בסיכומיהם, לקיום ידיעה שיפוטית כזו או אחרת לשהייתם של שחקני ספורט בארץ עם בני משפחתם אין בה ממש, לא מדובר בידיעה שיפוטית ואין להתייחס לכך בפסק הדין משלא הובאו עובדות של ממש בטיעוניהם. טענת העותרים שנמסר להם ממשרד השר כי בקשתם אושרה, אינה עולה בקנה אחד עם אי מתן האשרה ולנוכח ריבוי התכתובות הפנימיות בין פקידי המשרד ותוכנן. נראה לי שנודע לעותרים עמדתה של הגב' כרמון ועליה סמכו, אך מתן האשרה משמעותה החתמת הדרכון של העותרת או הפנייתה לעשות כן ודבר זה לא נעשה ולכן גם אם נאמר להם אחרת, אין בכך כדי לחייב. גם הטענה שיש לאפשר לעותרת להתגייר, אין בה כדי להעניק לה אשרת שהייה, שכן לענין זה, כמפורט בסיכומי המשיבים יש צורך בהמלצה מפורשת של בית הדין הרבני וכזו לא באה בפני משרד הפנים ומשכך גם לא נבדקה. סוף דבר, משלא הצביעו העותרים על זכותה של העותרת לקבלת אשרת שהייה, אני דוחה העתירה. העותרים ישלמו למשיבים הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. 13. בסיום סיכומיהם מבקשים העותרים לעכב ביצוע פסה"ד במידה והעתירה תידחה בשל רצונם לערער לביהמ"ש העליון, אלא שבתיק זה לא ניתן צו לעיכוב ביצוע ולכן לא ניתן להיעתר לבקשה יחד עם זאת מומלץ למשיבים שלא לנקוט בפעולה כלשהי כנגד העותרים עד לסיום ההליכים בביהמ"ש העליון, כפי שהסכימו לעשות במהלך הדיונים שבפני. לא אוכל לסיים פסק דין מבלי להתייחס לעובדה שהמשיבים למרות ההתכתבויות שביניהם, לא טרחו ליידע העותרת וליתן לה תשובה בכתב, אלא רק לאחר פנייתה לשר הפנים, וחבל שכך. אשרה (ויזה)מסמכיםאשרת ביקורמשרד הפניםאשרת תיירתייר