1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בעת"מ 32329-12-11, מיום 2.5.2012, שניתן על-ידי כב' השופטת א' כהן, בגדרו נדחתה עתירתו של המערער 2 לקבל מעמד בישראל, לאחר שההליך המדורג בעניינו הופסק. רקע עובדתי 2. המערערת 1, יהודית בוטובסקי (להלן: המערערת), היא יהודיה, אזרחית ישראל, ילידת 1956, אשר עלתה לישראל ביחד עם בנה ואמה, בשנת 1993. המערער 2, פייזולייב גיירטגו (להלן: המערער), הוא מוסלמי, אזרח אוזבקיסטן, יליד 1964, אשר נכנס לישראל בשנת 2001. המערער הינו גרוש ואב לבת בגירה, שהיא ואמה (גרושתו של המערער), הן אזרחיות ישראליות, שעלו לישראל עוד טרם כניסתו של המערער למדינה. לטענת המערערים, הם הכירו בשנות ה-80, כאשר המערער היה סטודנט לרפואה באוניברסיטת דושנבה, בטג'יקיסטן שבברית המועצות לשעבר "והפכו מאז לבני זוג ידועים בציבור". לאחר עלייתה של המערערת לישראל, היא פנתה אל המשיב, במהלך השנים 2000-1998, כדי להזמין את המערער לישראל, על מנת להתאחד עמו, בהתאם לנוהל ידועים בציבור. לאחר חליפת מכתבים עם נציגות ישראל בטשקנט, אישר המשיב את כניסתו של המערער לישראל, באשרת כניסה וביקור מסוג ב/2, לחודש ימים. המערער נכנס ארצה ביום 29.10.2001, ועד ליום 1.12.2002 הוא קיבל רישיונות ישיבה מסוג ב/2, וממועד זה ועד ליום 21.6.2006, העניק המשיב למערער רישיון ישיבה מסוג ב/1, אשר הוארך מעת לעת. ביום 21.6.2006 הוענק למערער מעמד של תושב ארעי מסוג א/5, אשר הוארך מידי שנה בשנה, עד ליום 28.3.2009. המערערת הגישה, עוד ביום 7.5.2002, בקשה להסדרת מעמדו של המערער, בהתאם לנוהל ידועים בציבור. ואולם, לטענת המשיב, לא ניתן היה לטפל בבקשה, כיוון שהמערער לא המציא דרכון בתוקף לחמש שנים, בהתאם לדרישת הנוהל, ולא פנה לשגרירות מדינתו על-מנת להנפיק לו דרכון מתאים. המשיב טען עוד, כי לכל מפגש שנקבע למערערים, הגיע המערער ללא דרכון בתוקף לתקופה הנדרשת, ולפיכך הוחלט שלא להאריך את רישיון הישיבה של המערער, ממועד פקיעת דרכונו בתאריך 28.3.2009, ומאז הוא שוהה בישראל שלא כדין. 3. ביום 23.12.2008, נשלח אל המשיב דו"ח חסוי מטעם יחידת התשאול במשרדו, המפרט את ממצאי החקירה בנושא בדיקת כנות הקשר בין המערערים. מהדו"ח עולה, לכאורה, כי המערערים אינם מנהלים חיים משותפים מזה זמן רב, כאשר המערערת מתגוררת בגפה במלון צידון בתל-אביב. עוד נאמר בדו"ח, כי בחקירתה על-ידי אנשי המל"ל, בהיות המערערת נכה בשיעור 65% ומקבלת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, הודתה המערערת כי הצהירה על זוגיותה עם המערער ממניעים כספיים בלבד, וכי אין לה קשר של ממש עם המערער. עוד מסרה המערערת, בתחקיר שנערך עמה, כי היא אינה יודעת היכן שוהה המערער. 4. ביום 17.7.2011, נערך למערערים ראיון, בהמשך לדו"ח יחידת התשאול, כאשר התרשמותו של המשיב מכנות הקשר היתה שלילית. בסיכום הראיון נאמר כי "אין רושם של זוגיות... מדובר בשני אנשים זרים ורחוקים זה מזה". יצויין, כי במסגרת הראיון סיפרה המערערת כי הזמינה את המערער, שהוא רופא במקצועו, להיכנס לישראל כדי לטפל באמה החולה, אך זו נפטרה טרם הגעתו של המערער לארץ. כיום, היא מתגוררת עם המערער בדירה בבת ים, כאשר הם ישנים בחדרים נפרדים וחולקים בשכר הדירה. עקב אלימות שהפגין המערער כלפיה היא הזמינה משטרה והמערער הועמד לדין בגין כך. במשך תקופה של מספר חודשים היא התגוררה בגפה במלון צידון בתל-אביב, ולאחר שהיא "נזרקה" מהמלון, היא עברה להתגורר לבדה אצל חברים. לדבריה, שניהם נתונים במצב כלכלי קשה ביותר, והיא ציינה כי היתה "שמחה מאוד אם הוא היה מסדיר חיים האישיים שלו". המערער מסר בראיון כי הוא רופא כללי, ומטרת הגעתו לישראל היתה כדי להשלים עם גרושתו המתגוררת בארץ, אך הסתבר לו כי היא חיה עם בן זוג. המערער מאשר כי הוזמן לישראל על-ידי המערערת כדי לטפל באמה, וכשנשאל לגבי המצב האישי של המערערת, הוא השיב כי אינו יודע, והוסיף "אני חושב שהיא או גרושה או אלמנה". לדבריו, הוא התגורר עם המערערת לסירוגין, וכיום הם מתגוררים בדירה בת חדר וחצי, בנפרד, מצבם הכלכלי קשה ביותר, והם אוכלים בבית תמחוי בבת ים. 5. בעקבות ההתרשמות השלילית לגבי כנות הקשר בין המערערים, הוחלט להפסיק את ההליך המדורג בעניינם, והמערער נדרש, ביום 20.7.2011, לעזוב את הארץ תוך 14 ימים. ביום 14.8.2011, הגישו המערערים השגה לועדת ההשגה לזרים, ובתאריך 2.11.2011 ניתנה החלטתו של יו"ר ועדת ההשגה לזרים, עו"ד באפי תם, שבמסגרתה נדחתה ההשגה, בהחלטה מנומקת המתפרשת על-פני תשעה עמודים, והמערער נדרש לעזוב את הארץ בתוך 30 ימים. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. פסק דינו של בית משפט קמא 6. לאחר סקירת הרקע העובדתי, נפנה בית משפט קמא לבחון את עיקרי הטענות שעלו במסגרת העתירה, ובראשן הטענה, כי לא נערך למערערים שימוע על-ידי המשיב. בית משפט קמא ציין, בפתח דבריו, כי שיקול הדעת הנתון למשיב, בנושא מתן רישיונות והענקת מעמד בישראל, הינו רחב, ובית המשפט לא יתערב בנקל בשיקול דעתו. בחינת החלטותיו של המשיב תעשה בראי המשפט המנהלי, וככל שההחלטה מצויה במתחם הסבירות, לא יהיה מקום להתערב בה. אשר לנושא השימוע, נקבע בפסק דינו של בית משפט קמא כי המשיב יצא ידי חובתו בקיום הראיון עם המערערים, כאשר ההחלטה על הפסקת ההליך המדורג נבחנה על-ידי ועדת ההשגה, אשר פעלה בדומה לדרך פעולתה "של ערכאת ערעור אשר אינה שומעת ראיות ועדויות". בהתייחס לפסק הדין שניתן בעע"ם 1038/08 מדינת ישראל נ' געאביץ (11.8.2009) (להלן: עניין געאביץ), עליו הסתמכו המערערים בפני בית משפט קמא וגם בפנינו, ציינה השופטת א' כהן, כי לא נקבעו בפסק הדין "הנחיות קשיחות ומוחלטות" לגבי אופן עריכת השימוע, וכי "קיום ראיון ממלא אחר חובת השימוע". עוד נקבע, כי ועדת ההשגה לא היתה מחוייבת לקיים "דיון פרונטלי בעל פה", והיא היתה רשאית להסתמך על החומר שהוגש לה על-ידי שני הצדדים. 7. אשר לטענות לגופו של עניין, קבע בית משפט קמא כי היה על המערערים, אשר השיגו על ההחלטה להפסיק את ההליך המדורג בעניינם, "לספק הוכחות לקשר ולחיים משותפים" של בני הזוג. לא זו בלבד שלא הוצגו ראיות לעניין זה, אלא שהסתבר כי המערערים אינם מקיימים "קשר זוגי כנה ואמיתי". המערער עצמו אישר כי הקשר עם המערערת מתמצא בטיפול רפואי בה, וגם כאשר הם חולקים דירה משותפת, הם מתגוררים בחדרים נפרדים. בנסיבות אלה, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי "לא נפל כל פגם בהחלטת יו"ר ועדת ההשגה ובוודאי שלא נפל פגם המצדיק התערבות בית משפט זה". לפיכך, נדחתה העתירה, והמערערים חוייבו בהוצאות בסך 7,000 ₪. בסיומו של פסק הדין נקבע, כי ניתן יהיה להרחיק את המערער מהארץ, החל מיום 30.5.2012, כאשר אורכה זו ניתנת על-מנת לאפשר למערערים להגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, ובמקביל להגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההרחקה. ואכן, המערערים הגישו את ערעורם ביום 28.5.2012 וביקשו לעכב את ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור. בו ביום, נדחתה הבקשה לעיכוב הביצוע, על-ידי השופט י' דנציגר (עע"ם 4231/12-ב' בוטובסקי נ' משרד הפנים (28.5.2012)). בהחלטתו, התייחס השופט דנציגר לסיכויי הערעור, ובאשר למאזן הנוחות נאמר כי לא יגרם למערער נזק בלתי הפיך אם יעזוב את הארץ, שכן הוא יוכל לשוב לישראל, ככל שערעורו יתקבל. נקדים את המאוחר ונציין כי המערער לא יצא את הארץ, כפי שנדרש לעשות, והוא התייצב לדיון בערעורו, שהתקיים ביום 27.6.2013. הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא 8. בערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, נטען כי נפלו פגמים מהותיים בהליך המנהלי, שהתקיים בעניינם של המערערים. ראשית לכל, נטען כי המשיב, אשר קיבל דו"ח חסוי, מאת יחידת התשאול, לא טרח לעמת את המערערים עם הממצאים שבדו"ח, והדברים נודעו להם, לראשונה, רק במסגרת ההחלטה שניתנה בעקבות השגתם. עוד נטען, כי המערערים זומנו לראיון, בחלוף כשנתיים וחצי ממועד קבלת הדו"ח החסוי, מבלי שהמשיב ערך להם שימוע, בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה. אשר לראיון עצמו, טוענים המערערים כי "נפל פגם בתקשורת" בינם לבין המראיינת, ודבריהם לא הובנו, או לא נרשמו על-ידי המראיינת. נטען, בהקשר זה, כי היה על המשיב לדאוג לנוכחותו של מתורגמן, על-מנת למנוע פגיעה בזכויותיהם של המערערים. טענה נוספת שהיתה בפי המערערים היא, כי הראיון אינו יכול להוות תחליף "לקיום שימוע מוקדם כהלכתו". בהסתמך על עניין געאביץ, טען בא כוח המערערים עו"ד נג'יב זאיד, כי בהליך השימוע יש להקפיד על קיומם של שני מרכיבים חשובים: האחד, מתן הודעה, מפורטת ככל הניתן, בדבר הסיבה שבגינה נשקלת דחיית הבקשה, כדי שהמערערים יוכלו להכין את עצמם כראוי לקראת השימוע. הרכיב השני, עניינו בשילוב בין הצגת טיעונים בכתב לקראת השימוע ולאחר מכן, השלמה או הבהרות בעל פה. בא כוח המערערים, טען כי במקרה דנן, לא נמסרה למערערים כל הודעה, המפרטת את הסיבות שהביאו להפסקת ההליך המדורג, ולא ניתנה להם הזדמנות, טרם הראיון, להמציא את טיעוניהם וראיותיהם בכתב. בפי המערערים גם טענות בנוגע להליך ההשגה. לאחר הגשת ההשגה, כך נטען, התבקשה תגובת המשיב בתוך 30 ימים, ולאחריה ניתנה בידיהם הרשות להשיב לתגובה זו בתוך 15 ימים. עקב "נסיבות אישיות יוצאות דופן" של בא כוח המערערים, לא הוגשה התשובה במועד, אך ועדת ההשגה התבקשה, בהסכמת המשיב, להאריך את המועד להגשת התשובה. נטען, כי חרף הסכמה זו, ניתנה החלטת ועדת ההשגה, מבלי לאפשר למערערים להשיב על תגובת המשיב. לפיכך, גורסים המערערים, כי לא ניתן להם יומם, הן בפני המשיב עצמו והן בפני ועדת ההשגה. 9. אשר לכנות הקשר בין המערער למערערת, נטען כי בשל מצבה הרפואי הקשה של המערערת, נבצר ממנה לישון במיטה אחת עם המערער, אך "אין בכך כדי להטיל דופי בכנות הקשר ובחייהם המשותפים". לגבי התקופה בה לא התגוררו השניים יחדיו, ציינו המערערים כי הדבר נבע בשל מצב כלכלי קשה ביותר, דבר שגרם לכך כי המערערת פונתה מדירתה, והיא אף "נזרקה" בחוסר כל ממלון צידון. המערערים הגיעו, לטענתם, לפת לחם והם "נאלצו לאכול בבית תמחוי בבת ים". לגישת המערערים, בית משפט קמא לא ייחס כל משקל לראיות שהוצגו על-ידם, והוא שגה הן "בהערכת נסיבות העניין" והן "בחוסר מתן משקל ראוי לטענות המערערים". כמו כן, טעה בית משפט קמא, כך נטען, "ביישום ההלכה הפסוקה לעובדות המקרה". לפיכך, התבקשנו לקבל את הערעור ולאפשר למערערים "לממש את זכויותיהם". תגובת המשיב 10. לטענת המשיב, יש לדחות את הערעור, שכן לא עלה בידי המערערים להראות כל טעם להתערבות ערכאה זו בפסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא. בראש ובראשונה, גורס המשיב כי טענותיהם של המערערים משיגות על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, ובכך אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. עוד נטען, כי המערערים לא השכילו להראות, הן במסגרת העתירה והן בפני בית משפט זה כל "תימוכין לקיומו של קשר זוגי ביניהם, ודאי לא קשר אמיתי ומבוסס". עוד צויין, כי למשיב נתון שיקול דעת רחב למנוע מזרים להיכנס לתחומי המדינה, ובמידת הצורך להרחיקם מישראל, ואין ספק, כי הוא רשאי לעשות שימוש בסמכותו זו, ככל שהשתכנע כי הקשר הנטען בין ידועים בציבור אינו כן, אמיתי ומבוסס. אשר לטענות בנוגע לזכות השימוע, נטען על-ידי המשיב כי "הראיון מקיים מבחינה אופרטיבית ואפקטיבית את זכות השימוע". המשיב הוסיף וטען, כי בעניין געאביץ נקבע "כי אין מקום להורות בהנחיה קשיחה ומוחלטת על דרך שימוע מסויימת". בהתייחס להחלטת ועדת ההשגה, נטען כי לא נפל בה כל פגם, שכן היא בחנה ביסודיות ובקפידה את הראיות המנהליות, אשר הובילו להחלטה להפסיק את ההליך המדורג בעניינם של המערערים, ומדובר בהחלטה סבירה ומאוזנת. זאת ועוד, בית משפט קמא בחן בעצמו את הראיות המנהליות, עליהן נשענה החלטת הגורמים המקצועיים מטעם המשיב, וקבע "כי מדובר במסקנה סבירה בהחלט". עולה בברור, כך נטען על-ידי המשיב, כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח קיומו של קשר זוגי, כן ואמיתי, ביניהם, ולפיכך דין ערעורם להדחות. לבסוף, נטען, כי התנהגותו של המערער, אשר חרף דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין, החליט לשהות באופן בלתי חוקי בישראל, מלמדת על חוסר ניקיון כפיים, וגם מטעם זה יש לדחות את הערעור. דיון והכרעה 11. בפתח דיוננו, נזכיר מושכלות ראשונים, לפיהן חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 מתנה את הכניסה והשהייה בישראל, למי שאינם אזרחי ישראל או בעלי תעודת עולה, בקיומה של אשרה מטעם שר הפנים, ובהפעלת סמכות זו נתון לשר שיקול דעת רחב (עע"ם 9018/04 מונא נ' משרד הפנים-מנהל האוכלוסין (12.9.2005); עע"ם 7422/07 אלכסנדרובה נ' משרד הפנים-מנהל האוכלוסין (2.7.2008); עע"ם 6147/11 גורוביץ נ' משרד הפנים-מנהל האוכלוסין (3.3.2013)). ככל שמדובר בבקשת אזרח זר לרכוש מעמד של תושב קבע בישראל מכוח היותו ידוע בציבור של אזרח ישראלי, חל "נוהל הטיפול בהסדרת מעמד של בני זוג של אזרחים ישראלים", וכפי שנקבע בעע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן (16.3.2006) (להלן: עניין אורן), הרציונל העומד בבסיס נוהל זה: "הינו ההכרה כי גם תא משפחתי שאינו מבוסס על קשר פורמאלי של נישואין ראוי להגנה ויש לאפשר לבני הזוג המרכיבים אותו לחיות יחדיו תוך המשך מגורים בארץ, ובלבד שמדובר בקשר אמיתי, כן ומבוסס. מדיניות זו נותנת ביטוי למחויבותה של המדינה לזכות לחיי משפחה, הכוללת את זכותו של הפרט לבחור את בן זוגו ולהקים עימו משפחה" (שם, בפסקה 11). ועוד נקבע בעניין אורן כי "בעוד קשר של נישואין ניתן לזיהוי בקלות על פי אקט פורמאלי מכונן, זיהויו של קשר של ידועים בציבור מחייב בחינה עובדתית של טיב ונסיבות הקשר, על מנת לקבוע האם מתקיימים תנאי הסף - הגמישים כשלעצמם - בדבר חיים משותפים כבעל ואשה וניהול משק בית משותף" (שם, בפסקה 23, וראו גם, ע"א 621/69 נסים נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617 (1970); ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690 (1985); ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו(3) 683 (2002)). מקום בו האזרח הזר מבקש מעמד של ידוע בציבור, בעודו שוהה בישראל שלא כדין, הרי שנטל הראיה להוכחת כנות הקשר "יהיה אף כבד מזה המוטל על בני זוג שנישאו בעת שאחד מהם שהה בארץ שלא כדין. זאת, מן הטעם שנוהל הידועים בציבור חשוף יותר לניצול לרעה, שכן, כאמור, קשר של ידועים בציבור אינו מבוסס על אקט משפטי מכונן, אלא מזוהה על סמך מבחנים עובדתיים עמומים וגמישים יותר" (עניין אורן, בפסקה 32). מן הכלל אל הפרט 12. במקרה שלפנינו, הוזמן המערער על-ידי המערערת להיכנס לישראל במטרה לטפל באמה החולה, והמערער הגיע לישראל ביום 29.10.2001, בתוקף אשרת כניסה וביקור, לחודש אחד. שהייתו של המערער הוארכה מעת לעת, לאחר שנופקו לו אשרות שהייה מסוג ב/2, ב/1 ו-א/5. אין חולק כי מיום 28.3.2009 שוהה המערער בישראל שלא כדין, לאחר שתוקף דרכונו פג ולא הומצא לו דרכון חדש. ביום 23.12.2008, הגיע ללשכת המשיב דו"ח חסוי מטעם יחידת התשאול, שממצאיו מעלים ספק רב לגבי כנות הקשר בין המערערים, לאחר שנמצא כי הם אינם מנהלים חיים משותפים, מזה זמן רב. המערערים זומנו לראיון ביום 17.7.2011, שלאחריו הומלץ להפסיק את הנוהל המדורג בעניינם ולדרוש את יציאתו של המערער מישראל. 13. טענתם העיקרית של המערערים נוגעת לאותו ראיון, ונטען כי אין מדובר בשימוע, לו הם זכאים, בהתאם לפסק דינו של בית משפט זה בעניין געאביץ. פסק הדין בעניין געאביץ עוסק בבקשה לאיחוד משפחות בין תושבי איו"ש לאזרחים ישראלים, והוא דן בהרחבה בטיבה ובהיקפה של "זכות הטיעון", זכות המוכרת "ככלל של צדק טבעי, וכביטוי להוגנות". נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי זכות הטיעון נתונה הן לאזרח ישראלי, שאינטרס מוגן שלו עלול להיפגע, והן לתושב או אזרח זר, שכן הפסיקה נוקטת בלשון "אדם" העלול להיפגע מההחלטה המנהלית, ואין מדובר, אך ורק, ב"אזרח" (בג"צ 3495/06 הרב הראשי לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (30.7.2007)). "זכות הטיעון", המוצאת את ביטוייה, לעיתים, במה שקרוי "שימוע", צריכה להינתן טרם קבלת ההחלטה המנהלית, כאשר זכות זו יכולה ללבוש צורות שונות, "יש שהשמיעה היא בכתב ויש שהשמיעה היא בעל פה. כאשר השמיעה היא בעל פה יש שהיא נעשית בצוותא חדא ובנוכחות כל הנוגעים בדבר, ויש שהיא נעשית בשלבים, כאשר כל צד נשמע בתורו" (בג"צ 161/84 חברת ווינדמיל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 793 , 796 (1988)); וראו גם, עע"ם 4013/06 אקרשטיין נ' מנהל מקרקעי ישראל (4.12.2008); בג"צ 3194/10 דוריאנו נ' שר הביטחון (23.3.2011); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 515 (2010)). בעניין געאביץ, ציין השופט א' רובינשטיין, כי: "השכל הישר מעדיף אפשרות של שילוב - הנחת תשתית כתובה והשלמתה בשימוע בעל פה, המאפשר גם להתרשם מן האדם עצמו ולשאול שאלות העולות מן הכתוב. התשתית הכתובה מחייבת אדם לערוך כדבעי את טענותיו תוך אחריות והקפדה... ההשלמה בעל פה פותחת אפשרות להבהרות. אך איני רואה מקום לקבוע הנחיות קשיחות ומוחלטות בנושא, ונראה לי כי יש להותיר למשרד הפנים לגבש נוהל לשימוע המוקדם..." (שם, בפסקה ל'). 14. בענייננו, זומנו המערערים לראיון, שמטרתו לבחון את טיב הקשר ביניהם וכנותו, ואין ספק כי ניתנה להם הזדמנות מלאה להציג את טיעוניהם. מעיון בתרשומת הראיון עולה, כי הדברים נמסרו על ידם בצורה סדורה, ברורה וקוהרנטית, ולא מצאתי כל בסיס לטענה כי המערערים היו זקוקים למתורגמן, בשל קשיי תקשורת עם המראיינת. יובהר, כי גם אם נעשה שימוש במונח "ראיון" ולא בביטוי "שימוע", אין בכך כדי להעלות או להוריד, ככל שהדבר נוגע למיצוי זכות הטיעון הנתונה למערערים. כפי שנקבע בעע"ם 119/12 סרמיאנטו נ' משרד הפנים (5.2.2012), הדן בשאלת כנות קשר הנישואין בין בני זוג, "הראיון הוא המבחן המרכזי המאפשר לעמוד על מידת האוטנטיות של הנישואין, ובמבחן זה המערערים כשלו". כך הוא הדבר גם בנידון דידן. זאת ועוד. במהלך הדיון שאלנו את בא כוח המערערים אלו ראיות היו יכולים המערערים להציג, לשם הוכחת כנות הקשר הזוגי ביניהם, לו ניתן הדבר בידם, והתשובה היתה כי מדובר בתצלומים משותפים משנות ה-80, הא ותו לא. אין צריך לומר, כי תצלומים מעין אלה, ככל שניתן להציגם, אין בהם כדי להצביע על קיומו של קשר זוגי בין המערערים במהלך ישיבתם במדינת ישראל, החל משנת 2001. לא נטען בפנינו כי בידי המערערים ראיות נוספות, וטיעוניהם נסבים, הלכה למעשה, על הפרשנות המוטעית (לטענתם), אשר ניתנה לקשרים שנוצרו ביניהם, לאחר כניסתו של המערער לישראל. 15. מן הראוי להדגיש, כי הליך השימוע לא הסתכם בראיון בלבד, שכן לאחר קבלת החלטתו של המשיב בעניינם של המערערים, הוגשה על-ידי בא כוחם השגה בכתב על אותה החלטה. השגה זו היתה מפורטת ביותר, ולאחר קבלת תגובתו של המשיב ניתנה החלטה מנומקת וממצה מטעם ועדת ההשגה, אשר סקרה את השתלשלות העניינים בפרשה, ודנה בהרחבה בטיעוניהם של המערערים. לגבי טרונייתו של בא כוח המערערים, לפיה לא ניתנה לו האפשרות להשיב לתגובתו של המשיב, נציין כי למערערים לא נתונה זכות תשובה, ומכל מקום לא התרשמנו, כי היה בכך כדי לשנות את התמונה העובדתית, אשר עמדה לנגד עיני הועדה. 16. על יסוד האמור לעיל, ניתן לקבוע כי החלטת ועדת ההשגה הינה החלטה סבירה, המבוססת על התשתית העובדתית שנפרשה בפניה, ולפיכך לא מצאנו כל בסיס להתערב בה. למסקנה זו הגיע גם בית משפט קמא, אשר קבע, בצדק, כי לא נפל פגם בהחלטתו של יו"ר ועדת ההשגה, המצדיק את התערבותו של בית המשפט. בכך ניתן לסיים את הדיון בערעור זה, אך ראינו, למעלה מן הצורך, להתייחס בקצרה גם לגופם של דברים. 17. מעיון בחומר שהונח לפנינו, ולאחר בחינת טיעוניו של בא כוח המערערים, נחה דעתנו כי יש בסיס איתן למסקנה, כי לא נרקם בין המערערים קשר זוגי, כן ואמיתי. מטרת הזמנתו של המערער לישראל לא נועדה לאיחוד בין בני הזוג, אלא לצורך טיפול רפואי באם המערערת, ולאחר מכן במערערת עצמה. המערער עצמו אישר כי הגיע לישראל, מלכתחילה, כדי להשלים עם גרושתו. מהחומר הראייתי עולה בברור, כי המערערים לא ניהלו חיים משותפים כבעל ואישה, ולא הוצגה כל ראיה כי הם ניהלו, אי פעם, משק בית משותף. גם אם לפרקים התגוררו המערערים יחדיו, אין בכך כדי ללמד כי הם רואים עצמם כבני זוג, והעובדה, כי הם לנים בחדרים נפרדים רק מחזקת מסקנה זו. המערערת לא היססה להתלונן נגד המערער במשטרה, כאשר סברה כי הוא פוגע בה, ואף עברה להתגורר בגפה בבית מלון בתל-אביב. מערכת יחסים זו רחוקה מלשכנע כי המערערים הם בני זוג, המנהלים אורח חיים משותף והמסקנה, כי אין מדובר בידועים בציבור, הינה מסקנה מתבקשת, ובודאי שהיא אינה חורגת ממתחם הסבירות. סוף דבר 18. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהורות על יציאתו של המערער מהארץ בתוך 15 ימים ממועד מתן פסק דין זה. המערערים יישאו בהוצאותיו של המשיב בערכאה זו בסכום של 5,000 ₪. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. השכלה גבוההאשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת כניסהסטודנטים