לפני עתירה המופנית נגד המשיב, ולפיה מתבקש הוא ליתן טעם מדוע לא תתיר לעותרת להיכנס לשטח מדינת ישראל כדי לאפשר לה להיכנס דרך המדינה לרמאללה, כדי לחיות שם עם בעלה. 1. הרקע על פי המתואר בתובענה (א) ביום 5.3.99 נישאה העותרת, שהיא אזרחית גרמניה, למר באסם עלמוהור (להלן:- "עלמוהור"), פלסטיני תושב רמאללה. בני הזוג נפגשו בשנת 1997, כאשר העותרת למדה ערבית בירושלים, ועלמוהור היה באותה העת סטודנט לאנגלית באוניברסיטת ביר זית. עלמוהור המשיך את לימודיו באנגליה, ולאחר סיומם חיפש עבודה בגרמניה. חיפושיו לא עלו יפה, ואז החליט לשוב לרמאללה, שם הוא מתגורר כעת. העותרת נותרה בגרמניה עד לסיום לימודיה, כשהיא נפגשת עם בעלה לפרקים, וזאת חרף העובדה שהם התגוררו בתקופות שונות בערים שונות. בין היתר, ביקרה העותרת את בעלה ברמאללה, וביקורה האחרון התרחש באוגוסט - ספטמבר 2003. (ב) עם סיום לימודיה, מבקשת העותרת להתגורר יחד עם בעלה ברמאללה כדי להקים בית ומשפחה, וזאת עד שיחליטו אם ברצונם להישאר לגור ברמאללה, או לשוב לגרמניה. (ג) העותרת ביקשה, איפוא, להיכנס לישראל, ולשם כך, פנתה, לטענתה, לשגרירות ישראל בברלין. בשגרירות נמסר לה, כי עליה להגיע לישראל ולקבל אשרת תייר שתונפק לה לאחר כניסתה, ורק אז עליה לפנות למשרד הפנים בבקשה להארכת תוקף האשרה. כן נמסר לה, שאשרת התייר אינה מקנה לה אפשרות להיכנס לרמאללה, ושעליה להגיש בקשה בעניין זה לגורם המוסמך בישראל. (ד) כך ביקשה העותרת לפעול, ולמטרה זו נחתה בישראל ביום 20.12.03. ברם, כניסתה סורבה מטעמים ביטחוניים. היא הובלה לחדר צדדי בנמל הנוסעים, ובו נערך חיפוש על גופה וכליה. לאחר מכן היא הועלתה, לטענתה, במרמה ובעל כורחה, על מטוס כדי להטיסה חזרה לגרמניה. משנודע לקברניט המטוס שהיא נמצאת בו בניגוד לרצונה, הורה הוא על הורדתה מהמטוס, והיא הועברה לחדר המסורבים בנתב"ג. חרף בקשותיה, לא אושר לעותרת, לדבריה, לשוחח עם עו"ד עד ליום המחרת. רק לאחר שנועצה בבא כוחה החליטה העותרת לשוב לגרמניה, כשבדעתה להאבק מרחוק על זכותה לקיים חיי משפחה עם בעלה ברמאללה. (ה) ביום 16.2.04 הגיש עלמוהור בקשה לרשות הפלשתינאית להעניק לעותרת מעמד של תושבת במסגרת בקשה לאיחוד משפחות, בתקווה שבקשה זו תזרז את כניסת העותרת לישראל ולרמאללה (נספח ע/3 לעתירה). (ו) לנוכח האמור לעיל, הגישה העותרת, ביום 25.3.04, את העתירה דנן. 2. טענות הצדדים: (א) העותרת טוענת, שההחלטה שלא לאפשר לה להיכנס לישראל מהווה החלטה שרירותית, בלתי סבירה, שפוגעת בזכותה לחיי נישואין ולחיי משפחה באופן בלתי מידתי, העולה על הנדרש ושנובע משיקולים פסולים. הזכות לחיי נישואין ולכינון התא המשפחתי הוכרו על ידי בית המשפט העליון כזכויות חוקתיות, הנגזרות מהזכות לכבוד, וכן, הן מעוגנות באמנות בינלאומיות שנחתמו ואושררו על ידי ישראל, ושישראל מחוייבת להן מכוח כללי המשפט הבינלאומי. לטענת העותרת, על המדינה לקיים את מחויבויותיה הנ"ל חרף העובדה שעסקינן בשטחי הרשות הפלשתינאית, וזאת מאחר שהלכה למעשה, המדינה היא זו ששולטת בשערי הכניסה לשטחי הרשות. אין העותרת יכולה לממש את זכותה לחיי משפחה מבלי להיכנס תחילה לתחומה של מדינת ישראל, ורק דרכה להיכנס לשטח A או B. העותרת טוענת גם, שסירובה של המדינה לאפשר לה להיכנס לישראל נשען על אמירה סתמית, שלפיה קיימות, כביכול, סיבות בטחוניות כלשהן, שבעטיין לא אושרה כניסתה. אימרה זו, לפיה נטען, היא חסרת כל בסיס. מטעם זה, ולנוכח האמור, מדובר בהחלטה שרירותית מצד המשיבה, שאליבא דעותרת - יש לבטלה. העותרת מוסיפה, שהיא מוכנה לקבל על עצמה כל הגבלה או תנאי שיוטלו עליה, כדי לאפשר לה להתייחד עם בעלה ולממש את זכויותיה הבסיסיות הנ"ל. (ב) המשיבה טוענת, שמאחר שהעותרת מבקשת להיכנס למדינה במטרה לשהות בתחומי הרשות הפלשתינאית, הרי שהמדינה אינה הצד הנכון לעתירה. הכוח והסמכות לאשר שהייה בתחומי האזור, כהגדרתו בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 (להלן:- "חוק הכניסה לישראל") הועברה לרשות מכוח סעיף 28(1) לנספח האזרחי להסכם הביניים בין ישראל לבין הרשות הפלשתינאית. מאז שהועברו הסמכויות, כאמור, בשנת 1995, הוסמכה הרשות להעניק תושבות והיתר שהייה זמני, במסגרת מכסות שנתיות הנקבעות על ידי מדינת ישראל. מכאן, שבקשה לתושבות במסגרת איחוד משפחות, כמו גם בקשה להיתר שהייה זמני, מוגשות על ידי הרשות, רק לאחר שהרשות אישרה אותן על ידי הגורם המוסמך בה, וכפופה לאישור המדינה. המדינה טוענת, שבקשה מטעם הרשות לא הוגשה בעניינה של העותרת, ולכן והעתירה היא תיאורטית ומוקדמת. המדינה מציינת בהקשר זה, שלנוכח המצב המדיני-ביטחוני, בקשות לאיחוד משפחות אינן מטופלות עתה על ידי המדינה, כך שכל עוד לא ישתנה המצב מיסודו, לא יכול להינתן אישור של הצד הישראלי לאיחוד משפחות באזור. עוד נטען, שאשרת ביקור על פי חוק הכניסה לישראל מוגבלת לתחומי המדינה בלבד, ואינה מתירה כניסה לתחומי הרשות. המדינה טוענת גם, שהעתירה, במהותה, נוגעת לבקשה לאיחוד משפחות, והסמכות לדון בה מסורה לבג"צ ולא לבית משפט זה. באשר לבקשה לאשרת ביקור, טוענת המדינה, שעל בעלה של העותר לפנות בבקשה מתאימה למינהל התיאום והקישור ברמאללה בבקשה להזמין את העותרת כתיירת או באשרה אחרת. אם תאושר הבקשה, ישלח אישור למעבר הגבול, ואז תוכל העותרת להגיע לישראל במטרה להיכנס לשטחי הרשות. 3. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, בתגובה מטעם המדינה, וכן בהשלמת הטיעון בכתב מטעם הצדדים, נחה דעתי שדין העתירה להידחות במתכונתה הנוכחית. ואבהיר. (א) לשאלת הסמכות תחילה. הלכה היא, שברגיל, סמכותו של בית המשפט נקבעת בהתאם לסעד המבוקש בעתירה, ולא על פי מהותו של הסכסוך (ע"א 27/77 יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי ואח', פד"י לא(3) 561, 567; ע"א 510/82 רינה חסן נ' יפה פלדמן, פד"י לז(3) 1, 11-12). בענייננו, הסעד המבוקש על ידי העותרת מתייחס לבקשתה לקבל אשרת כניסה לישראל, וככזו ניתן להשתית אותה על חוק הכניסה לישראל. לכן בית משפט זה מוסמך לדון בעתירה מכוח פריט 12 לתוספת השניה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000, הקובע: "מינהל אוכלוסין - החלטה של רשות בעניני אשרות כניסה ורישיונות ישיבה ועבודה, לרבות עניני הרחקה, משמורת ושחרור בערובה, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; בפרק זה, "החלטה" - למעט התקנת תקנות." אין לקבל את טענה המדינה, שלפיה הסעד המבוקש בעתירה הוא בקשה לאיחוד משפחות בשטח הרשות. המבקשת מעוניינת להיכנס לישראל כדי להיפגש ולהתייחד עם בעלה. לטענתה, היא יכולה לעשות כן אף בשטחי B, שאליהם רשאי גם בעלה להיכנס, ולא מצאתי בדברי המדינה מענה לטענה זו. (ב) אשר לעתירה גופה, הרי שדינה להידחות, ולו מן הטעם, שהמבקשת לא הגישה כל בקשה להיכנס לישראל עובר לבואה לכאן, ביום 20.12.03. המבקשת טוענת בעניין זה, שבשגרירות ישראל בברלין נמסר לה שעליה להגיע לכאן כדי שבקשתה להיתר שהייה תידון. אין לקבל טענה זו, הן מאחר שהיא נטענה בעלמא ומבלי שהוצגו כל ראיות פוזיטיביות התומכות בה, אך בעיקר מן הטעם שהיא אינה עולה בקנה אחד עם תקנות 2 ו- 3 לתקנות הכניסה לשראל, התשל"ד - 1974 (להלן:- "תקנות הכניסה לישראל"). תקנה 2 לתקנות הכניסה לישראל קובעת לאמור: "(א) בקשה לשירות לפי החוק (להלן - בקשה) יש להגיש לשר. (ב) לבקשה יצורפו מסמך נסיעה של המבקש ומסמכים אחרים שדרש השר." ותקנה 3 קובעת: "הבקשה תוגש - (1) בישראל, באחד מאלה: (א) בלשכה האזורית למינהל האוכלוסין של משרד הפנים (להלן - לשכה); (ב) במינהל האוכלוסין שבמשרד הפנים בירושלים; (2) בחוץ-לארץ - בנציגות דיפלומטית או קונסולרית של ישראל או של מדינה המייצגת את ענינינה של ישראל, הקרובה למקום מגוריו של המבקש. אולם אזרח ובעל דרכון של אחת הארצות המפורטות להלן, רשאי להגיש בקשה לאשרה ורשיון לישיבת מעבר או לאשרה ורשיון לישיבת ביקור מסוג ב/2, גם בתחנת הגבול; ואלה הארצות: ..." בעניין זה פועלת לטובת המשיבה חזקת הכשרות, ?לפיה חזקה על שלוחותיה הקונסולאריות של המדינה, שאם הייתה העותרת פונה אליהן בבקשה לקבלת אשרה ורישיון שהייה - הייתה מקבלת את האינפורמציה הנכונה כיצד עליה לפעול. העותרת לא הוכיחה את ההיפך. (ג) מן המקובץ עולה, שהעותרת לא הגישה כל בקשה בנציגות דיפלומטית או קונסולארית של ישראל, כאמור בתקנה 3(2) לעיל, כמו כן, גרמניה אינה אחת מן המדינות הנמנות בתקנה הנ"ל, שבהן ניתן להגיש בקשה לאשרה מסוג ב/2 גם בתחנות הגבול. חלף זאת, העמידה העותרת, למעשה, את המדינה בפני עובדה, בכך שהגיעה לכאן, בהיותה מבקשת להיכנס לישראל. די בטעם זה כדי לדחות את בקשת העותרת, ככל שניתן להתייחס להגעתה לכאן כאל "בקשה" בהתאם לתקנות הנ"ל. (ד) העותרת הסכימה, בסופו של דבר, מדעתה, לשוב לגרמניה ומשם לנהל את מאבקה לאישור כניסתה לישראל. העותרת אומנם עשתה כן מאחר שהובהר לה שלא תוכל להיכנס לישראל בדרך אחרת, ובדעה אחת עם בא כוחה. ברם, לא הוברר לי כלל אם מאז ששבה לגרמניה, הגישה העותרת בקשה מסודרת לקבלת אשרה ורישיון ישיבה בישראל בהתאם לתקנה 3(2) לתקנות הכניסה לישראל, ושבקשה זו אכן נשקלה על ידי הגורם המוסמך, וניתנה בה החלטה עניינית. המדינה טוענת, שבקשת העותרת להיכנס נדחתה מטעמים בטחוניים. טענה זו נטענה על ידי המדינה על דרך הסתם, מבלי שאף היא נתמכת בראיות כלשהן, ואף לא בתצהיר, ולכן דינה להידחות. אולם, כל עוד המבקשת לא הגישה בקשה מסודרת, וממילא לא ניתנה כל החלטה בבקשה כזו, הרי שהעתירה דנן היא מוקדמת, ואין להידרש לה בשלב זה. (ה) הלכה היא, שהרשות המינהלית מחוייבת להפעיל את שיקול דעתה לגבי כל פנייה ובקשה קונקרטית לגופה, לשקול את השיקולים הרלבנטיים ולגבש החלטה עניינית וסבירה (ראה: בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פד"י לז(3) 29, 47-48; בג"צ 2344/98 מכבי שירותי בריאות נ' שר האוצר, פד"י נד(5) 729, 758; י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב, תשנ"ו), 700-702). החלטת הרשות נתונה לפיקוח שיפוטי, אך בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות. מטעם זה, שומא על העותרת להגיש בקשה כדין, ולכשתתקבל תשובת המשיבה, לאחר ששקלה בדבר והחליטה בו, תהיה פתוחה לפני העותרת הדרך לשוב ולהעלות טענותיה לפני בית משפט זה, אם תמצא לנכון לעשות כן. (ו) הוצאת אשרת שהיה בתחום הרשות הפלשתינאית אכן מסורה לרשות הפלשתינאית עצמה מכח הסכם הביניים (בג"צ 897/04 פאיז ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (טרם פורסם)). וכל עוד לא אושרה שהיית העותרת ע"י הרשות, לא קמה זכאותה של העותרת להכנס לשטחי הרשות, וכתוצאה מכך, מדינת ישראל, אינה אמורה כלל, בשלב זה, לבחון את מעמדה של העותרת. העותרת אינה טוענת שהרשות אישרה כניסתה ושהייתה, וגם מטעם זה דין העתירה להדחות. 4. סוף דבר: העתירה נדחית. בנסיבות העניין - איני עושה צו להוצאות. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםפלסטינים