1. עתירה כנגד החלטת משרד הפנים לדחות את בקשתם של העותרים להעניק לעותרת 1 (להלן "העותרת") מעמד ואשרת שהיה בישראל בהתאם ל"נוהל הטיפול בהסדר מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים, לרבות בני אותו מין" והחלטתו כי על העותרת לעזוב את ישראל. הרקע 2. העותרת ילידת 1984, הינה אזרחית מולדביה אשר הגיעה לישראל בשנת 2000 ביחד עם אמה ומאז הינה מתגוררת בישראל. העותר 2 (להלן "העותר") יליד 1990, הינו אזרח ישראלי המתגורר בפרדס חנה. 3. מתברר כי העותרת הגיעה לישראל ממולדביה עת שהיתה קטינה ביחד עם אמה סבטלנה זרובינה, אשר היתה נשואה לאזרח ישראלי, מר פרוקופף ניסנל וולף ז"ל. האם הגישה בקשה לקביעת מעמד כבת זוגו הנשואה של אזרח ישראלי. משנדונה בקשת האם, התברר כי מר וולף ז"ל אינו מעונין בקשר ביניהם. מר וולף ז"ל אף חתם על הצהרה כי אינו מבקש להעניק לאם מעמד בישראל. בעקבות זאת ניתנה ביום 20/3/02 החלטה הדוחה את בקשת האם. גם בקשה נוספת שהגישה האם נדחתה בהחלטה מיום 7/11/02. האם והעותרת התבקשו לעזוב את הארץ. 4. חרף החלטות אלו המשיכו האם והעותרת לשהות בישראל ללא אשרה כדין, כנדרש על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. כך שהו השתים בישראל שלא כדין עד לחודש 12/04. לאחר פניה נוספת הוענקה לאם ולעותרת אשרת שהיה מסוג ב/1 לתקופה של חצי שנה, בה נבדקה בקשתן פעם נוספת ובסופו של יום ניתנה ביום 8/6/05 החלטה הדוחה את הבקשה לקבלת אשרת שהיה. האם והעותרת נדרשו שוב לעזוב את ישראל. 5. על החלטה זו הגישו העותרת ואמה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 7742/05). בין לבין ובטרם נדונה העתירה נפטר בעלה המנוח של האם והשתיים הודיעו לבית המשפט כי הן מסכימות לעזוב את ישראל עד 24/9/07. בהתאם הוחלט על מחיקת העתירה (פסק דין מיום 24/6/07). 6. למרות ההסכמה ופסק הדין לא עזבו העותרת ואמה את ישראל וכעבור כשנה שבו והגישו עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 1770/08). הפעם טענו כי הינן זכאיות לאשרת שהיה בישראל מכוח נוהל "חיים משותפים" בין העותרת לבין מר חנוכייב דוד יליד 1960. כן נטען, כי בכוונת העותרת להינשא למר חנוכייב. עתירה זו נדחתה אף היא הן מהטעם כי העותרות לא מיצו הליכים והן מהטעם כי לא ניתן כל הסבר מדוע העותרות לא מילאו את התחייבותן לעזוב את ישראל (פסק דין מיום 3/3/08). 7. גם החלטה זו של בית המשפט העליון לא גרמה לעותרת ולאמה לצאת את ישראל והן נותרו בארץ. עוד יצוין כי על אף ההצהרה לבית המשפט העליון כי בכוונת העותרת "לממש את אהבתה" למר חנוכייב, השניים לא נישאו. בחודש יוני 2010 נעצרה אמה של המבקשת וכעבור זמן קצר גורשה מישראל. 8. בעתירה הנוכחית טוענים העותרים כי נפגשו בחודש ינואר 2010 ונקשרו בינהם קשרי אהבה. מאז חודש יוני 2010, כלומר לאחר מעצר האם, הם מתגוררים יחדיו בבית משפחתו של העותר ביחד עם אמו, אחיו, אחותו ושאר בני משפחתו. הקשר בין השניים נוצר באמצעות אחותו של העותר, אשר עבדה ביחד עם העותרת. 9. בחודש 8/2010 הגישו העותרים בקשה להסדרת מעמדה של העותרת בישראל ולקבלת אשרת שהיה. הבקשה התבססה על "נוהל הטיפול בהסדר מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים, לרבות בני אותו מין" (נוהל מס' 5.2.0009) (להלן "הנוהל"). מבלי להלאות בכל הפרטים אציין, כי לשניים נקבע מועד שימוע ליום 5/9/10, אולם העותרים לא התייצבו. ביום 5/10/10 פנו העותרים בשנית ונקבע להם שימוע נוסף ליום 18/10/10. מועד זה נדחה בעקבות תלונות של העותרים על היחס לו זכו. בסופו של דבר נערך לעותרים שימוע ביום 3/11/10 וכאמור, ביום 8/11/10 הוחלט לדחות את בקשתם של העותרים (להלן "ההחלטה"). בהחלטה נאמר כי לא הוצגו הוכחות מספיקות לקיום "משק בית משותף וחיים משותפים". עוד צוין, כי הבקשה הוגשה בחוסר ניקיון כפים, הואיל והעותרת שהתה בישראל שלא כדין ובניגוד לפסקי דין בעניינה. בהחלטה נדרשה העותרת לעזוב את הארץ תוך 7 ימים. 10. בעקבות החלטה זו הוגשה העתירה הנוכחית ועמה בקשה לצו בינים למניעת גירושה של העותרת. ביום 21/11/10 ניתן צו בינים והעתירה נקבעה לדיון, שנדחה בשל שביתת הפרקליטים. בסופו של יום התקיים דיון ביום 11/1/11. בדיון התייצבו העותרים, אולם באת כוחם לא התייצבה. בסופו של הדיון, ולאחר שנשמעו דברי העותרים והמשיבה, אפשרתי לבאת כוח העותרים להשלים טיעון בכתב וכך נעשה. 11. בעתירתם טוענים העותרים כי הינם בני זוג וחיים יחדיו מחודש 6/10. העותרים מבהירים כי לא ניתן להציג ראיות טובות יותר משהציגו לקיום חייהם המשותפים, שכן בשל מצבם הכלכלי הם גרים בדירת הורי העותר ביחד עם בני משפחתו. לפיכך, הדירה אינה רשומה על שמם, וכל החשבונות מופיעים על שם בעלי הדירה. העותרים טוענים כי הגישו תצהירים של בני משפחה וחברים המאשרים את היותם בני זוג. כן טענו כי הליך השימוע היה פגום וכי לא נערך בירור ממשי ויסודי של טענותיהם. לטענת חוסר ניקיון הכפים נטען, כי מי שטיפל בכל ההליך בעבר היתה אמה של העותרת. עוד נטען, כי עו"ד מוחסן אשר ייצג את העותרת ואמה בדיונים השונים הטעה אותן לחשוב כי טרם הוכרעה העתירה וכי הן רשאיות להשאר בישראל. העותרת טוענת כי עו"ד מוחסן התרשל בטיפול בעניינה ועל כן אין לזקוף רשלנות זו לחובתה. 12. העותרת הבהירה בדיון כי היא גרה בישראל שנים רבות וכי קשרה את חייה לישראל. עוד סיפרה כי הינה עובדת בהפצת מוצרים, אך בהעדר מעמד חוקי, היא אינה רשומה כעובדת. עוד התברר, כי העותרים טוענים שהקשר ביניהם נוצר בחודש ינואר 2010, אולם סמוך לאחר מכן עזב העותר את ישראל ושהה בארצות הברית, בכל התקופה הנ"ל שמרו השניים על קשר טלפוני. העותר שב לישראל רק ב-30/5/10 ומיד לאחר מכן החלו השניים להתגורר יחדיו. העותרים לא יכלו להציג מסמכים על קשר ביניהם וטענו כי שוחחו באמצעות המחשב ועל כן אין בידם ראיות על שמירת הקשר. המשיב חזר על נימוקי ההחלטה והבהיר כי לא הובאו כל ראיות על קיום קשר אמיתי וכן בין העותרים. ב"כ המשיב הדגישה גם כי על פי טענות העותרים החלו "החיים המשותפים" זמן קצר ביותר לפני הגשת הבקשה, שהרי גם לגרסתם הם החלו לחיות יחדיו רק בחודש 6/10, כאשר בקשתם הוגשה כבר ב-10/8/10. ב"כ המשיב הדגישה גם את חוסר ניקיון כפי העותרת. דיון והכרעה 13. כפי שאפרט להלן, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להדחות וכי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב. כדי להבין את המחלוקת אקדים מספר הערות בנוגע לדינים והוראות הנוגעים לעניין. חוק האזרחות, התשי"ב-1952, קובע כי יהודי העולה לישראל זכאי לקבל אזרחות מכוח סעיף 2 לחוק השבות. סעיפים 8-5 לחוק האזרחות קובעים הוראות בנוגע לדרכי ההתאזרחות שלא על פי חוק השבות. סעיף 7 לחוק דן בהתאזרחות בן-זוגו של אזרח ישראל.חוק השבות. סעיפים 8-5 לחוק האזרחות קובעים הוראות בנוגע לדרכי ההתאזרחות שלא על פי חוק השבות. סעיף 7 לחוק דן בהתאזרחות בן-זוגו של אזרח ישראל.חוק השבות. סעיף 7 לחוק דן בהתאזרחות בן-זוגו של אזרח ישראל. 14. בקשה להתאזרחות בן-זוג של אזרח ישראלי עשויה להתרחש במצבים שונים. המקרה הפשוט ביותר הינו כאשר מגיעים לישראל בני-זוג אשר נישאו בחו"ל וקיימו חיי נישואין. האחד מבני-הזוג הינו יהודי וזכאי לקבלת אזרחות מכוחו של חוק השבות והאחר מבקש להתאזרח מכוח נישואיו. במקרה זה תוענק האזרחות לבן-הזוג מכוח הוראת סעיף 4א' לחוק השבות, התש"י-1950 (ראה בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728 (1999)-להלן: "פרשת סטמקה"- עמ' 757; בג"צ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4) 793 (1989); בג"צ 754/83 רנקין נ' שר הפנים, פ"ד לח(4) 113, 117 (1984)). מטרת הוראת סעיף 4א' לחוק השבות, המעניקה אזרחות גם לבן-זוג של יהודי הזכאי לאזרחות מכוח חוק זה, הינה לאפשר ליהודים ולזכאי שבות אחרים, לעלות לישראל ביחד עם בני-זוגם ולמנוע פיצול משפחות בין בני-זוג מעורבים. מי שקשר את חייו עם בן-זוג יהודי או זכאי מכוח חוק השבות, יהנה גם הוא מקבלת אזרחות. התנאי היחיד הנבדק על ידי משרד הפנים הינו כנות ואמיתות קשר הנישואין (ראה גם בג"צ 11406/03 פרוסקורוב נ' שר הפנים (ניתן ביום 6/12/04), וכן ע"פ 3339/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479, 517 (1999); בג"צ 8030/03 סמוילוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(6) 115 (2004)). 15. שונה המצב כאשר בני-הזוג נישאים לאחר עלייתם לישראל, שאז אין תחולה להוראות חוק השבות ומעמדו של בן הזוג הזר מותנה בקבלת אשרת שהייה על פי חוק הכניסה לישראל. במקרה שכזה נדרש בן-הזוג הזר המבקש להתאזרח מכוח נישואיו לאזרח ישראלי, לעבור הליך מדורג שבו נבדק קשר הנישואין שבין בני-הזוג. במסגרת ההליך המדורג יהנה בן-הזוג הזר מאשרת שהייה המוארכת מעת לעת במהלך התקופה עד שזוכה הוא למעמד של קבע. למדיניות זו של משרד הפנים שמטרתה בקרה ופיקוח על הליך ההתאזרחות, ניתן אישור במספר רב של פסקי דין (ראה למשל בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992); פרשת סטמקה, עמ' 781; בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289, 292(2002)). 16. אחד התנאים הנדרשים במסגרת אותו נוהל לקביעת מעמדו של בן הזוג הזר הינו קיומו של קשר נישואין תקף ואמיתי המתמשך בכל תקופת ההליך המדורג. משפקע הליך הנישואין, טרם השלמת ההתאזרחות, מאבד בן-הזוג הזר את זכותו לקבלת אזרחות (בג"צ 4156/01 הנ"ל, עמ' 294). 17. מקרה אחר הינו המקרה שבו מבקש אזרח זר להשתקע בישראל מכוח קשרי זוגיות עם בן זוג שהוא אזרח ישראלי שלא הבשילו לכלל נישואין. גם אזרח זר זה רשאי לשהות בישראל רק אם קיבל אשרת שהייה מכוח חוק הכניסה לישראל. לשם הסדרת מעמדם של זרים אלו נקבעו על ידי משרד הפנים הוראות נוהל שונות, שהשתנו מעת לעת. הנוהל הרלבנטי לענייננו הינו הנוהל שנקבע בעדכון מיום 10/8/09. על פי הוראות הנוהל נדרש מגיש הבקשה למלא תנאים שונים, חלקם טכנים וחלקם תנאים המצביעים על קיומו של הקשר בין בני הזוג. בין היתר נדרשים המבקש הזר ובן זוגו הישראלי להציג "הוכחות לקשר ולחיים משותפים" (סעיף ב.7); מכתב הסבר מבני הזוג על חייהם המשותפים, אופן ומשך היכרותם (סעיף ב.8); מסמכים המעידים על מצבם האישי (סעיף ב.14) ועוד. לאחר הצגת האישורים השונים מתחיל הטיפול בבקשה. במסגרת הטיפול בבקשה על פקידי המשיב לערוך בדיקה הכוללת הליך שימוע. וכך נאמר בסעיף ג.12 לנוהל: "ההחלטה בבקשה תתקבל לאחר בדיקה מקיפה, לרבות ביצוע ראיונות נפרדים לשני בני הזוג ובדיקת המסמכים שהוצגו בתנאים ובדרישות, ולגבי המרכיבים הבאים: א. כנות הקשר בין בני הזוג ומשך קיומו (תקופת הקשר, אופן הכרות, טיב הקשר). ב. בדיקת מרכז חייהם בישראל. ג. בהעדר מניעה ביטחונית או פלילית לאישור הבקשה (במידה ותשובות הגורמים עדיין בתוקף לשנה אין צורך בפניות חדשות)." בנוהל נקבע שיש להביא בחשבון גם את חוקיות שהייתו של המבקש הזר בישראל והאם הורחק בעבר ואת סיבות הרחקתו (סעיפים ג.3, ג.4). 18. משפרשנו את המסגרת הנורמטיבית נבחן את המקרה הנוכחי. כפי שראינו, העותרת שוהה בישראל כ-10 שנים, מתוכם 8 שנים שלא כדין. העותרת ואמה הסכימו לעזוב את ישראל כבר בשנת 2007 (עת היתה העותרת בגירה בת 23), אולם התעלמו מפסק הדין שניתן. העותרת ואמה התעלמו גם מכך שעתירתם השנייה לקבלת מעמד מכוח נוהל חיים משותפים בין העותרת למר חנוכייב נדחתה גם היא. הטענות כאילו העותרת לא ידעה ולא הבינה את ההחלטות אינן יכולות להתקבל, שהרי העותרת הגישה את העתירה ביודעה כי הינה שוהה שלא כדין וצפוי היה כי תברר את תוצאת ההליך. זאת ועוד, העותרת הגישה את העתירה בבג"צ 1770/08 על בסיס טענתה לחיים משותפים עם מר חנוכייב. לטענתה קשריה עם מר חנוכייב נמשכו שנים רבות (כ-4.5 שנים), עד שהקשר נותק. למרות ניתוק הקשר ועל אף שידעה שהקשר הוא העילה לבקשתה, לא טרחה להודיע על ניתוקו. מרגע שנותק הקשר ידעה העותרת כי לא עומדת לה כל עילה לבקש מעמד בישראל ולמרות זאת לא עזבה את הארץ והמשיכה לגור בה באופן בלתי חוקי. יתירה מזו, העותרת הצהירה גם כי עבדה בישראל, אף שידעה כי אינה רשאית לעשות כן. אין ספק שהעותרת באה לבית המשפט בידיים לא נקיות. 19. כידוע, חוסר ניקיון כפיים כשלעצמו עשוי להצדיק דחיית העתירה (ראה בג"צ 5911/05 נובה נ' ראש הממשלה (ניתן ביום 12/9/05); עע"מ 4525/06 רשואן נ' משרד הפנים (ניתן ביום 2/7/06); עת"מ (חי') 622/08 דולידזה נ' משרד הפנים (ניתן ביום 2/10/08)). אף אם חוסר ניקיון הכפים כשלעצמו אינו מצדיק בנסיבות המקרה דחיית העתירה על הסף, ברי שהוא מהווה שיקול בעל חשיבות במסגרת השיקולים שעל המשיב לשקול בבואו לאשר או לדחות בקשה. כאן נזכיר, כי הלכה היא כי למשרד הפנים שיקול דעת רחב לאשר או לדחות בקשתו של זר להשתקע בארץ (ראה בג"צ 4156/01 לעיל; בג"צ 758/88 לעיל; עע"מ 9993/03 חמדאן נ' ממשלת ישראל (ניתן ביום 9/2/05); עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן (ניתן ביום 16/3/06)). כן נקבע, כי אין לזר או לבן זוגו הישראלי זכות קנויה לקבלת אישור שהיה בישראל. על כן התנהגותו של הזר טרם הגשת הבקשה, הינה שיקול רלבנטי להחלטת המשיב, ושהייתו שלא כדין בישראל במשך זמן רב ובניגוד לפסקי דין של בית המשפט, לא כל שכן. 20. אף כי התנהגות העותרת ראויה לכל גנאי, ויש להביא בחשבון את הפרתן החוזרות ונשנות של הוראות משרד הפנים ובתי המשפט, לא מנע ממנה המשיב להגיש בקשה מחודשת ובחן אותה לגופה. העותרים טוענים כי נפל פגם בהליך בדיקת הבקשה ובהליך הבדיקה של הקשר ביניהם. טענה זו איני יכול לקבל. הנוהל בענייננו עוסק בהסדרת מעמד של בני זוג שאינם נשואים. בבקשה של בני זוג נשואים, די בקיומו של הקשר הפורמאלי כדי ליצור הנחה בדבר כנות הקשר, ועל כן שיקול דעת שר הפנים מצומצם וכפוף להוראת חוק האזרחות. לעומת זאת, כאשר עוסקים בקשר בין מי שאינם נשואים, יידרש שיקול דעת רחב יותר המבוסס על ראיות ברורות ונרחבות. קיומם של "חיים משותפים" בין בני הזוג אינו יכול להימדד בראיות חד משמעיות, אלא יש צורך בבחינה אובייקטיבית של כל מערך היחסים בין בני הזוג. בין השיקולים שיש לשקול ניתן למנות בין היתר את משך התקופה בה חיים בני הזוג יחדיו; את נסיבות הגשת הבקשה והאם יש קשר בינה לבין הדרישה ליציאת בן הזוג הזר מהארץ; את אורח החיים של בני הזוג; קיומו של משק בית משותף; קשרים חברתיים משותפים; שותפות בנכסים ובחשבונות בנק, וכדומה (ראה והשווה עע"מ 4614/05 הנ"ל, פסקה 24; פרשת סטמקה לעיל). 21. נטל ההוכחה לקיומם של "חיים משותפים" מוטל על שכמי המבקש. במיוחד מוטל נטל כבד כאשר האזרח הזר שוהה שלא כדין בישראל, וכבר נאמר כי "כאשר בן הזוג הזר שוהה בארץ שלא בהיתר רשאי משרד הפנים להקפיד עם בני הזוג ולדרוש מהם מידת ראיה גבוהה מן הרגיל להוכחת כנות הנישואין" (עע"מ 4614/05 הנ"ל, פסקה 7). 22. במקרה הנוכחי הקשר בין בני הזוג החל זמן קצר בלבד לפני הגשת הבקשה למתן מעמד לעותרת. כעולה מטענותיהם הם החלו להתגורר יחדיו רק בחודש 6/10 והבקשה הוגשה כעבור פחות מחודשיים. זהו זמן קצר ביותר, אשר מטיל צל כבד על כנות הבקשה, שהרי קשר של חיים משותפים מטיבו נוצר על פני תקופה ארוכה. לטענה כי הקשר החל כבר בחודש 1/10 אין בסיס, שהרי העותר שהה מחוץ לישראל עד סוף 5/10. לא הוצגה שום ראיה כי בתקופת הימצאותו של העותר בחו"ל היו בני הזוג בקשר כלשהו והטענה כי התקשרו באמצעות המחשב אינה הסבר להעדרן של ראיות. ניתן היה להציג העתקי מכתבי דואר אלקטרוני, או לפחות אישור על התקשרות למערכת שיחות באמצעות האינטרנט. זאת ועוד, מעדות העותרים ברי שאין ביניהם קשר של "חיים משותפים" אלא לכל היותר מגורים משותפים, וברי שמגורים באותו בית אינם מספיקים להוכחת קשר של "חיים משותפים". בבג"צ 7139/02 עבאס-בצה נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 481, 488 (2003) אומר בית המשפט: "הליך איחוד המשפחות אינו פשוט. הוא תהליך ממושך שבו מעמדו של בן-הזוג הזר הינו זמני ולא ודאי, עם זאת המעקב המקיף הנפרס על פני שנים מספר הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. הוא נועד לבחון את כנות הנישואין ולוודא שאין מניעה ביטחונית או פלילית במתן מעמד הקבע. חשיבותן של הזכויות המבוקשות מחייבת את משרד הפנים לבצע בדיקה קפדנית של כל בקשה ובקשה - בייחוד נוכח העלייה המשמעותית שחלה בהיקף הבקשות לאיחוד משפחות. בנסיבות שישנו בהן גידול משמעותי בהיקף הבקשות, וכאשר עולה כי חלקן מוגשות באופן פיקטיבי, חייב תהליך אישור הבקשות להיות מבוקר ומפוקח." 23. זאת ועוד, טענת העותרים בדבר הקשר ביניהם צריכה להבחן גם על רקע התנהגות העותרת בעבר. ראינו כי העותרת כבר הגישה בקשה לפי נוהל "חיים משותפים", שבה טענה על קשר זוגי עם מר חנוכייב דוד. נטען שקשר זה נותק לאחר הגשת העתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. לא הובאה כל ראיה על כנות הקשר הקודם ועל נסיבות ניתוקו. כאשר אזרח זר מבקש שוב ושוב בקשות להכיר בו כבן זוג של אזרח ישראלי, כל פעם עם אזרח אחר, הדבר מעלה חשד ממשי שמא מדובר בבקשות פיקטיביות. גם עיתוי תחילת הקשר בין העותרים מעלה חשד בדבר היותו פיקטיבי, שהרי ראינו כי הקשר החל מיד לאחר שאמה של העותרת נעצרה וגורשה, כנראה על רקע חששה של העותרת כי גם תורה לגירוש הגיע. 24. איני יכול להתעלם גם מנסיבותיהם האישיות וגילם של העותרים. העותר הינו כבן 20, בעוד העותרת מבוגרת ממנו ב-6 שנים. כמובן שיתכנו קשרי אהבה אמיתיים גם בהפרשי גיל שכאלו, אולם ניסיון החיים מלמד כי מדובר בקשר נדיר יחסית, במיוחד ביחס לגילו של העותר. נזכיר כי הקשר הקודם עליו התבססה העותרת היה חריג אף הוא. העותרת הגישה את הבקשה הקודמת בטענה לקשר עם גבר המבוגר ממנה ב-24 השנים, וגם זה אינו קשר שכיח. מאחר ועסקינן בקשר שאינו שיגרתי יש בכך להשפיע על הערכת כנות הקשר בשים לב לראיות שהובאו. 25. לבסוף אציין כי במהלך השימוע נחקרו שני העותרים וניתן לגלות מפרוטוקול השימוע הבדלים שונים בגרסאותיהם, אשר גם הם מטילים צל כבד על כנות הבקשה. כך, למשל, טענה העותרת כי עוד בטרם נסע העותר לארצות הברית הגיעה מספר פעמים לביתו ואף ישנה שם. לעומתה מסר העותר כי לאחר הפגישה הראשונה הם התראו מספר פעמים "על כוס קפה" והייתה פעם שהעותרת הגיעה עם אחותו הביתה. אין כל טענה שהעותרת ישנה אצל העותר לפני הנסיעה לארצות הברית. 26. אוסיף עוד, כי במהלך הדיון בפני נשאלו העותרים אם בידיהם מסמכים נוספים והם השיבו כי כולם אצל באת כוחם. למרות זאת כאשר ניתנה לבאת כוחם ההזדמנות להגיש השלמת טיעון לא צרפה ולו גם מסמך אחד נוסף לחיזוק הטענות בדבר הקשר. 27. בנסיבות האמורות איני סבור כי היה על המשיב לערוך מיוזמתו בדיקה וחקירה נוספת. די בכך שלעותרים לא היו די ראיות משכנעות לקיומו של קשר כן ואמיתי כדי לדחות את בקשתם ואין זו חובתו של המשיב ליזום חקירות בעצמו. 28. לא מצאתי גם כל בסיס לטענות בדבר פגמים אחרים בהליך השימוע, שהרי למרות כל הדחיות, שאירעו בשל מחדלי העותרים, נערך להם שימוע וניתנה להם ההזדמנות לשטוח טענותיהם ולהביא ראיותיהם. 29. לבסוף נזכיר כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתו של המשיב, אלא רק בוחן האם נפל פגם כלשהו בהליך והאם ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות או שאינה מידתית. בנסיבות מקרה זה לא נמצא כל פסול בהחלטה. סוף דבר 30. אשר על כן הנני דוחה את העתירה. צו הביניים מיום 21/11/10 מתבטל. העותרים ישלמו למשיב הוצאת ההליך בסך של 4,000 ₪.אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםחיים משותפים