פתח דבר 1. לפניי שלוש בקשות לאישורן של שלוש תובענות כתובענות ייצוגיות. בבש"א 14471/01 (ת"א 2030/01) המבקשים הם ד"ר שלמה אזואלוס ויוחנן ריצ'מן, והמשיבה היא החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ (להלן: "אמישראגז"); בבש"א 14472/01 (ת"א 2031/02) המבקשים הם ראובן זוכאים, רצון צדקה וגלי (גולן) צדקה, והמשיבה היא חברת פזגז 1993 בע"מ (להלן: "פזגז"); בבש"א 14475/01 (ת"א 2032/01) המבקשים הם משה יום טוב, יחיאל חזן ואביבה חזן, ואילו המשיבה היא סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ (להלן: "סופרגז"). שלוש התובענות הוגשו בנפרד (להלן ביחד: "התובענות"), כאשר כל אחד מן המבקשים הגיש את תובענתו נגד חברת הגז שעמה התקשר בחוזה. מאחר שהשאלה המשפטית העיקרית הנתונה במחלוקת בין הצדדים זהה, בהסכמה אוחד הדיון בשלוש התובענות ובשלוש הבקשות לאישורן כייצוגיות (להלן ביחד: "בקשות האישור"). להלן ייקראו המבקשים בשלוש הבקשות גם יחד "המבקשים" ושלוש המשיבות ביחד ייקראו "החברות" או "חברות הגז". החברות הן חברות המספקות גז בישול ביתי ללקוחותיהן. המבקשים הם לקוחותיהן של חברות הגז שנגדן הגישו את תובענתם. אספקת הגז למבקשים ולקבוצת התובעים שהם מבקשים לייצג, נעשית באמצעות מערכת גז מרכזית אליה מחובר הלקוח (להבדיל מגז המסופק לצרכנים באופן פרטי ועל פי דרישה באמצעות מכלים המכונים גם "בלונים"). יובהר כי מערכת גז מרכזית היא מערכת לאספקת גז באופן מרוכז למספר צרכנים בבניין אחד או יותר, אשר משלמים עבור צריכת הגז על פי קריאת מונה. 2. בגין אספקת הגז למבקשים וליתר צרכני הגז המחוברים למערכת גז מרכזית, גובות החברות, כל אחת מלקוחותיה, תשלום הכולל הן את מרכיב הצריכה והן מרכיב של תשלום קבוע ואחיד לכל הצרכנים כאמור וזאת בגין העלויות הקבועות הנובעות מהמערכת, כגון השקעות בתשתית, שירות, עלויות החזקה, עלויות מימון וכיוצ"ב. בחשבון התקופתי הנשלח ללקוחות, מפורט כל אחד משני המרכיבים בנפרד - מרכיב הצריכה ומרכיב התשלום הקבוע - וסך החיוב לתשלום. הסוגיה המרכזית שבבסיס שלוש התובענות אחת היא: האם רשאיות חברות הגז לגבות מלקוחותיהן, נוסף על התשלום שהן גובות בגין צריכת גז בפועל, גם תשלום חודשי קבוע, שאינו תלוי בצריכה (לעיל ולהלן: "התשלום הקבוע"). לטענת המבקשים, התשלום הקבוע הנגבה מאיתם ומיתר צרכני הגז המחוברים למערכת גז מרכזית הוא בלתי חוקי. התשלום הקבוע החל להיגבות על ידי כל אחת מהחברות בחודש מאי 1995, ובחישוב יומי הוא עומד על סכום של כ-0.3 ₪. עד ליום הגשת התובענות ובקשות האישור גבתה כל אחת מחברות הגז מאותם מבקשים שהם לקוחותיה סך של כ-700 ₪. המבקשים עותרים לחייב את חברות הגז לחדול לאלתר מגביית התשלום הקבוע ולמתן צו שיורה לחברות להשיב סכום זה לכל אחד מהם ולכל אחד מצרכני הגז בישראל המחוברים למערכת גז מרכזית ומקבלים שירותי אספקת גז מאת איזה מהחברות בתקופה שהחלה בחודש מאי 1995 ומעת שכל אחד מהם חויב בתשלום הקבוע. 3. בקשות האישור נסמכו בראשיתן הן על תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"), הן על הוראות פרק ו1 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") והן על הוראות פרק ו' 1 לחוק ההגבלים העסקיים התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק ההגבלים"). ואולם בהתאם להלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220 [2003], הודיע ב"כ המבקשים כי המבקשים אינם סומכים עוד את התובענות ואת בקשות האישור על תקנה 29 לתקנות סד"א, אך הוסיף כי במידה שההלכה תשתנה, שומרים המבקשים על זכותם להגיש בקשה מתאימה. בקשה כזו לא הוגשה, ובינתיים ההלכה שנקבעה בפרשת א.ש.ת אושרה במסגרת דנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל [תק-על 2005(31) 2788 (2005)]. יוער כי ביום 12/3/06 נכנס לתוקף חוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק"), אשר ביטל את הוראותיו של פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן (סעיף 33 לחוק) ופרק ו'1 לחוק ההגבלים (סעיף 35 לחוק), ואף קבע כי הוראות בטלות אלה - ככלל הוראותיו של חוק תובענות ייצוגיות - יחולו גם ביחס לבקשות לאישור תובענות ייצוגיות אשר היו תלויות ועומדות לפני בית המשפט ביום פרסום החוק (סעיף 45(א) לחוק). עם זאת, תחת ההסדר בדבר הגשת תובענה ייצוגית מכח חוק הגנת הצרכן שבוטל, נקבע בחוק תובענות ייצוגיות הסדר חדש שלפיו ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית ב"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (סעיף 3(א) לחוק וסעיף 1 לתוספת השנייה לו) וכן ב"תביעה בעילה לפי חוק ההגבלים העסקיים" (סעיף 3(א) לחוק וסעיף 4 לתוספת השנייה). משכך, חוק תובענות ייצוגיות הפך למקור הנורמטיבי לבקשות האישור שלפניי. לאחר איחודם של התיקים וקביעתם לדיון, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שניתן לה תוקף של החלטה, שלפיה ויתרו על חקירת המצהירים והודיעו כי הם מבקשים להסתפק בהגשת סיכומים בכתב, כפי שאמנם עשו. תמצית המחלוקת בין הצדדים 4. לטענת המבקשים גביית התשלום הקבוע אינה חוקית משום שלא הותרה באופן מפורש בחוק, ולדידם בהיעדר עיגון חוקי כלשהו לגביית תשלום זה - הרי הוא אסור. לגרסתם, כך נלמד גם מחיקוקים המסדירים את אופן גביית מחיר הגז, גם אם לא את גובה המחיר, עליהם אעמוד בהמשך. משכך, טוענים המבקשים, בגביית התשלום הקבוע - כאשר יצוין כבר עתה כי אין מחלוקת שדבר גביית תשלום זה בא לידי ביטוי מפורש בחשבון התקופתי הנשלח לצרכנים - יש משום הטעיית הצרכן להאמין כי התשלום הנגבה הוא חוקי, וכן ניצול בורותו בדין - עילת ההטעיה וההטעיה המתמשכת המעוגנת בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, ועילת ניצול מצוקת הצרכן המעוגנת בסעיף 3(ב) לחוק זה. כן טוענים המבקשים כי גביית התשלום הקבוע היא תוצאה של תיאום אסור בין חברות הגז וכי יש בכך הסדר כובל כהגדרתו בסעיף 2 לחוק ההגבלים; ומשום כך מפרה כל אחת מהחברות את הוראת סעיף 4 לחוק זה, דבר המהווה עוולה כלפי המבקשים ויתר הצרכנים כאמור בהוראת סעיף 50 לחוק ההגבלים. חברות הגז מצידן טוענות כי אין מחלוקת שמחיר הגז אינו בפיקוח עוד, ומשכך לטענתן הן רשאיות לגבות כל סכום בגין הגז שהן מספקות לצרכנים שלהן, ואין נפקא מינה שהמחיר מורכב מרכיב משתנה בהתאם להיקף הצריכה ומרכיב של תשלום קבוע הנגבה באופן אחיד מכלל צרכני מערכות הגז המרכזיות, שגובהו אינו תלוי בכמות הגז שנצרכה באותה תקופת חשבון. החברות דוחות את התיזה של המבקשים שלפיה מה שהחוק לא התיר במפורש הוא אסור, אלא ההיפך מכך הוא הנכון, לטענתן, שעה שמדובר בגופים פרטיים מסחריים כחברות הגז. גביית התשלום הקבוע גם עולה לשיטתן בקנה אחד עם החיקוקים אליהם מפנים המבקשים. בהיות התשלום חוקי, ממילא אין הטעייה, לטענת החברות, מה גם שרכיב התשלום הקבוע בחשבון הגז מצוין בו באופן ברור וגלוי, עובדה שאין עליה מחלוקת. במצב דברים זה גם לא ניתן לדבר על הטעיה בהקשר לאי ידיעת המבקשים את הדין וגם לא על ניצול מצוקת המבקשים מטעם זה, אף אילו היה ממש בטענתם כי גביית התשלום הקבוע אינה חוקית, טענה המוכחשת על ידי חברות הגז. עוד טוענות החברות כי הטעיה יכול שתתייחס אך לפרט "מהותי" בהתקשרות ומשהוסר הפיקוח על מחיר הגז ממילא "השורה התחתונה" בחשבון היא הקובעת ולא רכיבי המחיר ואופן עריכת החשבון; וזו היתה ידועה לכל אחד מהמבקשים והצרכנים אשר היו נכונים לשלם את סכום החשבון, כאשר בכל מקרה החברות רשאיות לגבות עבור הגז מחיר כראות עיניהן. יוער לענין טענת ההטעיה, כי לאחר הגשת הסיכומים ועם כניסתו לתוקף של תיקון 18 לחוק הגנת הצרכן עתרו המבקשים לתיקון כתבי הטענות באופן שעילת ההטעיה תתייחס גם לתקופה ש"לאחר מועד ההתקשרות בעסקה" כפי שמורה התיקון כאמור, ולא רק לתקופה הטרום חוזית. חברות הגז התנגדו לתיקון, כל אחת מטעמיה, ואולם דעתי היא כי הבקשה מיותרת; זאת מאחר שמלכתחילה טענו המבקשים כי עילת ההטעיה תחולתה גם בתקופת ההתקשרות ולא רק בשלב הטרום חוזי, כך שטענותיהם כולן מצויות לפניי - אף שהחברות חלקו על גישה זו, שלגביה הפסיקה אינה אחידה בהתייחס למצב הקודם לתיקון כאמור לחוק הגנת הצרכן, ויש בה פנים לכאן ולכאן. מעבר לכך, הדיון בבקשת התיקון מתייתר גם לנוכח המסקנה אליה הגעתי כפי שיפורט בהמשך. אשר לטענה כי גביית התשלום הקבוע היא תוצאה של תיאום אסור בין חברות הגז לבין עצמן, טוענות חברות הגז כי זו נטענה באופן סתמי בלא שהונחה לה תשתית עובדתית, וכי אין לה כל אחיזה במציאות. מכל מקום, טענה זו כבר נדונה ונדחתה בת.א. (ת"א) 1553/95 המ' 12916/95 אופנהיים נ' פזגז בע"מ (לא פורסם) (להלן: "עניין אופנהיים"), בו נדונה אותה שאלה ממש: האם גביית התשלום הקבוע על ידי חברות הגז היא בגדר הסדר כובל, והטענה כאמור נדחתה. אציין כי בפי כל אחד מהצדדים עוד טענות כהנה וכהנה אך לא מצאתי לנכון להרחיב עליהן את הדיבור לאור התוצאה אליה הגעתי. תובענות ייצוגיות - המסגרת הנורמטיבית 5. מוסד התובענה הייצוגית מאפשר לצרכנים לעמוד על זכויותיהם מול תאגידים גדולים שעוצמתם הכלכלית והארגונית ניכרת, גם במקרים שבהם הנזק שנגרם לכל צרכן בודד הוא קטן ואף זניח, אך הנזק המצרפי הוא ניכר. עמד על כך פרופ' סיני דויטש כשכתב: "חלק ניכר מהקשיים נובע מכך שבדרך כלל, אין הצדקה כלכלית להגשת תביעה אישית בגין הטעיה צרכנית. אלו תביעות שהוכחתן קשה. הצד שכנגד הוא, בדרך כלל, חזק, עשיר ומאורגן היטב מבחינה כלכלית ומשפטית. מספר המקרים שסכום התביעה הוא מעבר לסמכות בית המשפט לתביעות קטנות מועט. הדרך הנאותה להגיש תביעות כאלו היא באמצעות השימוש בכלי של תובענה ייצוגית." [סיני דויטש, דיני הגנת הצרכן כרך א - יסודות ועקרונות 411 - 412 (2001)] לנוכח מהותה של התובענה הייצוגית, ביקש המחוקק, ובעקבותיו אף בית המשפט, להציב משוכות בדרכם של תובעים המבקשים להגיש תובענתם על דרך של תובענה יצוגית. משוכות אלה נועדו כדי להבטיח כי התובענה הייצוגית, שהיא מכשיר רב עוצמה, לא תנוצל לרעה ולא תפגע בפרטים המהווים את קבוצת התובעים, בנתבעים או במשק הכלכלי כולו. לשם כך הוגדרו חסמים ותנאי סף בחוקים, דוגמת אלה שנקבעו בפרק ו1 בחוק הגנת הצרכן, בפרק ג' 1 של חוק הבנקאות, בפרק ו' 1 בחוק ההגבלים העסקיים וכן בפסיקת בית המשפט העליון: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא (2) 312 (1997), להלן: "עניין מגן וקשת"; רע"א 4474/97 רמי טצת נ' אברהם זילברשץ, פ"ד נד (2) 577 (2000). 6. ראש וראשון למשוכות שמציב החוק לפני התובע המבקש להכיר בתובענתו כייצוגית הוא קיומה של עילת תביעה אישית לתובע נגד הנתבע. דרישה זו באה לידי ביטוי בהוראת סעיף 4 (א) לחוק תובענות ייצוגיות, הקובעת, לענייננו: "אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: (1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3 (א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה;" טרם שיורשה תובע פלוני לצרף לתביעתו קבוצת יחידים אלמוניים שסבלו מפגיעה בעלת אופי דומה לפגיעה שלה הוא טוען, עליו לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה, הן מן הבחינה המשפטית והן מן הבחינה הראייתית, כי אמנם קמה לו לכאורה עילת תביעה אישית בגין הפגיעה הנטענת. מכך נובע שכבר בשלב הדיון בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, נדרש בית המשפט לבחון לגופה את התשתית הראייתית והמשפטית המונחת לפניו על מנת שיוכל להעריך כראוי את סיכויי התובע להוכיח את טענותיו במהלך המשפט [רע"א 8851/02 ישראכרט בע"מ נ' יצחק שלומוביץ, פ"ד נט (3) 422 (2004), בעמ' 429; להרחבה בנושא זה ראו: עניין מגן וקשת, 328 - 329]. ויפים לעניין זה דברי כב' השופט א' רובינשטיין: "תביעה ייצוגית היא מנוף הטעון בסיס ארכימדי, שאם לא כן תלויה התביעה הייצוגית על בלימה." [ע"א 3955/04 עו"ד אריה רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', תק-על 2005(3) 58, 62 (2005)]. ברי אפוא כי כאשר לתובע עצמו לא קמה עילת תביעה אישית, כזו שהיא מבוססת דיה ובעלת סיכוי טוב להצליח, נשמט הבסיס לתביעתו וממילא גם הבסיס לבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. 7. אף אם עבר התובע את משוכת העילה האישית, עדיין אין זה תנאי מספיק לשם אישורה של התובענה כייצוגית. סעיף 8 (א) לחוק תובענות ייצוגיות מונה ארבעה תנאים מצטברים, הנוגעים להתאמתה של התביעה המסוימת להתברר בדרך של תובענה ייצוגית, ורק בהתקיימם של תנאים אלה רשאי בית המשפט לאשר תובענה כייצוגית: "(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב." ודוק: גם בהתקיים התנאים המצטברים כאמור וקיומה של עילת תביעה אישית לתובע, אין חובה על בית המשפט לאשר ניהול תובענה בדרך של תובענה ייצוגית, והחוק מתיר לבית המשפט לשקול שיקולים נוספים, מעבר לסכסוך המסוים שלפניו, בבואו להכריע בבקשת האישור (ראו, למשל סעיף 8(ב) לחוק תובענות ייצוגיות). 8. קודם שאפנה לדון באופן פרטני בכל אחת מעילות התביעה עליהן סומכים המבקשים את התובענות, יש לברר את שאלת חוקיות גבית התשלום הקבוע שהיא לב ליבה של המחלוקת המשפטית שבין הצדדים. הסטוריית הפיקוח על מחיר הגז וביטולו 9. שוק הגז היה נתון לפיקוח ממשלתי במשך שנים רבות. החל משנת 1973 ועד 1989, היה משק הגז נתון בפיקוח מלא - הן על זהות העוסקים בשיווק גז ובהפצתו והן על מחיר הגז. בשנת 1989, במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשמ"ט - 1989 נערכה רפורמה חלקית במשק הגז, באופן שהותר לכל אדם לעסוק במכירתו של גז ובשיווקו בכפוף לתנאים שקבע מינהל הדלק בצווים מכוחו של חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957 (להלן: "חוק הפיקוח"). למרות הסרתו החלקית של הפיקוח על משק הגז, נותר מחיר הגז בפיקוח, כאשר מחירו נקבע מעת לעת בידי שר האנרגיה והתשתית ושר האוצר בצווים. צו יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (מחירים מרביים למוצרי נפט) (תיקון), התש"ן-1990 ביטל אמנם את המחיר המרבי לגז, אך זמן מה לאחר מכן שב ונקבע מחיר מרבי לגז בישול מתוקפו של צו יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (הוראת שעה) (מחירים מרביים למוצרי נפט) (תיקון), התשנ"א-1991 (להלן: "צו היציבות 1991"), ואף נקבע כי מחיר זה לא יתעדכן עדכון תקופתי כמחיריהם של שאר מוצרי הנפט. 10. ביום 10/5/95 הוצאו שני צווים אשר ביטלו את הפיקוח על מחירי הגז. הצו האחד, צו יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (הוראת שעה) (שינוי התוספת השניה לחוק) (מס' 3), התשנ"ה-1995, הוצא מכוחו של חוק יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (הוראת שעה), התשמ"ו-1985 (להלן: "חוק יציבות המחירים"). צו זה הוסיף את הגז למצרכים המתוארים בתוספת השנייה לחוק יציבות המחירים, אשר בה מנויים המצרכים שחוק זה לא חל עליהם, ולמעשה נקבע כי מחיר הגז איננו עוד בר-פיקוח. הצו האחר, צו יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (הוראת שעה) (מחירים מרביים למוצרי נפט) (תיקון מס' 3), התשנ"ה - 1995 (להלן: "צו היציבות 1995"), ביטל את סעיף 6 בחלק ב' לתוספת לצו יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (הוראת שעה) (מחירים מרביים למוצרי נפט), התשנ"ג-1992, (להלן: "צו היציבות 1992"), הוא הסעיף שבו נקבע מחיר מרבי לגז. יוער כי על פניו נראה כי לא היה כל צורך בצו היציבות 1995, שכן הכנסת הגז לתוספת השניה לחוק יציבות המחירים, מאיינת ממילא את הצווים מכח חוק זה שקדמו לכך, ונראה כי צו היציבות 1995 הוצא על ידי המחוקק למען הסר ספק בלבד. מכל מקום, עם הוצאת שני הצווים כאמור, ביום 10/5/95, בוטל באופן סופי הפיקוח על מחיר הגז, קרי: בוטל קיומו של "מחיר מרבי" לגז, באופן שאיפשר לכל ספק גז לגבות עבור הגז כל סכום שהוא, על פי שיקול דעתו העסקי. 11. בנוסף לסדרת צווי היציבות ובמקביל לה, הוציא שר האנרגיה והתשתית מעת לעת צווי פיקוח מכוח חוק הפיקוח, שעניינם הסדרת הפיקוח על אופן גביית התשלומים בעד גז המסופק במערכת מרכזית. הצווים החליפו זה את זה והחיקוק הרלוונטי לענייננו התקף לטענת המבקשים הוא צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (תשלומים בעד גז המסופק במערכת מרכזית) התשמ"ט-1989 (להלן: "צו הפיקוח 1989"). מחיר הגז ורכיביו 12. סוגיית מחירו של הגז והרכיבים שכולל המחיר הוסדרה בצו היציבות 1991 ונוסחה כמעט שלא השתנה עד לצו היציבות 1995. ההסדרה נעשתה בסעיפים 6 ו-7 בחלק ב' לתוספת לצו היציבות 1991 (להלן: "סעיף 6" ו"סעיף 7" בהתאמה), אשר זו לשונם: "6. [מחיר לצרכן של] גז בכל הארץ: ק"ג גז המסופק במכל 2.21 שקלים חדשים. 7. המחיר המרבי של גז כאמור בסעיף 6 או המחיר הקובע לגז כמשמעותו בחוק, לפי העניין, כוללים גם "שירותים נלווים" לרבות - (1) שירות של ספק גז הניתן לפי קריאה של צרכן גז, במקרה של דליפת גז, כמפורט בסעיף 2 (א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שירותי החזקה למיתקני גז), התשל"ה - 1975 (להלן - צו הפיקוח); (2) הובלת מכל הגז לבית הצרכן וחיבורו למתקן הגז, כהגדרתו בצו הפיקוח; (3) שירות הקשור בהחלפת צינור הגז הגמיש המחבר את המכשיר הצורך בבית הצרכן עם מיתקן הגז כהגדרתו בצו הפיקוח, לרבות עלות הצינור; (4) שירות הקשור להחלפת הצינורית המחברת את מכלי הגז עם הווסת של מיתקן הגז כהגדרתו בצו הפיקוח, לרבות עלות הצינורית; (5) שירות הקשור בפירוק וסילוק של ציוד מושאל במקרה שבו החליט צרכן גז לנתק את הקשר עם ספק הגז; (6) שירות הקשור או כרוך בבדיקת מתקן הגז כמפורט בתקן ישראלי ת"י 158; (7) שירות של בדיקה תקופתית של מכלי גז החייבת להיעשות לפי תקן ישראלי ת"י 70, לרבות תיקונים ותחזוקה נאותה של המכלים והברזים המורכבים במכל; (8) שירות הקשור בגביית חשבונות גז, לרבות עמלות הבנק; (9) תיקון ציוד גז שנמסר לשימוש צרכן גז כפיקדון; (10) שירות של ביטוח כלל הצרכנים כנגד נזקים העשויים להיגרם להם, הכל כפי שיקבע המנהל" סעיפים אלה, בנוסח זהה מופיעים גם בתוספת לצו היציבות 1992. כאמור, בצו היציבות 1995 בוטל סעיף 6 שלעיל, ובכך בוטלה קביעתו של מחיר מרבי לגז כמוצר. עם זאת, בצו יציבות במצרכים ובשירותים (הוראת שעה) (מחירים מרביים למוצרי נפט), התשנ"ו - 1996, (להלן: "צו היציבות 1996"), נכלל סעיף 8 לצו, אשר זהה בנוסחו לסעיף 7 דלעיל, למעט המבוא לסעיפי המשנה שבו - כך בעוד שסעיף 7 לצו היציבות 1991 ולצו היציבות 1992 פותח במילים "המחיר המרבי של גז, כאמור בסעיף 6 או המחיר הקובע לגז כמשמעותו בחוק, כוללים גם 'שירותים נלווים' לרבות" (ההדגשה שלי - ע.ב.) ולאחר מכן בא פירוט השירותים הנלווים, סעיף 8 לצו היציבות 1996 פותח במילים "המחיר שגבה ספק גז מצרכן גז עבור גז, כולל גם שירותים נלווים לרבות" (ההדגשה שלי - ע.ב.) ולאחר מכן בא הפירוט. נמצאנו למדים כי בעוד שמחירו של הגז איננו נתון עוד לפיקוח וחברות הגז אינן מוגבלות בסכום שהן רשאיות לגבות עבורו, הרי השירותים שעל חברות הגז לספק תמורת המחיר נותרו קבועים בצו היציבות 1996, החל גם היום. יוער בנקודה זו, כי אף שבכתב התביעה וכתבי בי דין נוספים שהגישו, פירטו המבקשים שורה ארוכה של חיקוקים שיש להם נגיעה להסטוריה של הפיקוח על הגז ולא ברור היה על איזה מחיקוקים אלה הם נשענים בתובענות ובבקשות האישור, הרי שבסיכום טיעוניהם הבהירו כי הם מסתמכים למעשה על שני חיקוקים בלבד: צו הפיקוח 1989 וצו היציבות 1996. לטענתם, שני צווים אלה מלמדים על כי חברות הגז מנועות לגבות מהצרכנים, ובהם המבקשים, את התשלום הקבוע. עוד אחזור לצווים אלה. האמנה לטיב השירות במשק הגז 13. במקביל להסרת הפיקוח מעל מחירי הגז, הסכימו חברות הגז לחתום על "האמנה לטיב השירות בין חברות הגז וצרכניהם" (נספח ח' לתשובת המבקשים לתגובה בת"א 2032/01; להלן: "האמנה"), ביוזמתו של משרד האנרגיה והתשתית ובעידודו. האמנה נחתמה ביום 8/1/95, והיא מונה שבעה-עשר סעיפים. באמנה נטלו על עצמן חברות הגז התחייבויות כלפי הצרכנים בתחומים שונים. כך, האמנה קובעת הסדרים לאספקה שוטפת של גז, לאספקה דחופה של גז, לאופן התשלום ולאמצעי התשלום שיכבדו חברות הגז, לאופן עריכתו של חשבון הגז, לבטיחות ועוד כיוצא באלה נושאים בעלי חשיבות לצרכן. סעיף 5 לאמנה שכותרתו "שירותים ללקוח", מסדיר את מכלול השירותים שיעניקו חברות הגז ללקוחותיהן: "א. מכלול השירותים שינתנו ללקוח ע"י חברת הגז הקשורה עמו יכללו: שרות דחוף בעת חשש לדליפה, הובלה, חיבור ופינוי המיכלים הריקים, החלפה של צינור החיבור בין המיכלים לווסת במקרה של בלאי, בדיקות תקופתיות של המתקן, הצנרת והמיכלים, תיקון והחלפה במידת הצורך של ציוד בפיקדון ותחזוקתו השוטפת, טיפול בגבייה ותאום האספקה וכן ביטוח החברה כנגד סיכוני צד ג'. ב. עבור השרות הקבוע במערכות גז מרכזיות רשאית החברה לגבות תשלום של 5 ש"ח לחודש." יוער כי על האמנה חתומות שמונה חברות גז: שלוש חברות הגז המשיבות בתיק דנן, וחמש חברות גז נוספות. כן חתומים על האמנה שר האנרגיה והתשתית, מנכ"ל משרד האנרגיה ומנהל מינהל הגז. 14. ביום 14/2/99 הודיע מנכ"ל משרד התשתיות הלאומיות (לשעבר משרד האנרגיה והתשתית) על ביטול תמיכתו של המשרד באמנה (נספח ט' לתשובת המבקשים לתגובה בת"א 2032/01); וזאת משנתברר, כך נאמר, כי לציבור הצרכנים צומחת תועלת מועטה בלבד מהוראות האמנה, וכי חברות הגז מקפידות על גבייתו של תשלום קבוע, ואילו הקפדתן על מילוי חובותיהן מכוח האמנה פחותה בהרבה. המבקשים הפנו בסיכומיהם למכתב מאת מנכ"ל המועצה הישראלית לצרכנות מיום 29/8/02 שניתן במענה לפניית ב"כ המבקשים למועצה בנושא גביית התשלום הקבוע (נספח ז' לתשובת המבקשים לתגובה בת"א 2032/01), ובו התייחסות לחוות דעתו של היועץ המשפטי של המועצה לצרכנות, עו"ד ד"ר י' ברג, ועמדתה של המועצה לצרכנות המאמצת את חוות דעתו שלפיה גבייתו של התשלום הקבוע אינה חוקית, כטענת המבקשים. אלא שמסמך כזה, מכתב המפנה לחוות דעת, אינו יכול לבוא במקום חוות דעת קבילה לפי דיני הראיות, ומשכך לא ניתן לייחס לאמור בו משקל כלשהו. חוות דעת של ממש מטעם המועצה לצרכנות לא הוגשה. מכל מקום שאלת חוקיות גביית התשלום הקבוע אינה נגזרת מהוראות האמנה כי אם מהוראות החוק, כמפורט בפסק דין זה, ומשכך אינני נדרשת לשאלת תקפות האמנה ומעמדה. מחיר הגז - מהו? 15. השאלה העיקרית בענייננו היא: האם "מחיר הגז" כמשמעותו בסעיף 8 לצו היציבות 1996 כולל רק את מחירו של הגז שצרך הלקוח בפועל, כטענת המבקשים, או שמא ניתן לראות את מחיר הגז כסכום המורכב מהצריכה בפועל בתוספת התשלום הקבוע. המבקשים טוענים, כי במקרים אחרים של שירותים חיוניים, מוסדרת גבייתו של תשלום קבוע בחוק או על פיו, ונותני השירות או ספקי המוצר אינם רשאים לגבות תשלום קבוע מעבר לסכום שהותר להם. כך בשירותי טלפוניה, כך בתשלום בגין חשמל וכך בתשלום עבור מים. ואילו בנוגע לגז, אמנם המחיר עצמו אינו בפיקוח עוד, ואולם השירות עודנו מפוקח, כטענת המבקשים, וכאמור בסעיף 8 לצו היציבות 1996 על המחיר לכלול גם את השירותים הנלווים; משכך ובהיעדר היתר בדין לגבות "תשלום קבוע" בנוסף, אין חברות הגז רשאיות לגבותו ובעשותן כן הן נוהגות שלא כדין, באשר כל מה שלא הותר במפורש בדין, הוא אסור. 16. שלוש הדוגמות שהציגו המבקשים הן כחרב פיפיות בידיהם. אכן, גבייתו של תשלום קבוע בחשבונות הטלפון, החשמל והמים מוסדרת בחקיקה; אלא שהשירותים האמורים נתונים לפיקוח הדוק, אשר חל לא רק על התשלום הקבוע כי אם על כל התעריפים הנגבים בעד שירותים אלה, בשונה ממחיר הגז שהפיקוח עליו הוסר. מכאן שבכל אותם המקרים שבהם מציינים המבקשים כי יש הסמכה מפורשת בחוק או על פיו לגבייתו של התשלום הקבוע, מדובר בשירותים שבהם נדרש ספק השירות לקבל אישור לשם גביית תשלום כלשהו. המקורות הנורמטיביים שעליהם מצביעים המבקשים כמסמיכים את חברת החשמל, את בזק ואת הרשויות המקומיות לגבות תשלום קבוע בגין חשמל, שירותי טלפוניה ומים מסמיכים אותם גם לגבות תשלום בכלל, קרי: כל התעריפים בגינם קבועים בדין. עקרון החוקיות, שהוא ממושכלות היסוד בשיטתנו, קובע שבמתחם הפעילות של המשפט הפרטי, כל מה שלא נאסר בפירוש הרי הוא מותר. לכן הצדק עם חברות הגז בטענתן, שאין הן מחויבות להציג דבר חקיקה המתיר באופן מפורש גבייתו של התשלום הקבוע, כי אם המבקשים הם הנדרשים להצביע על דבר חקיקה האוסר גבייה כזו. 17. כל עוד היה מחיר הגז נתון לפיקוח, כבלו צווי היציבות את ידי חברות הגז בגביית תשלום מלקוחותיהן. על פי צו היציבות 1992, נאסר על חברות הגז לגבות בגין השירות או בגין המצרך שהן מוכרות כל סכום שהוא מעבר למחיר המרבי. למעשה, כבל צו היציבות 1992, וכמוהו גם הצווים שקדמו לו, את חברות הגז בהיבט נוסף, והוא אופן חישוב המחיר: לחברות הגז הותר לגבות מלקוחותיהן תשלום שיחושב על פי הצריכה בפועל והמחיר המרבי שהותר להן בחוק לגבות בגינה, הא ותו לא. אך משבוטל הפיקוח על מחירי הגז, שוב אין כל דבר חקיקה האוסר על חברות הגז לגבות בגין המצרך או בגין השירות שהן מספקות כל סכום המתקבל על דעתן. אם אין המדינה מתערבת במחיר שאותו גובות חברות הגז, מה הטעם לכך שתתערב באופן החישוב של אותו המחיר? והדברים מדברים בעד עצמם. צו היציבות 1996 אינו מדבר עוד על "מחיר מרבי" לגז שכן הפיקוח על המחיר הוסר כאמור בצו היציבות 1995. עם זאת נאמר בסעיף 8 בצו היציבות 1996 ש"המחיר" שיגבה ספק הגז מהצרכן כולל גם שורה ארוכה של שירותים נלווים כמפורט שם. על פניו, ברי כי מטרת הצו היא למנוע מצב שבו צרכן הנדרש באופן ספציפי לאיזה מהשירותים הנלווים המפורטים בצו היציבות 1996, יידרש לשלם תשלום נוסף על החשבון התקופתי, שמעבר לתשלום הרגיל המשולם על ידו. המחוקק ביקש בכך למנוע דרישות של ספק הגז לתשלום נפרד עבור שירות נלווה מאלה המפורטים כאמור תוך התניית מתן השירות בתשלום זה. לשון אחר: צרכן שיצרוך איזה מהשירותים הנלווים ואף את כולם וצרכן שלא יצרוך כלל שירותים מהשירותים הנלווים, לא תהא לכך השפעה על חשבון הגז של מי מהם. ואולם, אין בצו היציבות 1996 או בכל חיקוק אחר הרלוונטי לענייננו הגדרה של "מחיר", משהוסר הפיקוח על מחיר הגז. ממילא אין כל הגבלה או איסור על גביית המחיר וחישוב המחיר על דרך של פיצולו לרכיב קבוע - הוא התשלום הקבוע כהגדרתו לעיל - ורכיב משתנה שהוא פונקציה של כמות צריכת הגז, באופן ששני רכיבים אלה גם יחד יהוו את מחיר הגז. מאידך גיסא, ברור מלשון הצו כי המחיר משתלם גם עבור השירותים הנלווים; והמסקנה המתבקשת מכך, כל עוד לא נאמר אחרת, היא שמחיר הגז נכון שייקבע תוך התחשבות בעלויות השירותים הנלווים. אף המבקשים מסכימים שבידי חברות הגז לגבות כל מחיר שימצאו לנכון, ומה להם כי ילינו על פיצול המחיר לשני רכיבים, כאשר אין מחלוקת שהדבר בא לידי ביטוי מפורש בחשבון הגז שמקבל הצרכן, שבו מפורט הן תשלום משתנה בהתאם לצריכת הגז ומחיר למ"ק גז והן תשלום קבוע, וכן הסכום לתשלום שהוא תוצאת החיבור של שני סכומים אלה. הפועל היוצא מכל האמור הוא, כי כל עוד חברות הגז אינן מטילות על הצרכן חיובים משתנים ומיוחדים בגין אותם שירותים המפורטים בסעיף 8 לצו היציבות 1996, שעה שצרכן מסוים נדרש לאיזה מהשירותים הספציפיים הללו, הרי הן נוהגות לכאורה כחוק. זאת ועוד. אם תיענה תביעתם של המבקשים לקבוע כי התשלום הקבוע איננו כדין, יביא הדבר בהכרח להעלאת מחירו של מ"ק גז: מאחר שהוצאותיהן הקבועות של חברות הגז לא יצטמצמו, ומאחר שאין להניח שחברות הגז יאותו לפגוע ברווחיותן, יהיה עליהן למצוא דרך אחרת לגבות סכומים אלה מלקוחותיהן. הפתרון הפשוט והנוח מבחינתן יהיה העלאת מחירו של מ"ק גז באופן שיפצה אותן הן על הוצאותיהן הקבועות, והן על חוסר יכולתן לגבות את הוצאותיהן הקבועות מן הלקוחות אשר בחודש נתון לא עשו כל שימוש בגז בישול. בכך יימצא ציבור הצרכנים נפגע. דומה כי המבקשים עותרים לסעד שפירושו המעשי כפיית שיטת חישוב מסוימת דווקא על גוף מסחרי פרטי, שיטת חישוב אשר אין בה כל יתרון על פני שיטת החישוב הקיימת היום - לא מבחינת זכויותיהם של הלקוחות, לא מבחינת השקיפות הצרכנית ולא משום בחינה אחרת. 18. בניסיון לתמוך בטענותיהם, ציטטו המבקשים בסיכום טיעוניהם ממצאים מהדו"ח השנתי מספר 50 ב' של מבקר המדינה אשר בו הצביע המבקר על גידול ניכר ברווח הריאלי של חברות הגז לאחר הסרת הפיקוח (סעיפים 77 ו-78 לסיכומי המבקשים). אלא שטענה זו אף אם היא נכונה, אינה רלוונטית לעניין דנן. עניינן של התובענות ושל בקשות האישור איננו השבת הפיקוח על מחירי הגז, ולכן ההשלכות הנודעות להסרת הפיקוח אינן מעלות ואינן מורידות. אם בעקבות דו"ח המבקר תסבור הממשלה כי יש לשוב ולהטיל פיקוח על מחירי הגז, תתכבד ותעשה כן. אך פיקוח על מחירי מוצרים ושירותים הוא מתפקידיה המובהקים של הרשות המבצעת, ואין הוא עניין לבית משפט זה לענות בו. 19. עוד טוענים המבקשים, כי גם צו הפיקוח 1989 מגביל את יכולתן של חברות הגז לגבות תשלומים פרט לעלות הצריכה בפועל. זאת הם למדים מלשון סעיף 2(א) לצו שנוסחו כדלקמן: "2(א) ספק רשאי להגיש לצרכן חשבון גז בעד גז שצרך הצרכן בין קריאת מונה אחת לשניה ובלבד שהתקופה בין שתי הקריאות לא תעלה על 70 ימים ולא תפחת מ-50 ימים (להלן- החשבון); החשבון יבוסס על קריאה בפועל של המונה ויצוין בו תאריך קריאת המונה הנוכחית ותאריך הקריאה הקודמת; לא יוגשו יותר מ-6 חשבונות במשך שנה" (ההדגשה שלי - ע.ב.). מן התיבה המודגשת, "בעד גז שצרך הצרכן", מנסים המבקשים להסיק על חובתן של חברות הגז לבסס את החשבון על הצריכה בפועל - ללא כל תוספות שהן; אך דעתי היא כי אין בין מסקנתם של המבקשים לבין הכתוב ולא כלום, ואפרט. במסגרת בש"א (י-ם) 8559/01 (ת"א 3469/01) טנורג'י ואח' נ' החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ, תק-מח 2003 (3) 1207 (להלן: "עניין טנורג'י"), הבחין בית המשפט (כב' השופט מ' דרורי) בין הגז כמצרך לבין אספקת הגז כשירות והשירותים הנלווים לו, וכך קבע: "יש היגיון פנימי בחלוקה שבין הסדרת המחיר של המצרך לבין הגדרת השירות. בקביעת מחיר המצרך יש וודאות, כי מדובר במחיר אחיד שלא ניתן להעלותו. בקביעה כי השירות - במקרה שלנו מנויים בסעיף 10 סוגי שירות - נכלל במחיר המצרך ללא תוספת, יש מטרה אחרת, והיא: רצון להגן על כלל הצרכנים ללא אפליה ביניהם. כך למשל, הובלת מיכל גז לבית הצרכן וחיבורו למתקן הגז הוא אחיד הן לאדם הגר בקומת הקרקע והן למי שגר בקומה שלישית ללא מעלית [...] ניתן לומר כי בכך קבע מחוקק המשנה, כי צרכני הגז זכאים לשירות בסיסי משותף ואחיד לכולם. על ספק הגז לכלול שירותים אלה במסגרת תחשיביו, וזאת כחלק מחובתו לספק גז ולתת את השירות המינימלי לציבור הצרכנים." (עניין טנורג'י, עמ' 1224, ההדגשה שלי - ע.ב.) גישתו זו של בית המשפט המחוזי בירושלים מקובלת עליי. אלא שבענייננו, לא ניתן לגזור מן האמור שם חובה פוזיטיבית על חברות הגז לגלם את מחיר השירות במחירו הגולמי של המצרך - שכן, מאחר שכאמור אין "מחיר מרבי" לגז, הרי שחברות הגז רשאיות לבחור באיזה אופן לגבות מן הלקוחות את תמורתם של השירותים שהן מחויבות לספק. כל עוד אין חברות הגז גובות, למשל, "תשלום קבוע" אחד מלקוחות המתגוררים בקומה גבוהה ו"תשלום קבוע" אחר מאלה המתגוררים בקומה נמוכה, כל עוד אין חברות הגז מבקשות, פרט לתשלום התקופתי ה"רגיל", גם תוספות מיוחדות בגין מתן בפועל לצרכן מסויים של איזה מהשירותים המנויים בסעיפי המשנה של סעיף 8 לצו היציבות 1996, אין כל חשיבות לשאלת אופן החישוב. מסקנה זו מתיישבת עם לשון סעיף 2(א) לצו הפיקוח 1989 ועם תכליתו. כותרת השוליים של סעיף זה היא "חשבונות צריכת הגז", ואמנם הסעיף קובע כי חשבון הגז יונפק בתקופות קצובות כנקוב בו ובהתבסס על קריאת מונה הגז בפועל תוך שהוא מחייב לציין בחשבון את מועדי קריאת המונה; אך אין בסעיף כל איסור, אף לא ברמז, על הכללת רכיב של תשלום קבוע בחשבון הגז. הסעיף אינו קובע את דרך החישוב של השורה התחתונה בחשבון, שהיא הסכום לתשלום. אין בו כל חובה לקבוע את נוסחת התשלום דווקא כמכפלה של מחיר מ"ק גז וכמות שנצרכה, להבדיל מנוסחה אחרת המתחשבת אף היא בכמות הגז שנצרכה אך גם בעלויות הכרוכות באספקת הגז לצרכני גז מרכזי בתשלום אחיד הנגבה מאיתם, כפי שנעשה על ידי חברות הגז כחלק אינטגראלי מהמחיר, אשר המרכיב האחר שלו הוא משתנה ומחושב כפונקציה של היקף הצריכה. ודוק: מטבע הדברים קיימות לחברות הגז עלויות הכרוכות באספקת הגז לצרכני הגז המרכזי, ונראה שאין על כך מחלוקת, ובין היתר כפי שטענו החברות: עלות הובלת הגז לבית הצרכנים, עלות הבדיקות התקניות שמבצעות חברות הגז, עלות בדיקת מונה הגז של כל צרכן כדי לחייבו על פי צריכת הגז שלו, עלות המעקב אחר כמות הגז שבצובר לשם מילויו במועד, עלות אחזקת מלאי גז, מערך שירות וכיוצ"ב. לשון אחר: אין מניעה כי "מחיר הגז" כאמור בסעיף 8 לצו היציבות 1996 יהא הסכום המתקבל מחישוב הצריכה בפועל בתוספת התשלום הקבוע - ובלבד שתשלום קבוע זה חל באופן אחיד על כל לקוחות החברה. מעבר למחיר זה, אין חברות הגז רשאיות לגבות תשלום נוסף בגין מתן שירות מן השירותים המנויים בסעיפי המשנה של סעיף 8 הנ"ל. 20. נמצאנו למדים, כי אף אחד משני הצווים עליהם נסמכות התובענות ובקשות האישור - צו הפיקוח 1989 וצו היציבות 1996 - אינו אוסר על גביית תשלום קבוע מאת צרכני גז מרכזי בגין השירותים הנלווים לאספקת הגז לרבות אלה המנויים בסעיף 8 לצו היציבות 1996, בנוסף לתשלום המחושב על פי הצריכה; ובלבד שהתשלום הקבוע שנגבה הוא בסכום אחיד לכל אחד מהלקוחות הללו, ואינו תשלום נוסף על החשבון התקופתי הנגזר משירות נלווה ספציפי הניתן לדרישת לקוח זה או אחר ואינו מהווה תנאי למתן שירות כאמור. אשר על כן - גביית התשלום הקבוע שגובות חברות הגז מאת צרכני גז מרכזי בגדר "מחיר הגז" וכחלק אינטגראלי מהמחיר הינה לכאורה כדין. על יסוד האמור, אפנה להתייחס לעילות התביעה שבפי המבקשים, מכוח חוק הגנת הצרכן וחוק ההגבלים, אף שלנוכח הדיון בשאלת חוקיות התשלום הקבוע, הדיון בהן במידה רבה מתייתר. חוק הגנת הצרכן 21. המבקשים טוענים להפרת חברות הגז את הוראת סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן האוסר על עשיית דבר העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בהתקשרות, ועל הפרתן את הוראת סעיף 3(ב) לחוק האוסר על ניצול מצוקת הצרכן ובורותו. לטענתם חברות הגז נמצאו מפרות הוראות אלה, משהציגו מצג בפני המבקשים וצרכנים כמותם, שלפיו גביית התשלום הקבוע נעשית כדין, בעוד שלא זה המצב. משהגעתי למסקנה שהתשלום הקבוע נגבה כחוק, למעשה נשמט היסוד מעילות התביעה מכוח חוק הגנת הצרכן. אף על פי כן ולמעלה מן הצורך אני רואה מקום להעיר מספר הערות. משאין מחלוקת כי אין פיקוח על מחיר הגז וכי חברות הגז רשאיות לגבות עבור הגז מחיר כראות עיניהן; ומשאין מחלוקת כי החשבון התקופתי שנשלח לכל אחד מהמבקשים וכמותם לכלל צרכני גז מרכזי הוא ברור ומפורט, תוך שצוינו בו במפורש ובאופן מובחן הן רכיב הצריכה והן רכיב התשלום הקבוע וסך המחיר לתשלום - על פניו לא ניתן לדבר על הטעיה, לא כל שכן על הטעיה בפרט "מהותי" לעסקה, שהוא יסוד מיסודות עילת ההטעיה. גם אלמלא היה התשלום הקבוע חוקי - אף שהגעתי לכלל מסקנה שהוא אכן כחוק - ניתן היה לכל היותר לטעון למחלוקת פרשנית לעניין הדין ועל פניה זו אינה יכולה לבוא בגדר "הטעיה". אשר לטענה בדבר ניצול מצוקת הצרכן ובורותו - אומר רק כי הגדרת אי הבקיאות המשפטית של הצרכן כ"מצוקה" או כ"בורות", כדרישת סעיף 3(א) לחוק הגנת הצרכן, היא מרחיקת לכת ולא ראויה. לא לכך כיוונה הוראה זו, שתכליתה הגנה על צרכנים השייכים לאוכלוסיות חלשות, דוגמת קשישים, קטינים או אנשים בעלי מוגבלות, המוצאים עצמם נתונים לחסדיהם של גופים מסחריים שמבקשים לנצל את חולשתם ואשר אותם צרכנים אינם מסוגלים להתמודד מולם. לא זה המקרה, גם אילו נתברר שהתשלום הקבוע אינו בהתאם לדין. זאת ועוד. סעיף 3(א) לחוק הגנת הצרכן מדבר על ניצול מצוקתו או בורותו של הצרכן "כדי לקשור עסקה בתנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים או לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת". בענייננו לא נעשה כל ניסיון מצד המבקשים להניח תשתית עובדתית וראייתית ולו לכאורה לכך שהמחיר ששילמו בהתאם לחשבון שקיבלו, שאין חולק שכולל הן את הרכיב המשתנה בהתאם לצריכה והן את התשלום הקבוע, הוא בלתי סביר או עולה על התמורה המקובלת; ויש באמור משום עדות נוספת לכך שהידרשותם לסעיף 3(א) לחוק הגנת הצרכן נעשתה בלא כל ביסוס שהוא. אך כאמור, משקבעתי שהתשלום הקבוע נגבה כחוק, הדיון בעילות התביעה מכח חוק הגנת הצרכן נעשה למעלה מן הנדרש, ואולם יש בו כדי להצביע על חוסר ההגיון שבטענות המבקשים. חוק ההגבלים 22. טענתם של המבקשים בנוגע לעוולה על פי חוק ההגבלים היא, בתמצית, זו: "א. במקרה זה מתקיימת דרישת סעיף 2 (א) לחוק, לפיה לפחות אחת מהחברות הגדולות: פזגז, אמישראגז, וסופרגז (ובמקרה זה שלושתן) נמנעות מביטול גורף או לפחות חלקי [...] של החיוב בתשלום הקבוע וזאת בשל רצונן למנוע מצב של מעבר לקוחות למתחרות שלהן ובכך להנציח את חלוקת השוק הקיימת באופן המונע תחרות, בניגוד למטרת החוק הנ"ל. ב. יתר על כן, עצם תיאום המחיר של התשלום הקבוע בין שלושת החברות הנ"ל - הן המשיבות דנן (חיוב של כ-0.3 ₪ ליום ע"י כל אחת מהמשיבות דנן), וכן עצם הקפאת חלוקת השוק באופן בו מוגבלת התחרות בצורה משמעותית, תוך הגדלה מקבילה של הרווחים המופקים על ידם, יש בו כדי למלא את דרישות סעיף 2 (ב') (1-3) לחוק הנ"ל" (סעיף 192 לסיכומי המבקשים, ההדגשות במקור- ע.ב.). דא עקא, שהמבקשים אינם תומכים טענות אלה ולו בראשית ראיה. חברות הגז אינן מכחישות את הטענה כי סכום התשלום הקבוע שגובות שלושתן הוא דומה, אך מכחישות קיומו של הסדר כובל. ואכן, אין בעצם העובדה כי חברה גובה תשלום מסוים בגין שירות שהיא מעניקה, וכי גם חברות נוספות באותו ענף עושות כן, כדי להוות הוכחה לקיומו של הסדר כובל. 23. הלכה פסוקה היא שבשלב אישורה של תובענה ייצוגית נדרשים התובעים להרים נטל הוכחה כבד יותר מזה שמוטל על תובע רגיל המבקש להביא תובענתו לבירור. במקרה של תובענה ייצוגית, על התובעים להציג ראיות לכאורה לקיומה של עילה. המבקשים, שהיו מודעים לנטל זה, ציינו בסיכומיהם: "ידגישו התובעים כי המסקנה הנ"ל בדבר ההסדר הכובל אליו הגיעו חברות הגז בעניין גביית התשלום הקבוע, הינה מסקנה אליה הגיעו בכובד ראש ולאחר הפעלת שיקול הדעת המתבקש במקרה כגון דא. בעניין זה יטענו התובעים, כי אין הדבר סביר שכל חברות הגז, יגבו באופן מתואם להפליא, תשלום האסור לגבייה על ידן על פי דין." (סעיף 193 לסיכומי המבקשים, ההדגשה במקור - ע.ב.). אף המבקשים עצמם, יש לומר, אינם טוענים כי הציגו ראיות משכנעות, או הצביעו על קיומן של ראיות לכאורה. המבקשים מדגישים כי מדובר ב"מסקנה" אשר אליה הגיעו "בכובד ראש ולאחר הפעלת שיקול הדעת", אך לא לאחר עיון במסמכים, בחינת ראיות והסקת מסקנות מאלה. בכל הכבוד הראוי לשיקול דעתם של המבקשים, כדי להתיר תביעה ייצוגית מכוחו של חוק ההגבלים, אשר יש בו גם היבטים פליליים, לא די בכך, אלא נדרשת הצגתן של ראיות לכאורה שבהן יש כדי לשכנע את בית המשפט כי אכן יש דברים בגו. ראיות כאלה לא הוצגו לפניי. חברות הגז מצידן טוענות כי אין ולא היה כל תיאום ביניהן או בין מי מהן בכל הנוגע לגביית או אי גביית התשלום הקבוע בחשבונות הגז; כל אחת מהן חופשית להחליט לעצמה אם חפצה לגבות תשלום כזה אם לאו, החלטה עצמאית שאינה נובעת מהסכמה כלשהי עם המתחרות. החברות הסבירו כי העובדה שהן גובות רכיב קבוע מאז 1995 נעוצה בכך שאז בוטל הפיקוח על מחיר הגז ונחתמה האמנה אשר איזכרה במפורש תשלום כזה. העובדה שבשנת 1999 משך משרד התשתיות את ידו מן האמנה שנחתמה בשנת 1995 על ידי שר האנרגיה והתשתית וחברות הגז, אינה מעלה ואינה מורידה משהגעתי לכלל מסקנה כי התשלום נגבה כחוק. אומר בנקודה זו, כי ספק אם יש בעניין אופנהיים כדי לחסום את המבקשים מהעלאת הטענה בדבר הסדר כובל לפניי, אך אינני צריכה להכריע בדבר, משלא הניחו המבקשים כל תשתית עובדתית וראייתית, ולו לכאורה, לטענתם בתובענות דנן, שלפיה גביית התשלום הקבוע נובעת מתיאום אסור ומהווה הסדר כובל. ואולם, גם אילו קיים היה הסדר כובל בענין גביית התשלום הקבוע, אזי אין המבקשים יכולים לטעון לנזק כתוצאה מכך - ונזק הוא יסוד הכרחי לקיומה של העוולה הנטענת על ידם מכח חוק ההגבלים - שכן נדרש הסדר כובל ביחס לשני מרכיבי המחיר, הן הקבוע והן המשתנה, על מנת שייגרם נזק לצרכן כתוצאה מההסדר הכובל; זאת משום שמגבלה בענין התשלום הקבוע, אין די בה, כשהיא לעצמה, כדי להביא לעליית המחיר הכולל או למנוע הוזלה במחיר הכולל, אם אין לצידה מגבלה נוספת המתייחסת לרכיב המשתנה שבמחיר הגז; ויודגש - המבקשים אף אינם טוענים לקיומו של הסדר כזה. 24. אף במקרה זה אני קובעת כי המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם בשלב הדיון בבקשות האישור, להוכיח ולו לכאורה כי עומדת להם עילת תביעה ראויה ובעלת סיכויי הצלחה לכאורה נגד חברות הגז, מכוחו של חוק ההגבלים. אחרית דבר 25. באחרית כל הדברים הללו נמצא כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח ולו לכאורה כי קמה להם עילת תביעה אישית נגד חברות הגז או מי מהן בנוגע לגביית התשלום הקבוע, כהגדרתו לעיל. משכך, ומשלא עברו המבקשים את המשוכה הראשונה, מתייתר הצורך לבחון אם המבקשים עומדים ביתר התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות. התוצאה היא שאני דוחה את הבקשות לאישור התובענות כתובענות ייצוגיות. משכך, נדחות גם תובענותיהם האישיות של המבקשים, מאחר שלאור האמור לעיל, אין הן מגלות עילה, ולו לכאורה, נגד חברות הגז. 26. אשר להוצאות - במשק מפותח, דוגמת המשק הישראלי, שבו פועלים תאגידים גדולים ורבי משאבים אל מול צרכנים בודדים, נודעת למוסד התובענה הייצוגית חשיבות רבה. התובענה הייצוגית מאפשרת לצרכנים לצמצם את הנחיתות המובנית ביחסיהם עם התאגידים, ולהפחית את חוסר האונים שחש הצרכן, כאשר הוא נדרש לשקול את כדאיות הגשתה של תביעה נגד תאגיד. התובענה הייצוגית היא מכשיר רב ערך המאפשר לצרכן "מכפיל כוח", ונועד להרתיע חברות גדולות מניצול כוחן כדי לגבות מעט יותר מכל צרכן, תוך שהן גורפות לקופותיהן סכומי עתק. אלא שכדי שמכשיר זה יוכל למלא אחר יעודו החשוב, יש להקפיד לעשות בו שימוש ראוי. הגשתן של תביעות שאין בהן ממש היא תופעה מצערת גם כאשר הדברים אמורים בתובענות רגילות, אך כאשר מדובר בתובענה ייצוגית, הגשת תובענות סרק היא חמורה שבעתיים, מאחר שהיא שוחקת את אחד המכשירים הצרכניים החשובים ורבי העוצמה ביותר העומדים לרשותו של צרכן. ריבוין של בקשות סרק לאישור תובענות ייצוגיות יוצר תחושה בקרב הציבור שלפיה הקרב הצרכני אבוד מראש. צרכן שאיננו משפטן איננו יכול להבחין תמיד כי בקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחתה משום שלא היה לה כל ביסוס ראייתי או בהעדר עילה. בשל ריבוי בקשות הסרק בעניין זה, רובן המכריע של התובענות הייצוגיות אינן מגיעות לדיון, והצרכן עלול בטעות לחשוב שאין כלל טעם בהגשתה של תובענה ייצוגית, גם כאשר זו מוצדקת ומבוססת. משכך, סבורתני כי מתפקידו של בית משפט ליתן ביטוי בהוצאות גם להשלכות אלה של תביעות סרק והצורך למנוע הגשתן. באיזון שבין הצורך להבטיח את מעמדה של התובענה הייצוגית ככלי צרכני ובין הרצון לשמור גם על זכויותיהן של החברות - שיוער שעל אף היותן חברות גדולות ומבוססות אין זה ראוי ואף אין זה צודק שיוטרחו בתובענות שאין בהן ממש, כתביעה דנן, מבלי להחזיר להן, ולו חלקית, את הוצאותיהן - יש למצוא את שביל הזהב בעת פסיקת הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין לחברות המשיבות. כאשר אני לוקחת את כל אלה בחשבון, אני קובעת כי המבקשים בכל אחת משלוש הבקשות שלפניי ישאו בהוצאותיהן של חברות הגז - כל קבוצת מבקשים אל מול חברת הגז שנגדה הגישה תובענתה ובקשת האישור - וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪ לכל תובענה, בתוספת מע"מ, הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכר טרחת עורך דין ממועד מתן פסק הדין. תביעה ייצוגיתגז