כב' השופטת שרה דותן: עתירת אסיר על החלטת ועדת השחרורים (בראשות כב' השופט (בדימ') צבי הרטל) מיום 16.06.08, לפיה נדחתה בקשת העותר לשחרור על תנאי. הרקע העובדתי: נגד העותר הוגש לבית המשפט המחוזי בת"א כתב אישום המפרט שורה של עבירות מין מפליגות בחומרתן, אותן ביצע באחייניתו בין השנים 1985-1994, בהיותה בגיל 8-17 (ת.פ.ח. .............). בית המשפט המחוזי הרשיע את העותר במרבית העבירות שיוחסו לו, אולם ביחס למעשים שאירעו בשנים 1985-1987 קבע כי חלה לגביהם התיישנות. על העותר הושת עונש מאסר של 12 שנות מאסר. שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין, העותר הן על ההרשעה והן על העונש והמדינה ערערה על קולת העונש (ע.פ. .............). במסגרת טיעונו בפני בית המשפט העליון זנח העותר את ערעורו על ההרשעה, ולפיכך, התמקד הדיון בשאלת העונש בלבד. בפסק דינו קבע בית המשפט כי העונש שהוטל על העותר בבית המשפט קמא אינו משקף את חומרת המעשים ואת רמת הענישה המתבקשת בסוג זה של עבירות והטיל עליו 16 שנות מאסר. בין יתר הנימוקים צויין בפסק הדין: "2. התמונה שנפרשה בפסק דינו של בית המשפט קמא במקרה שלפנינו היא תמונה קשה ומזעזעת. המתלוננת עברה מסכת של התעללות גופנית ונפשית קשה ביותר מידיו של המערער. בגזר דינו התייחס בית המשפט למספר גורמים המחייבים התיחסות מחמירה למעשיו הנלוזים של המערער. בית המשפט התחשב בכך שהתקופה בה נאלצה המתלוננת לספוג את התנהגותו של המערער היתה ארוכה מנשוא. כמו כן, נתן בית המשפט משקל לגילה הרך בשנים של המתלוננת בעת תחילת הפרשה. בית המשפט הביא במסגרת שיקוליו את העובדה כי המערער ניצל באופן ציני ואכזרי את מצבה הפגיע במיוחד של המתלוננת. המתלוננת היא בת למשפחה חרדית מרובת ילדים. עקב בעיות קשות במשפחתה הגרעינית, פוזרו ילדי המשפחה בין משפחות אומנה, שכולן מקרב המשפחה. בדרך זו, הגיעה המתלוננת אל בית סבה האדמו"ר, שהינו אביו של המערער. מעשיו של המערער החלו עוד טרם מעברה לבית סבה, והתגברו ביתר שאת מאז מעברה לבית זה, המצוי באותו בניין בו התגורר גם המערער. במקום למצוא מפלט מהבית הבעייתי וההרוס אותו יצאה, היא מצאה עצמה בנסיבות קשות אף יותר מאלה שהיו מנת חלקה בעבר. במקום לשמש לה תחליף לדמות אב, הפך המערער את חייה לסיוט מתמשך. נסיונותיה להסתייע בסביבתה הקרובה, על מנת להחלץ ממצבה, נפלו על אזנים ערלות. בין הגורמים לחומרת המעשה מנה בית המשפט את התוצאות הקשות שהמעשים גרמו למתלוננת. עבירות מין במשפחה המבוצעות בקטינים חסרי מגן, לעולם מעוררות יחס של מיאוס וסלידה בקרב כל חברה מתוקנת. אולם, בית המשפט קמא עמד על כך שלמעשיו של המערער מתלווה נופך של חומרה נוספת עקב השתייכותה של המתלוננת לחברה החרדית והיותה נתונה במצוקה נפשית, בבידוד חברתי ובאובדן דרך ואמון". העותר החל לרצות את עונשו בשנת 1997 וסיים לרצות 2/3 מהמאסר שהושת עליו ביום 04.08.07. מועד שחרורו המלא 19.05.2013. העותר נשוי ואב לארבעה ילדים קטינים. זהו מאסרו הראשון של העותר, אולם בעברו הרשעה קודמת בגין תקיפה בתנאים מחמירים, תקיפת שוטר, כשהתוקף מזויין בנשק, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש ותקיפה סתם, אשר בוצעו ב- 1993 ודינו נגזר ב- 13.11.97 ל- 6 חודשי מאסר בפועל. הדיון שבפנינו הינו גלגול שני של הדיון בסוגיית השחרור המוקדם. בתאריך 26.11.07 דחתה ועדת השחרורים את בקשת העותר לשחרור על תנאי, תוך שהיא מעיינת בדו"ח מידע סודי, שב"כ המשיב 2 חזר בו מהגשתו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית משפט זה (עע"א ..............). במהלך הדיון הודיע ב"כ המשיב 2, כי הוא מסכים להחזרת הדיון לועדה, בשל התקלה שנפלה בדיון ושבעטיה עיינה הועדה במידע הסודי, מבלי שהתאפשר לב"כ העותר להתייחס אליו. ב"כ העותר הסכימה להחזרת הדיון בהסתייגויות מסויימות. בפסק דין מיום 25.02.08 הוחלט על החזרת הדיון לועדה. בקשות עו"ד וייסבוך להורות על שינוי המותב ולאפשר חקירת עורכי חוות הדעת, נדחו. בתאריך 16.06.08 התכנסה ועדת השחרורים פעם נוספת, ולאחר שהוצגו בפניה חוות דעת מב"ן (המעודכנת) ווג"ע (ועדת גילוי עריות), המלצת רש"א וחוות דעתו של פרופ' פנינג, מומחה לפסיכיאטריה, שהוגשה לבקשת האסיר, החליטה הועדה לדחות הבקשה. בהחלטתה אימצה הועדה את חוות דעת מב"ן מיום 02.06.08, על פיה "מדובר באדם אשר רמת מסוכנותו המינית לטווח הארוך הינה בינונית גם אם לא לוקחים בחשבון את קיומו של המידע המודיעיני". זה המקום לציין, כי קבילותו של המידע והיקף העיון בו נדונו בעתירה נפרדת בבית משפט זה, שאינה רלבנטית לענייננו. לנוכח החלטת הועדה, הנסמכת על הערכת חוות הדעת שהונחו בפניה, סבורה אני, כי אף אנו לא נזדקק למידע החסוי לצורך הכרעה במחלוקת שבפנינו. טענות הצדדים: באת כוחו של העותר ציינה בפנינו את התנהגותו הטובה של העותר בכלא והדגישה, כי הוא יוצא לחופשות רבות בביתו מה שמלמד להשקפתה על העדר מסוכנות. על פי הנטען בעתירה, חוות דעת מב"ן נסמכת על הכחשת העבירות בלבד, ולכן יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' פנינג ואת המלצת רש"א המציעה תוכנית שיקום הכוללת שהייה בהוסטל וחזרה הדרגתית לקהילה תוך פיקוח הדוק ומעקב. בהסתמך על תוכנית רש"א, טוענת עו"ד וייסבוך כי החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות, מאחר שמדובר ברשות שהוקמה על פי דין ולהמלצותיה ניתנת עדיפות במסגרת שיקולי השחרור, לעומת תוכניות שיקום פרטיות. עוד נטען, כי המשיבה לא נימקה את החלטתה להעדיף את המלצת מב"ן אשר אינה מנומקת כדבעי. ב"כ העותר מוסיפה וטוענת, כי על פי הוראת סעיף 12(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשכ"א-2001 (להלן: "החוק"), היה על הועדה לקבל הבקשה, מאחר שאבחונו של העותר כבעל מסוכנות בינונית מאפשרת קבלת תוכנית רש"א שיש בה שלבים שתכליתם להבטיח את שלום הציבור, אולם הועדה לא דנה בטענה זו ולא נימקה החלטתה המנוגדת, לכאורה, לתכלית החוק. ב"כ העותר מנתחת את חוות הדעת השונות אשר הונחו בפני הועדה, ולהשקפתה, העדפת חוות דעת מב"ן לוקה בחוסר סבירות. מנגד טוען ב"כ המשיבים, כי סוג העבירות ונסיבותיהן מקימים חזקת מסוכנות לה יש ליתן משקל מכריע, לאור הוראות סעיף 9 לחוק. עוד נטען, כי סעיף 12(א) לחוק מחייב נקיטת משנה זהירות בדיון בבקשת שחרור על תנאי של מי שהורשע בעבירות מין, וקבלת חוות דעת מומחה מטעם גורם מקצועי בתחום המסוכנות המינית. באשר ליישום הוראת סעיף 12(ב) נטען, כי ועדת שחרורים תהא רשאית לשחרר עבריין מין, רק כאשר תשוכנע כי לא יגרם בכך סיכון לציבור. מאחר שבענייננו חוות דעת מב"ן אינה ממליצה על שחרור מוקדם, יש להפעיל את הוראות סעיף 12(א) לחוק הקובע כי הועדה לא תורה על שחרורו על תנאי של אסיר שהורשע בעבירות מין, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת לפיה אין האסיר מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר הבריאות. ב"כ המשיבים גורס, כי אין עילה להתערבות בית המשפט בהחלטת הועדה אשר פעלה בהתאם לסמכות שהוענקה לה בחוק ולא נפל בהחלטתה כל פגם. החלטת ועדת השחרורים: בהחלטתה מיום 26.11.07 דנה ועדת השחרורים במשקלה של חוות דעת מב"ן מול חוות דעתו של פרופ' פנינג והעדיפה את חוות דעת מב"ן, תוך שהיא בוחנת את חוות הדעת השונות שהוגשו לה, ובהסתמך על מכלול הנתונים אשר שימשו בסיס לחוות הדעת. בהחלטתה נשוא העתירה שבפנינו דנה הועדה בכל טענות העותר, בחנה את כל חוות הדעת שהוגשו לה כולל תוכנית השיקום שהוצעה על ידי רש"א והחליטה שתוכנית זו אינה נותנת מענה ראוי למסוכנותו של העותר, על פי חוות דעת מב"ן, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: "3. מתוך עיון מעמיק בתוכנית השיקום האחרונה מטעם רש"א מיום 2.7.08, איננו מוצאים מענה חד משמעי אשר יסביר את השוני בין עמדתם טרם מתן החלטת ועדת השחרורים מיום 26.11.07 לבין עמדתם הנוכחית על פיה ניתן לשחרר את האסיר שחרור מוקדם בתנאים שפורטו. 4. בתוכנית השיקום הקודמת שקדמה להחלטת ועדת השחרורים מיום 26.11.07, נקבע מפורשות בסעיף 3: 'כי על פי הנוהל הרשות לשיקום האסיר מכינה תוכניות שיקום לעברייני מין רק לאחר קבלת חוות דעת מב"ן המאבחנת את רמת מסוכנותו של האסיר'. לא ניתן הסבר לסעיף זה בתוכנית השיקום הנוכחית מיום 9.4.08. 5. בתוכנית השיקום הקודמת מיום 30.8.07 נקבע בסעיף 4: 'במקרה ומב"ן יאבחן שמר י.ר. מתאים לתוכנית השיקום מבחינת מסוכנותו, נהיה מוכנים להכין לו תוכנית שיקום בדירת השיקום בבית שמש'. אין זכר בתוכנית השיקום החדשה מיום 9.4.08 לקביעה זו. 6. בסיכום אנו מאמצים את חוות דעת מב"ן מיום 2.6.08 על פיה: 'על פי הערכת מסוכנותו המינית ושקלול הפקטורים משני הסוגים, כפי שיפורט בהמשך, מדובר באדם אשר רמת מסוכנותו המינית לטווח הארוך הינה בינונית גם אם לא לוקחים בחשבון את קיומו של המידע המודיעיני'". המסגרת הנורמטיבית: הכלל הוא, כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש שנגזרה על ידי בית המשפט ולא עומדת לו זכות קנויה שעונשו יקוצר. יחד עם זאת, הוקנתה לועדת השחרורים סמכות שבשיקול דעת להעניק שחרור מוקדם לאסיר אשר עמד באמות המידה הקבועות בחוק (סעיף 3). סעיף 9 לחוק מגדיר את השיקולים הרלבנטיים שיש בהם כדי להנחות את שיקולי הועדה, בדרך כלל, ואילו בעניינם של אסירים שהורשעו בעבירות מין נקט המחוקק משנה זהירות, בשל החשש שאסירים אלה יחזרו לסורם, וקבע הוראות מיוחדות בסעיף 12 לחוק. מכאן שבעניינו של העותר היה על הועדה לבחון את בקשתו לאורם של סעיפים 3, 9 ו-12. שיקול הדעת הנתון לועדת השחרורים הוא רחב וביקורתו של בית המשפט על החלטותיה הינו במישור המינהלי שיפוטי, ואין הוא מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הועדה, אלא אם כן השתכנע כי ההחלטה פגומה בשל אחת העילות המוכרות במשפט הציבורי. גם באשר לעילת הסבירות, מתחם שיקול הדעת של הועדה הוא רחב, ובית המשפט לא יתערב בהחלטה בעילת אי סבירות, אלא אם כן מדובר בסטייה קיצונית מן המתחם הנתון. סעיף 12 לחוק, החל על עניינו של העותר, קובע: "12. (א) הועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר הבריאות. (ב) לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הועדה, על אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו סעיף קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור". ברע"ב 10059/02 ביאן (בן מוחמד) אסלאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (2) 603 פירש בית המשפט את הוראות הסעיף תוך הבהרת הכללים ליישומו: "פרשנות זו רואה בסעיף 12(א) סעיף הדן במקרה מיוחד שהוגשה בו חוות-דעת חיובית של מב"ן. במקרה כזה רשאית הוועדה להורות על שחרורו בתנאים של האסיר. בכל שאר המקרים דן סעיף 12(ב). כלומר, במצב שלא הוגשה בו כלל חוות-דעת של מב"ן, או כשהוגשה חוות-דעת חיובית-מותנית או חוות-דעת ללא הכרעה בדבר מסוכנות או חוות-דעת שלילית, כלומר חוות-דעת שלפיה מדובר באסיר מסוכן - בכל המקרים האלה רשאית הוועדה להכריע על שחרורו של האסיר בתנאים. אך זאת רק בהתמלא תנאים מיוחדים המוזכרים בסעיף. תנאים אלה דורשים שיתקיימו נימוקים מיוחדים שיירשמו, ולפיהם שחרורו של האסיר לא יגרום סיכון לציבור, ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע הוועדה שיבטיחו היעדר סיכון כאמור". סוגיה נוספת הנובעת ממעמדה החוקי וממשקלה של חוות דעת מב"ן הינה שאלת הערכת מסוכנותו של אסיר המוסיף ומכחיש אחריותו למעשים שבגינם הורשע. בפסק הדין בענין אסלאן קובע כב' השופט אור כי אין לקבל על החלק ובלא ערעור את גישת מב"ן, שלפיה לא ניתן להעריך מסוכנותו של אסיר שאינו מודה בביצוע המעשה המיני, ויש לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו. מכאן שהכחשת המעשה בידי האסיר אינה מונעת בהכרח הערכת מסוכנותו. "גישה זו נתמכת, בין היתר, בעמדות מקצועיות שלפיהן ניתן, במקרים המתאימים, להעריך מסוכנות של אסיר שהוא עבריין מין גם במקרה שהוא מכחיש את ביצוע העבירה. במאמר המתייחס לסוגיה זו קובע ד"ר י' צדיק, שהוא פסיכולוג קליני בכיר במחלקה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי רמב"ם, כך: 'בדיקת מסוכנות היא בדיקה רב-מימדית, ונישענת על הרבה מקורות מידע... [יש הרואים - ת' א'] באי הנכונות להודות בעבירה משום אי נכונות להיבדק. קביעה זו איננה מכירה בכך שגם כאשר אדם שהורשע מסרב להודות בעבירה... אותו אדם יכול להסכים לשוחח עם הקלינאי על נושאים רבים ולשתף איתו פעולה... ...זכותם של מי שעושים את הערכת המסוכנות לראות את חוסר הנכונות להודות בביצוע העבירה כמשקף הכחשה, ואולי אפילו כמעלה את הסיכון של חזרה על אותה העבירה. עם זאת, להעמיד את ההודאה כתנאי להערכת מסוכנות, זו טענה שאיננה מקבלת תמיכה מצד גישות מקובלות של הערכת מסוכנות" (ראו י' צדיק "הערכת מסוכנות אצל עברייני מין המכחישים את ביצוע העבירה - הערות למאמרו של דוד א. כהן" [5], בעמ' 48-47. לדעה שונה ראו ד' א' כהן 'השלכות פסיכולוגיות ומשפטיות של הכחשת ביצוע העבירה אצל עברייני מין'". מן הכלל אל הפרט: בפני הועדה הונחה חוות דעת מב"ן מיום 02.06.08 שנערכה בהסתמך על בדיקות רבות שנערכו לעותר במהלך השנים. בפרק הדן בהתרשמות הקלינית מצויין בחוות הדעת כי: "מתחילת מאסרו ובאופן עקבי מכחיש את ביצוע העבירות בהן הורשע. הן ממבחנים והן על פי התרשמות קלינית נראה כי מדובר באדם עם רמת נרציזם פתולוגי אישיותי גבוהה יחסית המגבירה עם מסוכנות מינית. נוסף על כך, נתמך על ידי בני משפחתו אשר מתקבל הרושם כי כולם מגוייסים ונערכים על מנת לגונן עליו ומאמינים בחפותו. כאמור, הכחשה סביבתית מעלה את רמת המסוכנות המינית לטווח ארוך" (ההדגשה שלי ש.ד.). באשר להערכת מסוכנותו של העותר, התייחסה חוות הדעת לנסיבות העבירות בהן הורשע העותר והעדר סביבה היכולה להפחית את מסוכנותו המינית, לנוכח הכחשת המשפחה כמפורט לעיל (פקטורים סטטיים). באשר לפקטורים הדינמיים נקבע: "על סמך הפנומנולוגיה של העבירות עולה חשד לקיומה של פדופיליה לא אקסקלוסיבית. ההתרשמות הקלינית וממצאי מבחנים מצביעים על קיומו של נרציזם אישיותי פתולוגי. במהלך מאסרו, לא עבר התערבות ייעודית להפחתת מסוכנותו המינית, בין היתר על רקע תפיסתו כי אין הוא מהווה סיכון לסביבתו. חסר תובנה לקיומם של מצבי סיכון בעתיד. מגלה תפיסה עויינת כלפי גורמי הטיפול בכלא וכלפי גורמי סמכות" (ההדגשה שלי - ש.ד.). ובסיכום הובהר כי אין שינוי בעמדת מב"ן לענין שחרור על תנאי מן הנימוקים כדלקמן: "שקלול הפקטורים הסטטיים והדינמיים, מצביע על קיומה של רמת מסוכנות מינית בינונית לטווח הארוך. מסוכנותו המינית גוברת לנוכח גילאים שונים של הקורבן, ועצם היות בני משפחתו סביבה שאינה מפחיתה רמת מסוכנות, ואולי אף מגבירה (פקטורים סטטיים), וכן לנוכח השילוב בין חשד לסטייה מינית ומאפייני אישיות נרציסטיים, אשר על פי הספרות הקלינית מגבירים מסוכנות מינית. עוד יצויין כי עמדתו של הנבדק, על פיה הוא מתכחש לקיומה של מסוכנות מינית מצדו בעתיד, מגבירה מסוכנות מינית לטווח הארוך שכן הוא אינו יודע לזהות מצבי סיכון ואינו יודע כיצד להימנע מהם (פקטורים דינמיים). בניגוד לטענות ב"כ העותר, חוות הדעת אינה נסמכת על הכחשת העבירה בלבד לצורך הערכת מסוכנותו של האסיר, אלא על שורה של בדיקות ומבחנים שנערכו לעותר בתקופת מאסרו, וחלקם פורטו בתגובת מב"ן מיום 05.07.05 ומיום 28.08.07 לחוות הדעת שהוגשו מטעם העותר (נספח ה(2) לעתירה). מכאן שעורך חוות הדעת נהג על פי הכללים שנקבעו בפסק הדין בענין אסלאן ובחן את מסוכנות העותר על פי נתונים מקצועיים מגוונים. מנגד חוות דעתו של פרופ' פנינג לוקה בסתירה פנימית. מחד גיסא אין בחוות הדעת כל התייחסות לעבירות בהן הורשע העותר והרקע לביצוען, וזאת לנוכח הכחשת המעשים על ידו. אולם, מאידך גיסא מוצע טיפול פסיכותרפי, מבלי שהובהר על שום מה ולמה נזקק העותר לטיפול פסיכותרפי שעה שאינו סובל מפתולוגיה מינית. את עיקר חוות דעתו מייחד פרופ' פנינג לשאלה האם עצם הכחשת העבירה מעידה על מסוכנות מינית, תוך התעלמות מההתרשמות הקלינית המעידה על קיומו של נרציזם אישיותי פתולוגי. בחוות הדעת המשלימה מיום 28.08.07 מפורטים גם הפגמים שנפלו בחוות דעתו של דרור אורטס-שפיגל מהמכון הישראלי להערכת מסוכנות, תוך התמודדות פרטנית עם המבחנים השונים שנערכו לעותר הן על ידי עו"ס אורטס-שפיגל והן על ידי מב"ן. הועדה אשר דנה בחוות הדעת אשר הוגשו לה על ידי ב"כ הצדדים העדיפה, על פי הסמכות הנתונה לה, את חוות דעת מב"ן המבוססת על קשר טיפולי שנמשך שנים, על פני חוות הדעת מטעם העותר. סבורה אני כי בעשותה כן, שקלה הועדה באופן סביר ומקצועי את הנתונים שהובאו בפניה, ומשלא השתכנעה כי ניתן לשחרר את העותר בלא שייגרם בכך סיכון לציבור, בדין דחתה את בקשתו. באשר לתוכנית רש"א מיום 09.04.08, על פיה העותר יעשה את שיקומו בהוסטל התורני בבית שמש, יתגורר מחוץ להוסטל ויתחייב להגיע לטיפול בהוסטל. תוכנית זו מנוגדת לעמדה קודמת שהובעה במכתבו של מר דיאמנט, מפקח ארצי ברש"א, מיום 30.08.07, לפיה רש"א מכינה תוכנית לעברייני מין רק לאחר קבלת חוות דעת מב"ן הקובעת כי האסיר מתאים לתוכנית שיקום מבחינת מסוכנותו. למרבה הצער, אין בתוכנית שהוצגה כל הסבר לשינוי הקוטבי בגישה. כפי שצויין לעיל, בחוות דעת מב"ן הוגדר העותר כבעל מסוכנות מינית בינונית לטווח ארוך והובהר כי אין בתוכנית שהוגשה על ידי רש"א משום מתן מענה למסוכנותו המינית של האסיר, ולפיכך אין בה כדי להפחית את מסוכנותו המינית. ברע"ב 9837/03 רחמים גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח (2) 326, 334 נקבע: "אכן, השיקולים החשובים שעל ועדת השחרורים לשקול הם, בין היתר, חומרת העבירה, נסיבות ביצועה, סוגה, היקפה ותוצאותיה, כאמור בסעיף 9(1) לחוק, ודברים אמורים בייחוד בעבירות מין, שמעצם טבען הן עבירות חמורות ביותר. בשחרורו של אסיר כזה על-תנאי אין לנהוג כבעניין של שיגרה, אלא יש לשקול בזהירות כל מקרה ומקרה באופן מיוחד תוך הענקת משקל רב לחוות-הדעת המקצועיות שניתנו עליו המתייחסות למצבו הנפשי, למידת מסוכנותו לציבור ולצורך בטיפול נפשי אחרי השחרור (שרון בספרו הנ"ל [48], בעמ' 166-162 והאסמכתאות שם)". הועדה העדיפה את חוות דעת מב"ן על חוות הדעת שהוגשו מטעם העותר, ובדין נהגה כך בהפעילה את שיקול דעתה באופן סביר תוך שהיא מעניקה לחוות הדעת את המשקל ההולם את הוראות החוק. לפיכך ממליצה אני לחברי לדחות את העתירה. שרה דותן, שופטת כב' השופטת אסתר קובו - אב"ד, ס.נ. אני מסכימה. אסתר קובו, שופטת ס.נ., אב"ד כב' השופט שאול שוחט: אני מסכים. שאול שוחט, שופט סוף דבר: העתירה נדחית. מעצרמשפט פליליחזקת המסוכנותעבירות מין