א. רקע כללי עסקינן בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח ופיצוי בגין תאונת דרכים שארעה בין שני כלי רכב ביום 30.11.2005 (להלן- "התאונה"). ברכב אחד, הוא הרכב נשוא דיוננו (מ.ר. 28-174-17) (להלן- "הרכב"), נהג מר ציון סספורטס, שהינו מבעלי התובעת, חברת טרופיגן ארועים בע"מ (להלן- "התובעת"), ומי שהיה הבעלים, המחזיק והמשתמש ברכב במועדים הרלבנטיים לתביעה (להלן- "נהג התובעת"). הנתבעת, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן- "הנתבעת"), ביטחה את הרכב בפוליסת ביטוח מקיף מס' 9030032694/05, שעמדה בתוקפה במועד התאונה (להלן- "הפוליסה"). ברכב השני (מ.ר. 56-150-04) (להלן- "רכב צד ג'"), נהג מר מאהר ג'אבר (להלן- "נהג צד ג'"). רכב צד ג' היה מבוטח, אותה עת, אצל אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן- "מבטחת צד ג'"). התובעת הגישה (באמצעות נהג התובעת) תביעה כנגד הנתבעת, מבטחת הרכב, אשר מצדה הגישה הודעת צד ג' כנגד נהג צד ג' וכנגד מבטחת צד ג' (הם יכונו ביחד- "הצדדים השלישיים"). בין הצדדים התגלעו מחלוקות לעניין הכיסוי הביטוחי, היקף הנזק והאחריות לתאונה. בפסק דין שניתן על-ידי ביום 22.3.2009, נקבע כי על הנתבעת לקיים חובותיה לשאת בנזקי התובעת שנגרמו בתאונה. משמע, קיים כיסוי ביטוחי לתאונה (להלן- "פסק הדין החלקי"). לגבי גובה הנזק לרכב, הגישו התובעת והנתבעת חוות דעת שמאיות מטעמן. כן מונה מומחה מטעם בית המשפט, אשר הגיש חוות דעתו השמאית לתיק בית המשפט. לגבי האחריות לתאונה נשמעו העדים הרלבנטיים במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק. נותר, אפוא, להכריע בשאלת היקף הנזק ובשאלת האחריות לגרימת התאונה. בשאלות אלו הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם, וזהו עניינו של פסק דין זה. ב. היקף הנזק המחלוקת היחידה שנותרה בין התובעת לבין הנתבעת, לאחר מתן פסק הדין החלקי, הינה גובה הנזק, כפי שיפורט להלן. למחלוקת זו בעניין הנזק מצטרפים למעשה גם הצדדים השלישיים, אשר טענו בכתב הגנתם כי הנזקים הנטענים הינם מופרזים ומוגזמים, כי התובעת לא עשתה די להקטנת נזקיה וכי אין קשר סיבתי בין הנזקים לבין התאונה וכיוצ"ב. טענות אלו של הצדדים השלישיים נטענו ללא כל פירוט, גם לא בסיכום טענותיהם. נזק ישיר עיון במסמכי התיק מעלה כי רכב התובעת נמכר ביום 10.12.2005, היינו בסמוך לאחר קרות התאונה, תמורת הסך של 32,000 ₪. שמאי התובעת, מר חייק חיים, העריך בחוות דעתו מיום 15.12.2005, כי הנזק שאירע לרכב עולה על 50% מערכו וכי שיעור ירידת הערך הינו 14% על-פי שווי רכב של 71,000 ₪. עלות תיקון הנזק (39,486 ₪ כולל מע"מ) וירידת הערך (9,940 ₪) עומדות, לפי חוות דעת שמאי התובעת, על הסך של 49,426 ₪. בהתאם לקביעתו של שמאי התובעת, הוכרז הרכב כאובדן להלכה. בניכוי הפיצוי שנתקבל ממכירת הרכב במצבו הניזוק, נותרה יתרה לתשלום בסך 39,000 ₪ וזהו הנזק הנתבע בתביעה. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת, אשר נערכה על-ידי השמאי מר גולדשטיין זיו ביום 29.1.2007, על-סמך תמונות הנזק בלבד, ובה נאמד הנזק לרכב בסך של 21,644 ₪ כולל מע"מ, ירידת הערך בשיעור 6% (4,168 ₪) וערך השוק של הרכב בסך של 69,473 ₪ כולל מע"מ לאחר ניכוי בשיעור 5% בגין קילומטרים ותוספת בשיעור 3% בגין בעלות יד ראשונה. מכאן שלשיטתה של הנתבעת, גובה הנזק הישיר, על-בסיס תיקון, הינו 25,812 ₪. השמאי מטעם בית המשפט, מר עמי מימון, נתן חוות דעתו ביום 21.2.2010, זאת בהסתמך על החומר שהועבר אליו (חוות דעת שמאיות, תצלומים, תיעוד היסטוריית נזקים ותביעות ביטוח, וכיוצ"ב) ומבלי שהרכב נבדק פיזית על-ידו, וכלשונו: "יצרתי קשר עם בא כוח התובע בקשר לבדיקת הרכב בפועל, הופנתי אל רוכש הרכב ונוהלו עימו מס' שיחות אולם בסיכומו של עניין לא אופשר לממש את בדיקת הרכב בפועל." בחוות דעתו, קובע מומחה בית המשפט כי לרכב נגרם נזק בסך של 29,738 ₪ (כולל מע"מ) וירידת ערך בשיעור 14% ובסך של 9,492 ₪, על-פי שווי רכב של 67,805 ₪ לאחר ניכוי ירידת ערך בשיעור של 4.5% (סך של 3,195 ₪) בגין תאונות קודמות. מכאן שסה"כ הנזק הוערך על-ידי מומחה בית המשפט, על-בסיס תיקון, ב-39,230 ₪. עם זאת, בקביעתו לעניין שווי הנזק לפיצוי, קבע שמאי בית המשפט כי שווי מכירת שרידי הרכב הינו "ערך סביר לדעתי בנסיבות הנזק". הנזקים שנגרמו לרכב, בהתבסס על מכירתו במצבו הניזוק, מסתכמים, לדעתו של השמאי, בסך של 35,805 ₪. הנתבעת מכחישה את גובה הנזק הנטען על-ידי התובעת, ובד בבד חולקת על ממצאי מומחה בית המשפט. היא סבורה כי יש לדחות את התביעה בהעדר ראיה לגובה הנזק - העדר ראיה שלשיטתה נגרם עקב התנהגות התובעת, ולחלופין, כי יש להטיל על התובעת אשם תורם חוזי משמעותי ולבצע הפחתה ניכרת בפיצוי בגין הנזק הראייתי בשל השיהוי ומכירת הרכב. באשר לשיעור הנזק הנטען ולנזק הראייתי אשר נגרם, כביכול, מצטרפים הצדדים השלישיים לטענות הנתבעת בעניין זה כפי שנטענו בסיכומיה. במה דברים אמורים? לטענת הנתבעת, התובעת למעשה מנעה מהשמאי מטעמה, ואף מהמומחה מטעם בית המשפט, לעשות בדיקה כדין של הרכב, וגרמה לנזק ראייתי ממשי היורד לשורשו של עניין: ראשית, כי הרכב נמכר קודם שדווח לנתבעת על התאונה ובטרם נבדק על-ידה, וכמו כן אין לתובעת ידיעה האם הרכב תוקן לאחר מכירתו אם לאו. שנית, כי שמאי בית המשפט הגם שהעריך את הנזקים בסכום נמוך מהערכת שמאי התובעת, הרי שאף הוא לא בדק את הרכב וחזקה שאם היה בודק את הרכב הערכתו היתה שונה - כך לטענת הנתבעת. בין היתר, נסמכת הנתבעת על סעיף 10(ב) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב), תש"ם -1980, ולפיו יש לבצע בדיקה פיזית של הרכב: "שמאי לא ייתן חוות דעת על רכב אלא על סמך בדיקתו או לאחר שפיקח על מתמחה שנתן אותה; חתימה של השמאי על חוות דעת תחייב אותו." משכך, סבורה הנתבעת כי לא ניתן לקבוע את שיעור הנזק שנגרם ולכל היותר יש לקבל את ממצאי השמאי מטעמה ולהפחית את שיעור הנזק הראייתי שנגרם, כביכול. זאת ועוד, המומחה מטעם בית המשפט ציין כי יש להפחית 3% בגין ריבוי ק"מ ומנגד להוסיף 3% בגין בעלות יד ראשונה. לטענת הנתבעת, עיון בחוות דעת שמאי התובעת וצרופתו, רישיון הרכב, מגלה כי אין מדובר ברכב יד ראשונה, ולכן יש לבצע הפחתה בשיעור 3% משווי הרכב. בנוסף, לטענתה, הואיל והתובעת לא חשפה מהיכן נרכש הרכב, "חזקה שהתובעת העדיפה להסתיר עניין זה וסביר מאוד שהרכב נרכש מחברה (השכרה/ליסינג וכיוצ"ב) דבר היכול לגרום להפחתה של 17% משווי הרכב, ועל כן ורק מהטעם הזה יש לבצע הפחתה רעיונית משווי הרכב בשיעור 20%" (עמ' 4 לסיכומי הנתבעת), דהיינו 3% בגין בעלות קודמת ועוד 17% בגין האפשרות בדבר היות הרכב רכב שנרכש מבעלות של חברת השכרה ו/או ליסינג. עוד טוענת הנתבעת כי מהסכום שפסק מומחה בית המשפט יש להפחית 2/3 מע"מ, וזאת לנוכח הודאת נהג התובעת, לפיה "הרכב מתוחזק על ידי החברה וניתן היה להזדכות על 2/3 מע"מ" (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 9.3.2008, מול שורה 12). במסגרת פסק הדין החלקי קבעתי כי הגם שלא נפל פגם בפועלה של התובעת, היורד לשורשו של ההסכם הביטוחי באופן שיביא לביטול ההסכם, הרי שככל שנוצר - אם נוצר - על-ידי התובעת, חסר ראייתי, הרי שיש לבחון אותו אך ורק בשאלת היקף הנזק. לפיכך, יש לבחון את התנהגות התובעת ואת הנזק הראייתי שגרמה, אם בכלל, במכירת הרכב בטרם ניתנה לנתבעת הזדמנות לבודקו. הנתבעת טוענת, בין היתר, להעלמה מכוונת מצד התובעת של היקף הנזק וניסיון למנוע בדיקת הרכב על-ידי מכירתו ועוד בטרם תוקן. לטענת הנתבעת, התובעת יכולה היתה למנוע בדיקתו על-פי תמונות בלבד והיא האחראית הבלעדית לחסר הראייתי, כביכול, ביחס לנזק. אומר מיד, לא מצאתי כל דופי בהתנהגותה של התובעת למן מועד התאונה ועד למכירת הרכב ובכלל. הוכח כי ימים ספורים לאחר קרות התאונה, הודיעה התובעת לסוכן הביטוח בדבר התאונה ונסיבותיה, מולא טופס הודעה על המקרה, וסוכן הביטוח העבירו לידי הנתבעת. בעצה אחת עם סוכן הביטוח, פנתה התובעת למבטחת צד ג' בדרישה לשלם את נזקי התאונה, לא לפני שפנתה לשמאי מטעמה לצורך בדיקת הנזק, ולא לפני שפעלה למכירת הרכב במצבו הניזוק בניסיון להקטין את נזקיה. התובעת הסבירה, כי לא רצתה תחילה לערב את הנתבעת בתביעה, משסברה כי האחריות לתאונה אינה רובצת לפתחה, אולם משסורבה על-ידי מבטחת צד ג', החליטה להפנות תביעתה לנתבעת לצורך קבלת הפיצוי המגיע לה על-פי הפוליסה. ואמנם, התובעת פנתה לנתבעת, באמצעות סוכן הביטוח, לקבלת נזקי התאונה, וכן התקיים דין ודברים בין סוכן הביטוח לבין הנתבעת, לעניין בדיקת הרכב. לטענת התובעת, מסר סוכן הביטוח לנתבעת, עוד בחודש פברואר 2006, את פרטיו של קונה הרכב, אך הנתבעת לא עשתה דבר על-מנת לאתר את הרכב ולבודקו (נהג התובעת העיד בנוסף, כי העביר לשמאי הנתבעת את פרטיו של קונה הרכב, בחודש ינואר אותה שנה), בעוד שלטענת הנתבעת, רק בחודש יוני 2006 הועברו לידיה פרטיו של קונה הרכב ומקום הימצאו של הרכב, פרטים שהיו דרושים לה לצורך בדיקת הרכב על-ידי השמאי מטעמה והטיפול בתביעה. כך או כך, עולה מן המקובץ כי התובעת פעלה יד ביד עם סוכן הביטוח בכל שלבי הטיפול בתביעתה למול המבטחות - הנתבעת ומבטחת צד ג'. כפי שכבר ציינתי, מסירת ההודעה על התאונה על-ידי המבוטח לידי סוכן הביטוח (מבחינת המבוטח), כמוה כמסירת ההודעה לחברת הביטוח (עמ' 3 לפסק הדין החלקי וההפניה שם). הודעה כאמור נמסרה לידי סוכן הביטוח ביום 5.12.2005 ונתקבלה אצל הנתבעת, לכל המאוחר, ביום 20.12.2005. אשר על כן, ממועד זה ואילך, יכולה היתה הנתבעת לפעול לבירור נסיבות התאונה והיקף הנזק שנגרם בו. ברי לכל כי אין ולא היה זה מתפקידה של התובעת להעביר את ההודעה על התאונה לנתבעת, כי אם תפקידו של סוכן הביטוח. אם ההודעה כאמור אמנם הועברה, בפועל, לידיעת הנתבעת רק לאחר שהרכב נמכר, הרי שאין לגלגל את האחריות לתוצאות מעשיו של סוכן הביטוח על שכם התובעת. במיוחד כאשר התובעת לא פעלה על דעת עצמה, אלא את כל פעולותיה עשתה בתיאום עם סוכן הביטוח ועל-פי הנחיותיו. ודוק - סוכן הביטוח הנו שלוחה של מבטחת וידיעתו כידיעתה. נפסק כי המחוקק מייחס לסוכן הביטוח מעמד נכבד בכל הנוגע להיווצרות חוזה הביטוח ובמהלכו, ומטיל אחריות לגבי חלק מפעולותיו על כתפי המבטחת (ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים (1991). לא למותר לציין, כי לא הוגשה תביעה על-פי הודעת צד ג' כנגד סוכן הביטוח. משכך הם פני הדברים, מסקנתי היא כי לא נגרם בענייננו כל חסר ראייתי, וודאי לא באשמת התובעת. לאור קביעתי דנן, ממילא אין מקום להטיל על התובעת אחריות כלשהי לנזק. כאשם תורם רואים אנו צורה של התנהגות הניזוק המעבירה אל כתפיו את האחריות לנזק שנגרם, וכחומרת ההתנהגות כך שיעור האשם התורם. שני יסודות דרושים לצורך הטלת אשם תורם והם: סטייה ניכרת מסטנדרט התנהגות סביר ויסוד נפשי מסוג פזיזות או אי אכפתיות (לדיון בסוגיית החלתה של דוקטרינת האשם החוזי התורם, ראה ת"א (טב') 1234/06 קיבוץ עין הנציב אגודה שיתופית בע"מ נ' ישיר איי.די.אי חברה לביטוח בע"מ (2007) והאסמכתאות שם). ברם, אין זה המקרה שלפנינו, באשר התרשמתי כי בנסיבות המקרה פעלה התובעת באופן סביר ועשתה את הנדרש ממנה, ובאופן המלמד דווקא על אכפתיות ורצון להקטין את הנזק, לרבות צמצום הפיצוי שעתיד היה להתקבל מהנתבעת. לפיכך, נדחית גם הטענה לאשם תורם. אשר לראיות המונחות בפניי: כידוע, עת מתמנה מומחה מטעם בית המשפט, יעדיף ככלל בית המשפט את ממצאיו וקביעותיו על-פני ממצאי וקביעות מומחי הצדדים, ורק טעמים כבדי משקל יניעו את בית המשפט לסטות מהכלל הנ"ל. במקרה דנן, לא הובא טעם ממשי מדוע שלא לקבל את חוות דעתו של השמאי מטעם בית המשפט, אשר עשתה רושם מקצועי ורציני. אף לא שוכנעתי כי יש מקום לבצע הפחתה כזו או אחרת, מהפיצוי שקבע בחוות דעתו. לעניין הבעלויות הקודמות, עיון ברישיון הרכב של נהג התובעת, מר ציון סספורטס, מעלה כי תאריך רישום הרכב במשרד הרישוי הינו מיום 22.7.1997 והרכב נרשם על-שם מר סספורטס כבעלים במשרד הרישוי ביום 20.11.2003. כמו כן צוין ברישיון הרכב כי "בעלים קודמים 01". נהג התובעת הצהיר כי הרכב נמצא ברשותו מאז קנייתו בשנת 1998 ועד לתאונה שארעה לו (ראה סעיף 2 בתצהיר עדותו הראשית). דא עקא, לא זו בלבד שבחוות הדעת של שמאי הנתבעת אין כל התייחסות לטענות הנתבעת בעניין זה, אלא שגם הוא מצא לנכון להוסיף לערך הרכב שיעור של 3% (סך של 2,023 ₪) בגין "מספר בעלים 1". אציין כי הנתונים המופיעים ברישיון הרכב הנ"ל עמדו, או צריכים היו לעמוד, לנגד עיניו של שמאי הנתבעת בעת עריכת חוות דעתו, שהרי אין כל חולק כי העתק רישיון הרכב היה מצוי בידי הנתבעת במועד האמור. יתרה מכך, הנתבעת שיגרה למומחה בית המשפט שאלות הבהרה מטעמה. פירוט השאלות, כמו גם המענה עליהן, לא צורפו לתיק בית המשפט (חרף החלטתי מיום 2.2.2010), אך נראה כי לא הועברה אל המומחה שאלת הבהרה לעניין בעלויות קודמות (מכל מקום, לא נטען אחרת). והוא הדין באשר לזהות הבעלים הקודמים של הרכב, טענה שהעלתה הנתבעת ללא כל ביסוס עובדתי וראייתי בצדה. לעניין קיזוז המע"מ, עולה מן האמור בסיכומי התובעת, כי קיימת לעניין זה התייחסות של מומחה בית המשפט, במסגרת השאלות שנשאל, המסבירה כי אין לעניין זה כל רלבנטיות בענייננו. נמצאנו למדים, כי בתשובותיו לשאלות ההבהרה הבהיר מומחה בית המשפט, שקביעתו בחוות הדעת לגבי שיעור הנזקים נכונה על-פי כל הפרמטרים הנחוצים וכי הפיצוי המגיע לתובעת הינו מלוא חוות דעתו. עמדה זו של מומחה בית המשפט מקובלת עליי. ואוסיף, כי אם חפצה הנתבעת לחלוק על קביעותיו של מומחה בית המשפט, בין אם בחוות הדעת ובין אם במענה לשאלות ההבהרה, שומה היה עליה לזמנו לחקירה, אך זאת לא עשתה. משהוגשה חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט ובעלי הדין הפנו אליו שאלות הבהרה ונמנעו מחקירת המומחה על ממצאיו, ככלל תקבע בעניין חוות דעתו של מומחה בית המשפט. בע"א 2934/94, עא 2980/94 סולל בונה בע"מ נ' ארז איתן ואח' (1996), נאמר: "...משנתקבלה חוות דעת ניטרלית של מומחה, שיש בה משום ניסיון רציני להתמודד עם הבעיות המקצועיות הרבות המובאות בפניו, יש לקבל אותה, גם אם לא כל מה שנקבע בה הוא לטעמם ולרוחם של כל הצדדים וגם אם ניתן להצביע על טעויות או על אפשרויות של קביעות אחרות בנושאים אלה או אחרים..." (שם, בסעיף 4 לפסה"ד). אמנם, בית המשפט אינו חייב לקבל את חוות דעתו של מומחה שמונה על-ידו, אולם דרך כלל, בהעדר סיבה מוצדקת שלא לעשות כן, ייטה בית המשפט לאמץ את חוות דעת המומחה מטעמו. ראה ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי ואח': "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." (שם, בסעיף 4 לפסה"ד). (ראה גם ע"א (ת"א) 1772/05 מילר מלכה ואח' נ' אשר אבי ואח' (2009), בסעיף 13 לפסה"ד). בענייננו, הנתבעת לא הצביעה על פגמים או ליקויים מהותיים בחוות הדעת של מומחה בית המשפט. עצם העובדה כי חוות הדעת ניתנה על-סמך תמונות בלבד, מסיבות שאינן תלויות במומחה עצמו, אינה שומטת את הקרקע תחת הממצאים הכלולים בה, אשר נראים לי בנסיבות העניין מבוססים דיים. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי נזקי התובעת הינם כפי חוות דעתו של מומחה בית המשפט. ריבית עונשית התובעת מבקשת לעשות שימוש בסעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן- "החוק") ולחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת, משזו, לפי הנטען, נמנעה במכוון, בחוסר תום לב וללא כל סיבה עניינית ואמיתית, לשלם את תגמולי הביטוח, כולם או חלקם, וזאת למרות שהיו לה מספר רב של הזדמנויות לעשות כן, הן לפני הגשת התביעה והן לאחר מכן, ובפרט לאחר שניתן פסק הדין החלקי ולפיו קיים כיסוי ביטוחי. מאידך גיסא, הנתבעת טוענת כי אין בנסיבות העניין כדי להטיל עליה חיוב בריבית עונשית. לטענת הנתבעת, די בעובדה כי הטעם לדחיית התביעה היה כן וענייני, בשל רצונה לברר את עצם חבותה ואת שיעור החיוב, ואף אם אינו נכון, הרי שאין לחייבה מעבר לסכום הנזקים המוכחים. יתר על כן, טוענת הנתבעת שהמחלוקת היתה בתום לב. לשיטתה, קביעת פיצוי עונשי לתובעת מהווה "פרס" על מכירת הרכב בטרם ניתנה לנתבעת אפשרות הוגנת לבדיקת הרכב. היא מוסיפה כי התובעת מערערת למעשה על קביעת בית המשפט בפסק הדין החלקי, לפיה בשלב קביעת הנזק יהיה מקום להתייחס אף להתנהגותה שלה בהליך מכירת הרכב כשיקול לגיטימי להפחתת הפיצוי, ולדידי התובעת, הסתמכות על פסק הדין כאמור, מהווה חוסר תום לב. סעיף 28א' לחוק, כנוסחו דהיום (ותחולתו רטרואקטיבית), קובע כדלקמן: "מבטח בביטוחים אישיים, שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, יחייבו בית המשפט, ולעניין מבטח כאמור בביטוחים שאינם ביטוחים אישיים - רשאי בית המשפט לחייבו, בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28. לענין זה, "ביטוחים אישיים" - ביטוח חיים, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח רכב (רכוש), ביטוח דירות ותכולתן, ולמעט ביטוח אחריות." לפי סעיף 27 לחוק הנ"ל, "תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23(א), והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים." לא למותר לציין גם את הוראת סעיף 23(א) לחוק ולפיה "משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו." בקביעה אם יש להשית על המבטח ריבית מיוחדת יש לשקול את תום לבו בהעלאת שאלה לגבי זכאות המבוטח לתגמולי הביטוח. תום הלב ילמד מכלל הנסיבות, ויש לנקוט הקפדה יתרה בטרם הטלת ריבית מיוחדת על המבטח. כדברי כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2244/04 ר.ד. משקאות גורמה בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (2004): "המדובר בהסדר של החוק אשר פורש ויושם על פי אמות מידה מקובלות (השוו למשל ע"א 4812/92 אליהו, חברה לביטוח נ' ישר מנשה, פד"י מט(2) 749, 776). התייחסות בית המשפט המחוזי ליחס שבין תום לבו של המבוטח בהעלאת הדרישה לתגמולי ביטוח לבין שאלת תום לבו של המבטח בהעלאת שאלת זכאות המבוטח לתגמולים מתבקשת מעיקרי ההסדר בחוק בדבר הריבית המיוחדת, המניח את מרכז כובדו של המבחן הרלבנטי על אופי התנהגותה של חברת הביטוח. תום הלב של החברה אינו מושפע בהכרח מהיות תביעת המבוטח לתגמולים תביעה שהוגשה בתום לב, וגם מקום שהיא נמצאת צודקת בסופו של יום. תום לבה של החברה המבטחת נבחן על פי כלל הנסיבות האופפות את הענין, והתנהגותו של המבוטח עשויה להוות מרכיב במערכת נסיבות זו, אולם לא בהכרח מרכיב מרכזי ומכריע לענין זה. הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתירה בטרם תוטל על המבטח, ויש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו, אף שעל פי מבחני תום הלב החיוב לשלם את תגמולי הביטוח לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת באופן אמיתי." (פסקה 6 לפסק הדין). מן הכלל אל הפרט: בפסק הדין החלקי קבעתי, כאמור, כי פועלה של התובעת לא הפקיע את ההסכם הביטוחי, ועל הנתבעת, כמבטחת הרכב, לשאת בנזקי התובעת אשר נגרמו בתאונה. חרף קביעתי לעיל, נמנעה הנתבעת מלפצות את התובעת על נזקיה, או לפחות לשלם לה את סכום הנזק כפי חוות הדעת שהיתה בידי הנתבעת אותה עת, כסכום שאינו שנוי במחלוקת. תחת זאת, הוסיפה הנתבעת להחזיק את תגמולי הביטוח בקופתה ולמעשה עיכבה את התשלום לתובעת עד כה, בטענות שעל פניהן אין בהן ממש. גם אם סברה הנתבעת כי שיעור הנזק נמוך מסכום השומה שהציגה התובעת או שיש לה אחריות תורמת, היה עליה לשלם לתובעת את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת. יש, אפוא, צדק בטענה לפיה התנגדות הנתבעת לשלם תגמולים, מצביעה על חוסר תום לב מצדה, ובמיוחד נכון הדבר משכבר הסתבר כי עליה לפצות את התובעת. לנוכח סירובה של הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, זאת מבלי שהיתה מחלוקת בתום לב, מוצדק לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת על סכום של 35,805 ₪, ריבית מיוחדת בשיעור כפול מהפרשי הצמדה וריבית הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מיום מתן פסק הדין החלקי (22.3.2009). למעלה מן הדרוש אוסיף כי הנתבעת קיבלה לידיה, זמן סביר לאחר התאונה, חומר אודות התאונה, לצורך בירור החבות והנזק. חרף זאת, סירבה לאשר את דרישת התובעת לתשלום תגמולי ביטוח, גם לא לאחר שחלפו שבועות וחודשים ממועד קבלת הדרישה כאמור, בין היתר בנימוק כי שמאי מטעם הנתבעת טרם בדק את הרכב, תוך שהיא מאלצת את התובעת להגיש תביעה משפטית ולנהל הליך משפטי ממושך, ארוך ומסורבל, שנראה כי כל תכליתו היתה לדחות את תשלום תגמולי הביטוח באופן שאיננו ענייני ואיננו אמיתי - אם לא למן ראשית התביעה, אזי בהמשכה. עוגמת נפש בתביעת התובעת נכלל רכיב עוגמת נפש בסך של 2,500 ₪. התובעת טוענת כי סבלה עקב הסחבת שנגרמה בעניינה ואי תשלום תגמולי הביטוח שיאפשרו לה לקנות רכב חדש אשר משמש לעבודתה. ואילו הנתבעת טוענת כי התובעת הביאה על עצמה את ניהול ההליך, אשר היה נחסך לו היתה מאפשרת בדיקת הרכב חלף מכירתו בסמוך לאחר התאונה, כי אין כיסוי ביטוחי לסוג נזק זה, כי לחברה בע"מ אין "נפש" בה ניתן לפגוע, וכי מדובר בטענות סרק. חרף טענת התובעת, לא שוכנעתי כי נגרמה לה ו/או למי מטעמה עוגמת נפש רבה לאור נסיבות דחיית הכיסוי הביטוחי, ואף אין זה, לטעמי, מסוג המקרים המיוחדים בהם יש לפצות בגין עוגמת נפש. על כן, הנני דוחה רכיב נזק זה. הוצאות התובעת עותרת להחזר הוצאותיה בגין שכ"ט השמאי מטעמה, סך של 2,330 ₪, וכן לכיסוי ההוצאות שהוציאה, לטענתה, בגין ניהול ההליך המשפטי ובמהלכו. אלו כוללים את חלקה בשכ"ט מומחה בית המשפט, סך של 1,155 ₪, הוצאות עדים ואגרת בית המשפט. בנסיבות העניין, ובהעדר טעם לסתור, אני נעתרת לתביעת התובעת בעניין זה. במאמר מוסגר אציין שנהג התובעת טען בתצהירו כי נגרמו לו הוצאות נסיעה בסך 2,500 ₪. רכיב זה דינו להידחות משלא הועלה בכתב התביעה ואף לא הוכח בראיות כלשהן. שכ"ט עו"ד התובעת עותרת לחייב את הנתבעת בתשלום שכר טרחת עו"ד בשיעור של 25%, בהתאם להתחייבותה הנטענת של התובעת כלפי ב"כ, ולכל הפחות לפסוק את התעריף המינימאלי המומלץ בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000. התובעת מציינת, בין היתר, כי נוהל הליך אורך ומתיש על-ידי הנתבעת, אשר כלל מספר רב של ישיבות, הגשת ושמיעת ראיות, הן לעניין הכיסוי הביטוחי והן לעניין האחריות לתאונה, והגשת שני כתבי סיכומים. הנתבעת דוחה את דרישת התובעת לשכ"ט בשיעור 25%, כביכול בהיותה מופרזת ובלתי מידתית, הגם שהתובעת לא הציגה העתק מהסכם שכר הטרחה עליו חתמה עם ב"כ. לעמדת הנתבעת, יש לפסוק שכר טרחת עו"ד בשיעור מקסימאלי של 15% + מע"מ כמקובל. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונתתי דעתי לאופן התנהלותם בתיק, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת שכר ייצוג בגובה 23.5% (כולל מע"מ). אציין כי לא הוצג בפניי הסכם שנערך בין התובעת לבין ב"כ. ג. האחריות לתאונה טענת התובעת והנתבעת היא שנהג צד ג' הוא האחראי לקרות התאונה ולנזקי רכב התובעת. לפי גרסת התובעת, נכנס הרכב לצומת לצורך פנייה שמאלה לאחר שבכיוון נסיעתו התקבל מופע ירוק, כשהרכב היה בנסיעה איטית במרחק של כ-4 מ' מקו העצירה. כשהתקבל מופע ירוק בכיוון נסיעת הרכב, המשיך בנסיעה איטית שמאלה, אז הגיח רכב צד ג' משמאל, כשהוא נוסע באדום, פגע ברכב במרכז צד שמאל תוך גרימת נזק. בטופס ההודעה שמולא על-ידי סוכן הביטוח של התובעת, מיום 5.12.2005, נרשם כך: "רכב המבוטח נסע באור ירוק צד ג', כנראה רצה להשיג את הרמזור ופגע בו בחוזקה." נהג התובעת מסר הודעה חתומה על-ידו ביום 21.12.2005, מסר שתי הודעות במשטרה וגם נחקר בבית המשפט במהלך ישיבת 9.3.2008. מנגד, טוענים הצדדים השלישיים, כי התאונה והנזקים הנטענים נגרמו בשל רשלנותו הבלעדית ו/או המכרעת של נהג התובעת, אשר לא ציית לאור אדום ברמזור, נכנס לצומת לא פנוי ופגע ברכב צד ג', בעת שנהג צד ג' חצה את הצומת באור ירוק. נהג צד ג' מציין כי במקום שני צמתים קרובים אחד לשני, כי חלף את הצומת הראשון באור ירוק, בנסיעה רצופה, ברמזור השני ראה שיש לו ירוק, ובעוד הוא נוסע, הגיח הרכב מימין, כשהוא יוצא מהצומת, וכיוון שלא היה לנהג צד ג' מרווח עצירה, פגע עם חזית רכב צד ג' בדופן שמאל אחורית של הרכב. לחלופין, טוענים הצדדים השלישיים כי התאונה נגרמה בגין התנהגותו הרשלנית בדרגה גבוהה של נהג התובעת, רשלנות אשר ניתקה כל קשר סיבתי בין רשלנות כלשהי מצד נהג צד ג' לבין התאונה. בהודעתו למבטחת צד ג' על התאונה ציין נהג צד ג': "באזור התעשיה כפר סבא נסעתי באור ירוק ישר. בצד הימני הגיע רכב מכיוון מושב בנימין (כך במקור - ד.א.ג.) שרצה לפנות שמאלה לכיוון כפר סבא ופגע בי באמצע הצומת." נהג צד ג' מסר הודעה במשטרה, כן נחקר בבית המשפט בישיבת 15.9.2010. נהג צד ג' טען כי היו עמו ברכב צד ג', שני נוסעים נוספים. אחד מהם הוא מר באסם עלי מראבה, אשר התייצב ומסר גרסתו לאירוע התאונה בדיון שהתקיים ביום 15.9.2010. לפיכך, טוענים הצדדים השלישיים כי אין עליהם כל חובה לפצות את התובעת ו/או הנתבעת. לאחר שמיעת טענות שני הצדדים בנוגע לאחריות לאירוע התאונה, לאחר בדיקה, שקילה ואיזון של כלל חומר הראיות, גם לאחר עריכת מאזן ההסתברויות, מצאתי כי נהג צד ג' נושא באחריות מרבית לאירוע התאונה ואנמק בקצרה. שוכנעתי כי נהג התובעת נכנס לצומת לאחר שהתקבל מופע ירוק ברמזור המכוון את נסיעתו בצומת, שמאלה, כשהרכב היה כ-4 מ' לפני קו העצירה, בנסיעה איטית לקראת עצירה, שכן קודם היה מופע הרמזור אדום. הרכב הספיק לחצות בצומת את נתיב נסיעת רכב צד ג' ונפגע במרכז דופן שמאלית ולאחור. שוכנעתי כי רכב צד ג' הגיע לצומת בנסיעה רצופה במטרה לחצותו ישר, כי נהג צד ג' לא הבחין ברכב מבעוד מועד, לא הספיק לעצור ופגע ברכב, בדופן שמאל אחורית, עם חזית רכב צד ג'. לאור מיקום התאונה בצומת; לאור כיווני הנסיעה של כל אחד מכלי הרכב; לאור מיקום הפגיעות וסוג הפגיעות בכל אחד מכלי הרכב; לאור העובדה כי הרכב נכנס לצומת לאחר שבסמוך לפני הגעתו לצומת בדיוק התחלף האור ברמזור לירוק, ואילו רכב צד ג' נכנס לצומת בנסיעה רצופה; לאור שדה הראיה בכיווני נסיעת הצדדים - מצאתי להשית על נהג צד ג', מר ג'אבר מאהר, רשלנות לאירוע התאונה בשיעור של 70%. משהוכח בפניי כי נהג התובעת, מר סספורטס, נכנס לצומת מבלי שכלל הביט לשמאל, תוך הנחה שכלי הרכב הבאים מכיוון זה וודאי יעצרו למופע רמזור אדום בכיוון נסיעתם, אני משיתה עליו רשלנות תורמת לאירוע התאונה בשיעור 30%. ד. סוף דבר לאור האמור לעיל, מוחלט כדלקמן: הנתבעת תישא במלוא הנזקים המוכחים שנגרמו לרכב התובעת, סך של 35,805 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התאונה, וכפל ריבית מיום 22.3.2009 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות המשפט (שכ"ט מומחים, הוצאות עדי התובעת ואגרת בית משפט), כפי ששולמו על-ידי התובעת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.5% (הכולל מע"מ). הצדדים השלישיים יישאו ב-70% מהנזקים שנגרמו לרכב התובעת, בתוספת הפרשי הצמדה ממועד התאונה ועד ליום התשלום בפועל, אגרת משפט מותאמת והוצאות משפט (חוו"ד מומחה + עדים), עפ"י החלק היחסי באחריות, וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 15% בצירוף מע"מ. פסיקתאות תוגשנה לחתימת הרשם המטפל. רכבבדיקת רכבמומחהמומחה מטעם בית המשפט