1. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע עקב דחיית תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין ירידה בשמיעה. 2. התובע עבד בין השנים 1979 עד 1987 במחלקת הנדסת אב טיפוס בתעשיה האוירית. 3. התובע עבד כעשר שעות ביום במשך 5 ימים בשבוע. 4. התובע עבד בהאנגר גדול בו היו כחמש מחלקות ללא מחיצה ביניהן. 5. התובע עבד במחלקת עיבוד שבבי קונבנציונלי (לא אוטומטי) בה היה 7 מכונות כרסום. במחלקה הצמודה, לעיבוד שבבי אוטומטי, עבדו באופן רצוף 24 שעות ביממה, 3 מכונות גדולות של CNC ואחת קטנה אשר השמיעו רעש חזק. בנוסף בקרבת התובע, פעלה מחלקת מבנאים מטוסים,בו סמררו חלקי מטוס עם מכשיר סמרור שפעל באמצעות לחץ אויר, אשר השמיע רעש עז. 6. התובע עבד עם כרסומת, מסור חשמלי וברז אויר שאיתו ניקו את החלקים אחרי כל שלב כרסום. 7. התובע עבד עם המסור בין 30 דקות ל- 60 דקות מידי יום וביתרת הזמן עבד עם הכרסומת. 8. החל מ 1988, עובד התובע ככרסם ביחידת עיבוד שבבי מיקרוגל בחברת אלתא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ. 9. התובע עובד 8.5 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע ופעמיים בחודש גם ביום שישי במשך 6 שעות. 10. התובע מבצע את עבודתו בבית מלאכה, אשר שטח המכונות שבו הוא כ 20 מ"ר. בבית המלאכה פועלות 5 מכונות כרסום, מסור, שתי מחרטות, שתי מקדחות, ושתי משחזות. 11. המכונות עובדות בו זמנית במשך רוב שעות היום. 12. התובע עובד עם המשור במשך 20 דקות כל יום, כאשר גם ארבעת העובדים האחרים בבית המלאכה משתמשים בו. 13. ליד כל מכונה נמצא ברז אויר, עובד בלחץ והוא מופעל כל 10 - 15 דקות. 14. התובע עובד במכונת כרסם בשם מקינו כ 40 דקות כל יום. 15. התובע השתמש בכל תקופת עבודתו באמצעי מיגון. 16. התובע טוען, כי הוא סובל מירידה בשמיעה ומטנטון. 17. הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי . 18. בתאריך 28.11.01, מינה ביה"ד את ד"ר דן ניר, כמומחה רפואי מטעם ביה"ד, אשר התבקש להשיב לשאלות הבאות: 18.1 האם הירידה בשמיעת התובע נבעה מהרעש אליו נחשף במקום עבודתו או שמא מדובר בתחלואה טבעית? 18.2 האם הירידה בשמיעת התובע הינה מחלת מקצוע ? 18.3 האם חשיפתו של התובע לרעש הובילה לסדרה של פגיעות זעירות החוזרות ונשנות, שכל אחת מהן תרמה נזק משלה? 18.4 המומחה יתייחס לחוות הדעת של מומחים המצויות בתיק. 19. בתאריך 11.4.02, התקבלה חוות דעתו של ד"ר ניר ולהלן תשובותיו: "18.1 האם הירידה בשמיעת התובע נבעה מהרעש אליו נחשף במקום עבודתו, או שמא מדובר בתחלואה טבעית? מדובר בתחלואה טבעית. בדיקת השמיעה של התובע מ- 7/6/99 ומ- 16/10/01 מראות כולן ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי בצלילים הגבוהים עם פגיעה מירבית ב-4 קילוהרץ, בדומה לעקומה האופיינית לפגיעת רעש. למרות זאת, מנתוני בדיקת מפלסי הרעש שנעשתה ב- 6/1/99 במפעל אלתא (נספח ת/1), אין עדות לכך שמר היינה נחשף לרעש מזיק. עצמת הרעש הממוצע שנמדדה בכל מחלקות הייצור במפעל, ובכללן המחלקות בהן עבד התובע, נעה בין (A)dB 67 ל- (A) dB 79.9, ובכל מקרה מתחת ל- 85 ד"ב הנחשב לגבול הרעש המזיק. שיא הרעש מגיע ל- 84 ד"ב בבית מלאכה מיקרוגל ול- 83 ד"ב במרכז עיבוד מתכות הרכבה מח' 3346, עדין מתחת לגבול הרעש המסוכן של 85 ד"ב. צויין שהתובע עבד כ- 60-30 דקות ביום עם מסור, אף לפי מדידות הרעש גם בנוכחות המסור המופעל היה הרעש הממוצע בבית מלאכה מיקרוגל בתחום הסביר - (A)dB 79.7. לפי סעיף 15 בנתוני המקרה, כפי שהובא בפני, התובע השתמש בכל תקופת עבודתו באמצעי מיגון באוזנים. אמצעי מיגון כאלו מורידים את הרעש המגיע לאוזן בכ- 15-20 ד"ב, ומכאן שבנוכחות רעש סביבתי מירבי של (A)dB84, כפי שנמדד רעש שיא בבית מלאכה מיקרוגל, הרעש שהגיע לאוזנו של התובע לא היה יותר מ- 69 ד"ב. 18.2 האם הירידה בשמיעת התובע הינה מחלת מקצוע? לא. הרעש במקום עבודתו של התובע היה, לפי מדידות הרעש מ-6/1/99 (ת/1) ולפי מכתב מר צבי צמח הממונה על הבטיחות ב"אלתא" (30/6/99) בעוצמה של כ- (A)dB73 במשך רוב שעות העבודה, 79.7 ד"ב בעת הפעלת המסור ו-84 ד"ב רעש שיא. רעש כזה אינו נחשב לרעש מזיק, הן לפי כללי המוסד לביטוח לאומי הקובע שליקוי שמיעה נחשב כמחלת מקצוע רק בנוכחות רעש סביבתי של 85 ד"ב ומעלה (ראה רשימת מחלות מקצוע בתוספת השניה לתקנות הביטוח הלאומי, ביטוח מפני פגיעה בעבודה, התשי"ד-1954, תקנה 46 לתקנות), והן לפי הנחיות המנהל האמריקני לבטיחות ולגיהות תעסוקתית (OCCUPATIONAL Safety & Health Administration = OSHA) אשר קבעו את זמני ההעסקה היומית המותרים בהתאם לעוצמת הרעש לה נחשף העובד. במקרה הנוכחי אין אפילו פגיעת שמיעה בתדירי הדיבור - שמיעת הדיבור של התובע הינה 10 ד"ב דו צדדית בשתי בדיקות השמיעה האחרונות (7/6/99 ו 16/10/01). לפי ההגדרה פגיעת שמיעה הינה מחלת מקצוע כאשר קיים "נזק לאוזן הפנימית הנגרם ע"י חשיפה ממושכת לרעש שהביא לירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור" בנוכחות "עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ-85 דציבל" (הציטוטים מובאים כלשונם מתום ספר תקנות הביטוח הלאומי בענייני ביטוח נפגעי עבודה וביטוח נכות מעודכנים ל-15/6/87, כרך ב', עמ' 452). לסיכום: פגיעת השמיעה של התובע אינה מחלת מקצוע. 18.3 האם חשיפתו של התובע לרעש הובילה לסדרה של פגיעות זעירות החוזרות ונשנות, שכל אחת מהן תרמה נזק משלה? לא. אין מדובר כאן ברעש מזיק, וגם אם היתה כאן תרומה מסויימת של הרעש לליקוי השמיעה של התובע, הרי היא זניחה. 20. המומחה התבקש ביום 9.5.02, להשיב על שאלות ההבהרה הבאות: "1. המומחה מתייחס בחוות דעתו לנתוני בדיקת מפלסי הרעש שנעשתה ב - 6.1.99 במפעל אלתא, ומציין כי העולה מהן הוא כי "אין עדות לכך שמר היינה נחשף לרעש מזיק". לאור הקביעה הנ"ל, האם עמדו לנגד עיני המומחה בדיקות הרעש מיום 7.10.00, נספח א' לתצהיר התובע, המצ"ב לנוחות המומחה מסומנת א'? 2. האם נכון שלאור הבדיקות נספח א', המעידות על רעש ממוצע של dB 84, ועל שיא רעש של dB 100, קיימת עדות לכך שמר היינה היה חשוף לרעש מזיק? 3. האם הרעש המתואר בנספח א' המצ"ב יכול לגרום לליקוי השמיעה של התובע כפי שעולה מבדיקות השמיעה אשר עמדו בפני המומחה? 4. האם לאור הנתונים המופיעים בנספח א' המצ"ב, ולאור קביעת המומחה כי בדיקות השמיעה של התובע מראות כולן ליקוי שמיעה המתאים לעקומה האופיינית לפגיעת רעש, משנה המומחה את מסקנותיו בסע' 18.1, 18.2, 18.3, 18.4 לחוות דעתו?" 21. בתאריך 27.5.02, התקבלה תשובת המומחה לשאלות ההבהרה, אשר עיקריה הן כדלקמן: "1. במקרה הנדון היה התובע חשוף לרעש החזק לכל היותר שעה אחת ביממה, וגם זאת עם מיגון שמיעתי הולם. 2. חשיפה לרעש שיא של 100 ד"ב בעת פעולת המסור במהלך פחות משעה ליום עבודה, אינה נחשבת למסוכנת, לפי הטבלה המצוטטת בתשובה לשאלה 1. 3. ליקוי השמיעה בצלילים הגבוהים שקיים אצל התובע, מתועד כבר בבדיקת השמיעה מ-6/99 ובבדיקות הסינון מ-31/1/99 ומ-24/11/97 (המכון לבריאות העובד ושיקומו), כאשר התובע עבד בסביבת הרעש המתועדת בבדיקת מפלסי הרעש מ-6/1/99 (ת/1) לפיה הרעש המקסימאלי היה (A)dB79.7, מתחת ל-85 ד"ב הנחשב לגבול הרעש המזיק. בדיקת השמיעה האחרונה, זו שמ-10/00, אינה מעידה על החמרה כלשהי בשמיעה לעומת הבדיקות הקודמות לה. לסיכום: שמיעת הדיבור של התובע תקינה לחלוטין - 10 ד"ב דו צדדית לפי שתי בדיקות השמיעה האחרונות. הליקוי הקיים ב-4 קילוהרץ מתועד עוד בתקופה שהרעש המקסימאלי שנמדד בסביבת עבודתו היה (A)dB 79.7, ולא הוחמר לאחר מכן. 4. בדיקות שמיעה המראות ירידה בשמיעה ב-4 קילוהרץ אינן מהוות בפני עצמן הוכחה לליקוי שמיעה הנובע מחשיפה ממושכת לרעש. כאמור לעיל, לפי בדיקות מפלסי הרעש שבפנינו, התובע לא עבד בסביבה שבה עוצמת הרעש שווה ערך הינה מעל dBA 85, ומכאן שלא עבד בתנאי רעש מזיק...". 22. בתאריך 22.10.02, ובהסכמת הצדדים, הועברה למומחה חוות דעתו של ד"ר הימלפרב מיום 4.9.02 הקובעת, כי התובע סובל מליקוי שמיעה מושרה רעש הנובע מתנאי עבודתו. המומחה התבקש להתייחס לחוות דעתו. 23. בתאריך 11.11.02, התקבלה חוות דעתו של ד"ר ניר, אשר בסיכומה הוא כותב: "... אני מסכים עם קביעתו של ד"ר הימלפרב שלאור הממצאים בבדיקת מפלסי הרעש מ-10/00, בתקופת עבודתו זו נחשף התובע לרעש מזיק. עם זאת, בדיקת מפלסי הרעש מ-6/1/99, מעידה על כך שבאותה עת היתה סביבת עבודתו של התובע "נקיה" מרעש מזיק, ולפי בדיקות השמיעה שבפנינו היה כבר קיים אצלו ליקוי שמיעה בתדרים הגבוהים עוד בתקופה שבה לא היה חשוף לרעש מזיק, והליקוי לא הוחמר בתקופה בה כן נחשף לרעש המזיק, כפי שמעידה השוואה בין בדיקות השמיעה מ-5/96, 11/97, 1/99 ו-6/99 לבדיקה האחרונה מ-16/1/01. לכן דעתי נשארת שאין לקשור את ליקוי השמיעה של התובע ואת הטנטון ממנו הוא סובל לתנאי עבודתו, וממילא שמיעתו בתחום הדיבור הינה תקינה לחלוטין, גם בבדיקתו האחרונה." 24. בתאריך 25.12.02, ביקש בית הדין, כי המומחה ישיב לשאלה הבאה: "מה היתה חוות דעתך אם מדידת הרעש היחידה שהיתה עומדת בפניך היתה זו מ-7.10.00? 25. בתאריך 14.1.03 השיב ד"ר ניר על השאלה כדלקמן: "אילו עמדה בפני רק מדידת הרעש מ-7/10/00, ללא הבדיקה מ-6/1/99 ולא המכתבים של הממונה על הבטיחות ב"אלתא" מ-6/99 ומ-7/99, אני מניח שמסקנתי היתה שונה והייתי קובע שליקוי השמיעה של מר היינה כן קשור לתנאי עבודתו.". 26. הכרעה חוות הדעת הרבות שנתן המומחה מטעם בית-הדין בתיק זה, נסובו בעניין שתי בדיקות רעש שהתקיימו במפעל בו עבד התובע. האחת מיום 6.1.99 (ת/1) והשניה מיום 7.10.00. על-פי הבדיקה מ-99' מכסימום הרעש היה -79.7 ד"ב ואילו על-פי הבדיקה משנת 2000, הרעש המכסימלי הוא - 100 ד"ב. בשני המועדים הנ"ל, בהתאם לבדיקות שמיעה שהתובע ביצע עולה, כי היה קיים אצלו ליקוי שמיעה בתדרים הגבוהים, עם עקומה האופיינית לליקוי שמיעה מושרה רעש. יחד עם זאת, ד"ר ניר חזר וסבר, שאם במצב בו קבעה בדיקת רעש במפעל משנת 99', כי אין רעש מזיק, שמיעתו של התובע היתה כבר עם ליקוי, הרי שהדבר מוביל למסקנה, כי אין קשר בין ליקוי השמיעה לתנאי העבודה והוא נובע מתחלואה טבעית. כאשר התבקש ד"ר ניר לחדד את התשובה, בעניין שתי בדיקות השמיעה, הסכים לכך, כי אם בדיקת השמיעה מ- 10/00 משקפת את הרעש במפעל, הרי, שקיים קשר בין הליקוי בשמיעה לבין תנאי העבודה. 27. על כן, נותר לנו לבחון את שתי הבדיקות המדוברות, לנוכח עדויות התובע, יעקב פוסטולסקי - מי שערך את הבדיקות ומר צבי צמח - ממונה בטיחות באלתא. מדידת הרעש מיום 6.1.99 (ת/1) נערכה לבקשת המפעל והעלתה, כי בבית המלאכה בו עבד התובע, יחידת עיבוד שבבי מיקרוגל, עוצמת הרעש ללא מסור - 73 ד"ב, עם משור 79.7 ד"ב ושיא הרעש הוא 84 ד"ב. מדידת הרעש מ-7/10/00 (נספח א' לתצהירו של מר פוסטולסקי), הינה חלק מפעילות שוטפת של מנהל הבטיחות בתעשייה האוירית. בבדיקה זו נמצא, כי הרעש המשוקלל לו חשוף העובד במחלקה הינו 84 ד"ב, והמפלס המרבי הוא 100 ד"ב. עוד צויין, כי מקורות הרעש הם מסור (100 ד"ב) וכרסומת עם אויר (93 ד"ב). 28. בעדותו בפנינו, הסביר מר פוסטולסקי, כי הבדיקה מ10/00 הינה חלק מסקר שנעשה אחת לשנתיים. הבדיקה משנת 99 נעשתה לבקשת מר צמח. מר צמח לא נכח בבדיקה משנת 99. בבדיקת סקר רעש צריך להיות נציג מהבטיחות של המפעל,כפי שהיה לטענתו בשנת 2000. כאשר ניסה מר פוסטולסקי להסביר את הפער בין שתי הבדיקות, מסר כי יתכן והופעל מספר שונה של מכונות, או שמפעילים את המכונה ללא עומס, כך למשל מפעילים מסור ללא שעובדים עליו ואז הרעש הוא יותר נמוך (עמ' 1-3 לפרוטוקול). מר פוסטולסקי יכול היה לומר בוודאות, כי בבדיקה שנעשתה בשנת 2000, המסור עבד והוא ביקש להפעילו (עמ' 5 לפרוטוקול). 29. התובע סיפר בעדותו, כי היה נוכח בשתי הבדיקות. הוא זכר, כי בבדיקה בשנת 2000, הפעילו את המסור ומכונת הכרסום. הוא זכר, כי מר פוסטולסקי הגיע עם מכשיר אחר לכל אחת מהבדיקות (עמ' 7-8). 30. מר צמח נשאל בעדותו על מסמך שכתב למרפאת המפעל ביום 8.7.99 (ת/2) בו צויין, שמפלס הרעש המירבי הוא 76.3 ד"ב. מר צמח אמר, כי מפלס רעש זה הוא נכון למשרד, שבו התובע אינו עובד בו (עמ' 15). בעמ' 16 לפרוטוקול, הוא מציין, כי כנראה שבאותו יום לא הפעילו את כל המכונות. 31. סיכומן של עדויות אלו מביא למסקנה, כי בשתי בדיקות הרעש לא הופעלו אותם המכשירים וגם לא באותו אופן. הבדיקה מ- 99' לא לקחה בחשבון את מכונת הכרסום בעוד, שהבדיקה משנת 2000 לקחה אותה בחשבון. אין לנו גם ספק, שהבדיקה בשנת 2000 נעשתה תוך כדי עבודה, כפי שצויין בסעיף 4 לעמוד המלווה - המפרש מהו "רעש שווה ערך" - רמת רעש המייצגת עבודה שוטפת. כלומר, כאשר המסור עובד עם חומר. מאחר וקיים ספק ניכר אם המסור עבד כלל עם חומר בבדיקת הרעש משנת 99', ונוסף לכך, גם לא נבדקה מכונת הכרסום, שעוצמת הרעש שהיא תורמת לבדה היא 93 ד"ב, ברור לנו, שבדיקת הרעש מ 10/00 היא הבדיקה המשקפת את הרעש האמיתי במחלקה בה עבד התובע. יש גם לקחת בחשבון, כי התובע עבד בחלק קטן מהיום עם המסור ובשארית היום עם מכונת הכרסום שלשתיהן עוצמת רעש גבוהה. 32. מכאן, שעל פי חוות דעתו של ד"ר דן ניר, ניטלו כל הספקות, שהיו לו בשל 2 בדיקות הרעש השונות. משקיימת רק בדיקת רעש אחת מ- 10/00,שלה יש לתת את המשקל המכריע, הרי שהמומחה קובע בנסיבות כאלה, חד משמעית, כי קיים קשר סיבתי בין הליקוי בשמיעה לתנאי העבודה. בשולי הדברים נציין, כי ד"ר דן ניר מקבל את מסקנות חוות הדעת של המומחה מטעם התובע, ד"ר הימלפרב וזאת בין השאר מאחר וד"ר הימלפרב הסתמך על החשיפה המשוקללת המותרת לרעש כפי שבאה לידי ביטוי בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) תשמ"ד-1984, בשעה שהוא עצמו, ד"ר ניר, התבסס על הנחיות המנהל האמריקאי לבטיחות וגיהות תעסוקתית. ההבדל בין ההנחיות הוא מהותי כפי שציין ד"ר ניר בחוות דעתו מיום 6.11.02. החשיפה המותרת ל- 100 ד"ב היא 15 דקות בעוד שהתובע נחשף לכך במשך 20 עד 60 דקות ביום, מה שמותר לפי ההנחיות האמריקאיות. 33. על כן, התביעה מתקבלת. 34. הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך - 1500 ₪, בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. מטרד רעשמפעל