כללי 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. התובע, יליד 1955, טוען כי נפגע בתאונה ביום 27.6.06, עת פסע בשביל הצמוד לכביש המחבר בין קריית מלאכי ומושב באר טוביה (כביש מס' 3703) ונפל לבור סמוך לכניסה לבאר טוביה. התביעה הוגשה תחילה גם כנגד המועצה האזורית באר טוביה, עיריית קריית מלאכי ומבטחתן, אך ביום 19.12.11 נדחתה התביעה כנגד נתבעות אלו לאחר שכל הצדדים הודיעו, כי מוסכם עליהם שמקום הנפילה הנטען מצוי באחריות ובבעלות הנתבעת 4 (ולהלן: "הנתבעת"). המחלוקת בין התובע והנתבעת היא הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. שאלת החבות הראיות 2. בהתאם לתצהיר התובע, ביום הארוע פסע עם אשתו בשעת חשיכה "בשביל הליכה הצמוד לכביש המחבר את קריית מלאכי ומושב באר טוביה לכוון אשדוד. חזרנו מחברים שגרים בבאר טוביה, כאשר לפתע נפלתי לבור פעור בכניסה לבאר טוביה מצד ימין של הכביש...שביל העפר בו נפלתי הינו שביל הצמוד לכביש המחבר את קריית מלאכי ומושב באר טוביה. תושבי קריית מלאכי ומושב באר טוביה הולכים ברגל דרך שביל זה מקריית מלאכי אל מושב באר טוביה ולהיפך, כשזמן ההליכה ממקום למקום הינו 5 דקות בלבד. אציין כי עשרות תושבים פוסעים מדי יום בשביל זה והדבר ידוע לרשויות... וידוע אף לרשויות מע"צ. והרשויות הללו לא עשו מעולם דבר כדי לאסור מהתושבים לפסוע בכביש זה. ברצוני לציין, כי הסיבה שהלכנו בשביל בשולי הכביש היא בגלל העובדה שסללו כביש ובנו מדרכה חדשה בבאר טוביה, ולא ניתן לעבור שם כיון שלא הייתה שם תאורה. לכן אני ואשתי חששנו לעבור שם והלכנו בשולי הכביש. למקום התאונה הוזעקו מכבי אש, חולצתי מהבור ע"י 4 אנשים ופוניתי באמצעות אמבולנס לבית החולים...". התובע צירף לתצהירו תמונות של מקום הנפילה הנטען אשר צולמו יומיים לאחר הארוע, בתאריך 29.6.06. בתמונות אכן ניתן לראות בצמוד לכביש, במקום בו מצויים עפר וצמחיה, בור שאינו מכוסה. 3. בחקירתו ציין התובע כי הוא הלך ב"כביש הכורכר, לא בשולי הכביש", בשעה 22:00 לערך. במקום לא הייתה תאורה. הוא נפל לאחר שרכב סנוור אותו, "עשיתי צעד ונפלתי...נפלתי על הגב, הרגל שלי נתקעה מתחת לבלוק, היה שם פסולת בניין והרגל שלי נתקעה מתחת לבלוק הזה, ולא יכולתי לקום" (עמ' 10). "כשהלכתי לחברים הלכתי בצד ממול, רצינו ללכת נגד כוון התנועה, זה היה עדיין אור, והשוליים שם רחבים מאד, ובחזרה כשחזרנו - חצינו את הכביש כדי ללכת נגד כיוון התנועה, וכפי שרואים בתמונה, הלכתי ליד הקו הצהוב שבתמונה, ופתאום נפלתי, רכב מולי סינוור אותי, עשיתי ממש כמה צעדים, חציתי את הכביש, עשיתי כמה צעדים, ואז נפלתי...סללו שם כביש, לא הייתה לי אפשרות ללכת בדרך אחרת לחברים שלי, אלא נאלצתי באין ברירה ללכת מהכביש הזה, בשולי הכביש כל פעם" (עמ' 11). "זו פעם ראשונה שהלכתי בכביש הזה. הרבה אנשים הולכים שם, עד היום, כדי להגיע לבאר טוביה ולמושב אורות, וגם יש שם בית כנסת שאנשים הולכים אליו. אני כל הזמן הלכתי בשולי הכביש. בחזרה שוליים קצרים, אז הלכתי על האדמה כדי להתרחק מהכביש" (עמ' 12). במהלך עדותו הציג תמונות של המקום אשר צולמו לאחרונה, אשר גם בהן נראה אותו הבור, אם כי במרחק מה ממנו, בהמשך הדרך, הוצב מעקה. 4. מטעם התובע העידה גם אשתו, הגב' גולדנברג דיאנה. בתצהירה ציינה דברים דומים לאלו שצוינו על ידי התובע בתצהירו. 5. מטעם התובע העיד עוד מר צבי זלטקין. צורפה הצהרה שרשם בכתב ידו בתאריך 30.8.06. בהצהרה זו נרשם כך: "הנני מתנדב במשטרת תנועה ארצית. בתאריך 29.7.06 במסגרת תפקידי נסעתי בכביש שמחבר את קריית מלאכי ומושב באר טוביה לכוון אשדוד. בצד ימין של הכביש במרחק של 15 ס"מ מהשוליים ישנו בור גדול עם פסולת בניין (בעומק של יותר ממטר). בתאריך 27.6.06 נפל בבור הזה גולדברג מיכאל...במכשיר קשר מייד דיווחתי למוקד שלנו על המקום המסוכן הזה (אפילו רכב יכול לפול) במוקד אחרו לי שידווחו על זה למ.ע.צ אבל עד עכשיו לא נעשה שום דבר בנדון כדי לסגור את הבור המסוכן". בחקירתו ציין כי הוא מתנדב במשטרת התנועה בדרום בשלוחת קריית גת. התובע הוא חברו. "אחרי חודש מהתאונה הייתה שמירה בכביש הזה, מכביש 3 עד אשדוד - אשקלון. ראיתי בור כזה כשנסעתי שם. אמרתי לשותף שלי: הנה תראה לפני חודש חבר שלי נפל שם ולא עשו כלום עם הבור. אני חושב שעד היום לא עשו כלום שם. השותף אמר לי להגיש לראש המשמרת, אמרתי במכשיר הקשר שיש בור שמסוכן גם בשביל התנועה וגם להולכי רגל. אמרתי אבל אני לא יודע אם זה הועבר למע"צ....בארץ יש כמה סוגי כבישים, כביש מהיר כמו 6 ו - 4, ויש כביש ראשי כמו 40, 2. אלה כבישים שאי אפשר לעבור ברגל. כשאנו רואים מישהו בשוליים ברגל, אנחנו צריכים לעצור אותו. בכבישים בעלי 4 ספרות, אלה כבישים פשוטים, שם אפשר ללכת ברגל בשולי הכביש, אבל יש חוק בינ"ל שאתה צריך ללכת נגד התנועה. הכביש הזה היה כביש פשוט ומותר ללכת בשוליו, השוליים היו צרים. אין שוליים שם. אני נוסע שם כמה שנים, אין דרך אחרת למושב אורות או למושב באר טוביה מקריית מלאכי ברגל. אנשים שהולכים מבאר טוביה לקריית מלאכי - אין להם דרך אחרת. גם למושב אורות" (עמ' 13). 6. מטעם הנתבעת העיד מר איגור שינגרט, מנהל אגף אחזקה של הנתבעת, אשר במועד הארוע שימש כסגן מנהל מרחב דרום בחטיבת האחזקה. מר שינגרט ציין בתצהירו מיום 5.1.11 כי המקום בו התרחשה התאונה הנטענת הוא כביש מס' 3703. בכביש זה קיים מקטע אשר נמצא באחריות הנתבעת. "כל הכבישים ומקטע זה בכלל...מתוחזקים ומטופלים ברמה טובה והכל על פי סטנדרטים הגבוהים והמקובלים בחברה". הוא ציין כי "מבדיקתי היסודית של המקטע עולה כי לכל ארכו לא קיים בצדו כל שביל הליכה...מדובר בקטע כביש חד מסלולי בן שני נתיבים בלבד, אשר אף רוחב השוליים לאורכו צר. זאת ועוד, לא מצאתי כל בור פתוח בכביש ו/או בשולי הכביש, אלא כל שאיתרתי הוא תעלת ניקוז לאורך המקטע ומעביר מים שחוצה את הכביש מתחתיו ובא למנוע סכנת הצפת הכביש...קטע הכביש הקצר שבאחריותנו, מיועד לנסיעת כלי רכב ואין בו תשתית כלשהי - מדרכה בצדו ו/או שביל הליכה המאפשר מעבר בטוח להולכי רגל...להיפך, כפי שציינתי המדובר באזור אשר למעשה הינו כביש צר, בן שני נתיבים בלבד, וללא שוליים רחבים...מבדיקה שערכתי...עולה כי בזמן הארוע הנטען מע"צ לא בצעה באזור הנמצא תחת אחריותה כל עבודות ו/או סלילת כביש חדש...בדיקה במוקד של מע"צ עלה, כי לא קיימים דיווחים על קיומו של המפגע הנטען ביום הארוע ובמקום המוזכר בתובענה, הן לפני הארוע והן לאחריו...באופן קבע, צוות היס"ם של מע"צ, מנהל אזור ו/או סגן מנהל האזור ו/או מפקח אזורי אחר מסיירים בכביש 3703 כמו בכל הכבישים שבאחריותם בתדירות של לפחות כל 72 שעות...לו היה מתקבל דיווח במוקד של מע"צ ו/או נציגי מע"צ היו מבחינים במפגע כלשהו אשר עלול לסכן את בטיחותם של המשתמשים בדרך, הרי שהודעה על כך הייתה עוברת למשל"ת לצורך טיפול מיידי בבעיה". מר שינגרט צירף לתצהירו דו"ח מוקד לגבי דיווח על תקלות בכבישים נכון לחודש יוני 2006, שם לא קיים דיווח לגבי המפגע נשוא התובענה. מטעם הנתבעת הוגש גם תצהירו של מר בן לולו סימון, מנהל אזור בנתבעת, אשר צילם תמונות וסרטון של המקום בתאריך 29.12.10. 7. מר שיינגרט ציין בחקירתו כי הנתבעת מבצעת בדיקות תקופתיות בכבישים אך: "לא מעבירים דוח כל סיור, מעבירים רק אם התגלה מפגע". ולגבי הכביש הנדון לא התגלה מפגע :"לא לפני ולא אחרי". הוא מגדיר מפגע כ"כל דבר שמפריע לבטיחות התנועה, כמו בור אספלט, חפץ שמפריע, גם טעות בצבע - כל הדברים שיכולים לסכן את התנועה. לא את האנשים, רק את התנועה, כי הכבישים מיועדים לתחבורה, רק במקומות מסוימים המיועדים גם להולכי רגל אנו בודקים" (עמ' 14). בור סמוך לשולי הכביש: "זה לא מפגע מבחינתנו...צריך להיות אחריות למשתמש. אין אחריות אבסולוטית על כל כביש ובכל מקום...אני מסכים שהשוליים מאד צרים כאן". לאחר מכן אישר כי מדובר במפגע: "אם רכב סוטה". הבור שהיה במקום: "זה מעביר מים, תעלת מים, זה גם באחריות מע"צ...תעלות הניקוז לא צריכות להיות מכוסות...מע"צ צריכה לדאוג שיהיה בטיחות למשתמשים. במקרה זה השוליים בעייתיים. לגבי הפרשי הגובה - יש כבישים עם הפרשי גובה ועם הזמן אנו עושים שיפוצים. אני מסכים שזה לא טוב, אני לא יכול לומר שזה תקין, אבל זה לא מסכן את התנועה על הכביש. ברור שרכב יכול לסטות ולפול, אבל יש גם אחריות לנוהג ויש הרבה כבישים כאלה". הוא נשאל אם בדק דיווחים לגבי מפגע במקום גם לאחר יוני 2006 והשיב: "עד כמה שזכור לי כן...אבל התייחסתי לתאריך מסוים, הסתכלתי חודש לפני כן וחודש אחרי כן...עד היום למעשה לא היה דיווח" (עמ' 15). "אם היו מדווחים למע"צ היה בהחלט נעשה משהו. פה מדובר לא בבור אלא בכניסה למים, לא היו מהמורות ולא כלום. לבטיחות בתנועה, בכביש, לא היו שם מפגעים. אותנו מעניין רק הכביש ולא מעניין אותנו מה קורה ליד הכביש. עם הזמן אנו מטפלים בהרחבת השוליים. אדם שנכנס לקטע הזה צריך לקחת את האחריות על עצמו כי הוא לא מיועד להולכי רגל...הכביש לא מיועד להולכי רגל". הוא אישר כי לאחרונה הותקנו מעקות במקום (עמ' 16). טענות הצדדים 8. התובע טוען בסיכומיו כי הנתבעת ידעה שמדובר בשביל בו מתהלכים הולכי רגל מידי יום ביומו ולא דאגה לתחום את הבור או להציב שלט אזהרה המתריע מפני סכנת נפילה. רק שבועיים לפני מועד ההוכחות בתיק, כפי שנראה בתמונות, התקינה הנתבעת גדר בסמוך למקום הארוע, אך אף הגדר לא הותקנה בסמוך לבור עצמו, כך שעד היום הנתבעת ממשיכה לסכן חיי עוברים ושבים במקום. נטען כי הנתבעת לא הציגה דוחות בדיקות תקופתיות שנעשו בכביש זה. כמו כן נטען כי הנתבעת בדקה את נסיבות התאונה אך ממצאי הבדיקה לא הוגשו לבית המשפט ויש לזקוף אי הצגת ראיה זו לחובת הנתבעת. נטען כי אף העד מטעם הנתבעת, מר שייגרט, הודה כי מדובר במצב לא תקין וכי הבור לא תוקן משיקולי תקציב וסדר עדיפויות. התובע טוען כי הותרת בור פתוח בעומק מטר, בשביל עפר לצידי כביש, בו השוליים צרים מאד ובו מתהלכים מדי יום אנשים, מקימה אחריות של הנתבעת לארוע. התובע טוען כי אין להטיל עליו כל אשם תורם כיון שלא הייתה לו אפשרות ללכת בדרך בטוחה אחרת. זו הפעם הראשונה בה הלך התובע בכביש זה, מדובר היה בשעת חשיכה והוא לא יכול היה להבחין במפגע. 9. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי היא חולשת על לא פחות מ - 2000 ק"מ של כבישים ברחבי מדינת ישראל. כבישים רבים בארץ, ובהם כביש 3703, הם ללא תאורה, ללא מעקות בטיחות וללא מעברי חציה מוסדרים. פרויקטים להסדרת האמור טעונים החלטת ממשלה ותקצוב ממשלתי, על פי סדר עדיפויות לאומי. בנסיבות אלו, נטען, הנתבעת מתחזקת בצורה הטובה ביותר את הקיים בשטח. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי המקום בו ארעה התאונה אינו מקום להולכי רגל וכי הבור בו מדובר אינו מפגע אלא תעלת ניקוז ומעביר מים, אשר חייב להישאר פתוח לצורך ניקוז המים ומניעת הצפה בכביש. נטען כי במקום אין שביל הליכה להולכי רגל והמקום אינו מיועד להולכי רגל. מדובר בשטח אדמה המצוי מעבר לשולי הכביש. הטענה כי לא הייתה דרך אחרת להגיע ממושב אורות לקרית מלאכי ברגל היא מגוחכת, לדעת הנתבעת. אם אין מקום הליכה מוסדר, טוענת הנתבעת, "נוסעים ברכב / תחבורה ציבורית ומונעים סיכון מיותר". נטען כי התובע לא הביא עדים לארוע, למעט אשתו, לא צירף ראיות התומכות בטענתו לגבי חילוץ על ידי מכבי האש, לא הביא עדים לתמיכה בטענתו כי עשרות אנשים צועדים במקום ולא הביא ראיות התומכות בטענתו, כי באותה עת בוצעו עבודות סלילת מדרכה בתוך המושב ולכן בחר ללכת באותו הכביש. לחילופין, טוענת הנתבעת, יש לייחס לתובע אשם תורם מכריע, לאור העובדה שצעד במקום שאינו מיועד להולכי רגל, מקום שאינו מכיר כלל, בשעות החשיכה, ללא פנס. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים מסקנתי היא כי הנתבעת הפרה את חובות הזהירות אותן חבה כלפי התובע ועליה לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב כך. 11. תחילה, נסיבות הארוע. אני מקבלת באופן מלא את גרסת התובע, על פיה צעד ביום הארוע ברגל, בשעה 22:00 לערך, עם רעייתו, בצד כביש 3703, מכוון באר טוביה לקריית מלאכי. סמוך ליישוב קריית מלאכי נפל לבור שהיה במקום. בהתאם לתמונות שהוצגו, מדובר בכביש אשר שוליו צרים מאד. אין אפשרות לצעוד בשולי הכביש, אלא רק על האדמה אשר בצד הכביש, עליה צמחיה. אותו בור, אשר נחזה כבור שעומקו כמטר לפחות, היה באותו שטח אדמה. הבור לא היה מגודר ולא היו כל אמצעי בטיחות למניעת נפילה לתוכו. כמו כן אני מקבלת גרסתו של התובע, שלא נסתרה, על פיה בוצעו באותה תקופה עבודות במושב באר טוביה ולכן בחרו בני הזוג, כפי שנהגו רבים מתושבי האזור, לצעוד דרך אותו כביש. גרסת התובע לגבי נסיבות הארוע ולגבי העובדה שבמקום בו צעד נהגו לצעוד גם רבים אחרים, נתמכת בעדות אשתו; בעדות מר זלטקין, מתנדב במשטרה, אשר גם אם הוא חברו של התובע, איני סבורה כי יש לו אינטרס אישי כלשהו בתביעה והתרשמתי מאמינותו; בתיעוד הרפואי ובתמונות שצולמו יומיים לאחר הארוע. גרסה זו לא נסתרה. 12. אין חולק בדבר חובת הזהירות המושגית שחבה הנתבעת, כבעלת ומחזיקת מקרקעין, כלפי מי שעלול להיפגע ממעשיה ומחדליה, הקשורים בתחזוקת הנכסים שבבעלותה ובהחזקתה. טענתה המרכזית של הנתבעת היא, כי אינה חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, כיון שהמקום בו צעד היה מקום אשר לא היה מיועד להולכי רגל ולכן, בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת, לא קמה כל חובת זהירות כלפיו ולא היה עליה לנקוט כל אמצעי בטיחות למנוע נפילתו במקום. כיון שחובת הזהירות הקונקרטית מוכרעת על פי מבחן הצפיות, הרי שטענתה של הנתבעת היא, למעשה, כי לא הייתה צריכה לצפות את הימצאותם של הולכי רגל במקום ולכן לא הייתה צריכה לנקוט אמצעים שימנעו מפגעים להולכי רגל במקום. דין טענה זו להידחות. 13. באשר לטענה כי המקום לא יועד להולכי רגל. גם הנתבעת אינה טוענת כי היה איסור על הולכי רגל לעבור במקום, וטוב שכך. אין מדובר בדרך מהירה או בדרך בה הוצב תמרור האוסר על הולכי רגל לצעוד בה. מדובר בדרך בה אין איסור להולכי רגל לצעוד. "דרך", בהתאם להגדרת מונח זה בפקודת התעבורה [נוסח חדש] וגם בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] כוללת גם כביש וכן "פקודת התעבורה [נוסח חדש] וגם בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] כוללת גם כביש וכן "כל מקום פתוח שהציבור משתמש או נוהג לעבור בו או הציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". "מדרכה" מוגדרת בתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") כ"חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו". מדרכה אינה חייבת להיות סלולה או מרוצפת (ע"פ 50/71 אנוש בר שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 679). לעניין הוראות הדין בדבר הליכה בכביש קובעת תקנה 108 לתקנות התעבורה כי: "לא ילך אדם בכביש...אלא אם אין בצד הכביש מדרכה או שוליים תקינים או שביל שהוקצה להולכי רגל". תקנה 109 (א) קובעת: "ההולך בכביש, ילך סמוך לשפתו, מצדו השמאלי כשפניו אל התנועה הבאה לקראתו". מהוראות אלו יש ללמוד כי, ככלל, בהעדר איסור מיוחד להולך רגל להיכנס לדרך ותמרור המורה כן, הליכה בכביש ובצד הכביש מותרת. ברירת המחדל היא הליכה בצד הכביש, ככל שקיימים מדרכה או שוליים תקינים או שביל שהוקצה להולכי רגל. ככל שאלו אינם קיימים - יש לצעוד בשפת הכביש עצמו, עם הפנים לכוון התנועה. הכלל הוא כי הדרך, לרבות הכביש וכל המצוי לצדו, מהווים מקום בו מותר לציבור הולכי הרגל לצעוד בו. בענייננו - לא הוצב במקום כל איסור לגבי כניסת הולכי רגל לדרך. מדובר במקום פתוח, בו הותר לציבור לעבור. התובע הלך במקום בהתאמה להוראות התקנות - הוא הלך בחלק מרוחבה של הדרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש. 14. משקבענו כי להולכי רגל הותר להשתמש במקום ולצעוד בו, יש לבחון אם היה על הנתבעת לצפות כי הולכי רגל יצעדו במקום. אני סבורה כי היה עליה לצפות זאת. התובע, אשתו ומר זלטקין העידו, ואני מקבלת עדותם כמהימנה, כי תושבים רבים נהגו לצעוד במקום בדרכם מבאר טוביה לקריית מלאכי ולהפך. בעניין זה יש להפנות למקרה אחר, בו הייתה מעורבת הנתבעת, שם הולך רגל נכנס לאי תנועה בכביש מהיר, כאשר, בניגוד למקרה הנדון בפני, אף היה תמרור האוסר על הולכי רגל להיכנס למקום, ונפל לפיר פתוח שהיה באי התנועה. בית המשפט המחוזי דחה טענות הנתבעת כי לא היה עליה לצפות המצאות הולכי רגל במקום וקבע: "נוכחותם של הולכי רגל בכביש, אפילו נראה בהם מסיגי גבול...הייתה צפויה...ניסיון העבר אכן מלמד, כפי שעולה מעדויותיהם של עובדי הנתבעת עצמה, כי הולכי רגל נוהגים להיכנס לכבישים מהירים בכלל...זאת חרף העובדה כי מדובר בכביש מהיר שכניסת הולכי רגל אליו אסורה על פי דיני התעבורה...בנוסף, מקובלת עלי גם טענת התובעים, שעל מע"צ היה לצפות את האפשרות שנהג אשר נתקע בכביש עקב תקלה במכוניתו, ייאלץ לחצותו כדי לשוב על עקבותיו. גם אנשי כוחות הביטחון או אנשי הצלה עשויים להימצא בתוקף תפקידם על הכביש, וגם את ביטחונם של אלה אין להפקיר על ידי הותרת פתחים פעורים במרכז אי התנועה המפריד בין הנתיבים. במצב דברים זה, שבו הימצאותם של הולכי רגל בכביש ובאי התנועה הייתה צפויה, הותרת פיר בלתי מכוסה במרכזו של אי תנועה הנמצא על הכביש...ללא כל גידור או סימן המתריע מפניו, טומן בחובו סכנה חמורה להולכי רגל, במיוחד בשעות הלילה כאשר המקום אינו מואר" (ת.א.(י-ם) 730/94 בלויא ואח' נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, פ"מ תשנ"ט (2) 433). ואם כך במקרה בו מדובר היה בכביש מהיר, בו נאסרה כניסת הולכי רגל, קל וחומר בענייננו, בו מדובר בכביש בו הותרה כניסת הולכי רגל והם נהגו לצעוד בו. בדרך מסוג זה ובמיוחד במקום הסמוך לכניסה ליישוב, לטעמי, על הנתבעת לצפות כי הולכי רגל ימצאו במקום, בין אם כהולכי רגל ובין אם כנהגים, אשר עשויים לעצור במקום עקב תקלה ברכב או מסיבה אחרת. הנתבעת חבה הייתה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע למנוע ממנו סיכונים בלתי סבירים. גישתה של הנתבעת, כפי שהוצגה על ידי העד מטעמה, כי הולכי הרגל אינם מעניינה והיא דואגת רק לבטיחות הנהגים בכביש היא מוטעית. יש להצטער על כך, שלמרות הפסיקה שניתנה בעניין זה עוד בשנת 1999 הנתבעת עדיין מחזיקה בדעה שאינה חבה כל חובות כלפי הולכי הרגל הצועדים בכבישיה ובצידי כבישיה (ראה גם ת.א. (עכו) 1810/04 סואעד אנואר מכמאנה נ' מע"צ, 2.7.07). 15. על הנתבעת, אם כן, היה לנקוט אמצעי זהירות למניעת סיכונים בלתי סבירים להולכי הרגל במקום. סיכון של נפילה לתוך בור שעומקו כמטר בצד הכביש הוא סיכון בלתי סביר. הנתבעת טוענת כי מדובר בתעלת ניקוז או מעביר מים ולכן מדובר בבור שהיה צריך להישאר פתוח. איני יכולה לקבל הטענה. על הנתבעת היה לנקוט אמצעי זהירות למנוע נפילת הולכי רגל במקום, כאשר היה עליה לתת את הדעת לכך שהשילוב בין שולי כביש צרים, אשר אינם מותירים מרווח הליכה סביר, העדר מעקות, העדר תאורה וקרבה ליישוב, אף מגביר את הסיכונים שבהותרת בורות פתוחים. גם אם מדובר בתעלת ניקוז - היה על הנתבעת למצוא פיתרון לכיסויה באמצעי בטוח, כמו סבכה או רשת, או לדאוג לגידורה וחסימת המעבר אליה או להציב במקום שילוט אזהרה. לא ניתן לקבל הטענה כי לא ניתן היה לעשות דבר להגנה מפני נפילות, גם אם אניח כי מדובר בתעלת ניקוז. גם תעלות ניקוז אינן צריכות להיוותר כמפגע בדרך ללא אמצעי בטיחות כלשהו. ככל שהנתבעת רצתה לטעון כי זהו הכלל וזהו התקן לעניין תעלות ניקוז היה עליה להוכיח זאת באמצעות נהליה הפנימיים וכן להפנות להנחיות רשות הניקוז הרלוונטית, בהתאם לחוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, תשי"ח - 1957. על הנתבעת היה לערוך בדיקות תקופתיות, לזהות סיכונים בדרך, על כל חלקיה, ולנקוט אמצעי בטיחות למניעתם. הנתבעת לא הוכיחה כי עשתה זאת לגבי הבור הנדון ולהפך, העד מטעמה הבהיר כי הבדיקות התקופתיות נערכות, ככלל, רק לגבי הכבישים עצמם ולא לגבי הנעשה בצד הכביש. בכך התרשלותה של הנתבעת. סביר להניח כי אם היו ננקטים אמצעי זהירות, ניתן היה למנוע הארוע. 16. הנתבעת טוענת כי יש לייחס לתובע אשם תורם. איני סבורה כך. התובע צעד, לראשונה, במקום אשר הותר להליכה, מקום בו לא הייתה תאורה, כאשר שולי הכביש היו צרים ולא הותירו לו אפשרות לצעוד במקום אחר. באותן נסיבות מדובר היה במפגע סמוי, בור פתוח שאינו מגודר, אשר לא הוכח כי ניתן היה להבחין בו מבעוד מועד. איני סבורה כי העובדה שלא ראה את הבור בנסיבות אלו יכולה לבסס מסקנה כי התרשל. באשר לטענה בדבר חוסר זהירותו של התובע, הנובע מעצם ההליכה בכביש, יש להפנות למה שפסק בית המשפט המחוזי בת"א (י-ם) 730/94 הנ"ל, בהתייחס לטענה דומה של הנתבעת שם, על פיה עליית הולך הרגל על הכביש המהיר בניגוד לדיני התעבורה והשתתפות בהפגנה לא חוקית מבססות אשם תורם: "אינני סבור שיש גם באלה כדי להטיל על המנוח אשם תורם לארוע התאונה, זאת משום שאין במעשים אלה או בהפרת חובות אלה כדי להקים, על פי מבחן הצפיות, קשר סיבתי לארוע התאונה. הולך רגל העולה על כביש מהיר בניגוד לדיני התעבורה צריך לצפות את האפשרות כי ייפגע על ידי מכוניות נוסעות, אך הוא איננו אמור להביא בחשבון גם את האפשרות של נפילה לפיר פתוח. העלייה על הכביש אכן גרמה, מהבחינה הפיזית, וכסיבה בלעדיה אין, לארוע התאונה, אולם סיבה פיזית גרידא אין בה די לשם הקמת סיבתיות משפטית. לצורך כך נדרש קיומו של מבחן משפטי "חושב"- הוא מבחן הצפיות, וזה אין בו, בנסיבות המקרה, כדי להקים קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות שבעליה על הכביש לבין התאונה". והדברים יפים גם לענייננו, כאשר יודגש כי במקרה דנן, אף אין מדובר בהולך רגל אשר פעל בניגוד לחוקי התעבורה. אני קובעת, אם כן, כי אין לייחס לתובע אשם תורם. הנזק 17. לתובע נגרם שבר בקרסול ימין. בוצע קיבוע חיצוני במגף גבס והוא אושפז יומיים במחלקה האורטופדית במרכז הרפואי קפלן. בתאריך 9.7.06 אושפז שוב עד לתאריך 15.7.06, כאשר בתאריך 13.7.06 בוצע שיחזור פתוח של עצמות הקרסול וקיבוע פנימי של הפטישון החיצוני בעזרת לוחית וברגים ושל הפטישון הפנימי בעזרת שני ברגים. לאחר הניתוח בוצע קיבוע חיצוני בגבס למשך כחודש וחצי. בתקופה זו הלך ללא דריכה ולאחר מכן עבר טיפולים פיזיותראפיים. בחודש נובמבר 2007 אובחן כלוקה בדלקת של הגידים הפרוניאלים ובתאריך 4.12.07 הוצאו המקבעים הפנימיים בביה"ח אסותא אשקלון. הוא אושפז עד לתאריך 11.12.07 ולאחר מכן בצע סדרה נוספת של טיפולים פיזיותראפיים. 18. התובע תמך תביעתו בחוות דעת של מומחה בתחום האורטופדי, ד"ר פרוינד, אשר קבע כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הארוע. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' נרובאי אשר קבע, כי הנכות שנותרה לתובע היא בת 3.3% בלבד. נוכח הפערים בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים מונה ד"ר קובי לידור כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה מטעם בית המשפט. התובע התלונן בפני ד"ר לידור על כאבים בקרסול ימין בעת הליכה, נהיגה ממושכת, עליה וירידה במדרגות וחילופי מזג אויר. במסגרת חוות דעתו מיום 16.3.10 קבע ד"ר לידור כי לתובע נותרה הגבלה ביישור הקרסול. בגין הגבלה זו, קבע המומחה, עומדת נכותו הצמיתה על 10% בהתאם לסעיף 48(3)(א) או 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. עוד קבע, כי התובע סבל מאי כושר מלא לתקופה של ששה חודשים מהתאונה, וכן לתקופה של חודש וחצי נוספים לאחר הוצאת המקבעים הפנימיים. המומחה לא הוזמן לחקירה על חוות דעתו ובהעדר נסיבות מיוחדות אני מאמצת את קביעותיו, כך שנכותו הרפואית של התובע עקב הארוע עומדת על 10%. 19. נפנה להערכת נזקיו של התובע ותחילה, הפגיעה התפקודית והפסדי ההשתכרות. התובע עובד כפקיד השמה וייעוץ בשירות התעסוקה. צורפו תלושי שכר לשלושה חודשים עובר לתאונה, כאשר השכר החודשי הממוצע ברוטו עמד על 6990 ₪, ומשוערך להיום - 8100 ₪. צורפו גם שלושה תלושי שכר לדצמבר 2009 - פברואר 2010, שם השכר החודשי הממוצע ברוטו עמד על כ- 7580 ₪. התובע אישר בחקירתו, כי שכרו לא נפגע, למעט "חצי שנה אחרי הנפילה כי לא קיבלתי נסיעות ושעות נוספות אבל שכר הבסיס לא נפגע". התובע צירף מכתב מרכזת משאבי אנוש בשירות התעסוקה, בו נרשם כי הוא נעדר מעבודתו בין התאריכים 28.6.06 - 17.11.06. בגין תקופת היעדרותו חויב בימי מחלה למעט תקופה של 40 ימים, בין - 31.8.06 ועד 1.8.06 וכן בין 1.9.06 ועד 17.9.06, שאז נוכו לו ימי חופשה. 20. התובע טוען בסיכומיו כי פגיעתו התפקודית היא כשיעור נכותו הרפואית. נטען כי הוא זכאי לפיצוי בגין ימי המחלה והחופשה שניצל בגין התאונה. לגבי העתיד, התובע עותר לפיצוי בהתאם לשכרו ונכות בת 10%. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי בפועל לא נגרם לתובע הפסד השתכרות שהרי קיבל שכר ממעבידו. ראוי לפצותו בסכום גלובלי על ניצול הימים. באשר להפסדי שכר לעתיד, הרי שלתובע לא נגרמו הפסדי שכר עד היום ולא נגרמה לו כל פגיעה תפקודית. 21. באשר להפסדי השכר - התובע זכאי לפיצוי מלא בגין ימי החופשה שניצל עקב התאונה, 40 ימים. בהתאם לשכר חודשי משוערך של 8100 ₪ לחודש שווי יום חופשה יעמוד על 324 ₪ והפיצוי יעמוד על סך 12,960 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע תקופה. בגין ניצול ימי המחלה, אני סבורה כי יש לפצות התובע באופן הדומה להוראות התקשי"ר באשר לפיצוי בפרישה בגין אי ניצול ימי מחלה, דהיינו, יחס פיצוי של שמונה ימים כנגד 30 ימים שנוצלו. בהתאם לכך, זכאי התובע לפיצוי בגין 37 ימים, סכום של 12,000 ₪ במעוגל. לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע תקופה. סכומים אלו כוללים גם את הפיצוי בגין אי קבלת שכר עבור שעות נוספות ונסיעות. 22. ובאשר לעתיד, מקובל עלי כי עבודתו של התובע מתבצעת בעיקר בישיבה וכי שכרו עד היום לא נפגע. עם זאת, לא ניתן להתעלם מנכותו של התובע, מהגבלת התנועות בקרסול, ומתלונותיו לגבי קשיים בהליכה ונהיגה ממושכת. הפיצוי הראוי בנסיבות אלו אינו חישוב אקטוארי מלא בהתאם לנכותו אלא פיצוי גלובלי. אני מעמידה את גובה הפיצוי על סכום הקרוב למחצית החישוב האקטוארי בהתאם לנכותו ושכרו המשוערך, סכום של 42,000 ₪ נכון להיום. 23. בגין כאב וסבל, בהתחשב בנסיבות וטיב הפגיעה, גילו של התובע ותקופות האשפוז, אעמיד את גובה הפיצוי על 55,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. 24. התובע עותר עוד לפיצוי בגין עזרת הזולת, לרבות הפסדי שכר של רעייתו, אשר טוענת שסגרה את המספרה שבבעלותה למשך מספר ימים, הוצאות רפואיות ונסיעות, הכל לעבר ולעתיד. בהתאם לראיות שהוצגו וטענות הצדדים, אני מעמידה את גובה הפיצוי בגין כלל ראשי נזק אלו על סכום כולל של 20,000 ₪ נכון להיום. 25. לסכום הפיצויים יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 23.2% כולל מע"מ וכן הוצאות משפט (אגרה ומומחים, כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה עד היום). הסכומים ישולמו לידי ב"כ התובע בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית. כביש