1.עניינה של תביעה זו נזק אשר ארע ביום 16.3.06 בשעה 17:25 לערך עת נסע התובע על גבי קטנוע בכביש מס' 1 בשולי הכביש. 2.לטענת התובע, בשל פקק תנועה ארוך, נהג בשולי כביש מס' 1 ובמהלך הנסיעה נתקל ונפל בבור אשר היה במשטח האספלט. כתוצאה מכך ניזוק הקטנוע. עוד טוען התובע, כי בנסיבות הענין חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל הנתבעת להרים את הנטל ולהוכיח כי לא התרשלה. לתובע נגרמו נזקים ישירים של הקטנוע וכן נשא הוא בהוצאות גרירת הקטנוע וכן בשכ"ט שמאי וכן נזק לבגדי, נעלי וקסדת התובע. התובע העמיד את תביעתו ע"ס 20,000 ₪. 3.מאידך, טענת הנתבעת היא כי לא ניתן לאתר את המיקום המדויק בו ארעה התאונה, באשר לא היה כל בור במקום הנטען. אף אם היה בור בשולי הכביש, אזי מדובר במפגע ארעי אשר לנתבעת לא היתה כל ידיעה לגביו. כמו כן טענה הנתבעת, כי הארוע היה עת נסע התובע מחוץ לנתיב המיועד לנסיעה בכביש. 4.בחומר הראיות שצרף התובע, צרף הוא תשובה מאת ניצב יעקב רז מיום 10.8.03, מי שהיה מפקד יחידת התנועה הארצית, על פיה כאשר קיימים צירים בהם התנועה איטית והציר פקוק, אזי במקום שהרכב הדו גלגלי יסע בין מכוניות עומדות או נוסעות באיטיות ויסכן עצמו, עדיף שהרכב הדו גלגלי יסע בשוליים בנסיעה איטית ובטוחה במקום שבו ניתן לנסוע בשוליים. 5.בפתח ישיבת יום 4.12.07 הודיעו ב"כ הצדדים כי הם מסכימים כי התאונה ארעה על כביש מס' 1 ביציאה מנתב"ג לכיוון ת"א ולענין זה אף נתקבלה עדותו של מנהל חברת הגרירה אשר הגיש את ת/1 הוא המסמך בו נרשם המיקום המדויק בו מצוי היה רכב הקטנוע לאחר התאונה. 6.בעדותו הציג התובע תמונות אשר צולמו בסמוך למועד התאונה ומהן עולה כי בשולי הכביש, מעבר ל"פס הצהוב" קיימת מדרגה אשר ניתנת לזיהוי ברור כאמור ב- ת/3 וגובהה הוא מס' סנטימטרים ואין מדובר בבור. מפגע זה היה קיים אף ביום 31.3.07 והוא תוקן כששה חודשים לאחר מכן. לענין זה אין כל מחלוקת בין הצדדים, כי המפגע הנ"ל תוקן בחלוף ששה חודשים. 7.משנשאל מנהל אזור ת"א של מע"צ לענין מקום הארוע, השיב בחקירתו הנגדית, כי בפועל רואים כי אין מדובר בבור, אלא בשקיעה וכי רק במהלך חודש דצמבר, כחצי שנה לאחר הדיווח שקיבלה מע"צ לקיומה של השקיעה (שהרי רק ביום 19.6.06 נודע לנתבעת לשיטתה על קיום המפגע), ביצעה תיקון במקום. לענין זה אמר העד כי מע"צ חיכתה 6 חודשים כדי לתקן את השקיעה, שכן "זה כרוך בתקציבים, סדר עדיפויות וקבלת היתר מהמשטרה. בדצמבר ביצענו גם לאורך הכביש שקיעות, תיקונים ובצענו זאת ביחד". עוד העיד נציג מע"צ בהתייחס לשאלה האם הוא סבור כי השוליים צריכים להיות תקינים למעבר כלי רכב, כי "הכל תלוי בתקציבים. כאשר עושים ריבוד לא תמיד מרבדים את השוליים, אך משתדלים להגיע למצב שלא יהיו הפרשי גובה". 8.אשר לראשי הנזק, כאן לא נחלקו הצדדים לעניינו של הנזק הישיר אשר נגרם לקטנוע בסך 14,440 ₪, שכ"ט השמאי בסך 815 ₪ וכן הוצאות הגרירה בסך 405 ₪. אשר לנזקים העקיפים, לגבי כל פריט אשר צורף לגביו תעוד, אף לענין זה לא היתה מחלוקת בין הצדדים. 9.השאלה העומדת לדיון הינה שאלת האחריות. לאחר ששמעתי את התובע, אני קובע כי עדותו אמינה ומהימנה ומקבל אני את תאורו לגבי אופן ופרטי התרחשות התאונה. אלא שהשאלה הינה האם הפרה הנתבעת את חובתה כלפי התובע? אין מחלוקת כי קיימת חובת זהירות מושגית של מע"צ כלפי אזרח העושה שימוש ברשות הרבים. חובתה של מע"צ היא לתחזק את הכבישים הבין עירוניים וכביש מס' 1 הינו כביש בין עירוני. השאלה היא שאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית. הדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בשל "סיכונים סבירים" אלא רק בגין "סיכון בלתי סביר" מוטלת אחריות כזו. הן התובע והן הציבור כולו מודעים לכך שפני הכביש אינם שטח סטרילי ומשטחם אינו אמור להיות חלק למשעי. בכל דרך קיים שיבוש, שקע, סדק ולעתים אף בקע באופן שהמשטח אינו מפולס למישרין. בדרך כלל מדובר הוא בסיכונים סבירים ורגילים. לא זו בלבד, אלא מדובר בסיכונים צפויים. כאן, במקרה דנן, אין מדובר בסיכון הצפוי הסביר והרגיל, שהרי גובהה של המדרגה הינו מס' סנטימטרים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב- ת/3. ולפיכך, על הנתבעת היה לצפות את התופעה שמעת לעת, כאשר נעשה ריבוד או כאשר מתבצעות עבודות בכביש, קיימים הבדלי גבהים באופן פתאומי ובמיוחד, כפי שהדבר עולה מדבריו של עד הנתבעת, שולי הכביש לא בהכרח מתוקנים ונותרים בהם הפרשי גבהים. 10.באשר לשאלה האם הפרה הנתבעת את חובתה כלפי התובע אומר, כי רשלנותה של הנתבעת הינה רשלנות במחדל, שכן על הנתבעת היה להקים מנגנון מתאים לגילוי מפגע כזה. לא אחת נפסק כי רשות אינה חייבת לפעול תמיד להסרת כל סכנה עד שהפגיעה בצד שלישי תהיה בלתי אפשרית או נדירה, אולם שעה שקיים מפגע כתוצאה מ"סיכון בלתי סביר" עובר הנטל להבאת הראיות על כתפי הרשות להראות כי נקטה באמצעים המתבקשים והסבירים (ע"א 343/73, גרובנר נ' עיריית חיפה, פד"י ל"א(1), עמ' 160; ע"א 73/86, שטרנברג נ' עיריית בני ברק, מ"ג(3), עמ' 348). כאן אין מחלוקת כי קיים מוקד מאויש אצל הנתבעת בו מתקבלות תלונות על מפגעים, וכי במקרה דנן על פי התרשומת של הנתבעת לא התקבלה תלונה לענין המפגע, אלא ששיטת הפיקוח והבקרה לטעמי אינן מתקבלות על הדעת, שהרי גם אם נערכים סיורים יום יומיים כנטען, הרי שסיורים אלה נעשים בכביש ולא על שולי הכביש. עוד אוסיף ואומר כי עצם העובדה שלנתבעת נדרשו חודשים ארוכים לתקן את המפגע לאחר שידעה על כך (6 חודשים), מלמדת על רשלנות, שכן על הרשות לפעול באופן מסודר ושיטתי ולתקן את הליקויים מיד עם התגלותם. 11.כאמור מעלה, אני סבור כי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] מעביר את נטל השכנוע אל הנתבעת להראות כי לא התרשלה. הנתבעת לא הראתה כי היא עושה את מירב המאמץ וכי היא פועלת מבעוד מועד לתחזוקה תקינה ולפיכך אני קובע כי הנתבעת אחראית לנזקי התובע. 12.התובע אשר נהג כאמור בשולי הכביש בהסתמכו על מסמך אשר פירסם מפקד משטרת התנועה הארצית, נהג שלא כדין, שהרי גם אם קיימת המלצה של גורם מקצועי במשטרת ישראל, אין בכך לשנות מהדין המהותי הקובע כי קיים אשם תורם של התובע בנסיעתו בשולי הדרך ואני קובע את רשלנותו כדי 20%. 13.ראשי הנזק של התובע הינם: נזק לקטנוע אשר הוכרז כאובדן כללי - 14,440 ₪; שכ"ט שמאי - 815 ש"ח; הוצאות גרירה - 405 ₪; קבלה על ביגוד לרכיבה על קטנוע - 1600 ₪. סה"כ - 17,260 ₪. 14.הואיל ואחריות הנתבעת היא כפי שקבעתי מעלה - 80%, אני מחייבה לשלם לתובע את נזקיו בסכום של 13,808 ₪ בגין אחריותה לתאונה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.3.06 ועד מועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע אגרת בית משפט והוצאות העד וכן שכ"ט עו"ד בסך 5000 ₪ בצרוף מע"מ, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית כ חוק מיום 9.10.06 ועד מועד התשלום המלא בפועל. 15.שוליים (כביש)משפט תעבורהכביש