לפניי בקשה להורות למשיבה למנות בורר מטעמה לבוררות זבל"א או לחילופין להורות על מינויו של בורר יחיד, אשר יכריע במחלוקות שבין הצדדים. העובדות, ההליכים והטענות 1. ביום 15/1/1936 נחתם בין המבקשת (להלן: "העירייה") לבין אגודת האינג'נרים והארכיטקטים העברים בארץ ישראל, לימים המשיבה (להלן: "האגודה"), חוזה להחכרת מגרש הידוע כיום כחלקה 17 בגוש 6954, ברחוב דיזנגוף 200 בתל-אביב (להלן: "המקרקעין"). זאת לתקופה של 49 שנים, החל מיום 1/12/1933 ועד ליום 30/11/1982, וכנגד תשלום של 1 ל"י עבור כל התקופה, אשר ישולם במעמד חתימת החוזה. במסגרת חוזה זה, התחייבה האגודה להקים על המגרש בניין אשר ישמש את צרכיה, ויירשם בספרי האחוזה על שם העירייה, כאשר האגודה תהיה פטורה מתשלום נוסף בגין השימוש בבניין ומתשלום המסים החלים עליו (להלן: "הנכס"). בסעיף ט' לחוזה הנ"ל, נאמר כי "במקרה של חלוקי דעות בנוגע לתנאי וסעיפי החוזה הזה או פירושם, ימסר הדבר לבוררות זבל"א והבוררים מכל צד בוחרים בבורר שלישי מכריע בהסכמה הדדית." (החוזה מצורף כנספח א' לבקשה, וייקרא להלן: "חוזה החכירה"). 2. בבקשה נטען, כי בתום תקופת החכירה, סירבה האגודה להתפנות מהמקרקעין ומהנכס (הידוע בכינויו "בית המהנדס"), וכן סירבה לשלם דמי-שימוש וארנונה בגינם. עוד טוענת העירייה, כי בניגוד לאמור בחוזה החכירה, העבירה האגודה את זכויות החכירה בקומה התחתונה של הנכס לחברת אולמי-אירוח ושירותים בע"מ וכך נהנתה מתשלום דמי-שימוש עבור הנכס משך תקופה ארוכה. על רקע זה, הגישה העירייה לבית-משפט השלום בתל-אביב ביום 17/12/1985 תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי וסילוק-יד כנגד האגודה (ת"א 33535/85), ואילו האגודה הגישה בקשה לעיכוב הליכים בשל קיומה של תניית בוררות בין הצדדים (הפ 1609/86) (ראו: נספחים ג'1 - ג'2 לבקשה). ביום 18/3/1985 דחה בית-משפט שלום (כב' השופט שלו) את הבקשה לעיכוב הליכים, אולם החלטתו נהפכה בערעור בפני בית-משפט זה (כב' השופט אלוני), אשר קבע, כי יש לעכב את ההליכים ולהעביר את הסכסוך לבוררות (ראו נספחים ד' - ה' לבקשה). על החלטה זו הגישה העירייה בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון (בר"ע 326/87), שנדחתה על-ידי כב' הנשיא שמגר ביום 12/11/1987 (נספח ו' לבקשה). 3. בהתאם להחלטות הנ"ל, מונו כבוררים עו"ד אריה וירניק, מטעם העירייה, ועו"ד יעקב אמיתי, מטעם האגודה, וביום 11/10/1988 קיימו ישיבת-בוררות ראשונה. דא עקא, ביום 25/1/1998, קרי - בחלוף כ- 10 שנים מאז שהחלה הבוררות, ולאחר שכבר נחקרו כל העדים ואף הוגשו הסיכומים בתיק, נפטר עו"ד אמיתי. בעקבות זאת, שלח עו"ד וירניק הודעה לצדדים, שבה הביע חשש שמא נבצר ממנו לכהן כבורר יחיד, וביקש לקבל את עמדת הצדדים לעניין זה (מכתבו מיום 1/2/1998 מצורף כנספח ז' לבקשה). בשלב זה, על-פי הנטען, פנה בא-כוח העירייה אל האגודה בבקשה, כי תמנה בורר חליף (ראו מכתב מיום 19/2/98 נספח ח1 לבקשה), ובמקביל, נעשו ניסיונות להגיע לפשרה בין הצדדים. משכשלו ניסיונות אלה, הגישה העירייה לבית-משפט זה ביום 14/6/99 בקשה למינוי בורר (בש"א 52299/99). ביום 14/10/99, בהיעדר תגובה מצד האגודה, הורתה כב' השופטת צ'רניאק על מינוי בורר חליף (ראו נספח ח3 לבקשה). העירייה מציינת כי רק כעבור חצי שנה מונה בורר מטעם האגודה, ולמרות זאת, לא חודשו הליכי הבוררות עקב אי-שיתוף פעולה מצידה. לאחר שלא נתקבלה תגובה מצד האגודה באשר למינויו של בורר נוסף, ולאחר שכל ניסיון לבוא במגע עם נציגיה לא צלח, נשלח אליה ביום 20/2/00 מכתב מאת מר אלי לוי, מנהל אגף נכסי העירייה, בו דרש מהאגודה לפנות את המקרקעין ולשלם דמי-שימוש ראויים עבור התקופה מיום פקיעת חוזה החכירה ועד ליום הפינוי בפועל, ובסך הכל 4,800,000 $ בתוספת מע"מ. מכתב זה נותר ללא מענה, ובינתיים, נפטר גם עו"ד וירניק. 4. ביום 27/9/05 הגישה העירייה בקשה לבית-משפט השלום ובה העלתה שלוש חלופות: על-פי החלופה הראשונה, ידון בית המשפט בתביעת הפינוי כפי שהוגשה ביום 17/12/1985; על-פי החלופה השניה, יורה בית המשפט על העברת החומר המשפטי שהוגש לבוררים לידיו ויתן החלטה על בסיסו; על-פי החלופה השלישית, ימנה בית המשפט בורר יחיד והוא זה אשר יתן החלטה על בסיס החומר הנ"ל, בכפוף להשלמת טיעוני הצדדים בכתב או בעל-פה, אם יהיה צורך בכך (בש"א 177927). ביום 15/12/05 דחה כב' השופט גולדין את הבקשה ללא צו להוצאות, באומרו את הדברים הבאים: "א. בקשה זו על פי האמור בה, הוגשה במסגרת תיק אזרחי 33535/85 אשר הוגש לבית המשפט עוד בשנת 1985. התיק אינו נמצא בפני. ב. על פי האמור בבקשה, מונו שני בוררים אשר שמעו ראיות, הוגש להם חומר משפטי ומסמכים רבים. הבוררים נפטרו לפני מספר שנים, ללא נתינת החלטה. ג. לאור כל זאת, נראה לי כי לא ניתן להיעתר לאף אחת מהחלופות המבוקשות, ויש לשקול הגשת תביעה אחרת" (ראו: נספח י' לבקשה, ההדגשה במקור - א"ג). 5. העירייה טוענת, כי בטרם הוגשה בקשה זו, התקיימה פגישה בין נציגי הצדדים על-מנת לפתור את הסוגייה, מבלי להיזקק להליכים משפטיים, ונציגי האגודה אף ביקשו לתאם פגישה נוספת. אלא, שבכל פעם שנקבע מועד לפגישה, הוא נדחה על-ידי האגודה בתואנות שונות. על-כן, הגישה העירייה את הבקשה שבכאן, להורות לאגודה למנות בורר מטעמה שידון הן בשאלת פינוי הנכס והמקרקעין והן בשאלת דמי השימוש הראויים בגין החזקתם החל מיום 30/11/1982, במסגרת בוררות זבל"א. לחילופין, עותרת העירייה להורות על מינוי בורר יחיד, כפי שיראה בית המשפט לנכון. 6. האגודה מתנגדת לבקשה וטוענת, כי עליה להידחות מחמת מעשה בית-דין, שכן בקשה זהה נדחתה בהחלטת כב' השופט גולדין הנ"ל, והעירייה לא ערערה עליה. עוד טוענת האגודה, כי העירייה העלימה מבית המשפט הסדר משנת 2000, שנוסח ונחתם על-ידי מנהל אגף נכסי העירייה (נספח ב' לתגובה) בגידרו, קיבלה העירייה לחזקתה חלקים נכבדים של הנכס שהיו מוחזקים על-ידי דייר מוגן, תוך ויתור על סכומים שחב לה אותו דייר ועל הזכות לפנותו. כן נקבע במסגרת ההסדר, כי לאגודה תהיה זכות חכירה בשטח של 1,000 מ"ר בפרוייקט משותף של הצדדים שייבנה על המקרקעין, ועד שתושלם בנייתו, תעמיד העירייה לרשות האגודה שטח חלופי. האגודה טוענת, כי העירייה מעולם לא התכחשה להסדר זה או ביקשה לבטלו, והצדדים פעלו על-פיו. לטענת האגודה, היה מוסכם וברור כי לאור הסדר זה לא יימשכו הליכי הבוררות, וכי עד לאישור התכנית המתייחסת לפרוייקט תמשיך האגודה להיות חוכרת של הנכס. לכן, לגירסת האגודה, לא התקיימו ישיבות בוררות נוספות, והעירייה לא נקטה הליכים בעניין זה. האגודה מוסיפה וטוענת, כי לאחר שנפטר הבורר מטעמה, הודיעה לעירייה ביום 2/3/00 על מינויו של עו"ד מיכאל סטרנס כבורר חליף (ראו נספח ג' לתגובה). העירייה היא זו אשר נמנעה מלמנות בורר מטעמה לאחר פטירתו של עו"ד וירניק, וזאת, לטענת האגודה, לנוכח ההסדר שהושג בין הצדדים, אשר ייתר את הצורך בהמשכת הליכי הבוררות. לבסוף טוענת האגודה, כי העירייה לא שלחה הודעה בדבר בקשתה למנות בורר, כנדרש בסעיף 8(ב) לחוק הבוררות, וגם מטעם זה יש לדחות הבקשה. 7. בתשובה מוסיפה העירייה וטוענת, כי ההסדר הנזכר בתגובתה של האגודה לבקשה כלל לא קיבל תוקף מחייב, ומדובר במסמך הבנות בלבד, שעל בסיסו היו אמורים הצדדים לנהל משא ומתן (העירייה מפנה בהקשר זה למכתבו של בא-כוח האגודה המצורף כנספח א' לתשובה). העירייה מטעימה, כי ההסכם העומד ביסוד מסמך זה מעולם לא נחתם ומעולם לא הובא לאישור המועצה, כפי שהותנה בסעיף 7 למסמך. העירייה שוללת את טענת האגודה, לפיה החלטתו של השופט גולדין מהווה מעשה בית-דין ביחס לבקשה זו, ולטענתה, דחה השופט את הבקשה אך משום שלא היה בפניו התיק שהתנהל בין הצדדים. העירייה חוזרת וטוענת, כי גם לאחר שמונה הבורר מטעם האגודה, ניכר כי לא היה שיתוף פעולה מצידו בנושא הבוררות. דיון והכרעה 8. לאחר שקראתי ושקלתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. 9. סעיף 12 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק") מורה כי: "12. (א) נתפנתה כהונתו של בורר, אם עקב התפטרותו או פטירתו ואם עקב העברתו מתפקידו, יחולו הוראות הסעיפים 8 עד 10 על מינויו של בורר-חליף, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם-הבוררות. (ב) הועבר בורר מתפקידו, רשאי בית-המשפט, במקום למנות בורר-חליף, להחליט שהסכסוך שהוא נושא הבוררות לא יידון בבוררות, אם ראה טעם מיוחד לכך." בסעיף 8 לחוק, החל, כאמור, על מינוי בורר-חליף, נקבע: "8. (א) נתגלע סכסוך בענין שהוסכם למסרו לבוררות ולא נתמנה בורר לפי ההסכם, רשאי בית המשפט, על פי בקשת בעל-דין, למנות את הבורר; בית המשפט רשאי לעשות כן בין שהבורר צריך היה להתמנות על ידי בעלי הדין או אחד מהם, ובין שצריך היה להתמנות על ידי הבוררים שנתמנו או ע"י צד שלישי. (ב) לא ימנה בית המשפט בורר כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שהמבקש נתן לבעל-דינו הודעה בכתב כאמור להלן ולא נענה תוך שבעה ימים מהיום שנמסרה ההודעה: (1) נקבע בהסכם הבוררות שכל צד ימנה בורר, ינקוב המבקש בהודעה את שם הבורר שמינה וידרוש מבעל-הדין למנות בורר מצידו; (2) בכל מקרה אחר יציע המבקש בהודעה בורר וידרוש מבעל-הדין להסכים למינויו. (ג) נקבע בהסכם-הבוררות שכל צד ימנה בורר, רשאי בית-המשפט, על פי בקשת הצד שמינה בורר, למנות אותו בורר, או אדם אחר, כבורר יחיד. " 10. ככלל, מקום בו הוגשה בקשה למינוי בורר לשם הכרעה בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות, יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו זו וימנה בורר לצדדים כפי שהוסכם ביניהם. עם זאת, הלכה היא, כי סחבת בניהול הבוררות עשוייה במקרים מסויימים להוות שיקול מכריע שלא למנות בורר. עמדה על-כך המלומדת פרופ' סמדר אוטולנגי ז"ל: "תועלתה של הבוררות היא בבירור מהיר של הסכסוך... אם נוהלו המגעים בין הצדדים לגבי מינוי בורר בעצלתיים, תוך שזמן רב עבר בין הצעה להצעה וההצעות ההדדיות בדבר זהות הבוררים, בסופו של דבר, לא נשאו פרי - יכול בית המשפט להגיע למסקנה שהצדדים בעצם זנחו את הסכם הבוררות, ולכן יסרב למנות בורר עבורם. אם הבורר שמונה על ידי הצדדים אינו יכול להמשיך בתפקידו מסיבות שונות, אותו שיקול של סחבת יפעל גם לגבי מינוי בורר חליף. במקרה שהבוררות התנהלה זמן רב מדי אך טרם הגיעה לסיומה - יכול ביהמ"ש, על פי התרשמותו מהנסיבות, למנוע עינוי דין נוסף מהצדדים על ידי שיסרב למנות בורר חליף". (סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל 426 (מהדורה רביעית מיוחדת, תשס"ה). בהתאם לכך, נפסק כי: "כאשר מדובר בהליך בוררות אשר הופסק בעודו באבו, או שננטש על-ידי הצדדים בטרם הסתיימו ישיבות הבוררות, ניתן יהיה, במקרים המתאימים, להגיע למסקנה כי על יסוד התנהגות הצדדים הסכם הבוררות פקע, אף בהיעדר הצהרה פורמאלית על כך." (ע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ ואח' נ' מרדכי כידון ואח', פ"ד נ(5) 466, 473 (1997)). בפסק הדין בע"א 5896/96 רחל סיליס נ' בן ציון אלקנה, פ"ד נ(1) 477 (1996), הסבירה כב' השופטת שטרסברג-כהן בחוות-דעתה, כי "בעלי דין אינם יכולים לעשות דין לעצמם, להיכנס להליך בוררות ולצאת ממנו לפי רצונם. צורת התנהגות כזו הייתה מרוקנת מתוכנה את הבוררות כהליך אפקטיבי לפתרון סכסוכים" (שם בעמ' 480 ). באותו עניין, קבע כב' השופט טירקל, כי "בעלי הדין לא עמדו במועדים שנקבעו בהסכם הבוררות הראשון וגם לא הפעילו את המנגנון שנקבע בו לצורך מינוי הבורר. לפיכך בטל הסכם הבוררות ועבר מן העולם מאליו." (שם בעמ' 482). 12. יוער, כי סחבת בדיוני הבוררות משמשת אף שיקול לבית המשפט שלא לעכב הליכים משפטיים. כך פסק כב' השופט רובינשטיין בעניין ע"א 9318/03 יצחק שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ, פ"ד נט(1) 828 (2004): "יעילות הליך הבוררות ומהירותו הן עמודי יסוד של מוסד הבוררות, ולפיכך 'הלכה פסוקה היא שסחבת בניהול הבוררות היא אחד מן השיקולים החשובים שבית המשפט משווה לנגד עיניו בדונו בבקשה לעכב הליכים בשל הסכם בוררות או בבקשה לבטל צו עיכוב שנתן. לעניין זה די בכך שהדיונים נמשכים מעל המידה הסבירה ואפילו באשמת הבוררים - כדי שלא לעכבם'... נוכח החשיבות שהעניקו המחוקק ובית-המשפט להתנהלות המהירה והיעילה של הליכי הבוררות סבורני כי צדק בית-משפט קמא בהכרעתו כי שיהוי ארוך כל כך בניהול הליך הבוררות מ-1993 עד 1996 ואחר כך שוב עד 2002, ובסך הכול מבחינה מהותית תשע שנים, יש בו כדי לסכל את מטרת ההליך, ולפיכך יש לראות בו חתירה תחת הסכם הבוררות המביאה לביטולו." (שם, בעמ' 835 - 836; וכן ראו: ע"א 430/54 ויליאמס נ' חברה ארצישראלית לתוצרות כימיות כלליות בע"מ, פ"ד י 455 (1956); ע"א 308/85 חיים שיטרית נ' כפר שמואל - מושב עובדים של העובד הציוני, פ"ד מא(1) 742 (1987) רע"א 1212/97 שלב הקואופטיב המאוחד להובלה בע"מ נ' רוטנברג ישראל, 97(1) 594 (1997); אוטולנגי, בעמ' 294 - 295). 13. בענייננו, חלפו כ- 18 שנים מאז החלה הבוררות, כאשר משנת 1998 ואילך, נפטרו שני הבוררים, ולא התקיימה ולו ישיבת בוררות אחת. בפיהם של הצדדים הסברים שונים להשתלשלות האירועים. מכל מקום, האגודה אינה מעוניינת לחזור ולהתדיין בבוררות עם העירייה, ואף מדבריה של העירייה משתמע כי היא עצמה אינה מאמינה עוד בקיומה של הבוררות. כך כתבה העירייה בבקשה למינוי בורר, מבלי משים, כי הליך הבוררות, שנמשך 10 שנים וכלל אינספור דיונים, שעות חקירה רבות, מאות מסמכים שהוגשו על-ידי הצדדים וסיכומים רחבי היקף, "איבד זה מכבר את יעילותו". בנסיבות האמורות, איני רואה טעם בהמשכת הבוררות. 14. הבקשה נדחית, אפוא. 15. בנסיבות המקרה - אין צו להוצאות. יישוב סכסוכיםבורר