לפניי בקשה מטעם הנתבעים 1-3, לסילוק התביעה על הסף, וזאת מחמת מעשה בית דין הנובע מהשתק עילה ולכל הפחות השתק פלוגתא. לטענת הנתבעים, כבר בשנת 2002 נדונה והוכרעה לגופה המחלוקת המתוארת בתביעה כאן, וזאת על פי פסיקת בית הדין לדיני ממונות שליד הרבנות המקומית קריית אונו. טענות התובע ועילות תביעתו דאז בפני בית הדין זהות לטענותיו ולעילות התביעה דנן, ובגין עילות אלה אף דרש בבית הדין סעדים זהים. הנתבעים טוענים כי בהתאם לסעיף 21 לחוק הבוררות מהווה פסק הדין, מעשה בית דין בין הצדדים וחליפיהם, בבחינת השתק עילה ולכל הפחות השתק פלוגתא. טענת הנתבעים היא כי בין הצדדים קיים השתק עילה, באשר הן בתביעה דנא והן בתביעה בבית הדין, כאשר עילת התביעה הנה השתלטות נטענת של הנתבע שלא כדין על רכוש משותף ודרישת הנתבעים לחלוקת השימוש ברכוש המשותף לפי חלקם בנכס. עוד טוענים הנתבעים, גם אם ייטען שלא מדובר בעילת תביעה שונה, עדיין קיים לכל הפחות השתק פלוגתא בין הצדדים, כאשר בפני בית הדין עמדה שאלה עובדתית ומשפטית שעיקרה האם הנתבע מחזיק ומשתמש שלא כדין בשטחים מהרכוש המשותף של הנכס, ובשאלה זו הכריע בית הדין באופן מפורש שאין המדובר בשימוש שלא כדין, ולפיכך לא ניתן להורות על פינוי וסילוק יד של הנתבע או על חלוקת השימוש ברכוש המשותף בין הבעלים לפי חלקם בנכס, אלא אם יגיעו כל הבעלים להסכמה ביניהם באשר לחלוקה. מנגד טוענים התובעים, כי בין התובע לנתבע 1 נתגלע סכסוך, על רקע הליכים לקבלת היתר בניה ו/או על רקע עבודות בניה מכוחו של היתר בניה שניתן לתובעים, סכסוך שכנים שעמד בבסיס הליך בוררות שנתקיים בבית דין לענייני ממונות. לטענת התובעים, לא ניתנה כל קביעה אופרטיבית של בית הדין. מעולם לא ניתנה בפסק הבוררות כל הכרעה בעניינים העומדים להכרעת בית המשפט בתביעה דנא, אלא שפסק הבוררות עצמו מכפיף עצמו לכל הסכמה עתידית בין כל בעלי הזכויות בחלקה- שלא היו כלל צד להליך הבוררות וממילא לכל הכרעה שיפוטית מתאימה. נתבעים 2-6, בעלי הזכויות הנוספים בחלקה, לא היו כלל צד להליך הבוררות. פסק הבוררות עצמו לא הכיל לכן כל קביעה "קניינית" אופרטיבית. התובעים טוענים, כי תביעתם נשוא הליך זה לא נדונה כלל בהליך הבוררות, הגם שהועלתה כבר אז הטענה בדבר השתלטותו של נתבע 1 על רכוש משותף, ומכל מקום לא הוכרעה לגופה מעולם. יתרה מכך, התובעים טוענים, כי תביעתם מכילה עילות וסעדים אשר אין בינם לבין הליך הבוררות דבר וחצי דבר. לטענת התובעים, את טענת השתק עילה, אפילו היה בה ממש, נסיבותיו העובדתיות הקשות של תיק זה, מחייבות דחיית טענה זו, וזאת משיקולי צדק כלליים ומשיקולים שעניינם תקנת הציבור. לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, אני מגיע למסקנה שיש מקום לדחות את הבקשה. אני סבור שפסק הדין של בית הדין לדיני ממונות אינו מקים השתק עילה ביחס לעילות ולסעדים שנתבעו כאן על ידי התובעים. לא נראה כי הייתה כל הכרעה אופרטיבית בתיק בבית הדין לדיני ממונות אשר מכריעה לעניין העילות והסעדים שנתבעו בתביעה דנא. עיון בפסק הדין של בית הדין, מעלה כי בית הדין מציין את עילות התביעה שם כך : "בעקבות הטענות הנ"ל שהשמיע התובע בפני ביה"ד, להלן תביעותיו.- הורדת הגדר לצורד הבניה. לאפשר לו לבנות את הביוב - בהתאם לאישורי העירייה - בשטח המריבה. הזזת הגדר למרחק של 6.25 מי מביתו של התובע או לחלופין להעתיקה למרחק של 1 מטר מבית משפחת בורלא". (עמוד 4 פסקה ה' לפסק הדין בבית הדין לדיני ממונות) יתרה מכך, בהמשך קובע בית הדין את פסק דינו כך: " לאור האמור לעיל, להלן מתן פסק הדין : התובע רשאי להניח את קו הביוב בשטה המריבה ולהחזיר את המצב הקודם. התובע רשאי להוריד את הגדר לצורך הבנייה, ולהחזירה אח"כ למקומה. אין ביה"ד מורה על הזזת הגדר בתביעתו של מר סיאני. אין ביה"ד מורה על הקצאת שביל גישה בתביעתו של מר בורלא. אולם למר בורלא מותר להיכנס לביתו בכל שטחה של החלקה שאיננה בנויה, לרבות השטח שמר סיאני מייעד לחניה. אין ביה"ד מורה על חיובו של מר סיאני בהתנצלות, הגם שדרך זו של הכפשת שם חבירו אינה עפ"י ההלכה היהודית. מה גם שטענותיו של מר בורלא בענין זה לא הוכחו בפני ביה"ד. הגם שאין ביה"ד מורה על הזזת הגדר, עם זאת אין בכך כדי לתחום את חלקו של מר בורלא. שטח המריבה הנו שטח השותפין כולם כל עוד לא תיעשה חלוקה צודקת בהסכמת כולם. סעיפים 3,4,5,6 יכולים להשתנות אם וכאשר הצדדים יגיעו להסכמה שלהם יחד עם שאר השותפים בחלקה על חלוקת השימוש בחלקה 219 לפי הדין ובהתאם לבעלותם בנכס, או שמי מהצדדים יציג בפני ביה"ד את שטרי החכירה ממנהל מקרקעי ישראל שם תוצג חלוקה מוגדרת של החלקה. אך מאחר ושני הצדדים כאחד הציגו בפני ביה"ד מסמך בו נאמר כי שטרי החכירה נעלמו, הרי שאין לנו דרך אחרת מלבד הסכם שיתוף בהסכמת כולם ולרשום מחדש בלשכת רישום המקרקעין, כאמור. אין צו להוצאות." וזאת בשונה מהסעדים הנתבעים בתביעה דנא, בה עתרו התובעים, לפינוי והריסה של יחידת הדיור הבנויה ללא היתר כטענת התובעים, לדמי שימוש ראויים וכמו כן עותרים לפסק דין הצהרתי לפיו זכאים הם לחלוקת שימוש בפועל ומיד ברכוש המשותף. עיון בפסק הדין של בית הדין מעלה, כי לא הוכרעה ולו עילה אחת מבין העילות שטוענים לגביהן התובעים. גם אם חלק מטענות התובעים כאן הועלו במסגרת הליך הבוררות בבית הדין, הרי שעיון בפסק הדין מעלה, כי אלו לא הוכרעו כלל על ידי בית הדין. עוד אציין, שבעלי הזכויות הנוספים בחלקה לא היו צדדים להליך הבוררות בבית הדין. לאור כל האמור ולאור העדר זהות העילות, אני סבור שאין מקום לקבלת הבקשה, ועל כן, אני מורה על דחייתה והמשך בירור התובענה דנא. הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות בקשה זו, בסך של 3,000 ₪ כולל מע"מ. הנתבעים יגישו כתב הגנה מטעמם עד ליום 1.1.12 מזמן את הצדדים לדיון ליום 11.2.12 שעה 9:30. יישוב סכסוכיםדיני ממונותבוררות