1. המבקשת הגישה תובענה בדרך של המרצת פתיחה, למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו זכויות החכירה בנכס המצוי ברחוב רמז 11, קרית טבעון, והרשום כגוש 10607 חלקה 230 בלשכת רישום המקרקעין, בחיפה (להלן: הנכס) הן שלה, וכי ביהמ"ש יורה על מחיקת הערת האזהרה הרשומה על זכויות הבית לטובת המשיב. להלן הנסיבות הצריכות לעניין: 2. המבקשת שהיא היום אישה כבת 80, חוכרת הנכס ומתגוררת בבית הנמצא בנכס, באורח קבע (ראה נסח המקרקעין מ/1 נספח לתצהירה). המשיב שהוא היום כבן 58, הוא אחד משלושת בניה של המבקשת. ב- 8.9.78 חתמה המבקשת על יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד אורי רוזן, לבצע בשמה ובמקומה פעולות אותן זכאית היא לבצע בעצמה, לרבות העברת זכויותיה למשיב, בחלקה 2/230 בגוש 10607 בשטח של 1061 מ"ר, לרבות זכויות בדירה בת חדר וחצי, מטבח ושירותים (להלן: הבית), הקיימים על החלקה הנ"ל (מ/2, להלן: יפוי הכח). יפוי כח זה הועבר לעו"ד שאנן ב-21.03.87. (מ/3). האחרון נקט בהליך של רישום הערת אזהרה לטובת המשיב, וזו נרשמה ב-9.11.88 (מ/4 ו- מ/1). על-פי תצהירו של המשיב, בשנת 1964 עם נישואיו, התגורר בבית עד שנת 1975. לאחר שאשתו קיבלה משרה במושב נהלל, עברו הוא ומשפחתו להתגורר שם, בדירת שירות. בעת מגוריו בבית, החל לבנות תוספת בניה, מבלי לסיים תוספות אלה (סעיפים 2, 3 ו- 5 לתצהיר המשיב). על-פי תצהירה של המבקשת, באותה תקופה התגוררה היא בדירות שכורות, כאשר המשיב, אישתו וילדיו התגוררו בדירה, ללא שכר דירה. ב-6.3.88 פנתה המבקשת, באמצעות חברה הנדסית למועצה המקומית טבעון, להתיר לה לבצע תיקוניים מידיים בבית, כדי לאפשר לה לחזור לבית ולגור בו. החברה ההנדסית, ציינה שם, כי עקב השינויים שבוצעו במבנה הבלתי גמור ולאחר שמחצית הגג המקורי פורק, "מסוכן יהיה ליושבי הבית ולבאים אליו אם לא יבוצעו בו החזוקים והתקונים הדרושים, כולל פירוק הגג ובניתו מחדש - בהתאם לקווי הבנין החדשים." (מ/5). ואכן ע"ג אותו מסמך אושר ביצוע החלפת הגג, ללא המתנה להיתר בניה, אשר יוצא לאחר מכן. ב- 11.8.93 פנתה המבקשת באמצעות בא-כוחה לעו"ד שאנן (נספח מ/6) בו ציינה, בין היתר, את מצבו הגרוע של הבית, הצורך בשיפוצו ומצבה הכלכלי הקשה, המונע ממנה מלבצע את השיפוצים הנדרשים. המבקשת ציינה עוד, שקיומה של הערת אזהרה לטובת המשיב, מונע ממנה השגת משאבים לביצוע השיפוצים. באותו מכתב הודיעה המבקשת, כי לאור התנהגותו המחפירה של המשיב, מבטלת היא את העסקה בה התחייבה להעביר למשיב במתנה, את זכויותיה בנכס. למכתב זה השיב המשיב באמצעות בא-כוחו, במכתב ביום 6.9.93 (מ/7). המשיב הבהיר שם, כי עסקת העברת הנכס, דווחה עוד בנובמבר 88' לשלטונות מס שבח וביום 22.11.89 שילם אף המשיב מס רכישה. עוד צויין באותו מכתב, כי המבקשת פנתה למשיב עוד ב- 9.7.91 ולאחר ויכוחים ממושכים הודיעה, כי אין היא יכולה להמשיך ולהתגורר בדירה במצבה הנוכחי, וכי היא מבקשת להעביר את הדירה לנכדה, בנו של המשיב, אשר יגור עימה וישפץ את הבית. המשיב לא הסכים לכך. לפיכך הציע עו"ד שאנן, עוד באותו מכתב, כי המבקשת תחזור בה מטענתה בדבר ביטול העיסקה, מחמת טעות בעובדה, ואילו המשיב יעשה לשיפוץ הבית. על-פי אותו מכתב הסכים המשיב לבצע את השיפוצים, ובלבד שיוסכם על התיקונים החיוניים. ההליכים בביהמ"ש: 3. התובענה בתיק הוגשה ב- 4.11.93 והועבר לדיון בפני ב-30 ינואר 95'. במהלך הדיונים שהיו בפני כבוד הנשיא מרגלית, כתוארו אז, ניסו הצדדים להגיע להסדר, אולם הדבר לא עלה בידם. על-פי תצהיר המבקשת, לא גולו לה העובדות הרלוונטיות ולמעשה חתימתה על יפוי הכח, לא נעשתה על בסיס גמירות דעתה. לחלופין טענה, כי המשיב נוהג באופן מחפיר, בהימנעו מלבצע תיקונים בבית, שיאפשרו את המשך מגוריה בבית. בתצהיר התשובה שהוגש לתיק ביום 15.3.95, הכחיש המשיב טענות של טעות ו/או הטעיה מצד המבקשת, באשר להסכמתה לעיסקת המתנה. יחד עם זאת, הסכים, בין היתר, לעשות את הנדרש, כהגדרתו, לשיפור תנאי מגוריה. המשיב העלה מספר אפשרויות לאופן המשך מגוריה, לפיהן: תתגורר המבקשת בדירת המשיב, עימו ועם בני משפחתו, או שהמשיב ישכור למבקשת דירת מגורים אחרת, ואפשרות שלישית, כי הוא יבצע שיפוצים בבית. 4. בקדם המשפט הראשון (30.1.95) כאשר המשיב היה מיוצג ע"י עורך דין אחר, ובהסתמך על מכתבו של עו"ד שאנן הבהרתי, כי יש למקד את טיעוני הצדדים באפשרות שיפוץ הבית, במסגרת זמן מוגדר (ראה עמ' 1-2 לפרוטוקול). בישיבת ביהמ"ש, ביום 20.3.95 הגיעו הצדדים באמצעות באי-כוחם להסכמה, אשר כללה את הנושאים הבאים: 1. מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, אשר יקבע את התיקונים הנדרשים "כדי להביא את הבית למצב מגורים סביר", ובהתחשב במבנה המקורי של הבית. 2. התיקונים הנדרשים ייעשו, באמצעות חברה קבלנית של חברו של המשיב, ובלבד שהדבר ייעשה בפיקוחו של מומחה ביהמ"ש. 3. לא היתה הסכמה מי מביניהם יישא בעלות התקנת המטבח (אין חולק שאין מטבח בבית) ולעניין זה נדרש המומחה לתת חוו"ד נפרדת. 4. עם הגשת דו"ח המומחה על ביצוע התיקונים, תדחה התביעה, ללא צו להוצאות. 5. בתקופת ביצוע התיקונים, אם תדרש המבקשת לשכור דירה אחרת, יישא המשיב בדמי שכירות חודשיים, עד 250 דולר ארה"ב. 6. המשיב צריך היה לשאת בהוצאות המומחה. הסדר זה קיבל תוקף של החלטת בית משפט (עמ' 4-5 לפרוטוקול). החלטה זו, בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, הבית לא רק שלא תוקן, אלא אף טרם הוצא היתר בניה, לצורך ביצוע עבודות הבניה הנדרשות. בת"ה 767/96 פנתה גב' עמית בבקשה למתן הוראות, עקב עיכובים בהוצאת היתר הבניה. העיכובים נבעו מסירובו של המשיב לחתום על המסמכים הנדרשים, אי הסכמת מינהל מקרקעי ישראל לחתום על הבקשה להיתר, ללא חתימת המשיב, זאת לאור תצהירים הקיימים במינהל, בקשר למתנה שניתנה למשיב. כן נמצא דו"ח פיקוח של בניה בלתי חוקית במקום, שבוצעה, כפי הנראה בזמנו ע"י המשיב. המשיב מצידו, סמך את סירובו באי יכולתו לקבל משכנתא על הדירה לצורך ביצוע העבודות הנדרשות. לנסיבות אי ביצועה של ההחלטה האמורה ולישיבות ביהמ"ש שנוהלו, בקשר לנושא זה, אתייחס בהמשך. הסמכות הענינית - הגדרת הסעד: 5. קודם שאפנה לטיעון גופו, מן הראוי לדון תחילה בטענת המשיב, כי אין סמכות לבימ"ש זה לדון בתובענה. לטענתו, הסעד המבוקש הוא למעשה שיפוץ הבית. הסמכות לדון בסעד זה היא לבימ"ש השלום ולכן צריכה היתה המבקשת לנקוט בהליך של פיצול סעדים. על פי אותה טענה, אין הסעד של שיפוץ הבית טפל לסעד עיקרי אחר, ולכן בכל מקרה, אין סמכות לבית משפט זה, לדון בתובענה. דינה של הטענה להידחות. ספק גם אם היה מקום להעלותה, לאור כתבי הטענות והדיונים שהיו בביהמ"ש. הסמכות הענינית נקבעת על-פי הסעד המוגדר בכתב התביעה (ראה ע"א 510/82 חאסן ואח' נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1, -12ד, ואישור הלכה זו ברע"א 483/88, מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והבלו, פ"ד מד(3) 812, 815 ה-ו). הסעד לו עתרה המבקשת הוא ביטול זכויות חכירה במקרקעין, וככאלה מדובר בזכות במקרקעין, ולכן הסמכות הענינית היא, על דרך של סמכות שיורית לבימ"ש זה (ראה סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט). העובדה שבפועל, במסגרת בדיקת טיב הסכסוך (בהבדל מן הסעד הנתבע), נבדקה האפשרות של ביצוע שיפוצים בבית ומניעת ביטולה של המתנה, אין בה כדי לשנות את סמכותו של בית משפט זה, לדון בתובענה. אעיר עוד, שאילו ביקשה המבקשת לשמור על זכותה לתבוע גם לתיקונים בבית, כתביעה עצמאית, לא צריכה היתה אף לבקש פיצול סעדים. במקום שבו מבקש בעל דין לממש סעד שהוא בגדר של סמכותו של בימ"ש אחר, אין צורך בבקשה לפיצול סעדים (ראה י' זוסמן, בעריכת ש' לוין, "סדרי הדין האזרחי", (מהדורה שביעית), סעיף 134 בעמ' 170). לפיכך, הסמכות העניינית היא לבית משפט זה. הגדרת המחלוקת: 6. נראה לי, כי למרות שבעלי הדין העלו את הטענה לפיה, ההתחייבות להעביר את הזכויות בבית מהמבקשת למשיב, קשורה היתה למערכת עיסקית - משפחתית משותפת שניהלו במהלך השנים, כאשר כל אחד מהם טוען, כי נתן לאחר כספים, הרי שעל פי מהותו של יפוי הכח שניתן, המסמכים האחרים שצורפו וסיכומי ב"כ הצדדים, אין חולק כי מדובר בהסכם למתן מתנה, כהגדרתה בחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה). מלכתחילה, בכתב התובענה, טענה המבקשת כי חתמה על המסמכים המעידים על החייבות לתת מתנה, על בסיס הטעיה. טענה זו איננה נסמכת במסמכים שצורפו לתביעה. עוד בישיבת קדם המשפט הראשונה הסכים ב"כ המבקשת לזנוח טענה זו, ולמעשה, בסיכומיו, ניתן לומר כי אין הוא עומד עוד על טענה זו. השאלה היא, איפוא, בהנחה שמדובר בעיסקת מתנה, האם רשאית המבקשת להורות על ביטולה, זאת בהנחה שמדובר בהתחייבות למתן מתנה והחזרה ממנה מבוססת על התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפיה, כמפורט בסעיף 5(ג) של חוק המתנה, או מחמת היות עיסקת המתנה חוזה על תנאי, לפי סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים הכללי). בין אם מדובר בהתחייבות לתת מתנה, ובין אם מדובר בעיסקת מתנה שהושלמה, מקורה של העיסקה, בחוזה משפטי מחייב, שתוכנו צריך שייקבע, לפי אומד דעתם של הצדדים. בכל אותם נושאים שלא הוסדרו ע"י חוק המתנה, חלים ממילא ההוראות של חוק החוזים הכללי (ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57, להלן: פס"ד ברקוביץ). יש לומר, לזכותם של שני בעלי הדין, כי גם בנושא תוכנו של החוזה, מצומצמת המחלוקת. המשיב מודה כי עוד ביום 88.11.16 חתם על תצהיר בפני עו"ד שאנן, בו הצהיר כי הוא מתחייב כי הבית שניתן לו במתנה, ישמש למגוריה הבלעדיים של המבקשת, לכל ימי חייה (סעיף 7 לסיכומי המשיב). המשיב גם חוזר ומודה, כי הוא היה מוכן לעשות את הנדרש על מנת לשפר כהגדרתו, את תנאי חייה (סעיף 8 לסיכומיו). יוצא כי ההתחייבות של המבקשת לתת מתנה, מותנית היתה בחיובו של המשיב להעמיד את הבית במצב מגורים סביר, אשר יאפשר למבקשת מגורים בו, ללא סיכון חיים ובכבוד. חיוב כזה, ככל חיוב אחר הנובע מחוזה, צריך שיקוים, בדרך מקובלת ובתום לב. המחלוקת מתמקדת, איפוא, בשאלה האם עמד המשיב בתנאי האמור, דהיינו; האם הבית במצבו הקיים, יכול לשמש למגוריה של המבקשת, ברמה סבירה ובדרך מקובלת. לפיכך, בין אם מדובר בזכות חזרה העומדת למבקשת על פי סעיף 5(ג) של חוק המתנה, על בסיס הטענה כי התנהגות המשיב, כמקבל המתנה, היא התנהגות מחפירה, ובין אם מדובר בחוזה על תנאי, כאשר הטענה היא שהמשיב לא קיים את התנאי, מן הראוי לבחון את התנהגותו של המשיב לענין זה. מצב הבית: 7. כבר בשנת 88, כאשר פנתה המבקשת וביקשה לחזור ולהתגורר בבית, התברר, כי בוצעו שינויים במבנה הבית, ע"י המשיב, בדרך של הריסת חלקים ממנו ובניה אחרת. חלקו של המבנה נשאר לא גמור, ומחצית הגג המקורי פורק. מצב זה יצר סיכון ליושבי הבית ולבאים אליו, עד כדי כך שניתנה הרשות למבקשת, לצורך חזרתה למגורים שם, לבניתו מחדש של הגג, ללא היתר (מ/5). ב- 91' חזרה המבקשת ופנתה למשיב באמצעות עו"ד שאנן, והבהירה את מצבו הרעוע של הבית. במסגרת הדיונים בפני בית המשפט, מונתה גב' עמית, כמומחה, מטעם בית המשפט. גב' עמית הבהירה, כי לא ניתן לבצע תיקונים ו/או שיפוצים בבית, בשל מצבו, ללא חוות דעת של מהנדס, באשר ליכולתו של הבית לשאת בשיפוצים. הבית הוא במצב הדורש שיפוץ יסודי, הכולל התקנת מערכת חשמל, החלפת מערכת אינסטלציה (לרבות הצורך להתחבר לביוב קיים), יציקת מדרגות חדשות וכיו"ב. כל זאת כאשר מדובר על רמת שיפוצים בסטנדרט בינוני או אף נמוך ממנו (ראה לענין זה, תגובתה של גב' עמית, בת"ה 3405/95). כדי לעמוד, ביתר פירוט, על מצבו של הבית בו מתגוררת המבקשת, מן הראוי עוד לעיין בתמונות שהוגשו לתיק המוצגים, ואשר סומנו על-ידי במסגרת כתיבת פס"ד זה (בהעדר הצדדים), במספרים 19-1 (חווה"ד והתמונות תוייקו בתיק המוצגים). התברר כי בבית אין כלל מטבח. לדברי המבקשת, המשיב בעת שהתגורר במקום הרס את המטבח שהיה שם, ולא בנה אחר תחתיו (עמ' 3 לפרוטוקול). זאת ועוד, לא רק שאין מטבח בבית, אלא שהשירותים הם פתוחים, ללא דלת מפרידה בינם לבין החדרים האחרים (ראה תמונה 5), ליד מקום התאורה נראים חוטי חשמל חשופים (תמונה 15), והוא הדין בקירות נוספים (תמונה 19). הדוד נמצא ליד קיר הנראה שבור (תמונה 14), והמקלחת פתוחה בכניסה (תמונה 17). במקום בו עומד התנור, אין דלת (תמונה 12). הכיור של מה שאמור להיות המטבח והקירות הסמוכים, הם במצב בלתי נסבל (תמונה 13). מצב עובדתי זה מצביע, כי המבנה המכונה "בית", איננו עומד ברמה סבירה של מקום אשר צריך לשמש כמקום למגורים, בכלל, וכמקום מגורים להורה שעל הבן לדאוג לרמתו, בפרט. אמירתו של המשיב בסעיף 7 לסיכומיו, כי אין הוא מתכחש לזכותה של המבקשת להתגורר בבית למשך כל ימי חייה, היא איפוא, אמירה בעלמא. העדר התכחשות לקיומה של הזכות, איננה בגדר של מילוי חיוביו על פי הסכם המתנה. 8. השאלה הנותרת היא, איפוא, האם הימנעותו של המשיב מלבצע את התיקונים בפועל, נובעת מהפרתו הוא את ההסכם או שמניעתו היא עקב התנהגות המבקשת. אומר כבר בשלב זה של פסק-הדין, כפי שחזרתי והבהרתי במהלך הדיונים בפני, כי צריך עזות מצח, לבוא ולטעון, כי אין המשיב מונע מהמבקשת לממש זכותה למגורים בדירה ולהוסיף ולומר כי הוא עומד מאחורי טענה זו (סעיף 35 לתצהיר המשיב), כאשר מצב הבית גרוע ביותר והמשיב נמנע מלבצע בו תיקונים נדרשים, לאורך תקופה כה ממושכת. במצב עובדתי כזה, קיימת סתירה על פניה, בין הכרה בחובתו לבצע התיקונים, לבין דרך התנהגותו בפועל, למימוש חובתו זו. במערכת יחסים שבין בעלי דין בכלל, נדרשים אנו למלא חיובים, מכח כללי החוזים הכלליים, בדרך מקובלת ובתום לב (ראה סעיף 39 לחוק החוזים הכללי). בשל מערכת היחסים הקרובה שבין ילדים להוריהם, חיוב כזה צריך שיקבל אף משמעות רחבה ומקיפה יותר. חובת כיבוד הורים היא, הפן האחר של זכותו של הורה, כאדם, לכבודו (ראה סעיף 2 של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו). חובה זו צריך שתקבל את מלוא משמעותה, במיוחד כאשר זו באה במסגרת עיסקה חוזית, בכלל, וכאשר מדובר בחוזה שהוא מתנה, בפרט (דברים אלה נאמרים מבלי לבחון את השאלה אם חוקי היסוד, חלים גם על היחסים שבין פרט לפרט). משנמנע בעל דין מלבצע תיקונים, כאשר מכיר הוא בחובתו לבצעם, במשך תקופה העולה על 5 שנים (אפילו אם רואים את פניית המבקשת לעו"ד שאנן ב- 91', כפנייה ראשונה), ואין הוא נוקט בכל הליך משפטי, כדי לעמוד על חיובו האמור, אזי עולה התמיהה, כיצד יכול בעל דין, לעלות טענה זו כלפי אחר, בכלל, וכלפי אימו, בפרט? ! השאלה הרטורית החוזרת ועולה היא, האמנם מוכן היה המשיב עצמו להתגורר בבית, במצבו הקיים?! אין לי ספק, כי המסקנה היחידה המתבקשת מדרך התנהגותו של המשיב, גם במהלך הדיונים בפני, מצביעה על חוסר תום לב, על נסיונות חוזרים ונשנים שלא למלא את חיובו. לענין זה, אין לי אלא לצטט את האמור בסעיף 3.1 בהשלמת סיכומי המבקשת: "הפער שבין נכותו המילולית לבין רצינותו המעשית של המשיב, הינו תרגיל טקטי פסול ומחפיר שמטרתו למשוך כמה שיותר זמן, מתוך ידיעה שהמבקשת כבר עברה את גיל השמונים, וכל פרק זמן שעובר מגדיל את הסיכוי, שחס וחלילה, תלך לעולמה או תאלץ לעבור להתגורר במוסד סיעודי והמשיב לא יידרש עוד לשפץ את הבית עבורה." בנסיבות אלה, אני דוחה מכל וכל את טיעוניו של ב"כ המשיב, כי נעשה נסיון כלשהו מצד מרשו, לממש את חיובו לתיקון הבית. אתייחס עוד בקצרה לדיונים שהיו בפני, אשר יש בהם, בהצטרף לנסיבות האחרות של מצבו של הבית, כפי שתואר לעיל, כדי להצביע לא רק על אי קיום חיוב, אלא על הפרתו באופן בוטה, עד כדי ראיית ההתנהגות של המשיב, כהתנהגות מחפירה, כנגד בעל דין, בכלל, וכלפי אימו, הולדתו, בפרט. 9. בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטת בית המשפט, ידע המשיב להגן באדיקות רבה על היקף חיוביו בביצוע התיקונים. למרות האמור, ניתנה לו ההזדמנות לבצעם, במסגרת העקרונות וההסכמות שנתקבלו, אולם גם בכך לא עמד המשיב. כפי שאראה, עשה המשיב כל שביכולתו להארכת הדיון, למניעת ביצוע השיפוצים בפועל ולהמשך מגוריה של המבקשת בבית, במצבו הרעוע. המשיב נהג כך, כמעט לאורך כל הדיונים שהיו בפני בית המשפט, שחלק מהם, הוא יזם. כבר מיד לאחר הישיבה הראשונה, התגלעה מחלוקת בין הצדדים, בבחירת מומחה מוסכם. אמנם בסופו של דבר, התברר כי היה צורך במינוי מומחה אחר, על אף שהמומחה שנבחר היה מי שביקשה המבקשת למנות. למרות האמור, אין בכך כדי לשנות את מסקנתי. יחד עם זאת, אילו העיכוב היה נובע רק בשל עובדה זו, לא היה בכך כדי ללמד על הארכת הדיון דווקא ע"י המשיב. בנושא זהות המומחה, לא הצליחו הצדדים להגיע לעמק השווה, כאשר המשיב לא קיבל את בחירת המבקשת, מן הטעם ששכר הטרחה שביקש המומחה מטעם המבקשת היה גבוה ב- 500 ש"ח, משכר הטירחה של המומחה שלו. משהוצעה הצעה ע"י בית המשפט, להסדיר נושא זה, העלה המשיב בקשה חדשה והיא, כי גם במימון פיקוח העבודה יחלוקו הצדדים. אציין לזכותו של עו"ד פיש, ב"כ המבקשת, כי כבר באותו מועד, הביע ספקנות לביצועו בפועל של הסדר הפשרה, שקיבל תוקף של ביהמ"ש (עמ' 8 ש' 4-5), ואכן הצדק היה עימו. = 7 = חווה"ד שהוגשה לא מילאה אחר הנדרש ובסופו של דבר - וללא כל קשר להתנהגות המשיב - הועברה המומחיות ממהנדס דיאמנט לאדרכלית הגב' עמית (ראה ישיבת ביהמ"ש ביום 13.7.95, עמ' 17-15). במסגרת אותה החלטה ורק לאחר התערבות בית המשפט, נקבעה תכנית הבית המתוקן, אופן המשך ביצוע התיקונים, לרבות הצורך להתערב בגובה שכה"ט של המומחים. למרות האמור חזר המשיב ופנה לביהמ"ש בת"ה 3405/95 למתן הוראות נוספות לדרך ביצוע השיפוצים. המשיב טען כי לא היה מקום לנקוט בהליך של קבלת היתר בניה, אשר כלל הצורך במפת מדידה, הכנת בקשה להיתר בניה וקבלת הסכמת מינהל מקרקעי ישראל לבקשה זו. לטענתו, הליכים אלה ייקרו את שלב התכנון בכ- 2,000 דולר נוספים, ולא זו היתה כוונת ביהמ"ש בהחלטותיו, ולכן ביקש, כי בית המשפט יתן הנחיות חוזרות, לגב' עמית, לגבי רמת השיפוץ. לאור מצבו של הבית, הבהירה גב' עמית בתגובתה, כי לא ניתן לבצע בו תיקונים ו/או שיפוצים, ללא חוו"ד של מהנדס ליכולתו של המבנה לשאת באלה, במיוחד לאור מצבו של הבית והדרישה לשיפוץ יסודי. עוד צויין והובהר, כאמור, באותה תגובה, כי רמת השיפוצים המוצעת, היא במקביל לסטנדרט הבניה של משרד השיכון ועמידר, הנחשבים לסטנדרט נמוך, בתקן הישראלי הקיים. בהחלטה שניתנה על-ידי ב-1.10.95 הבהרתי שלא היה מקום להגיש את הבקשה ולהאריך את הדיונים שלא לצורך (עמ' 19-18 לפרוטוקול). ביום 31.10.95 נדרשתי לישיבה נוספת שיזמה גב' עמית, מומחה ביהמ"ש, בשל הצורך לקבל היתר בניה לביצוע עבודות הבניה. באותו שלב חזר המשיב וביקש לחזור ולדון גם בתכנית המבנה שנקבעה ואילו ב"כ המבקשת חזר ופירט את העיכובים הנגרמים, בשל התנהגות המשיב, לרבות הימנעותו מלשלם את שכה"ט למודד (עמ' 23-22 לפרוטוקול). כבר באותה ישיבה ידע המשיב כי היקף העבודות הנדרשות יגיע לכ- 100,000 ש"ח (עמ' 21 לפרוטוקול, בסוף העמוד). המשיב העלה את הצורך בקבלת משכנתא על הבית. באותה ישיבה חזרתי והבהרתי, כי רשאי המשיב לחזור בו מההסכמה שניתנה על-ידו ושקיבלה תוקף של החלטת ביהמ"ש, או להמשיך בביצוע השיפוצים, לרבות בדיקת האפשרות לקבל משכנתא. רק ביום 6.3.96, וזאת במסגרת ישיבה שניה בנושא ברור אפשרות למשכנתא, הובהר, מה שיכול היה המשיב לברר גם ללא התערבות של בית המשפט, ובזמן מוקדם יותר, שהמשיב לא יוכל לקבל משכנתא על הבית, וכי המניעות איננה קשורה לקיומה של הערת האזהרה. המשיב מצידו, סירב לחתום על תכניות הבניה, ובכך עיכב את המשך ההליכים לצורך קבלת היתר בניה (ת"ה 767/96). משהובהר לי, כי התיקונים אינם מתבצעים בפועל, במסגרת הזמן שהוקצב לנושא זה, הוריתי לב"כ הצדדים להגיש סיכומיהם בכתב, במקביל. במהלך הגשת סיכומים משלימים, הגיש המשיב הודעה נוספת לתיק בית המשפט (חותמת נתקבל 11.3.96), בה הוא מודיע, כי הצליח להשיג קבלן ובעלי מקצוע, אשר יבצעו את השיפוצים ויגיעו עימו להסדר התשלום עבור עבודתם, כך שיוכל לבצע את השיפוץ ללא משכנתא. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 31.3.96 הובהר, כי בהעדר הפקדה במזומנים של 103,000 ש"ח (הסכום הנדרש לתיקונים הנדרשים בבית + דמי שכירות לתקופת השיפוצים), לא תבדק עוד אפשרות זו, ונקבע מועד למתן פסק הדין. עד למועד מתן פסק הדין, לא הומצא אישור על ההפקדה האמורה. פירוט זה מבהיר, לדעתי, בצירוף לפירוט העובדתי האחר, את הבסיס למסקנה אליה הגעתי. משהיה ברור למשיב כי עליו לבצע עבודות בניה בבית, אם לא בשנת 88', לפחות, לפי גירסתו, ביולי 91'. לא היה כל צידוק - במיוחד לאור הפירוט של ההליכים שהיו בפני - לאי ביצועם עד היום. הטיעונים השונים שהועלו על-ידי המשיב, אינם אלא אמתלות שונות להאריך את הדיון, מעבר לכל זמן סביר. מיותר לציין, כי אין מקום, לדעתי, לתת למשיב כל שהות נוספת, ולו קצרה ככל שתהיה, לביצוע התיקונים הנדרשים. המצב המשפטי: התחייבות לתת מתנה - זכות החזרה: 10. כאמור, על פי מסמכי ההתחיבויות שהוצגו לתיק, היתה התחיבות לעשיית עיסקת מתנה. הקניית הבעלות במתנה, עוברת, ככלל, למקבלה, במסירת הדבר לידי המקבל, או במסירת המסמך לידו, המזכה אותו לקבלו (ראה סעיף 6 של חוק המתנה). אולם, זאת שאין בדין אחר הוראה מיוחדת לענין הנדון. לעניננו, מדובר בעיסקה במקרקעין וככזו, חלה הוראה ספציפית שהיא חוק המקרקעין. בהיות העיסקה מתנה במקרקעין, כדי שתהיה הקניה ריאלית של אותם מקרקעין, טעונה העיסקה רישום, ובהעדר רישום, הופכת אותה עיסקה, על פי סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן:חוק המקרקעין), מעיסקה קניינית לחיוב חוזי, על פי סעיף 8 של חוק המקרקעין (ראה ע"א 1915/91 יעקובי ואח' נ' יעקובי ואח', בפסק דינה של כבוד השופטת דורנר, תק-על, כרך 95(3), תשנ"ה/תשנ"ו-1995, 505). מאחר שמדובר בהתחייבות לתת מתנה, הרי שיכולה להיות חזרה מהתחייבות זו, אם יתמלאו התנאים המפורטים בסעיף 5(ב) או 5(ג) של חוק המתנה. סעיף 5(ג) של חוק המתנה, מעניק לנותן המתנה זכות חזרה, השונה מן הזכות המפורטת בסעיף 5(ב) של החוק, והיא מקיפה יותר ואינה מותנית עוד באותם תנאים המפורטים בסעיף 5(ב) של החוק. סעיף 5(ב) של החוק, מאפשר לנותן המתנה לחזור בו, בכפוף לשני תנאים והם: שמקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, והתנאי הנוסף הוא, שנותן המתנה לא ויתר בכתב על זכות החזרה. לעומת זאת, סעיף 5(ג) מקנה לנותן המתנה לחזור בו מן ההתחייבות, אפילו אם ויתר בכתב על זכותו לחזור, ואפילו אם המקבל שינה את מצבו, בהסתמך על ההתחייבות למתן המתנה (פרופ' מ' א' ראבילו, "חוק המתנה, תשכ"ח-1968", פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט), עמ' 110 ואילך). בהסתמך על סעיף 5(ג) הנ"ל, כדי שנותן המתנה יהא רשאי לחזור בו מן ההתחייבות, עליו להוכיח, כי המקבל נהג באופן מחפיר כלפי הנותן או בן משפחתו. הסעיף לכשעצמו, איננו מתנה את מידת ההתנהגות המחפירה, כאשר נותן המתנה הוא עצמו בן משפחה או קרובו של מקבל המתנה. אולם, דווקא באותה תוספת של אפשרות הפגיעה של המקבל בבן המשפחה של נותן המתנה, יש בה כדי להצביע על מידת החומרה שהמחוקק ייחס ליחסים תקינים, בכלל, וכלפי בן המשפחה, בפרט. התנהגות מחפירה כוללת התנהגות המצביעה על כפיות טובה, פגיעה בכבוד או ברכוש של הנותן או של בן המשפחה של הנותן (ראה שם בעמ' 110). לעניננו, כפי שהבהרתי, אכן הוכח, כי התנהגותו של המשיב היא מחפירה, וכי נהג כך כלפי המבקשת, שהיא אף אימו. הפועל היוצא הוא, שבמקרה כזה, עומדת למבקשת הזכות לחזור בה, מן ההתחייבות למתן מתנה. קיומו של יפוי כח בלתי חוזר, בו התחייבה המבקשת שלא לבטל את התחייבותה האמורה, אינו יכול להועיל למשיב. 11. דרכי מימוש זכות הביטול מפורטות, למעשה, בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות). אין מניעה, לדעתי, כמפורט לעיל, לראות באמור בסעיף 5(ב) ו- (ג) של חוק המתנה, עילות המעמידות לנפגע זכות הביטול עקב התנהגות מפרה של מקבל המתנה. חוק המתנה, המגדיר את חוזה המתנה כהתחייבות חד צדדית, מניח, למעשה, כי התנהגות המקבל תהא בתום לב והוגנת. מעין התחייבות למלא אחר האמור בסעיף 39 לחוק החוזים. לכן, על מערכת יחסים זו, אין מניעה להחיל את ההוראות הרלוונטיות בחוק התרופות (בהבדל מתחולתו של חוק התרופות לענין חוזה מפסיק, ראה ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154, 160 ו-ז, להלן: פס"ד פרי). זכות הביטול ניתנת להפעלה עצמאית ע"י הנפגע והיא קמה לו בשל הפרתו של הצד האחר לחוזה (סעיפים 7 ו- 8 לחוק התרופות וכן ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה), עמ' 5-4 ואילך). מימוש הזכות נעשה בדרך של מתן הודעה למפר, כאשר מדובר בהפרה יסודית ודי בה כדי להביא לתוצאות הביטול. כאשר מדובר בהפרה שאיננה יסודית, תינתן ההודעה לאחר שניתנה אורכה לביצועו של החיוב. התנהגות מחפירה, כפי שהיתה של המשיב, היא בוודאי הפרה יסודית של עיסקת התחייבות המתנה, ויש לראותה כהפרה יסודית גם מכח האמור בסעיף 5(ג) של חוק המתנה. מכאן, שרשאית היתה המבקשת להודיע על ביטול עיסקת המתנה, כפי שעשתה בפועל עוד בשנת 91', כאשר פנתה לעו"ד שאנן. וודאי שרשאית היתה לעשות כן ב- 93', באמצעות בא-כוחה, עו"ד פיש, במכתבו מיום 11.8.93 (מ/6), בסעיף 5 של אותו מכתב. שם הבהירה המבקשת, בין היתר, כי המשיב נהג כלפיה באופן מחפיר, וכי בהסתמך על כך, מבטלת היא את העיסקה בה התחייבה להעביר במתנה את זכויותיה בנכס למשיב. אולם, גם אם ניתן לראות בהתנהגות זו של המשיב, הפרה שאיננה יסודית, גם אז עומדת למבקשת זכות הביטול, ומשעשתה שימוש בה יש לאשר את הביטול. בהודעות החוזרות והנשנות של המבקשת אל המשיב, לרבות הדיונים שהיו בבית המשפט, יש לראות אורכה, שניתנה למשיב למלא את חיובו - אורכה שהיתה מעבר לזמן סביר - משעמד בהפרתו, כפי שקבעתי לעיל, רשאית היתה המבקשת לבטל את התחייבותה למתן מתנה. אבהיר עוד, מחמת הזהירות, כי בנסיבות הענין אין כל עילה שלא לבטל את חוזה המתנה (ראה סעיף 7(ב) סיפא של חוק התרופות). התוצאה מן האמור לעיל היא, כי יש להורות על ביטול ההתחייבות האמורה. חוזה על תנאי או חוזה אליו נקשר חיוב: 12. משקבעתי, כי מדובר בהתחייבות לתת מתנה, בהבדל ממתנה שנתינתה הסתיימה בדרך של רישום, הרי שחלות ההוראות הספציפיות שבסעיף 5(ג) של חוק המתנה, ואין עוד צורך לפנות להוראות חוק החוזים הכללי. אולם, גם אם נחיל את ההוראות הכלליות של דיני החוזים, התוצאה תהא זהה. בחינת המסמכים של חוזה המתנה מורים, לדעתי, כי לא מדובר בחוזה אליו נקשר החיוב לבצע שיפוצים בדירה, אלא מדובר בחוזה מתנה על תנאי, כמפורט בסעיף 4 של חוק המתנה (לצורך ההבחנה בין חוזה אליו נקשר חיוב לבין חוזה מתנה על תנאי, ראה פס"ד ברקוביץ, בעמ' 66-62, וכן פס"ד פרי, בעמ' 158). כאשר מדובר בחיוב חוזי, הרי שהפרתו מקנה לצד הנפגע, הזכות לתבוע את קיומו של החיוב, אך לא את ביטול חוזה המתנה. מצב כזה יכול שיתקיים, כאשר מדובר בעיסקת מתנה שכבר השתכללה. לעומת זאת, כאשר מדובר בחוזה על תנאי, בין אם מדובר בתנאי מתלה או בתנאי מפסיק (סעיפים 27 ו-29 לחוק החוזים הכללי), הרי משהתקיים התנאי המפסיק, מפסיק חוזה המתנה להתקיים, ונותן המתנה זכאי להשבתה של המתנה, השבה זו פירושה ביטול החוזה (ראה פס"ד פרי, -161ה). במקרה דנן, התחייבות המבקשת להעביר במתנה את זכויותיה בנכס, מותנית היתה, כפי שהמשיב עצמו הצהיר וחזר והצהיר, בזכותה של המבקשת להמשיך ולהתגורר בבית, במשך כל ימי חייה. עוד הבהרתי, כי זכות זו יכול שתתממש, כאשר הבית הוא במצב הראוי למגורים. לאחר שהמשיב עזב את המבנה המקורי בנכס, שבוצעו בו שינויים, נוספו בו קירות בלוקים ללא כיסוי גג, הרי שהמבנה היה בלתי גמור, עם גג שפורק בחלקו (מ/5) ומבנה כזה איננו ראוי למגורים. אי ביצוע התיקונים והימנעות המשיב מלהביא את הבית למצב תקין וסביר למגורים, יוצרים תשתית עובדתית לפיה, נתקיים התנאי המפסיק שהוא, אי יכולתה של המבקשת להמשיך ולממש את זכות מגוריה בבית. משהתקיים התנאי המפסיק, בטל חוזה המתנה, וזכאית המבקשת למלוא זכויותיה בנכס, תוך ביטול כל רישום סותר או מצמצם. יפוי הכח: 13. ב"כ המשיב טוען, כי מכוחו של יפוי הכח ועל פיו, התחייבה המבקשת להעביר למשיב את זכויותיה בדירה, והתחייבות זו היא בלתי הדירה. אכן, מנוסח יפוי הכל עולה, שהיתה כוונה שלא לחזור מן ההוראות שניתנו בו. אולם, יפוי הכח איננו יוצר הזכות, אלא אמצעי בלבד. במקום שקיימת זכות החזרה, בשל העיסקה העיקרית, עומדת זכות זו גם כאשר יפוי הכח מנוסח בלשון אחרת (ראה ע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר, פ"ד מח(2) 529, בעמ' 538-537, שם מובאים דברי כבוד השופט ח' כהן בפרשת פרומן). כלומר, "היתר להפעלת יפוי הכח ניתן ללמוד עליו ממקורות חיצוניים ליפוי הכח... יפוי הכח הוא מנוע העזר לביצועה של אותה מתנה..." (שם, -537ז, ההדגשה שלי ש' ו'). אין ספק, כי יפוי הכח מעיד על היותו התחייבות לתת מתנה. אולם, עצם מתן יפוי הכח ואפילו הוגדר כבלתי הדיר, אינו אלא כלי עזר לביצוע אותה התחייבות. משלא עמד המשיב בתנאי קבלת המתנה, בטלה המתנה ואין עוד מעמד ליפוי הכח, שהיה מלכתחילה, כאמור, כלי עזר בלבד או אמצעי לביצועו בפועל של חוזה המתנה. הוצאות: 14. כאמור, משהגעתי למסקנה כי יש להורות על ביטולה של התחייבות לתת מתנה, אין עוד מקום לחייב את המשיב לשאת בהוצאות הקשורות לביצוע התיקונים בנכס. לכן, יש להורות על החזרת אותם סכומים ששילם, במסגרת ההליכים בפני. על פי החלטה שניתנה על ידי ביום 31.10.95, הפקיד המשיב סכום במזומנים של 4,000 ש"ח, כאשר אלה שולמו למודד ולגב' עמית. סכום זה, יש בדעתי לנכות מכלל ההוצאות שיחוייב בהן המשיב, בגין ההליך בתיק זה. לענין גובה ההוצאות, יש לקחת בחשבון את מספר הדיונים שהיו בתיק, יחד עם זאת, יש גם להתחשב בעובדה, כי המחלוקת הצטמצמה, וכי המצהירים לא נחקרו בבית המשפט. בנסיבות אלה, יועמדו ההוצאות על סכום כולל של 10,000 ש"ח, מסכום זה יופחת סך של 4,000 ש"ח. לפיכך, יועמד סכום ההוצאות, על יתרת סכום של 6,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין. התוצאה: 15. אשר על כן אני מורה כמפורט להלן: א. ניתן בזה פסק דין הצהרתי המכריז, כי זכויות החכירה בנכס, המצוי ברח' רמז 11, קרית טבעון, והרשום כגוש 10607, חלקה 230, בלשכת רישום המקרקעין בחיפה, הינם של המבקשת בלבד. הערת האזהרה הרשומה על זכויות המבקשת בנכס הנ"ל לטובת המשיב, תימחק. לפיכך, אין עוד צורך במתן הוראות נוספות בת"ה 767/96. ב. אני מחייבת את המשיב לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל לאחר הפחתת הסכומים שנשא בהם במהלך הדיונים בפני, בסך של 6,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק הדין. לתיק בית המשפט נתקבלה הודעתו של עו"ד גושן (נושא חותמת נתקבל 11.4.96), כי לא נעשתה הפקדה, כפי שבית המשפט הורה, לפיכך, הוקרא סעיף 15 של פסק הדין. המרצת פתיחהמחיקת הערת אזהרהפסק דין הצהרתיהערת אזהרה