1.זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור), בה סירבה לבקשת המבקשים ליתן סעדים זמניים כנגד המשיבים. 2.המשיב 1, יוסף לויפר (להלן: לויפר), שימש עד ליום 8.6.05 כמנהל אגודת עטרה ליושנה בירושלים, היא המבקשת 1 (להלן: העמותה). המשיב 2 (להלן: רבינוביץ) שימש בעבר מנהל העמותה, ולאחר מכן נותר חבר ועד עד ליום 8.6.05. 3.על פי תצהיר הרב זילברמן שהוגש בתמיכה לבקשה לסעדים זמניים, האסיפה הכללית של העמותה דנה בהצעה להדיח את לויפר כמנהל העמותה. במהלך האסיפה הכללית, הוציא רבינוביץ מסמך מטעם בית דין לממונות בעדה החרדית (להלן: בית הדין לממונות), הנושא כותרת "החלטה לצו מניעה מטעם בית הדין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין", שתמציתו היא איסור בית הדין על חברי העמותה לשנות את הרכב העמותה ואת הרכב מוסדותיה ללא הסכמה בכתב של רבינוביץ, וזאת עד לדיון בבית הדין לממונות, שאמור היה להכריע כבורר במחלוקת בין הצדדים. חרף צו המניעה, האסיפה הכללית החליטה ביום 8.6.05 על הפסקת כהונת לויפר כמנהל העמותה, ועל שינוי הרכב ועד העמותה. 4.בין המבקשים למשיבים נפלה מחלוקת בשאלה מי יהיה הגוף שיכריע בסכסוך ביניהם. המבקשים הודיעו לבית הדין לממונות כי לא יכירו בצווי המניעה של בית הדין, ולא יצייתו להם, וכי מעת שנתקבלה החלטה באסיפה הכללית, חדל לויפר לשמש מנהל בעמותה חרף צווי המניעה שהוצאו. אולם בית הדין לממונות חזר והצהיר על צווי המניעה שהוצאו על ידיו. המבקשים כפרו בתוקפם של צווי המניעה, וטענו בפני בית הדין כי במעמדו כבורר, אין בידיו סמכות להוציא צווים זמניים, להבדיל מפסקי ביניים ופסקים סופיים, וכי אין לשלול את סמכות האסיפה הכללית של העמותה להעביר את המנהל מכהונתו. כן טענו, כי בית הדין לממונות עיכב שלא כדין את החלטתו ביחס לחוקיות העברתו של לויפר מתפקידו. כן העלו בפני בית הדין נימוקים שונים לגופה של החלטת האסיפה להדיח את לויפר מתפקידו. בית הדין לממונות לא נענה לטענותיהם של המבקשים. 5.על רקע מסכת עובדות זו, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בירושלים וביקשו צווים זמניים אשר יסדירו את פעילותה השוטפת של העמותה עד להכרעה בטענותיו של לויפר בדין תורה, והיה - אם יזכה, יוחזר לכהונתו. כן הודיעו המבקשים, כי ימלאו ברצון את הכרעת הגוף שיכריע בסכסוך על פי דין תורה (תצהיר הרב יוסף זילברמן מיום 17.7.05). 6.הצווים הזמניים שנתבקשו מבית המשפט המחוזי כללו, בין היתר, צו הצהרתי כי החלטות האסיפה הכללית מיום 8.6.05 על הדחתו של לויפר הן תקפות; כי כל צווי המניעה והחלטות הביניים שניתנו על ידי בית הדין לממונות, והמנוגדות להחלטת האסיפה הכללית, הן חסרות תוקף משפטי; ונתבקש צו מניעה זמני האוסר על לויפר לפעול בשם העמותה ולייצגה, והמחייבו למסור לידי המבקשים 2 ו-3 את כל רכוש העמותה שבידו ואת מסמכיה. כמו כן, נתבקש בית המשפט למנות בורר או בוררים אשר ידונו לפי דין תורה בסכסוך בין הצדדים. 7.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני אשר הוגשה, כך נראה, בלא הגשת הליך עיקרי. הוא נימק את הדחייה בכך כי סמכותו ליתן סעדי ביניים, כאשר טרם נתמנה בורר, מותנית בכך שמבקש הסעד פנה לבעל הדין האחר בהודעה על פי סעיף 8(ב) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), שמשמעותה היא, למעשה, בקשה למינוי בורר. עוד נפסק, כי בין הצדדים קיימים חילוקי דעות מי הפורום שידון במחלוקת כבורר - בית הדין הרבני האזורי או בית הדין לממונות, אלא שבית הדין לממונות כבר הוציא צו מניעה, ולכן אין מקום כי בית המשפט המחוזי יוציא צו העומד בסתירה לכך, ומכל מקום, אין זה ראוי לפסוק במחלוקת זו על זהות הבורר במסגרת סעד ארעי, ולא בגדרו של הליך עיקרי. 8.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור לבית משפט זה, בה עתרו המבקשים להתערב בהחלטת בית משפט קמא, וליתן את הסעדים הזמניים המבוקשים. 9בית הדין לממונות לא המתין להכרעה בבקשת רשות הערעור, והמשיך בדיון במחלוקת בין הצדדים ונתן שני פיסקי בוררות אשר ביטולם נדרש על ידי המבקשים בבית המשפט המחוזי בירושלים בה"פ 5038/06 וה"פ 4005/06. הליך זה הוא מושא פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.4.06 (כבוד השופט בועז אוקון). כעולה מפסק דינו של השופט אוקון, בהחלטה הראשונה מיום כ"ב בסיון תשס"ה, קבע בית הדין כי הוא מותיר בעינו את צו המניעה הקודם שהוצא על ידו. בקשר לכך קבע בית המשפט כי אין בכך משום שינוי המצב שקדם לאותה החלטה, שכן גם קודם לכך הוצא צו מניעה זמני, ומכל מקום, מדובר היה בהחלטה לא סופית, שאינה טעונה אישור או ביטול פסק בורר. אשר להחלטת בית הדין מיום י"ג בתשרי תשס"ו, שגם היא היתה מושא לבקשת ביטול בבית המשפט המחוזי, קבע בית הדין לממונות כי אין לשתף חברים מסויימים, כנראה המבקשים, כחברים בעמותה על פי תקנונה, מן הטעם שפעלו בפנייתם לערכאות אזרחיות בניגוד מפורש להלכה, תוך חילול השם. בית המשפט המחוזי קבע, כי החלטה זו דינה בטלות, שכן היא סותרת את תקנת הציבור בחסימתה את זכות הפנייה לערכאות, ונוכח פגיעתה בזכות יסוד של האזרח. החלטת בית הדין לממונות בוטלה אפוא, ונתון זה הוא האחרון שהובא לידיעתנו בדבר נסיבות מחלוקת זו. 10.אין להוציא מכלל אפשרות כי הסכסוך בין הצדדים מצא בינתיים את פתרונו במסגרת בוררות דין תורה במתכונת כזו או אחרת, שעליה אין לנו ידיעה. אולם, מכל מקום, אין, ולא היתה, עילת התערבות שיפוטית בהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לסעדים זמניים, אשר קבע כי אין לה מקום. הסעדים שנתבקשו מבית המשפט, אף שהוצגו כסעדים זמניים, מהווים במהותם סעדים קבועים שנועדו להכריע בעצם המחלוקת בין הצדדים. נכללים בהם דרישה לקבוע כי החלטת האסיפה הכללית בעניינו של לויפר תקפה מבחינה משפטית, כי צווי המניעה שהוצאו על ידי בית הדין לממונות הינם חסרי תוקף משפטי, כי על לויפר לחדול מייצוג העמותה, וכי עליו למסור למבקשים את כל רכוש העמותה, וכי יש למנות בורר שידון בסכסוך. צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי הצווים המבוקשים אינם בעלי אופי זמני אמיתי, וכי ברצות המבקשים להביא את נושא המחלוקת להכרעה שיפוטית היה עליהם ליזום הליך שיפוטי עיקרי ולשטוח בו את מלוא טיעוניהם. מהות הסעדים הזמניים המבוקשים חורגת מטיבם של סעדי ביניים, ומהנתונים שבפנינו נראה כי הליך עיקרי לא הוגש. מעבר לכל אלה, צדק בית המשפט המחוזי בסרבו למתן הסעדים הזמניים, ולו מן הטעם שסמכויותיו בעניין זה על פי סעיף 16(5) לחוק הבוררות מותנים - כל עוד לא מונה בורר לדון במחלוקת - במיצוי ההליך על פי סעיף 8(ב) לחוק הבוררות - קרי: הגשת הודעה בכתב על ידי בעל הדין המבקש מינוי בורר לבעל הדין שכנגד בדרישה להסכים למינוי בורר מוצע על ידיו. הליך כזה לא נעשה במקרה זה. בנסיבות אלה, דין בקשת רשות הערעור להדחות. בנסיבות העניין, לא יינתן צו להוצאות. בית דין רבנייישוב סכסוכיםדין תורהבוררות